קניית דירה עבור אדם אחר, והתחייבות לאדם לשלם שכר דירה לכל החיים

ובמשנה שבועות פ״ד מ״ח:

"משביע אני עליכם שתעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי ר׳ זוז פטורים".

וכתב התוס׳ יו״ט שאפי׳ הוא עני אינו חיב לו אלא מטעם נדר ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשום צד שאין בי״ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו.

ובשו״ת הרמ״א סי׳ לא כתב לחלק בין צדקה לעניי אותה העיר שאז חשובה ממון שיש לו תובעים, ואפי׳ נדר צדקה בלי קצבה, שגבאי הצדקה הם התובעים בדין, לבין צדקה לעניי העולם שחשובה ממון שאין לו תובעים, וכעי״ז חילק בקהלות יעקב לר״י קניבסקי ב״ב סי׳ ח, אלא שהקהילות יעקב כתב שהחילוק בין עניי אותה העיר לעניי העולם הוא בצדקה עצמה, שצדקה רגילה שמצוה לחלקה לעניי העיר דינה כיש לה תובעים, אבל מי שברכו ה׳ בנכסים מרובים שיש לו לתת צדקה גדולה ולאו דוקא לעניי אותה העיר, וכגון כסף מעשר, צדקה זו נחשבת ממון שאין לו תובעים.

ועי׳ רי״ט אלגזי בכורות סי׳ ע בשם הריטב״א ושיטה לא נודע למי שבמכירי כהונה חשיב ממון שיש לו תובעים.

נמצא לפי״ז שלדעת הרבה פוסקים חיובו של הנודר צדקה הוא בינו לשמים והעני אינו בע״ד לתובעו, ולדברי הקצוה״ח כן דעת רוב הפוסקים, ובודאי יכול הנודר לומר קים לי כאותם פוסקים, ולדחות את תביעת הנדר מעליו. אמנם בנידון דידן שמדובר במכירי כהונה, שהרי התובע היה עם הנתבע בקשרים חזקים של רב לתלמיד, לדעת הרי״ט אלגזי נחשב ממון שיש לו תובעים, והתובע עומד לפנינו, ועי׳ להלן אות ב, וכן לפי שו״ת הרמ״א שבעניי אותה העיר נחשב ממון שיש לו תובעים משום שהגבאי צדקה תובעים, במקרה זה שפירש בנדרו לשם מי הוא נודר, על אחת כמה וכמה שנחשב הוא תובע.

ב.     דין מכירי כהונה

כתבו תוס׳ ב״ב קכג א ד״ה הכא שבגמ׳ גיטין ל א מוכח שבמכירי כהונה נקרא הכהן מוחזק על המתנות, וביארו תוס׳ שאע״פ שאם רצה הנותן לחזור בו יכול לחזור, אבל כיון שאסור לו לחזור בו, וצריך הוא לקיים דבריו לתת לאותו כהן את המתנות, כמו במתנה מועטת, ע״כ כל זמן שלא חזר בו נקרא הכהן מוחזק על המתנות. ובשמ״ק שם בשם רבינו יונה חולק על התוס׳ וכתב שמשום איסור לבד אינו נקרא מוחזק אלא רק משום שאינו יכול לחזור בו, וכ״כ קצוה״ח סי׳ רעח ס״ק טו בשם תשו׳ מוהרי״ל. וביאר בקובץ שיעורים ב״ב אות שעד בדעת התוס׳ שבמכירי כהונה נחשב הדבר לקנין אלא שהוא קנין על תנאי שיוכל לחזור, ואם לא חזר איגלאי מילתא שקנה למפרע, וע״כ נחשב למוחזק.

ולכאורה יש להקשות על התוס׳, כיון שמדובר במכירי כהונה שמסתמא עשה לו נייח נפשיה בהיכרותו שמשום כך הבטיח לתת לו את המתנות, מדוע יכול לחזור בו, והרי מבואר בכמה מקומות בש״ס שאם הבטיח לתת לחבירו אחרי שההנהו אנו אומרים שבההיא הנאה גמר ומקני גם בלא קנין, עי׳ גיטין יד א:

"בההיא הנאה דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעביד נפשיה".

וכן בב״מ צד א:

"בההיא הנאה דקא נפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמיר ומשעבד נפשיה".

וכן בב״ב קעג ב לענין ערב. וביאור הדבר עי׳ בנחל יצחק סי׳ מ אות ט שההנאה נחשבת כמו כסף ומועילה בתורת קנין כסף, או בתורת חליפין.

וצ״ל בדעת התוס׳ שבמכירי כהונה יכול לחזור בו מהבטחתו, לפי שאנו אין לנו קנין בדיבור של התחייבות בההיא הנאה אלא מה שמצינו בגמ׳, וקשה לדמות בזה מילתא למילתא, ויתכן שההנאה של מכירי כהונה אינה דומה להנאה שדברו בגמ׳ גיטין וב״מ וב״ב, וע״כ כתבו תוס׳ שיכול לחזור בו מאותו דיבור. ויתכן שרבינו יונה ומוהרי״ל שחולקים על התוס׳ וסוברים שבמכירי כהונה אינו יכול לחזור בו מדיבורו הוא משום שלדעתם גם במכירי כהונה אומרים שקונה בדיבור בלבד בההיא הנאה, כמו בגמ׳ גיטין וב״מ וב״ב.

ובנידון דידן שטוען התובע שההנהו לנתבע בקניית דירה עבורו במחיר מציאה, זאת מלבד כל מה שההנהו בהדרכה ליהדות ועצות בעניני מסחר, ובגלל זה התחייב הנתבע לשלם לתובע שכ״ד לכל החיים, יתכן אמנם שההתחייבות תופסת כקנין גמור בההיא הנאה, אך מאידך יש לפקפק בזה ולומר שאינה תופסת מכיון שהיתה זו התחייבות בדבר שאין לה קצבה, וכמו שיתבאר להלן אות ג.

ג. התחייב לחבירו דבר שאינו קצוב

המתחייב לחבירו דבר שאינו קצוב, נחלקו בדבר הרמב״ם ושאר ראשונים, לדעת הרמב׳׳ם מכירה פי״א הט״ז בשם רבותיו אין ההתחייבות מועילה, ואם התחייב לזון את חבירו לחמש שנים אין ההתחייבות תופסת, שאע״פ שהשנים קצובות מ״מ המזונות אינם קצובים, שלא ידוע כמה יעלו ושמא יתייקרו, וביארו המשל״מ שם וקצוה״ח סי׳ ס ס״ק ב שזו כאסמכתא, ולדעת שאר ראשונים מועילה התחייבותו, ועי׳ שו״ת הרשב״א ח״ב סי׳ פט שכן מעשים בכל יום שאדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב והחיוב חל. ועי׳ רש״י גיטין נא א ד״ה ניזונית, ותוס׳ כתובות נ ב ד״ה ומאי, שאם התחייב לזון חמש שנים נחשב כדבר שיש לו קצבה מכיון שהשנים הן קצובות, ולא כהרמב״ם הנ״ל, וכן רמב״ן בבעה״ת שער סד סוף ח״א, ורשב״א גיטין נ ב, שבאופן כזה אין הדבר קצוב, ולפי״ז צ״ל שהתחייבות בדבר שאינו קצוב היינו כשגם השנים אינן קצובות, ועי׳ ש״ך חו״מ סי׳ ס ס״ק י שנשאר בצ״ע לדינא האם חמש שנים נחשב דבר הקצוב.

לפי״ז בנידון דידן שהנתבע התחייב לשלם לתובע שכ״ד לכל החיים, לדברי הכל הרי זה בכלל דבר שאינו קצוב, ולדעת הרמב״ם אין ההתחייבות תופסת, אבל לדעת רוב ראשונים ההתחייבות תופסת.

ג2. אין דין אסמכתא בחיוב צדקה

ומכיון שההתחייבות בנידוננו היתה בתורת כסף מעשר ויש עליה דין נדר, כבר פסק השו״ע חו״מ סי׳ רז סעי׳ יט עפ״י שו״ת הרא׳׳ש כלל יג ומרדכי ב״ק סופ״ד שאין בנדר דין אסמכתא, שאמירה לגבוה עדיפה ממסירה להדיוט, וכבר כתב בשו״ת הרמ״א סי׳ לא שהובא לעיל אות א שהנודר צדקה לעניי אותה העיר אע״פ שלא נתן קצבה לנדרו, כגון שנדר לעשרה נערים שילמדו חמישים שנה בלי הפסק ממעות שלו, חשוב ממון שיש לו תובעים, אמנם לדעת הגמי״י סנהדרין פ״ג בשם הרי״ח גם נדר צדקה אינו חל באסמכתא, לפי שאמירה לגבוה אינה עדיפה ממסירה להדיוט. ועי׳ שו״ת חת״ס יו״ד סי׳ רמב שיישב סתירת דברי השו״ע מאו״ח סי׳ תקסב ליו״ד סי׳ רנח, שבצדקה לכו״ע מועילה אסמכתא, גם אם אינה מועילה בנדרי תענית.

ד. שאילה על נדר צדקה

עי׳ מחנ״א הל׳ צדקה סי׳ ה, ואמרי בינה דיני נדרים סי׳ יח, שחקרו בנודר לצדקה ומתחרט על נדרו האם מותר נדרו גם בלי פתח או דוקא ע״י פתח, ועיי״ש שתלו הדבר במחלוקת ראשונים, ועכ״פ ע״י פתח הדבר פשוט שיכול להשאל לחכם ולהתיר נדרו, וכמו שפסק הרמב״ם נדרים פ״ד ה״ז כשם שנשאלים על נדרי איסור ומתירים אותם כך נשאלים על נדרי הקדש ומתירים אותם, וא״כ בנידון דידן שמתחרט על נדרו ויש לו פתח לנדרו, יכול להשאל לחכם ולהתירו.

אלא שכבר כתב הרמב״ם שם פי״ג הכ״ה שבנדרי הקדש מצוה לקיימם ולא ישאל עליהם אלא מדוחק, ולכאורה אף בנידון דידן אין להורות לנתבע שישאל על נדרו, אמנם נראה שבמקרה שלפנינו מותר לו להתיר הנדר אף לכתחילה, וכמו שכתב האמרי בינה דיני נדרים סי׳ יח (דף נו ע״א) שכשאומר אדעתא דהכי לא נדרתי וה״ז כהקדש טעות בזה בודאי נשאל אף לכתחילה, ועוד כתב שם שלא אמרו שאין לו להשאל אלא מדוחק אלא אם רוצה להשאל על עצם ההקדש, אבל אם רוצה לקיים הנדר ולתת להקדש רק שמתחרט במה שאמרו בלשון נדר ואינו רוצה בנדרו, בזה מהני שאלה כיון שאין הפסד להקדש ולצדקה, ועוד שכבר פסק הרלב׳׳ח סי׳ ד שבנדר שיש בו אסמכתא לכו״ע יש שאלה להקדש, וכבר נתבאר לעיל אות ג שלדעת הרמב״ם המתחייב בדבר שאינו קצוב דינו כאסמכתא.

ה. התרת נדר שלא בפני מי שהתחייבו עבורו

בברייתא נדרים סה א שנינו:

"המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירים לו אלא בפניו".

ופי׳ המאירי כגון שנדר שיפרענו לזמן פלוני או באיזה דבר אם לא יעשה עמו דבר פלוני לזמן פלוני וכיו״ב, שצריך להתירו בפני אותו פלוני מפני שני טעמים, האחד מפני החשד, שזה שידע בשבועתו שנשבע לו ורואה שעובר עליה חושד שבלא היתר הוא עובר עליה, ואחרת מפני הבושה, שאנו רוצים שיתבייש בפניו, שמא לפעמים אין בשאלתו עיקר ולא צורך מצוה, ויש בה העברה אצל מי שהשביעו, ומתוך הבושה יעמוד בשבועתו, אלא שמ״מ בפניו מתירים לו אפי׳ בע״כ, שמאחר שהוא בפניו אין כאן חשד ולא בושה, ויכולים להתירו אף שלא בפניו אם הודיעו לו תחילה, ואפי׳ בעל כרחו, שהבושה שבשעת ההודעה פוטרתו. ונפסקה הלכה זו בשו״ע יו״ד סי׳ רכח סעי׳ כ וברמ״א שם.

ולפי״ז בנידון דידן שההבטחה של הנתבע לתת צדקה לתובע, שמלבד התחייבות ממונית היה בזה גם ענין של נדר לצדקה, הואיל והיתה לטובתו של התובע ולתועלתו, התרת הנדר צריכה להיות בפניו, אלא שבדיעבד אם התיר נדרו שלא בפניו הנדר מותר, וכמו שפסק השו״ע שם.

ו. האם מותר לדיין לטעון לבעל הדין בדבר שאינו בעיקר הדיון?

פסק הרמב״ם סנהדרין פכ״א הי״א וטוש״ע חו״מ סי׳ יז סעי׳ ט שאם ראה הדיין זכות לאחד מבעלי הדין והוא מבקש לאומרה אלא שאינו יכול לחבר הדברים, או נשתבש מפני הסיכלות, מותר לדיין לסעדו מעט להבינו תחילת הדבר משום פתח פיך לאלם. ועי׳ גיטין לז ב ורמב״ם שמיטה ויובל פ״ט הכ״ד ושו״ע חו״מ סי׳ סז סעי׳ לג שהתובע את חבירו חוב שעברה עליו שביעית הדיין פותח לו ואומר שמא פרוזבול היה לך ואבד, משום פתח פיך לאלם, ועי׳ שו״ת הרשב״א ח״ב סי׳ שצג וח״ז סי׳ תפג מכיון שבי״ד מכירים שאינו נמנע מלטעון כן אלא מפני מיעוט ידיעתו, והדבר קרוב בעיני בי״ד שכן הוא.

ויש לחקור בנידון דידן האם מותר ללמד לנתבע שישאל על נדרו ויוריד מעליו את חיוב הנדר האם זה דומה ללימוד טענה לבע״ד שאינו יודע לחבר את הדברים או שזה דומה לעורכי הדיינים, שהרי זה סתם טענה של תשובה לתביעה אלא עצה מחודשת של התרת הנדר.

ונראה שאחרי שנתבאר עפ״י שיטות הרבה פוסקים שהנידון שלפנינו אינו דין בין התובע לנתבע אלא בין הנתבע לשמים לקיים נדרו, נראה שבזה אין כלל האיסור של עורכי הדיינים ללמד טענה לבע״ד, ובודאי מצוה להצילו מלהכשל באיסור של עבירה על הנדר אחרי שכבר התחרט עליו ואינו מקיימו.

ז. נתינת כספים לצרכים עצמיים אינה נחשבת כצדקה

כתב המרדכי ב״מ סי׳ רמא בשם מהר״ם בר״ב שמכיון שלדעתו טוה״נ אינה ממון אין בכח הנותן לעשות תנאי בנתינה, דלא חשיב דעת אחרת מקנה, ועי׳ שו״ת רעק״א תנינא סי׳ נג. ולפי״ז מי שנתן צדקה לעני בתנאי ע״מ להחזיר תנאו בטל והמתנה החלטית, אמנם במקור ברוך סי׳ לח מבואר שהתנאי קיים ואינו יוצא ידי המצוה, שדוקא במתנות כהונה אמרו בקדושין ו שמועיל מתנה ע״מ להחזיר, מכיון שאין בהן אלא מצות נתינה, אבל במתנות עניים שנאמר בהן ואכלו בשעריך ושבעו, אינו יוצא ידי חובה אלא בנתינה גמורה. ועי׳ פמ״ג או״ח סי׳ תרצד במשב״ז שנסתפק אם מקיים דין מתנות לאביונים במתנה ע״מ להחזיר. אמנם בש״ך יו״ד סי׳ רנח ס״ק כה משמע שדוקא אם כבר זכו עניים במתנה באופן מוחלט אינו יכול לתת אותה במתנה ע״מ להחזיר, אבל אם מתחילה נתן ע״מ להחזיר, יצא יד״ח.

אמנם בנידון דידן שהנתינה היתה כדי שהמקבל יקנה עבורו דירה, אלא שמתוך אימונו המוחלט בתובע הרשה לו לרשום את הדירה על שמו, בזה בודאי לא קיים את מצות הצדקה, והנתבע לא נפטר ממצוותו באותה נתינה.

ח. האם מותר לתת מתנות למלווה שהיה נותן גם ללא ההלוואה?

כתב הב״י יו״ד סי׳ קס בשם הרא״ש ב״מ פ״ה סי׳ יז בשם הרמב״ן, כהן שהלוה את ישראל ע״מ שיתן לו תרומות ומעשרות, למ״ד טובת הנאה אינה ממון לא מפקינן מיניה, משמע דלכו״ע איסורא מיהא איכא, אלא דלמ״ד טוה״נ ממון הוי רבית קצוצה ולמ״ד אינה ממון לא מפקינן מיניה. ובשו״ע שם סעי׳ כג פסק דין זה לענין מלוה מעות ע״מ שכל מלאכה שתבוא לידו יתן אותה למלוה לעשותה, וכתב הרמ״א שלמ״ד טוה״נ ממון אם התנו כך מתחילה מיקרי רבית קצוצה, ואפי׳ לא התנו מתחילה אם אינו רגיל לעשות בלאו הכי, אסור, וכן כל טוה״נ, אבל אם כל אחד מחזיק טובה לחבירו לפעמים הלוה למלוה ולפעמים להיפך, שרי.

ופסק בשו׳׳ת כתב סופר יו״ד סי׳ קמו שאם פדה הלוה את בנו אצל המלוה, לא יצא ידי המצוה ולא הועילו לו מעשיו מכיון שבנתינת כסף הפדיון לכהן עושה איסור, והרי זו מצוה הבאה בעבירה שלא יצא, ואפי׳ לר׳ יוחנן שבגזל לולב יצא מודה בזה שלא יצא, מכיון ששם העבירה כבר נעשתה מקודם, אבל כאן עם המצוה עושה עבירה, ואין עבירה מצוה, וכתב עוד שם שאפי׳ אם לא היה כאן אלא רבית דרבנן לא יצא, שאפי׳ בעבירה דרבנן מבואר שאינו יוצא ידי המצוה, עי׳ שער המלך פ״ח מלולב ה״א ד״ה שבתי וראיתי, והלכה ה ד״ה אין ממעטין.

ומוסיף הכתב סופר שם שלפי מה שביאר שלא יצא ידי המצוה, צריך הכהן להחזיר דמי הפדיון, כיון שלא נתן לו רק לקיים המצוה והרי לא קיים, אלא שיוכל לעכב משום חובו אבל לא משום דמי הפדיון, ואפי׳ נאמר שמדאורייתא יצא, מ״מ צריך להחזיר, שגם בזה אנו אומדים דעתו שלא נתן לו רק כדי שיצא ידי חובתו כדין ואפי׳ לצאת ידי רבנן, ואומדנא דמוכח הוא. ע״כ דברי שו״ת כתב סופר שם.

ומעתה בנידון דידן שענין כסף המעשר שנתן והבטיח הנתבע לתובע היה אחרי שהתובע הלווה לו, אע״פ שאין בזה רבית קצוצה, לכאורה יש בו איסור רבית מדרבנן, ובאופן כזה פסק הכתב סופר שלא יצא ידי המצוה, והמלוה צריך להחזיר לו את מה שקבל בתורת מעשר, ורק כנגד חובו מותר לו לעכב לעצמו. אמנם זה אינו, שהרי הקשו בתוס׳ ב״מ סד ב ד״ה אבל:

"אדם שמלוה לחבירו, וכי אסור לעשות לו שום טובה שבעולם, לא מיבעיא דברים שאין רגילות להשאיל חנם כגון בית או סוס דאסור להשאיל למלוה אפי׳ הוא אוהבו כ״כ דבלאו הכי היה משאיל, אלא אפי׳ דברים שרגיל להשאיל חנם לאחרים שאין רגילות ליטול עליהם שכר מהם יהא אסור, וי״ל דדוקא במילי דפרהסיא ואוושא טובא אסור... ועוד י״ל דדוקא לדור שלא מדעת חבירו אסור דנראה דעל המלוה סומך שבשבילו יסבלו הבעלים, אבל מדעתו לא אסור אלא בדבר שלא היה עושה לוה למלוה בלא הלואה".

ופסק כן בשו״ע יו״ד סי׳ קס סעי׳ ז וסעי׳ י ויא, ובש״ך סי׳ קסו ס״ק א. ולפי״ז בנידון דידן שהיו אוהבים זה לזה עוד קודם ההלואה, ומסתבר שהיה נותן לו את כסף המעשר גם לולי ההלואה, וגם הנתינה היתה מדעתו, ולא היה הדבר מפורסם כלל, אין בזה איסור רבית.

אמנם עדיין יש לעיין בזה ממה שפסק השו׳׳ע סי׳ קעז סעי׳ יג שאסור למלוה ללמוד עם בנו של הלוה והלוה נותן לו ההוצאות, וכתב בהגר׳׳א ס״ק לג שזה כמו הלוהו ודר בחצרו אע״ג רלא קיי[מ]א לאגרא ולא עביד למיגר אסור. וקשה שהרי בסעיף זה לא מדובר שהתנה וקשר בין הלימוד והתשלום לבין ההלואה, וגם אין זה דבר שיש לו פרסום, ומדוע יאסר, והרי מה שאסור לדור בחצרו זה רק משום שיש פרסום לדבר, ולכאורה משמע מהשו״ע שגם כשלא התנה נתינתו עם ההלואה וגם כשאין לדבר פרסום אסור, וצ״ע.

ט. האם אדם זכאי לקבל צדקה כשלא ברור שהוא עני

בגמ׳ ב״ב ט א אמר ר׳ יהודה בודקין לכסות, וכן פסק הרמב״ם מתנות עניים פ״ז ה״ו וטוש״ע יו״ד סי׳ רנא סעי׳ י שערום שאמר כסוני בודקים אחריו שמא רמאי הוא, ולא פירש הרמב״ם כיצד בודקים אותו, אבל הרי״ף ב״ב שם וכן הרא״ש כתבו שבודקים אותו ע״י עדים, ועי׳ קרית ספר למבי״ט על הרמב״ם הל׳ מתנו״ע שם שחיוב הבדיקה הוא מדאורייתא, וגמרא גמירי לה הכי, ובדומה לכך מצינו לענין השבת אבידה כשחוששים לרמאים שאמרו בב״מ כז ב שדורשים אותו בעדים, ונחלקו הר״ן והריטב״א אם הבירור צריך להיות ע״י שני עדים או אפי׳ ע״י ע״א, הריטב״א בגיטין כז ב סובר שצריך שני עדים, והר״ן בחולין צז סובר שמספיק ע״א, וביאר בשערי ישר ש״ו פי״ד שהר״ן סובר שבאבידה שאין בע״ד המתנגד למי שטוען שהוא בעל האבידה מספיק ע״א כמו באיסורים, והריטב״א סובר שבכל עניני ממון אין ע״א נאמן. ולפי״ז גם בבירור העני לענין קיום מצוות הצדקה כשאין אחר שתובע לעצמו, שלדעת הר״ן יספיק בירור של ע״א, ולדעת הריטב״א צריך שני עדים.

ולפי״ז בנידון דידן כדי לקבל שכר מדור מן הצדקה, על התובע לברר שהוא זכאי לכך, וכל זמן שלא בירר אין נותנים לו.

י. דין הקונה דירה לצורך אדם אחר ורשמה על שמו

בגמ׳ ב״ק קב ב:

"הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטין ולקח מהם שעורין כו׳ אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע, אמר ר׳ יוחנן הא ר׳ יהודה היא דאמר שינוי אינו קונה כו׳, מחכו עליה במערבא וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות".

והקשה בחי׳ הרשב״א שם:

"איכא למידק אפי׳ לר׳ יוחנן דלא בעי שיודיעו, האיך קנה זה, וי״ל דלר׳ יוחנן לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל המעות לקנות לו, שהרי כל שהלוקח לוקח סתם הרי הוא אצל המוכר כלוקח בפי׳ לעצמו, ואפ״ה לדעת ר׳ יוחנן הוי לבעל המעות, וכיון שכן בין לוקח בשמו והמעות לאחר ובין לוקח בשם ריש גלותא והמעות שלו לעולם דעת המוכר למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל המעות, אבל לבני מערבא צריך שיודיעו לבעל חטים האיך קנה זה".

ועי׳ רשב״א שם שהלכה כר׳ יוחנן.

אמנם ברבינו ירוחם נכ״ח ח״א כתב עפ״י פ״ט דב״ק שאם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו, לא קנה חבירו אפי׳ אם אמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה במעותי, אא״כ הודיעו למוכר. וכתב הב״י חו״מ סי׳ קפג שדברי הרי״ו הם עפ״י הגמ׳ ב״ק שם דפרכינן על ר׳ יוחנן וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות, והקשה הב״י שהרי ברא״ש ב״ק שם מבואר שאם היו המעות של המשלח אלא שהמוכר לא ידע מכך, אם דעתו של השליח היתה לזכות עבור המשלח זכה המשלח, שידו כיד בעל המעות, ואע״פ שיש לחלק בין היכא שהמעות של משלח לבין היכא שאינם של משלח, מ״מ מלשון רי״ו משמע שכך מפורש בפ״ט דב״ק, וזה לא מצאתי, עכ״ל הב״י.

ובש״ך סי׳ קפג ס״ק ב הקשה על הב״י במה שהקשה על הרי״ו, וכתב שברא״ש שם מבואר כדברי הרי״ו. וכתב בנתה״מ שם ס״ק ב:

"צריך ליתן טעם, כיון דבצבע לא קנה כמ״ש הרא״ש כיון שקונה במעות שלו והמוכר מקנה לו, אין אדם יכול לזכות בשלו לאחר, ואף דזכיה היא מטעם שליחות, מ״מ לא אמרינן דעשה עצמו שליח לזכות לחבירו מיד המוכר, א״כ קשה מאי אהני כשאמר זיל זבין, ונראה דיש לחלק, דבשלמא באמר לו זיל זבין במעותיך, דתיכף שנתן לחבירו המעות על פיו נתחייב לו המעות, דהוי כאומר תן מעות לפלוני ואתחייב לך, דהא הכא הוציא ג״כ המעות על פיו, ומש״ה כמאן דאוזפינהו דמי, משא״כ כשלא נתן על פיו".

נמצינו למדים שהקונה במעות שלו עבור חבירו והמוכר לא ידע מכך, הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, לדעת הרשב״א קנה חבירו, מכיון שדעת המוכר היא למכור למי שדעת בעל המעות לקנות לו, ולרעת הב״י כן היא אף דעת הרא״ש, אמנם לדעת הרי״ו לא קנה חבירו, וכפי שביאר הנתה״מ בשם הרא״ש הטעם הוא מכיון שאין אדם יכול לזכות בשלו לאחר.

לפי״ז בנידון דידן שטוען התובע שקבל את הכסף מעשר של הנתבע עבור צרכי עצמו, וסיכם עם הנתבע שיקנה את הבית עבורו, והשטר מכירה נעשה ע״ש התובע, וגם המוכר לא ידע מההסכם שסיכם התובע עם הנתבע, הדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם זכה בו הנתבע. אלא שדברי התובע הללו מוכחשים ע״י הנתבע, ולטענתו הקניה היתה מכסף של הנתבע שניתן לתובע לצורך אותה קניה, ובזה כתב הב״י בשם הרא״ש שזכה המשלח.

אלא שלמעשה אין צריך להכנם לספק זה אחרי שהנתבע הודיע שאין לו תביעה על הבית בתמורה לסילוק ההלואות שנטל מהתובע.

הרב אברהם דוב לוין.

ב

יא.  התחייבות בדבר שאינו קצוב

כתב הרמב״ם פרק י״א מהלכות מכירה הלכה ט״ז:

"חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסותך חמש שנים אע״פ שקנו מידו לא משתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי".

ובב״י אבהע״ז סי׳ קיד כתב שדבריו סותרים למש״כ בפכ״ג מהל׳ אישות דכתב:

"הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה כך וכך שנים, חייב לזונה אותם השנים והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקדושין, אבל שלא בשעת הקדושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב את השטר וכיוצא בו".

דמשמע בהדיא דכל שקנו מידו אפי׳ שלא בשעת הקדושין חייב עיי״ש, ובסוף דבריו כתב הב״י:

"ועי״ל דשלשה חילוקים בדבר, לחבירו אפילו בקנין לא מהני אבל לבת אשתו אם קבל עליו לזונה בשעת הקדושין סגי באמירה ושלא בשעת הקדושין בקנין מהני".

והראב״ד בפי״א מהל׳ מכירה השיג על דברי הרמב״ם, ודעת הרמב״ן והרשב״א בתשובותיהם כדברי הראב׳׳ד, וכן דעת הר״ן בפרק עשרה יוחסין.

ובספר התרומות שער סד הביא ראיה מהא דאמרן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים, והטעם דשאינם קצובים, ומשמע דדוקא ממשעבדי לא גביה, אבל לגביה דידיה מיחייב אע״פ שאינם קצובים.

ובשו״ת הרא״ש כלל עד סימן א׳ כתב:

   "ראובן שנתחייב לשמעון בשטר בקנין גמור על כל נכסים כפי מה שיצטרך שמעון ממאכל ומשתה וכסות עד יום פטירתו הכל לפי כבודו ולפי הראוי לו כשלימות חיוב שלם. ושואל שניתן לו שמש לשמשו ולקנות לו מה שצריך כי התנה עמו וחייב עצמו הכל לפי כבודו ואין כבודו בלי שמש והשיב אחרי שחייב ראובן את עצמו ליתן לשמעון מאכל ומשתה וכסות לפי כבודו ולפי הראוי לו רואים, אם שמעון כל ימיו היה מתפרנס בתוך ביתו ולא היה סמוך על שולחן אחרים צריך ליתן לו מעות שיקנה צורכי אכילה ושתיה, וגם אם שמעון היה רגיל שמלאכתו נעשית על ידי שליח לקנות לו צורכי אכילה גם עתה צריך ראובן להמציא לו שליח ולהעמידו לפי כבודו הראוי לו דאדעתא דהכי שעבד לו כל נכסיו לפי לשון השטר".

ובשו״ע סימן ס׳ סעיף ב׳ כתב:

"המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שנתחייב לזון את חבירו או לכסותו חמש שנים, (או שלא נתן קצבה לשנים) אע״פ שקנו מידו לא נשתעבד להרמב״ם".

וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד והכי נקטינן וכ״כ בסימן ר״ז בסופו, וכ״כ הרדב״ז בסימן קלו דכל גאוני עולם ראשונים ואחרונים חולקים עליו. הראייה והראב״ד והרמב״ן והרשב״א והרא״ש ז״ל ויש להם ההכרע מסוגית הגמרא, וכ״כ מהר״א ששון בסימן קכ״ג דכבר נדחו דברי הרמב״ם בזה.

ובשו״ת מהרשד״ם חלק חו״מ סימן פ״ה כתב:

"כבר נודע דעת הרמב״ם ודעת רבותיו שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאומר לחבירו הרי אני חייב לפרנסך כי לא משתעבד, ואעפ״י שרבו החולקים עליו מ״מ כדאי הוא הרמב״ם לסמוך עליו וכ״ש בהיות כן דעת רבותיו".

ובש״ך אות י״ב הביא מתשובת בן לב ספר א׳ סוף כלל י״ב דמצי המוחזק לומר קים לי כהרמב״ם ובכנה״ג בהגה״ט אות ל״ה דאף במתערב לחבירו בדבר שאינו קצוב אין יכול לומר קים לי כדעת הרמב״ם אבל כמתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כיון שרבותיו של הרמב״ם קיימי כוותיה יטעון המוחזק קים לי כהרמב״ם ורבותיו.

ובנידון דידן הכספים שמוחזק הנתבע נראה דיוכל לטעון קים לי כוותיה דהרמב״ם ורבותיו דאינו מחויב, אבל בכספים שמוחזק בהם התובע לכאורא זכה בהם ולא יכול לטעון קים לי להוציא מן המוחזק. מ״מ מכל הנך פוסקין דלעיל נמצינו למדים אף לפוסקים דמתחייב בדבר שאינו קצוב דוקא בקנין ובשטר אבל היכא דלא היה קנין ושטר כעובדא דידן נראה דלא מתחייב ומצי הדר ביה, ודוחק לומר כיון שקנה לו דירה במחיר מוזל אע״פ שלא היה קנין בשטר בההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה, דהנאה לבד לא מקני וכן ראיתי בכנה״ג דכתב דכל דבר שאפשר להתייקר מעיקרא החיוב לא דבר קצוב מיקרי ואפשר שדוקא במתנה כיון דאפשר להתייקר לא גמר ומקנה אבל במקח וממכר איידי דבעי למיקני גמר ומקנה והיינו היכא דהחיוב קצוב בשעת ההקנאה אבל היכא דאין החיוב קצוב בשעת ההקנאה אף במקח וממכר לא גמר ומקנה דכיון דבאותה שעה לא ידע כמה שיעור נתחייב.

אולם בעובדא דידן הסכים הנתבע לוותר לו על כל ההפרשים של הדירה ורק רוצה לפטור עצמו מן החיוב לתת לו דירה לכל החיים. ע״כ נראה כיון דלא היה התחייבות בשטר ובקנין מצי הדר ביה.

יב. תקפות התחייבות אדם לזון את חבירו בגלל טובה שעשה לו

ועדיין בעובדא דידן כיון דהיה החיוב משום נדר שרצה לתת לו מעשרותיו ובחר בו מאחר ועשה עמו כמה טובות קרבו לתחת כנפי השכינה והחזירו בתשובה שלימה, כבר כתב הרשב״א בחלק א׳ סימן תתצ״ה שאלת במי שחייב עצמו לזון בת אשתו לאה חמש שנים וחייב אביה של לאה עצמו לתת לזה כך וכך בכל שנה בשטר שעשוי בגופן של גויים ומת אביה של לאה וטוען בנו שאינו חייב שלא חייב עצמו אביו לבעל אחותו אלא בתורת צדקה, והשיב הרשב״א דמה שטען הבן שלא נתחייב אלא מתורת צדקה אין בטענתו כלום דלא יהא אלא מתנה לצדקה אם חייב עצמו לתת לעני כך בכל שנה מתחייב הוא בכך, ולכאורא כיון דהתחייב לצדקה אין יכול לחזור בו. ועדיין אפשר לומר דוקא אם נתחייב בשטר כגון בעובדא דידיה אבל בנדון דידן שהכל היה בעל פה ובלי שום קנין אכתי תבעי לך, אלא שראיתי בשו״ת הרדב״ז סימן קל״ד בראובן שאמר לשמעון העני אתן לך צדקה כך וכך אם יכול לחזור בו ואם תימצי לומר אין יכול לחזור אם יכול לומר שאלתי על נדרי, ואת״ל אין יכול לישאל אם יכול לומר לעני אחר אני רוצה ליתן והשיב דלדעת הרשב״א לא תבעי לך דודאי יכול לחזור בו דכתב יד עניים כיד הדיוט וצריך לקנות באחד מדרכי הקנין ואם לא קנה יכול לחזור. אבל כבר כתבתי בתשובה אחרת כי אין סברתו זו מחוורת דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט וכל גאוני עולם ראשונים ואחרונים חולקים עליו בזה הילכך הדבר ברור שאין יכול לחזור.

ולענין אם יכול להישאל על נדרו הדבר ברור שאם נשאל והתירו לו שהוא מותר דלא עדיף מכל קונמות והקדשות ונדבות אבל חכם המתיר לו נדרו חייב נידוי מפני שמפסיד העניים ומ״מ הנדר מותר.

יג. חזרה מנדר צדקה

ואם יכול לומר לעני אחר אני נותן אם הוא כמשתמט כופין אותו ליתן ואם אומר יבוא פלוני עני ואתן לו ראיתי מי שכתב שלא קנה ראשון ויכול ליתנו לעני אחר וראייתו מהא דאמרינן בערכין האומר סלע זה לצדקה עד שלא באת לידי גבאי יכול לשנותה ואני אומר דאין מכאן ראיה דשאני התם שאמר סלע זה לצדקה סתם אז יכול לשנותה אבל בנידון דידן שאמר אתן לך צדקה זכה אותו עני דאמירתו כמסירתו וכיון דאילו מסר לו אינו יכול לשנותה. באמירה לחוד נמי אינו יכול לשנותם וכופין ליתן לו, ולפי זה בנדון דידן נמי כיון דאמר אתן לך לצדקה דירה לכל החיים זכה בו.

אלא ראיתי באמרי בינה להגר״מ אויערבאך זצ״ל בסימן י״ח שהקשה על דברי הרדב״ז הנ״ל דאם אמרינן דאין מתירין לו לכתחילה בנדרי צדקה אמאי אמרינן ביבמות פ״ז דקדושת הגוף אף דאין בידו לפדותו נאמן דבידו לאיתשולי עלה ועיי״ש ברשב״א דאף דאמרינן בקידושין דגר צריך שלושה מי ימר דמזדקקו ליה מ״מ כאן חשיב בידו כיון דסגי בג׳ הדיוטות ואם נאמר דחכם המתיר בר נידוי הוא איך שייך לומר דהוי בידו במה דיעשה החכם ויהיה בר נידוי, ובודאי נדרי הקדשות לא גרע מצדקה לעניים. וצריך ע״כ לומר דזה לא הוי רק מדרבנן אבל מדאוריתא מהני שאלה אף לכתחילה, וביבמות רצתה להוכיח על דין דאוריתא ע״ש.

ושם הוכיח מדברי הרדב״ז שכתב דאם אמר התרתי נדרי שאין כח בב״ד לכופו ואם ראו שהוא מערים ואומר בפני פלוני ופלוני והלך לו למדינת הים בזה אני רואה לכופו דאחזוקי אינשי ברשיעי שהתירו נדר כזה לא מחזיקינן משמע אף שאומר שהתיר לי על ידי פתח ג״כ אינו נאמן.

יד. אדם המוחזק בכספי ריבית, האם מוציאים מידו?

ולטענת התובע שנגרמו לו נזקים והוא מוחזק בכספים, האם מוציאים מידו,

הנה איתא בגמרא מציעא סז:

"אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה אכל טפי לא מפקינן מיניה ולא מחשבינן משטרא לשטרא".

ופירש״י:

"אכל טפי לא מפקינן מיניה דאבק ריבית. הוא ואינה יוצאה בדיינין ואם חייב לו מעות בשטר אחר אין העודף בזה שאכל פרעון לחוב השטר האחר דהאי אפקינן מיניה הוא מה שאכל כבר".

"אמר רב אשי אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ליה מ״ט כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא".

וכתב הנמו״י וכ״כ הרשב״ם ז״ל אע״פ שלא כתב כן הרמב״ם ע״ש ובהמשך אע״ג דלא מפקינן אבק ריבית אי תפס ליה ״לא מפקינן מינה״ ואינו מחוור בעיני הרשב״א והרנב״ר אלא כל שאכל מדעת הלוה אפילו תפס מפקינן מיניה וכתב הרמב״ן בסוגיא וראיתי להראב״ד שכתב נ״ל דאבק ריבית שאינו יוצא בדיינים אי תפיס ליה לוה מיניה דמלוה בתר הכי לא מהדרינן ליה ומאי דתפס תפס וה״מ במשכנתא א״נ בזביני דאסמכתא דמנפשיה קא אכיל להו פירות אבל רבית מוקדמת או מאוחרת דמדעתיה קא יהיב ליה לא, ואע״ג דאסיר מאי דיהב יהב ואי תפס מיניה בתר הכי מהדרינן ליה. עכ״ד. ואי איתא להך סברא היכי אמרינן דלא מחשבי משטרא לשטרא ומי עדיף ממאן דתפס מיניה בע״כ ואי משום שטרא הא קימא לן שטר העומד לגבות לא כגבוי דמי.

ובשו״ת הריב״ש סימן שצ״ב דף קי״ח ע״ב כתב:

"היכא דאין שעבודו אלא בבא לצאת ידי שמים חייב להחזירו ואע״פ שתפס שכן כתב הרמב״ן בפרק קמא דמציעא. דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור. אי תפס בעדים מפקינן מיניה ואע״פ שהוא חייב בבא לצאת ידי שמים כדאיתא בב״ק פרק הגוזל בתרא דף קי״ח ולא נאמר אע״פ שאין נזקקין לחייבו הרי זכה במה שבידו ותועיל לו תפיסתו כיון שהוא חייב בבא לצאת ידי שמים אלא מוציאין מידו."

 ושם הביא שיטת הרשב״א דבאבק רבית אין חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים.

אלא שראיתי בחידושי רע״א שכתב:

"ועיין בנמוקי יוסף פרק איזהו נשך בסוגיא דמשכנתא באתרא דמסלקי מ״ש בשם הרשב״א והר״ן ומבואר דהיכי דחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה נמצא דין זה תלוי באשלי רברבי במחלוקת הראשונים אבל לפקו״ד לא זכינו להבין דבריו כי בנמוקי יוסף מוכח דדעת הרשב״א דלא מהני תפיסה".

טו. באילו מקרים תפיסה מועילה?

וכן ראיתי בתומים סימן כ״ח ס״ק ד׳ שהביא ראיה ברורה מדברי הרשב״א בחידושיו לבבא קמא דהוכיח דאם מודה בקנס פטור אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב מהך עובדא דרבן גמליאל הפיל שן טבי עבדו וא״ל ר״י דאין להוציא דכבר הודה בקנס ופטור ולמה לא הוציאו ר״ג לצאת ידי שמים וקשה מאי איריא לצאת ידי שמים דנקט בלשונו אפילו בדיני אדם יוצא לחירות ועדיפא הויא ליה להוכיח דהא עבד ה״ל כתפוס כמ״ש הראב״ד והביאו הרא״ש בפ״ק דב״ק ע״ש וכ״כ הרשב״א גופיה לעיל מזה בשם הראב״ד ועיין לעיל אות א׳ אלא ודאי דתפיסה לא מהני ולכך כתב דה״ל לצאת ידי שמים.

ובש״ך חו״מ סי׳ כח אות ב הביא שיטת מהרש״ל ביש״ש דכתב דדוקא בקים ליה בדרבה מיניה אמרינן היכא דתפס לא מפקינן מיניה אבל היכא שגרמא בנזיקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים פשיטא דאי תפס מפקינן מיניה.

ובמשנה למלך פי״א מהל׳ מלוה ולוה ה״ז כתב דבפרק הכותב מוכח דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני וע״כ אית לן למימר דכל דליכא שעבוד בדבר התפיסה אף שכופין אותו מ״מ תפיסה לא מהני וגזל הוא בידי התופס, ומכאן קשה למאן דסבר דמי שחייב בידי שמים דתפיסה מהני, דהא הכא אמרינן דתפיסה לאחר מיתה לא מהני אף שהיתומים חייבים בידי שמים לשלם חוב אביהם.

ובשו״ת חות יאיר סי׳ מה הביא שיטת רש״ל דלא מהני תפיסה בכל החייבים בדיני שמים ובחידושיו שדא נרגא בדברי רש״ל ממה שהוכיח מדברי התוס׳ מ״מ בסוף דבריו העלה אע״פ שיש לפקפק בהוראת רש״ל מ״מ מי יחלוק עליו בגוף הדין אף כי כתב כן גם הריב״ש דאפילו תפס מפקינן מיניה כ״ש שאין התופס יכול לומר קים לי מצד שום סיבה כנגד הנהו גדולים.

ובשבות יעקב ח״א סי׳ קמו עלה ונסתפק אף דבכובש עדותו חייב בדיני שמים מ״מ כיון דבדיני אדם פטורים אפשר דאף אי תפס מפקינן מיניה וכמבואר ביו״ד סי׳ קפא בשו״ע דבאבק רבית אינו יוצא בדיינים ולצאת ידי שמים חייב להחזיר ואפילו הכי אי תפס מפקינן מיניה והוא דעת הרא״ש פרק איזהו נשך וכן דעת כל גדולי הפוסקים והגאונים שלא כדעת הראב״ד.

ובסוף דבריו כתב דבספרו משפטי יעקב בכללי קים לי דין טז הכרעתי כהכרע שלישי להשוות דעת כל גדולי הפוסקים בלי מחלוקת דודאי דבאבק רבית דרבנן וכן בכל הני גרמא בניזקין דבפרק הכונס שמן התורה פטור גם בדיני שמים אך שחכמים אמרו דחייב לצאת ידי שמים בזה אף דתפס מפקינן מיניה, מה שאין כן בכובש עדות דחייב בדיני שמים דין תורה, כדכתיב אם לא יגיד ונשא עוונו, וכן היכא דפטור מתשלומין משום דקלב״מ דחייב מן התורה לצאת ידי שמים, והוא דעת רש״י ואו״ז עיקר דאי תפס לא מפקינן מיניה.

ובתומים סי׳ ד כתב:

"ואין דבריו נראין כי נהפוך הוא, כי ראיות מהרש״ל כתבתי דאין כאן ראיה כלל אבל מ״מ נראה כדבריו דהא כתב כן הריב״ש סי׳ שצב בשם הרמב׳׳ן דלא מהני תפיסה והסכים הריב״ש עמו" ע״כ.

ע״כ נראה למסקנא דדינא היכא דחייב לצאת ידי שמים והחזיק הלה בכספו, מפקינן מיניה.

הרב ברוך שרגא.