ביה״ד לעניני ממונות שע״י
הרבנות הראשית לירושלים
כרך ג' עמ' קפה-קפח
בהרכב
הדיינים: הרב
ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.
חוזה
שקבעו בו מועד לגמר העבודה, ועבר הזמן, האם זה נקרא הפרה.
גרסי׳ בשו״ע יור״ד סי׳ רל״ו סעיף ו׳
"לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע, מי שיעכב והעביר המועד אסור להנשא לאחר והלה מותר ואינו צריך התרה וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא כנגדו וברמ״א ואפילו אם טען זה העובר המועד שהיה אנוס אינו נאמן שיתחייב שכנגדו עדיין בשבועתו" ע״כ.
ועי׳ בט״ז ס״ק י״ג בתוך הדברים, מי שעשה מקח עם
חבירו שיעמיד לו סחורה פלונית ליריד שאז זמן מכירתה ולא בתר הכי, ואירעו אונס שלא
יוכל להעמידה לאותו זמן אלא אחר זמן, פשיטא דפטור אח״כ מלקבלו, נהי דאונס מהני
להמקבל בענין שאם קבל עליו לתת איזה קנס אם לא יעמידה לאותו זמן, כיון שהוא אנוס
אדעתא דהכי לא חייב עצמו, מ״מ זה העושה מקח ג״כ לא התקשר אלא אם יבא לאותו זמן,
כיון שהזמן גורם זה, והוא עיקר בו, משא״כ אם התנאי אינו עיקר כל כך ואירע אונס שלא
יוכל לקיימו באותו זמן, ודאי לא בטל המעשה בשביל זה וכו׳, ה״נ באיש ואשה שעשו
שבועה לישא זה את זו והגבילו זמן לנשואין באותה שבועה ואירע אונס באותו זמן שלא
יכל אחד מהם לעשות הנשואין, ודאי לא בטלה עיקר השבועה לישא זו את זה כיון שאין
עיקר הזיווג תלוי בזמן ההוא.
ובנה״כ השיג על הט״ז וז״ל:
"גם מה שמחלק בין תנאי שהעיקר תלוי בו לתנאי זמן וכה״ג, כל דבריו תמוהין בזה, וכבר הוכחתי בחו״מ סי׳ כ״ח מן הירושלמי דקידושין פרק האומר ומן הר״ן שם דאפילו בתנאי זמן פטור, דהא איתא התם ע״מ איכנסך ליום פלן ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך כו׳ לא יהי׳ כלום ואירעו אונס, וקי״ל כר׳ יוחנן דאונס כמאן דלא עבד ואינה מקודשת ע״ש, א״כ פשיטא כיון דקידושין דאיסורי ערוה דאוריתא בטילין בהכי, כ״ש שבועה דנשואין ותנאי ממון וכה״ג, וגם אין סברא כלל לחלק בהכי, דמה בכך שעיקר הזיווג תלוי בזה סוף סוף כיון שתלה התנאי בזה ולא נתקיים התנאי אין חבירו מתחייב, שלא חייב עצמו אלא ע״י תנאי זה, יהיה מי שיהיה וכו׳ עכ״ל, ושם בתנאים שלנו אינו כתוב תנאי שהשידוך נעשה ע״מ שהנשואין יהי׳ לזמן פלוני ואם לא יבא לזמן פלוני יבטלו הנשואין, דודאי אם הוו מתנין כן, או הוה כתוב כן, היו התנאים בטלין אף שה״ל אונס, אך בתנאים שלנו מתחלה נעשה השידוך בסתם ואח״כ מתנין ומפרשין זמן הנשואין וכה״ג ממילא כיון שבתחילה נעשה השידוך בסתם ואירעו אח״כ אונס בשטר תנאים, אין התנאים מתבטלין בכך וצריך חבירו שכנגדו לקיים השידוך" וכו׳ עכ״ל.
בקצרה, פליגי הט״ז והש״ך כשקבע זמן, וצד אחד לא
עומד בזמן שקבע, לט״ז אף שעבר הזמן אין זה הפרה של החוזה על עיקר ההתקשרות, אבל
הש׳׳ך סובר דאם לא עמר בזמן הרי זה הפרת החוזה, ונראה דאפילו לפי הש״ך דוקא במפרש
אם לא יעמוד בזמן שקבע יבטל החוזה, וכן הלא מביא הראי׳ מן הירושלמי ע״מ אינכנסך
ליום פלן ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך כו׳ לא יהי׳ כלום, ועפי״ז קשה מאד מאן לימא
לן דבכה״ג דהתנה בפירוש שאם יבא הזמן ולא יעמוד בו דסובר הט״ז דל״ה הפרת החוזה.
ובאמת בשו״ת שואל ומשיב ח״א סס״י קל״ו סובר דאף להט״ז כל שהתנה בפירוש ע״ז ודאי
ניתר הקשר וכן כתב הבל״י שם, וזה פלא א״כ מאי השיג הש״ך על הט״ז, ועי׳ בנה״כ שדקדק
בדבריו וכתב שבשידוכין שלנו לא הותנה שעושה השידוך ע״מ שיעשה הנשואין לזמן פלוני
ואם לא יבא לזמן הנ״ל בטלו השידוכין, שאם היה מתנה כן היו התנאים בטלין. ועי׳
בשו״ת השיב משה סי׳ מ״ח דף ל׳ ע״ב שבאמת תירץ תלונת הנה״כ על הט״ז דגם הט״ז, כונתו
בלא התנה בפירוש ופסק כן.
ועי׳ בתשובת חסד לאברהם מהד״ת חו״מ סי׳ ל״ג באם
אבי הכלה ירד מנכסיו ולא יכל לסלק הנדוניא בזמן המוגבל לנשואין ואחר זמן רוצה לסלק
והחתן טוען לנתק הקשר כיון שעבר מועד הנשואין, הביא מחלוקת הט״ז והש״ך, ומסיק
וז״ל:
"לכן לענין הלכה הדבר ברור דאם התנה תנאי מפורש בתחילה שאם יעבור מועד הנשואין בטל השידוך, אז אף שנאנס העובר בקיום התנאי, השידוך בטל, אולם בנ״ד אין לדון אלא אחר השטר שמפורש בו שהתקשר בתנאים ולא נאמר תנאי מפורש שיתבטל השידוך ע״י העברת המועד, לכן ימחול כ״ת להתרות באבי הכלה שאם לא יסלק כל הנדון ויעשה הנשואין עד חודש ימים ינתקו קשרי החיתון, וכאשר לא יקיים אבי הכלה כנ״ל יתיר להחתן לעשות שידוך אחר" עכ״ל.
לכן בנידון דידן כיון שבחוזה אין סעיף כזה שאם
אחד מהצדדין לא יעמוד בזמן שנקבע יבטל הקשר אין בהעברת הזמן משום הפרת החוזה, וגם
לא התרו בב״ד שבמשך זמן ב״ד של שלשים יום ימשיך בשפוצים, ואז כשלא יעמוד בזמן
שנקבע יבטל הקשר, אין זה הפרת החוזה מצד הקבלן. ועל הטענה עד מתי יוכל הקבלן למשוך
מצב שכזה, ע״ז נתן לנו בתשובת חסד לאברהם זמן בי״ד, שבי״ד ורק בי״ד הם רשאים להתרות
בקבלן ולא בעה״ב, ומה שבעה״ב אמר לו לקבלן שילך, אין זה אלא פטומי מילי בעלמא וגם
בעה״ב ודאי לא נקרא מפר החוזה, כי הלא דבריו אינם מעלים ולא מורידין, והם רק פטומי
מילי בעלמא אם לא אמר בפני ב״ד ובפני עדים כמו שכתב החת״ס, לכן איני רואה בזה הפרת
החוזה לא מצד הקבלן ומכש״כ מצד בעה״ב.
לכן כיון שבחוזה יש התחייבות מפורשת אם לא
יעמוד בזמן שנקבע יצטרך לתת לבעה״ב שכר דירה, לכאורה תנאי זה לא קשור כלל עם הפרת
חוזה, אך כיון שבתוספת לחוזה לא נזכר כלל התחייבות וטוען הקבלן שרק התוספת היא
שגרמה בעכוב הוצאה לפועל של העבודה ובתוס׳ אין שום התחייבות, עיין בשו״ת פני יהושע
ח״ב סי׳ ק״א שפסק דאם יש עדים למוכר שהתנה בשעת המכר שאם יחזיר לו מעותיו בתוך שנה
יחזיר לו הקרקע, אף דנכתב השטר איזה זמן אחר המכירה ולא נכתב ולא התנה אז שום תנאי
לא אמרי׳ דמחל התנאי ע״כ, ועי׳ ברמ״א חו״מ סי׳ ר״ז סעיף א׳:
"וכן אם התנו תנאי ואח״כ כתבו השטר סתם ודאי על תנאי הראשון כתבוהו" עכ״ל.
ולא
מסתבר לחלק דוקא בזה שהיה התנאי בע״פ על המעשה הזה, דהלא בנידון דידן עדיפא דהיה
על המעשה הזה של גמר השפוצים וגם אין זה אלא תוספת לחוזה וע״ד הראשונה נכתבה
התוספת.
אלא מה שטוען הקבלן שהיה מעוכב מצד העיריה בגין
התוספת שהם עכבו את העבודה, עי׳ בשו״ע חו״מ סי׳ של״ד ברמ״א:
"וכן בכל אונס שאירע לפועל בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהם אינן יודעים הוי פסידא דפועל, אבל אם בעה״ב יודע והפועל אינו יודע הוי פסידא דבעה״ב" עכ״ל.
והנה שני הצדדים הסכימו בפני ב״ד וממילא קבל
הדבר תוקף של פס״ד, שהם סומכים על חות דעת של האדריכל, והאדריכל קבע אחרי חיקור של
כל המסמכים השייכים לענין, החוזה וגם הצלומים שבשעת הפסקת העבודה של הקבלן הראשון,
והגיע למסקנה שכדי להשלים את העבודה צריכים להוציא סכום של שלשים ושנים אלף ותשע
מאות ש״ח.
והנה הקבלן הראשון המציא ניר בכתיבת יד של בעה״ב
שבכדי להשלים את העבודה והשפוצים צריך להעלות כשבעת אלפים דולר.
והנה גרסי׳ גיטין י״ד א׳:
"הנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מינייהו, אמרי לי׳ יהבינהו ניהלי׳ למרי ארעא באפי מארי ארעא וקנה מיני׳, לסוף אזל עבד חושבנא בין דילי׳ לנפשיה לא פש גביה ולא מידי, אתא לקמיה דרב נחמן א״ל מאי איעבד לך חדא וכו׳ ועוד הא קנו ממך, א״ל רבא אטו האי מי קאמר לא יהיבנא, דליכא גבאי קאמר, א״ל א״כ קנין בטעות, וכל קנין בטעות חוזר".
ובתוד״ה ולא וכו׳:
"פר״ח וכן ר״ת שהיו בעלי דינים מודים לו אי היה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גבי׳ מידי ומשמע מדבריהם דמנפשיה אין נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי" וכו׳ עכ״ל.
טוען בעה״ב: אכן המסמך זהו כתב ידי, אבל אני
כתבתיו כמזכיר של הקבלן צטטתי מה שהקריא לפני הקבלן בפיו, ולא שמתי לב לתוכן כיון
שזה לא היה נוגע לי אז בשעת הכתיבה. וכיון שאין בעל הדין מודה לו ואין עדות ברורה
דאכן לא היה צריך להעלות השלמת העבודה יותר משבעת אלפים דולר, אין הודאת בע״ד שקבל
תוקף של פס״ד בטל נגד מסמך שהוגש ע״י שותף הקבלן. וכן פסק הרי״ף היכא דליכא סהדי
דמסהדי דהכין הוא חושבנא אלא איהו דקא טעין הכי וחברי׳ לא קא מודי לי׳, לא מהניא
האי טענתא מידי, ומימרא דמסתבר הוא, דאי לא תימא הכי, כל שטרי דעלמא נמי נימא
דבטעותא הוי מילתא ונפטר. אלא לאו שמע מינה דהאי מימרא דאמרי רבוותא מימרא מעליא
ותריצא הוא עכ״ל, ועיי״ש בהשגת הראב״ד. ובספר הזכות לרמב״ן כתב דכן דעת הגאונים,
ביש לו מגו יכול לומר טעיתי וכן נראה שטת תוד״ה חזר ב״ב קע״ה א׳.
אבל מ״מ נראה בנידון דידן דלא שייך מגו דפרעתי,
דהנדון הוא לא בחוב אלא בהשלמת העבודה, כמה השלים, אינו יכול לומר טעיתי בחשובים
אלא א״כ יש הודאת בע״ד מצד בעה״ב שבאמת טעה הקבלן הראשון בהודאתו לדברי המהנדס
בחות דעת שלו, אבל בזה טוען בעה״ב שלא הסכים אף פעם לחשובים של הקבלן הראשון, ומה
שכתב בכ״י לא היה אלא בתפקיד של מזכיר מפי הקבלן. לכן דוקא אם יתברר בעדות ברורה
שטעה הקבלן בהודאתו למסקנת חות הדעת של האדריכל.
והנה יתכן מאד שאין שום סתירה מהמסמך שהוגש ע״י
שותף הקבלן שלגמר העבודה היה צריך להעלות בערך כשבעת אלפים דולר, ולא סותר מה
שהאדריכל קבע שזה צריך להעלות להשלמת העבודה שלשים ושנים אלף ש״ח בערך, דאפשר לומר
שהקבלן הראשון בחשוביו הכניס בחשבון מה ששלם בשביל חמרים, ולפי דבריו נתן הוראה
כזאת לסוחרים שישחררו את החמרים אחרי שבע״ב ישלים מה שזקף הקבלן הראשון בחוב, ולכן
יצא שכדי להשלים את העבודה היה צריך להעלות רק כשבעת אלפים דולר, מפני שחלק הארי
מערך החמרים כבר שלם הקבלן, אבל חות דעת של האדריכל היה בשטח באין חמרי הבנין לכן
קבע מה שקבע, כי באמת שמענו שבשעת הפסקת העבודה היתה הערכה שחסר עוד כשליש מערך של
החוזה בכדי להשלים כפי שהי׳ המצב בשטח, ובעה״ב היה מודאג מחמת שהקדים כמעט תשעים
אחוז מערך של החוזה ועשרה אחוז מצד המקובל צריך להיות הריוח של הקבלן, ולבסוף רק
שני שליש של העבודה נעשתה, ויתכן שאז רצה הקבלן להוכיח שלא השלים רק כעשרה אחוז
לגמר העבודה.
מ״מ נראה אם הקבלן יוכיח ע״י קבלות שבשעת הפסקת
העבודה היה לזכות בעה״ב חמרי בנין, ודאי תזקפנה קבלות אלה לזכות הקבלן, ושפיר יכול
הקבלן לטעון טעיתי במה שהודיתי למסקנת האדריכל וחות דעתו, ואין זה טוען וחוזר
וטוען, דלא מכחיש כלל על עצם ההודאה לחות דעת האדריכל שקבל תוקף של פס״ד, אלא דטעה
בהודאה זו ונזכרתי, ועי׳ בקצוה״ח סי׳ ע״ה ס״ק ז׳ במה שתמה מ״ש מעדים דאינם יכולים
לחזור ולהגיד נזכרתי, נראה דבעדים כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אבל בבע״ד הגם
ראינו חוזר וטוען, אבל בזה אינו מכחיש כלל הודאתו אלא שטעה, וכ״כ בתשבץ ח״ב סי׳
רל״ח בסופו, אבל בעדים שטעו אין אנו יכולים לקבל כלל את עדותם, דסוף סוף חסר בעדים
בירור האמת.