כרך ז, עמ' רפד-רפח, תיק ממונות מס' 163-סא

פס"ד בתביעת שכר עבודה

נושא הדיון

התובע, בעל אולפני הקלטה, תובע מגב׳ א׳ סכום כסף עבור שכר עבודה שלטענתו נשארה חייבת לו מעבודה שביצע לה. הגב׳ א׳ מודה שהתובע ביצע לה עבודות, אך לטענתה שילמה לו את כל שכרו ואינה חייבת לו כלום. היא טוענת שמעולם לא ירדה לפרטי החשבונות, והיה לה אימון בחשבון של התובע, אך ברור לה שכבר שילמה לו את כל מה שסוכם ביניהם. כראיה לכך מציינת הנתבעת את העובדה שלפני התשלום האחרון לא התאפשר לה לדבר עם התובע עצמו, ושאלה את אנשי המשרד - שכללו את אשת התובע ובניו - האם בתשלום זה היא אכן גומרת את החשבון, ונענתה שבזה מסתיים החשבון. לטענת הנתבעת יתכן שעכשיו חוזר בו מהנחות שהסכים עליהן, וזהו בסיס החשבון שמגיש לה, אך היא אינה חייבת יותר ממה שסיכמו ביניהם. התובע משיב שאנשי המשרד לא היו מודעים לפרטי החשבונות ביניהם, ולכן אין להסתמך על דבריהם.

הנתבעת דורשת שהתובע ימסור לה את ה״בטות״ של ההקלטות שלטענתה שייכים לה אחרי ששילמה עבור העבודות להכנתן, והתובע מסרב למוסרן לה. עוד טוענת היא שהתובע גרם לה הפסד כספי בעצה לא נכונה שנתן לה באחת מהעבודות.

החלטת ביניים

מכיון שמטענות התובע וכפירת הנתבעת אינן ברורות די הצורך האם לטענת התובע יתרת החוב נוצרה מפני שהנתבעת לא שילמה עבור כמה מהעבודות שעשה, או שלמרות ששילמה עבור כל העבודות, מ״מ לא שילמה את עלותן המלאה, משום שהמחיר שלהן גבוה יותר ממה שחושבת הנתבעת. לפיכך בקש ביה״ד מהתובע למסור דו״ח החובות שתובע, ועליהן תימסר תגובת הנתבעת.

כמו כן יש לברר אצל הצדדים האם ה״בטות״ שמחזיק התובע הן שלו עד למסירתן לנתבעת, או שהן כבר נמסרו לנתבעת, והיא החזירתן לתובע למשמרת.

וע״ז באעה״ח

(-) אברהם דוב לוין, אב״ד   (-) יהושע ווייס   (-) שמואל חיים דומב

השאלות לדיון

א. נחלקו בעה״ב ושכירו על חוב עבור עבודות שעשה לו, מי נאמן.

ב. שכיר שמחזיק ב״בטות״ של ההקלטות, האם דינו כמוחזק.

תשובה

א. נאמנות השכיר ובעה"ב

בגמ׳ שבועות מה ב:

"אומן אומר שתיים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת, הממע״ה".

ועוד בגמ׳ שם מו א:

"הנותן טליתו לאומן אומן אומר קצצת לי שתים והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת, כל זמן שהטלית ביד אומן על בעה״ב להביא ראיה".

זוהי דעת חכמים בברייתא שם, אמנם ר׳ יהודה חולק וסובר דשכיר כל זמן שלא עבר עליו זמנו ה״ז נשבע ונוטל. ובגמ' שם:

"שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת מי נשבע, א"ל בזו ישבע בעה״ב ויפסיד אומן. וכן אמר רב נחמן או מביא ראיה ויטול או ישבע בעה״ב ויפסיד אומן".

ובגמ׳ ב״מ שם אמרו דקציצה ודאי מדכר דכירי ליה אינשי. וכתב בשמ״ק שם לאו למימר דפטור, אלא בעה״ב נשבע ואינו משלם. ובטעמו של ר׳ יהודה דהשכיר נשבע ונוטל, כתבו תוס׳ ב״ב מה ב לפי שקציצה נמי לא דכיר דטרוד הוא בפועליו. וכתב הש״ך סי׳ פט ס״ק י דלדעת ר׳ יהודה טענת האומן עדיפה מטענת בעה״ב, לפיכך כשהאומן מוחזק בטלית ויש לו מיגו נוטל בלא שבועה, אבל לחכמים טענת האומן אינה עדיפה מטענתו של בעה״ב, ולפיכך מעמידים הממון בחזקתו ובעה״ב פטור, אבל אם היתה הטלית ביד האומן צריך האומן להשבע בנק״ח לפי שאינו עדיף משאר אדם המלוה על המשכון. ועי׳ נתה״מ שם ס״ק י שלדעת ר׳ יהודה לא הוי אלא ספק שוכח.

ופסק הרמב״ם שכירות פי״א ה״ז ושו״ע סי׳ פט סעי׳ ד:

"בעה״ב אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלש קצצת לי, לא תיקנו חכמים שישבע השכיר כאן אלא הממע״ה, ואם לא הביא ראיה אע״פ שכבר נתן לו השתים או שא״ל הילך, הרי בעה״ב נשבע בנק״ח, ודבר זה תק״ח הוא כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש. בד״א בששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו, אבל אם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע בעה״ב הסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו או שלא נשאר לו אלא זה שא״ל הילך כדין כל הטענות.

וכתב הסמ״ע ס״ק יד הטעם דלא האמינו לשכיר להישבע וליטול כיון דעל הרוב מדכר דכירי אינשי כמה קצץ. ואע"ג דבעה״ב כופר הכל לא האמינוהו בשבועת הסת, כיון דהשכיר נושא נפשו על שכירותו החמירו על בעה״ב והצריכוהו להישבע שבועה חמורה. וכתב הש״ך שם ס״ק ט דאמנם דעת הרמב״ם דנשבע בנק״ח, וכ״ד הרא״ש שבועות פ״ז סי׳ ד ור״י הלוי שבועות מה א ור"ן שם ונ״י ב״מ (סח ע״ב מדפי הרי״ף) בשם הרשב״א בתשו׳ ח״ב סי׳ שכ ושכן עיקר, אבל העיקר בש״ס הוא כדברי הבעל המאור והרמב״ן שבועות שם בדעת הרי״ף שכשאינו מודה במקצת א״צ להשבע אלא היסת. ועי׳ שמ״ק ב״מ קיב ב בשם הרמב"ן שאם כופר בכל פטור בעה״ב בלא שבועה, לפי שבכופר הכל אין עושין תקנה לטובת השכיר, כי שכר האומנות ידוע ואין חשש שבעה״ב יטען שקצץ לפועל פחות מכדי חייו.

ופסק בשו״ת בעי חיי ח"ב סי׳ רכא בדבר שמעון שהבטיח לעשות קמיעות לאשתו של ראובן כסגולה ללידה, וקבע עמו סך קבוע לשכר טורחו ופעולתו. לאחר שהאשה המליטה זכר תובע שמעון חמישים גרוש, שזהו הסך שהוא טוען שקצב עמו, וראובן השיב שהיתנה עמו רק שש מאות לבנים, ושמעון מביא כראיה לדבריו שראובן כבר נתן לו יותר מחמש עשרה גרוש, ואם כדבריו שהיה הקצב שש מאות לבנים האיך היה נותן יותר מהקצב. והשיב דאין מוציאין ממון אלא בראיה ברורה, כ״ש שאפי׳ אמדנה גרועה אין כאן, דאפשר שהאמת הוא כדבריו דלא קצב עמו אלא שש מאות לבנים, ומה שנתן לו יותר מזה ה״ז יתכן שמפני שקמיעותיו עשו פיחת רצה להתחסד עמו ולתת לו יותר מחיובו דרך מתנה ודורון, או אפשר שמלבד החיוב שפירשו בפירוש שש מאות לבנים, תנאי היה ביניהם שיתן לו איזה דורון ולא קצבו קצבה, או מפני שחשב שכל הסך הנזכר היה בידו של שמעון והוא דבר קשה להוציאו מידו לא רצה לעמוד עמו בדינא ודיינא ולכן אמר שישארו בידיו, אלא ודאי הדברים מוכיחים שלא היה כאן קצב. כלל העולה שראובן זכאי בדינו ואין לשמעון עליו לא שבועה ולא חרם סתם. ע״כ.

ובנידון דידן שהשכיר תובע שכר נוסף על מה שכבר שילמה לו הנתבעת בשכרו, אם הויכוח מבוסס על מחיר העבודות, כלומר שלטענת התובע מחירן גבוה יותר ממה שסבורה הנתבעת, והיא כופרת בכל, הרי לדעת הש"ך להלכה נשבעת הסת ונפטרת. אמנם כיון שלטענתה מחירי השוק הפחותים בהרבה ממחירי התובע מסייעים לה שלא פסקה עמו סכום עוד יותר גבוה ממה שכבר שילמה לו, וגם העובדה שלפני שנמסרה לה הקלטת השלישית והאחרונה נתבעה לשלם את יתרת החוב - הקטן בהרבה מחשבון החוב שמציג התובע בדין - והקלטת נמסרה לה תמורת הצ׳ק שנתבקשה, כל זה מחזק את טענותיה כנגד טענות התובע, ובאופן כזה פסק הבעי חיי דפטורה לגמרי, דהאומדנא מסייעתה. אמנם כיון שהתובע מוחזק ב״בטות״, ה״ז כמו אומן המוחזק בטלית, ועי׳ להלן.

אך אם הויכוח ביניהם האם שילמה על כל פרטי העבודות שעשה לה או רק על חלקן, ועל עבודות מסויימות טרם שילמה, יש להסתפק האם מחשיבים את השכירות כוללת על כל פרטי העבודות שכלולים בה, וממילא הויכוח הוא על גובה הקציצה, או שמחשיבים את השכירות מחולקת על כל פרט מהעבודה, ואם כן, ויכוח זה שייך למשנה שבועות מד ב:

"השכיר כיצד, א"ל תן לי שכרי שיש לי בידך הוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי, הוא נשבע ונוטל".

וביארו בגמ' שם מה א לפי שבעה"ב טרוד בפועליו וע״כ סבור שפרע, ולא פרע לזה אלא לחבירו, ומשו״ה האמינוהו לשכיר להישבע וליטול, ועי׳ סמ״ע סי׳ פט ס"ק ג דתו לא חילקו ואפי׳ אינו טרוד בפועליו נמי האמינו לשכיר להשבע וליטול. וכן פסק הרמב״ם שכירות פי״א ה"ו ושו״ע שם סעיף ב. וכתב באבי עזרי שם ששבועה זו תיקנו שיהיה השכיר נאמן בשבועה, וחיובו הוא בעיקר הנאמנות.

ועי׳ חזו״א ב״ק סי׳ כג אות ב דבקבלנות אם שכר אותו בכך וכך בשביל אריגת בגד זה, תלוי לפי ראות עיני הדיין אם השכירות לכל בגד או ליום או לחודש.

ב. מי המוחזק

פסק הרמב"ם שכירות פי״א ה״ה ובשו"ע סי׳ פט סעי׳ ה:

"הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והוא אומר אחת, כל זמן שהטלית ביד האומן אם יכול לטעון שהיא לקוחה בידו הרי האומן נשבע בנק״ח ונוטל, ויכול לטעון בשכרו עד כדי דמיה וכו׳".

וה״ה בנידון דידן שהתובע מוחזק ב״בטות״, אם הן שייכות עדיין לו ומעולם לא מסרן לנתבעת (שאם כבר נמסרו לנתבעת, והיא החזירתן לתובע למשמרת, אינו נחשב למוחזק לענין זה), כיון שאין עדים שראו אותן בידו ויכול לטעון לקוחות הן בידי, ה״ז יכול לטעון בשכרו עד כדי דמיהן - למעט חיוב המע״מ שמלכתחילה פטר ממנו את הנתבעת, ואינו יכול לחייבה בו היום - אך חייב להשבע שבועת הנוטלין.

אלא שיש לדון ולומר שכיון שאין אנו נוהגין להשביע, אם אינו נשבע כיצד יטול בלא שבועה, והרי בלא השבועה חסרה לו הנאמנות. ונראה עפ"י מה שיסד מו״ר שליט״א באבי עזרי טו״נ פי״ד סוף ה״ח דשבועה זו אינה כדי להאמינו שיטול, אלא משום שנוטל צריך להשבע, ועצם נטילתו היא בלא שבועה. עיי״ש. לפי״ז אע״פ שאין אנו משביעין אותו, אינו מפסיד דינו ליטול, אלא שתמורת השבועה שאינו נשבע יש לנכות מזכותו של התובע שליש, כנהוג.

אמנם אם הויכוח בין הצדדים אינו על גובה השכר עבור העבודות, אלא האם שילמה עבור כל העבודות או רק עבור חלקן בלבד, כיון שחייב שבועת הנוטלין, כמבואר לעיל אות א, ואנו אין משביעין בבי״ד, אינו נוטל בלא שבועה, דבמה נאמינו. אלא שכאמור טרם נתבררו טענותיהם, ולפני פסק דין יש לברר.

אברהם דוב לוין.

 דיין ב

נראה דהנדון הוא האם נשאר חוב אם לאו. הנתבעת טוענת ששילמה את כל החשבון, ואנשי המשרד שהיו מוסמכים לנהל את החשבונות מכוחו של התובע אמרו לה שבזה התשלום האחרון מסתכם כל החשבון, והתובע משיב שאנשי המשרד לא היו מודעים לפרטי החשבון ולכן אין להסתמך עליהם. והנה האומר איני יודע אם נתחייבתי לך פטור מלשלם ונשבע שאינו יודע, והאומר איני יודע אם פרעתי חייב לשלם, כמבואר בשו״ע סי׳ עה, ובש״ך שם ס״ק כז כתב דחייב לשלם משום דכיון דודאי חייב וספק אם החזיר לו בכה"ג אמרי׳ ברי ושמא ברי עדיף.

ובמקרה כזה שאומר שפרעתי הכל ולאחר זמן בא התובע בטענה חדשה שהיה טעות ונשאר חוב, והנתבע משיב שאינו יודע מזה, האם דמיא לא״י אם פרעתי וחייב, או לא"י אם נתחייבתי ופטור, עי׳ שו״ת ושב הכהן סי׳ סז ד״ה ועתה, וז״ל:

"אע״פ שהיה חייב לו בודאי רק שטוען שהיה לו חשבון עמו ונסתלקו זה מזה, ועל מה שטוען שמעון שטעה בחשבון, טוען ראובן שאינו יודע מזה, נמי דינא הכי, שאם שמעון טוען ברי שטעה, צריך ראובן להישבע שאינו יודע מזה הטעות, ופטור, ולא הוה כאיני יודע אם פרעתיך שחייב, אלא כמו א״י אם נתחייבתי וכו׳, וכתב הרשב״א בפ״ק דגיטין גבי גינאי, והביאו הש״ך סי׳ קנו ס״ק סט, וז״ל: ואפי׳ אמר אישתלין חושבנא מפטר, דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר א״י דפטור, ולא דמי למנה הלויתני וא״י אם פרעתיך אם לאו דהכא א״ל ודאי פרעתיך אלא את הוא דאמרת דאישתכח טעותא, האי טעותא לא ידענא, ומיהו משתבע דלא ידע ומפטר. עכ״ל הרשב״א. הרי להדיא דלא הוה אלא כאומר א״י אם נתחייבתי כיון שכבר נפטר ונסתלק ממנו, ולא הוה כאומר א"י אם פרעתיך". ע״כ.

ובנידון דידן שהנתבעת טוענת ברי שפרעתי הכל ואנשי המשרד הורו לה שזה התשלום האחרון ובזה מסתיים כל החשבון, והתובע טוען שטעות היה, הוה כאומר א״י אם נתחייבתי ופטור ולא הוה כאומר א״י אם פרעתיך. ואפשר דהכא אף שבועה אינה חייבת, כיון דאנשי המשרד הודו לה ופטרו אותה, והם המוסמכים לנהל החשבונות מכח התובע, הוה כהודאה ופטור אף משבועה.

יהושע ווייס.