סופר סת"ם שבעבודתו טעויות רבות

ביה"ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ג' עמ' קעט-קפד

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בענין תביעת הפסד מסופר סת"ם שהתאחר בעבודתו

נושא הדיון

מר ט. הינו סוחר בסת״ם, ולפי טענתו התקשר עם מר ת. שהוא סופר מוסמך שעבר בחינות סת״ם, שיכתוב לו ספר תורה לפי התנאים דלקמן; הקלף וכל אביזרי הכתיבה יהיו ע״ח המזמין מר ט. דהיינו שהסופר מר ת. רשאי ללכת להזמין כראות עיניו בבימ״ס לקלף, והמזמין ישלם זאת על חשבונו, שכר הסופר יעמוד על 6000$ ומתוכם שולם כבר כ־5000$. כמו״כ סוכם שבזמן כתיבת ס׳׳ת עבור מר ט. יהיה הסופר מנוע מלקבל עבודה אחרת, וזאת כדי להבטיח את מסירת העבודה בזמן לשביעות רצונו המלאה של המזמין.

הסופר מצידו התאחר מעט בהתחלת הכתיבה, אולם סיים את כתיבת הספר בזמן המשוער, אבל בכתיבה חלו טעויות רבות, והיא לא היתה מ״המשופרות ביותר״, וזאת לטענת מר ט. שהסיבה לכך היא שהסופר מיהר בכתיבתו.

אי לכך תובע מר ט. מהסופר פיצוי של מעל 3000$ עבוד מניעת רווח שכן אין באפשרותו לקבל את התמורה הנאותה עבור הס״ת שאינו נאה בהידור. ב. התיקונים שאפשר לתקן יהיו ע״י סופר אומן ולא ע״י מר ת. שכן אין הוא בוטח בו יותר מבחינה מקצועית, והוא חושש שאם גם בפעם זו מר ת. לא יוכל לתקן בצורה נאותה, ישקע הסופר בחובות ולא יוכל לעמוד כספית במסירת התיקונים לידי סופר מומחה, שכן ברור מאליו שהתיקון צריך להיות על חשבון הסופר.

המקורות לדיון

א. דין סופר הטועה במלאכתו

גרסינן במסכת ב״ב דף כ״א ע״ב:

"אמר רבא, מקרי ינוקא, שתלא, טבחא, ואומנא, וסופר מתא, כולן כמותרין ועומדין נינהו, כללא דמילתא, כל פסידא דלא הדר, מותרה ועומד הוא".

ומפרש רש״י:

"סופר מתא לבלר. כמותרין ועומדין דמי, שלא יקלקלו ואם קלקלו, מסלק להו בלא אתרייתא אע״פ שלא התרו בו קודם לכן".

כתב ה״נמוקי יוסף״ וז״ל:

"פסידא דלא הדר, מה שהמלמד מתבטל, וכן שתלא שהוא נוטע כרמים, אע״ג שישלם הנטיעות שפשע בהן, אינו משלם הפסד הריוח שהיה לו, אם גדלו והצליחו, והשוחט וניבלה, אע״פ שמשלם מ״מ הוי פסידא דלא הדר, היכא שהזמין אורחים על סמך בהמה זו, דלא קי״ל כרשב״ג דאמר פרק המוכר פירות (דף צ״ג) נותן לו דמי בשתו, ודמי בושת אורחיו, וכן אומן אם הקיז וחלה, אינו משלם לו צער חליו, וסופר מתא שטעה לכתוב במקום מאתים מנה, אין משלם הפסד דגרמא בעלמא הוא".

ובדרישה חו״מ סימן ש״ו כתב ע״ז:

"ולכאורה נראה היה לתרץ באילו הקושיות דלהכא מסלקינן ליה, אע״ג דמשלם משום זימנא אחריתי שמא יפסיד עוד פעם אחרת, ולא יהיה לו אז לשלם".

ובתוס׳ דה״מ סופר מתא כתבו וז״ל:

"לא כמו שפירש בקונטרס, כותב ספר תורה בטעות, דאין זה פסידא דלא הדר, דיכולין להגיהו, אלא כדפרישית לעיל כותב שטרות".

ולכאורה קשה על דבריהם מה שהקשו על רש״י, שס״ת הרי אפשר להגיה, וא״כ אין זה פסידא, שהרי ידוע וברור שס״ת מוגה, שוה הרבה פחות מס״ת שמלכתחילה נכתב בכתב יפה ובהידור, הן מבחינה הלכתית, והן מבחינת יופי הכתיבה.

אפשר אולי לומר ע״פ מה שכתב הרמב״ם בפרק י׳ מהלכות שכירות הלכה ד:

"הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שניבל הבהמות, והקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות, ולא למד או לימד בטעות, וכל כיוצא באלו האומנים, שא״א שיחזירו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותם בלא התראה שהוא כמותרין ועומדין, עד שישתדלו במלאכתם, הואיל והעמידו אותו הציבור עליהם".

וכן פסק המחבר חו״מ סימן ש״ו.

ב. האם ניתן לסלק אומנים רק כשעובדים עבור הציבור, או גם כשעובדים עבור יחיד?

משמע מלשונו שכל הדין שאפשר לסלק את האומנים הללו בלא התראה, וזה דוקא אם הם עובדים בשביל הציבור, אבל אם הם נשכרו ליחיד, א״א לסלקם בלי התראה.

וא״כ יתכן שתוס׳ נמי סבירא להו כהרמב״ם שדוקא בציבור מסלקין להו, ולא היכא שנשכרו ליחיד, והרי לא שכיח שציבור ישכרו להם סופר לכתוב ס״ת בשביל לעשות מזה מסחר, וכל מה שהציבור שוכר להם סופר לכתוב ס״ת הוא בכדי שיהיה להם ס״ת כשר לקריאה, ע״כ שואלים תוס׳, א״כ אין זה פסידא דלא הדר, שהרי אפשר לתקנו ולהגיהו.

אבל אם נסבור כשיטת הראב״ד שם וכפי שאמנם פסק הרמ״א בסימן ש״ו, שאף בנשכר ליחיד היכא דהווי פסידא דלא הדר, מסלקינן ליה בלא התראה, והרי יחיד שמתעסק במכירת סת״ם הרי אף שאפשר להגיה ולתקן ס״ת הוי אצלו פסידא דלא הדר, שהרי ערך ס״ת ככזה בשוק הוא נמוך בהרבה מערך של ס״ת שאינו צריך הגהה. וא״כ בנידון דידן הרי שלדעת הרמ״א יש ביכולתו של המזמין מר ט. לסלק את הסופר מר ת. באמצע העבודה בלי התראה ולמסור את התיקונים לידי סופר אחר שהוא אומן בכך.

ג. למרות שניתן לומר "קים לי" כדברי הרמ"א, יש להחמיר בשכיר כדברי המחבר

אלא היות ששני הצדדים, הן התובע והן הנתבע הם מבני עדות המזרח, שצריכים לנהוג ע״פ שיטת מרן המחבר, אמנם בדיני ממונות יכול המוחזק לטעון קים לי, אבל היות שמדובר באומן שמוסר נפשו על פרנסתו, בוודאי יש כאן מקום לצאת גם דעת המחבר דהיות והוא פוסק שהכלל הוא דמסלקינן ליה בפסידא דלא הדר, הוא דוקא בנשכר לציבור ולא ליחיד, והרי כאן מדובר שהסופר נשכר ליחיד, ולפי דברי המחבר א״א לסלקן באמצע העבודה בלי התראה, ואע״פ שיש למזמין חשש שאולי הסופר ישגה שוב בתיקונין, ולא יהיה ביכלתו הכספית לפצותו על התיקונים, הרי הדרישה כתב שטענה זו כלולה בהגדרת חז״ל ״פסידא דלא הדר״, ובכ״ז פסקינן כדעת המחבר דהיכא שהוא נשכר ליחיד לא מסלקינן ליה בלא התראה, וא״כ נראה לפסוק להם שהסופר זכאי לתקן הוא בעצמו את כל הטעון תיקון בס״ת.

ד. כיצד מחשבים באומן שבח מול הוצאה 

ובמה שתבע המזמין מר ט. פיצוי עבור מניעת רווח:

גרסינן במס׳ ב״ק דף ק ע״ב:

"הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה, נותן לו דמי צמרו, צבעו כעור אם השבח יתר על היציאה, נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתרה על השבח נותן לו את השבח".

וכן פסק המחבר בסימן ש׳׳ו וכתב הסמ״ע ס״ק ט׳ לפרש לפי שיטת הרמב״ם ורש״י היינו אם בעה״ב נתן לצבע צמר שוה עשרה דינרים, והצבע הוציא בסממנים ובשאר הוצאות עשרה דינרים אם הצמר כמו שהוא צבוע, שוה יותר מכ׳, היינו שבח יתר על ההוצאה, נותן לצבע ההוצאה, דהיינו עשרה דינרים, ואם הוא שוה י״ח דינרים, אינו נותן לצבע, אלא השבח דהיינו ח׳ דינרים. עכ״ל.

ולפי דבריו נראה שלא לוקחים בחשבון את מניעת הרווח אלא את ההוצאה בפועל. והצבע אם הוא צבע כעור אינו זכאי לקבל את הוצאותיו, ואת שכרו שסוכם עליו, טרם זיכויו של מזמין העבודה עבור הוצאותיו. ולכן אם מזמין העבודה הוציא בהוצאות עשרה דינרים והצבע הוציא בהוצאותיו, כולל שכרו שהותנה, הוציא כמו״כ עשרה דינרים, והבגד אינו שוה אלא י״ח דינרים. נותנים ראשית למזמין את הוצאותיו דהיינו עשרה דינרים, ושמונה דינרים עבור הצבע שהשקיע בהוצאות ובחלק משכרו, ואם החפץ שוה עשרים דינרים, מקבל המזמין עשרה דינרים, והצבעי מקבל כמו׳׳כ עשרה דינרים, הכוללים את השקעתו ושכר עבודתו, אע״פ שמזמין העבודה טוען שאם הצבעי היה צובע בצורה נאותה את הבגד הרי היה שוה עשרים וחמישה דינרים. מכל מקום טיעון זה לא נלקח בחשבון כיון שזה טיעון לפיצוי עבור מניעת רווח.

אולם התוס׳ והרא״ש שם כתבו ע״פ הירושלמי, וז״ל הרא״ש פרק הגוזל עצים סימן י״ז:

"ובירושלמי לא משמע כן, אלא לא יטול האומן כלום עד שיטול בעל הצמר מתחילה דמי צמרו, והשבח שהיה ראוי להשביח אם לא שינה, ואם יש מותר על דמי הצמר, ועל אותו שבח, יטול הצבע דאותו שבח הראוי לבא, אם לא שינהו חשוב כקרן, (וכן פסק הרמ״א שם כהרא״ש) וכו׳, והא דלא אמרינן הכא ביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות, ונוטע שדה חברו, דהתם נוטל חלקו מכל השבח, ויש לומר לגבי אומן שאני, דכיון שניתן לו לצבוע כל מה שהיה עתיד להשביח, חשיב כאילו כבר השביח. ואומן שפשע ושינה, חייב לשלם לו הכל", ע״כ לשון הרא״ש.

ובתוס׳ הוסיפו לתרץ דנעשה כאן כאילו כן היתנו עמו. אי נמי קנסא הוא משום דשינה ממה שציווה לו.

הרי שלדעת הרא״ש והרמ״א מחשבינן את הרווח שהיה עתיד להיות מעבודתו של האומן כאילו הוא כבר נעשה. ואם עקב רשלנותו לא נעשתה עבודה יפה, מפצים ראשונה את נותן העבודה גם על מניעת הרווח, ואח״כ מקבל האומן את שכרו. וכל זמן שמזמין העבודה לא פוצה גם על הרווח שהיה צפוי להיות, הרי האומן לא זכאי לשום שכר, ואף אם הוא השקיע בצורה ממשית במוצר, מ״מ מפצים ראשונה את מזמין העבודה, עבור הוצאותיו, גם עבור הרווח שהיה ראוי להיות אם האומן היה עושה עבודתו נכונה, כפי שכתב שם הסמ״ע ס״ק ט׳.

אולם הש״ך ס״ק ה׳ פסק כדברי הרמב״ם והמחבר אולם הוא מפרש את דבריהם דלא כהסמ״ע, ולפי פרושו הגדרה של ״יציאה״ נקראת מצד בעה״ב כל מה שהוא השקיע, וכן את מה שהיה צפוי להיות רווח, אם האומן היה עושה פעולתו כיאות, ו״יציאה״ מצד האומן נקראת כל מה שהוציא עבור חומרי גלם לעבודתו, וכן את השכר מינימום שמשלמים עבור עבודה כזו, אבל לא השכר שסוכם על כך עם מזמין העבודה, וכל זמן שנותן העבודה לא פוצה גם עבור הרווח שהיה עתיד להיות אין האומן זכאי לתנאי השכר שסוכם עליו והוא זכאי אך ורק לשכר המינימום שמשלמים עבור עבודה כזו. ואם היה במוצר רווח בכדי לפצות את נותן העבודה גם עבור הרווח, אז היה מקבל האומן את מלא השכר שסוכם עליו.

ה. האם אומן שכשל בעבודתו צריך לפצות את בעל הבית על מניעת הרווח?

אולם בנתיבות ס״ק ו׳ כתב וז״ל:

"ולפי עניות דעתי דהעיקר כדברי הסמ״ע דהא בב״מ דף ע״ג ע״ב אמרינן, האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיקני ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה, משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזול שפט, ורב אשי מסיק דפטור משום דלא בידו, ופירש רש״י שמא לא ימכרו לו, וכתב השיטה מקובצת וז״ל: קשה למה חייב לשלם לו כלום, מאי שנא ממבטל כיסו של חברו, ותירץ דאע״פ שלא קיבל עליו בפירוש, כיון שנתן לו מעותיו וסמך עליו, חייב לשלם, דבהאי הנאה דסמך עליו ואלמלא הוא היה לוקח ע״י אחרים נשתעבד מדין ערב, וזה כענין שכירות פועלים שחייבים לשלם להבעלים מה שמפסידים בחזרתם, וכן הבע״ב לפועל, דכיון שסמכו זה על זה, נתחייבו זה לזה", וכו׳.

וכך כתב הראב״ד שם דהוא מטעם דהוי כמקבל שדה והובירה, וחייב לשלם מטעם דהוי כאם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא, דחייב אפילו וכו׳, ומסיק שם דאפילו אליבא דהלכתא אם נתן לו יין להוליך, חייב לשלם לו מה שהפסיד ביום השוק, וכך כתב הרשב״א שם וכו׳. ולפי״ז נראה בשכירות פועלים דהדין דבדבר האבוד של ממון דמשלמין כשחזרו בהם, כמבואר בסימן של״ג סעיף ו, נראה דמחויבים לשלם בדבר האבוד כל מה שיכול היה להרוויח, כמו שכתב הראב״ד דפעולת פועל דבידו הוא וכל דבר שבידו לעשות ולא עשה, מחויב לשלם אף היזק הרווח שהיה יכול להרוויח, וכו׳ עכ״ל.

ומדברי הנתיבות בהמשך נראה שיש מקום לחייב את האומן כפיצוי על מניעת רווח גם מכיסו, אם אין בקיזוז שכר עבודתו פיצוי על כך.

ולפי דבריו היה מקום לפסוק כאן כהרא״ש והרמ״א שמחייבים את הסופר לשלם את כל מה שגרם למניעת רווח למזמין את ספר התורה, אולם היות ובשו״ת חתם סופר חו״מ סימן קע״ח שדן באריכות בדין המבטל כיסו של חברו, ומסיק שם להלכה בס״ק ה׳ שאע״פ שמדברי רוב הפוסקים נראה שמי ששלח ביד חברו מעות להתעסק בהם ולהרוויח, והלה לא עשה כן, שהמקבל חייב לשלם ולפצות עבור מניעת רווח שהיה ברור שיהיה, אילו היה עושה את שליחותו, מ״מ רצוי לעשות פשרה בכעין זה, היות שמהמרדכי במס׳ ב״ק נראה שבנידון כעין זה הוא פטור.

וע״כ בנידון דידן נראה שהפשרה צריכה להיות כעין שכתב הש״ך לפרש את דברי המחבר דהיינו שינתן לסופר תשלום שכר עבודה מינימלי, ולא כל שכרו כפי שהותנה וסוכם. אלא א״כ ספר התורה יוכל להמכר בצורה שתפצה את המזמין גם עבור הרווח שהיה ראוי להיות אם היה כותב מלכתחילה בצורה נאותה.

הרב חיים הרצברג.