בס"ד


מס. סידורי:12934

קבלן שחזר בו לקראת סיום עבודתו

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין ברוך יצחק
הרב קצנלבוגן אליהו
הרב הרצברג חיים
תקציר:
קבלן שיפוצים עזב את עבודתו לקראת סיומה, הוא קיבל את רוב שכרו, והוא תובע את כל שכרו, גם על מה שלא עשה, כנגדו המזמין תובע את השכר שהוא עבד עבור עבודת הקבלן שהשלים את עבודתו
פסק הדין:
על הקבלן להחזיר את הכסף על החלק בעבודתו שלא עבד.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ג' עמ' קעג-קעד

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס"ד בתביעה מקבלן שיפוצים שחזר בו באמצע העבודה

נושא הדיון

בעה״ב שכר קבלן שיפוצים שיבצע לו עבודת בניה ושילם לו את שכרו אם כי נשאר חייב לו עוד סכום כסף. לפני סיום העבודה חזר בו הקבלן, ולטענתו לא פשע במה שחזר, ותובע כל שכרו אף במה שלא עבד. כנגדו הבעה״ב תובע מהקבלן שיחזיר לו מהשכר, מכיון שהוצרך לשכור קבלן שני שיגמור את העבודה, ויתכן שהקבלן השני לקח בשביל גמר השיפוצים ביוקר והכל צריך להיות ע״ח הקבלן הראשון, כיון שלטענת בעה״ב ידו של החוזר על התחתונה.

המקורות בהלכה

גרסי׳ בב״מ עז א:

"האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא עביד ופסיק פסידא דפועלים".

ומפרשים התוס׳ ושא״ר שם, דכל מילתא דלא ידיע לתרווייהו או דידע לתרווייהו פסידא דפועלים אי אתי ההוא אונס, דהמוציא מחבירו עליו הראי׳ ואינהו הוו להו לאתנויי עם בעה״ב דאי מתייליד אונס שלא יפסידו שכרן, ובנהר דרגיל למיפסק ופועלים לאו בני מתא נינהו קאמר תלמודא דפסידא דבעה״ב הוא נותן לו שכרו כפועל בטל ואע״פ שמחזיק בשכרו לא נוטל אלא כפועל בטל, ואע״ג דקבלנות נינהו, אבל בזה דמו קבלנות לשכירות.

וכתב בתה״ד סי׳ שכט בדבר ראובן ששכר את שמעון עבור ב׳ זהובים שיתקן ויטהר לו עשרה חביות יין חדש, ולפני שגמר מלאכתו שלחה לו אשתו שיבוא אליה מהר כי חולה היא, והוצרך ראובן לשכור את לוי בדמים יקרים לבצור את היין ולגמור מלאכתו, וכתב התה״ד שאותן חביות שלא גמר מלאכתו מחמת אונס אשתו והוצרך ראובן לשכור ללוי בדמים יקרים, נראה דאונס מחלת אשתו אונס מיקרי, כדמוכח פ׳ ארבע נדרים בנדרי אונסין דחלה בנו חשיב אונס דצריך להיות עם בנו, ואשתו רמיא עליה טפי. ומסיק התה״ד אי לא הוי אונס לפועל ול״ה נמי דבר האבוד לבעה״ב וחזר הפועל, ידו על התחתונה.

אבל לענין דבר האבד כתב האשרי ומרדכי ויתר הגאונים דשכיר וקבלן שוין דשניהם אין יכולים לחזור אא״כ אנוסי אינהו, ואם חוזרין שלא באונס שוכר עליהן או מטען, ובשוכר עליהן כתב המרדכי בשם תשובת מור״ם דוקא עד כדי שכירות, ואפילו קבל השכיר שכרו חייב להחזיר בדבר האבד, כך פסק שם במרדכי לעיל מיני׳ בשם הר״ח דצריך להחזיר, אבל ביותר מכדי שכרו אינו שוכר עליו, ואפי׳ יש ביד בעה״ב משל השכיר כלים או בגדים או שאר ממון אינו שוכר. וכתב בהגהות אשרי בשם מהרי״ח דבדבר האבד אם על ידם נעשה דבר האבד כגון שהיו פועלים מצויין לשכור, ואילו נשכרו וחזרו חייבין לשלם כל ההפסד מדיני דגרמי, ומסיק בתה״ד:

"מהשתא בנידון דידן דשמעון נאנס על החביות שדרך ולא גמר מלאכתן, לא מחייב בתוספת השכר שהוציא ראובן כלל, אבל הא פשיטא שאין לו (לשמעון) לקבל (מבעה״ב) שום שכר מלבד שכר הדריכה, ואפילו אם קבלה יחזיר דלא גמר ועשה למה יקבל שכר על זה, ואע״ג דאנוס הוא מ״מ העיכוב נשאר בו ובעה״ב לא נתרצה אא״כ שלא ישאר בו, כמו שהביא לעיל מהתוס׳ גבי ספינה ליין" עכ״ל התה״ד.

ונראה בנידון דידן בקבלן הראשון שחזר בו, ולא הוי אנוס, ידו על התחתונה.

והנה כתב שם המרדכי בשם תשובת מור״ם דשוכר עליהם דוקא עד כדי שכירות ואפילו קבל השכיר היינו הקבלן הראשון שכרו חייב להחזיר בדבר האבד, משמע דאם לא היה דבר האבוד אינו צריך להחזיר, וכתב בתה״ד דהתוס׳ מפרשים הטעם דאם נתן לא יטול לפי׳ קמא דמחזיק בעל הספינה אפילו בשכר הדרך שלא הלך, הואיל ומוחזק בשכרו, ואמאי תועיל לו מוחזקות ליקח שכר ממה שלא עשה, וכי בשביל שהוא מוחזק ירויח, ותו דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ומתרצים דכיון דנתן לו שכרו נתרצה לו שיהא שלו, אפילו יארע אונס רק שלא ישאר בו, וא״כ ה״ה בנדון דידן לא ישאר בו, ואיהו לא היה מעכב, הואיל ונתן לו נתרצה שיהא שלו, לכן כתב דוקא בדבר האבד חייב להחזיר.

ולפי״ז בנידון דידן דנתרצה ונתן לו שכרו, דוקא בשלא נשאר באונס, אבל אם נשאר בו שלא גמר, יחזיר, כיון דלא גמר למה יקבל שכר על זה.

הרב ברוך יצחק לוין

תגיות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il