פיצויי פיטורין בגלל הרעת תנאי עבודה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 196־נד כרך ג' עמ' קצא-קצח

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעת פיצויים בגלל הרעת תנאי עבודה

נושא הדיון

התובע כיהן כר״מ בישיבה של הנתבע יותר מחמש שנים ולאחרונה פרש מעבודתו, והוא תובע פיצויים כאילו פוטר ע״י הנתבע משום שלטענתו פרישתו באה בגלל שהנתבע לא שילם לו את המשכורת שהתחייב לשלם לו, והוא רואה בזה הרעת תנאי עבודה שמצדיקה את פרישתו ומחייבת את הנתבע בפיצויים.

שכרו של התובע במשך החמש שנים היה מבוסס על חישוב של שעות עבודה בישיבה לפי גובה שכר המקובל בישיבה לגבי שאר הרמי״ם, בתוספת שכר מיוחד עבור עבודה קבלנית של רישום תלמידים ועוד. מעולם לא נערך הסכם בכתב בין הצדדים והכל נעשה מתוך אימון הדדי, זאת למרות שלטענת התובע דובר לפני תחילת עבודתו שיקבל שכר גבוה ממה ששולם לו בפועל. לפני תחילת השנה השישית לעבודתו דרש העלאה בשכר, ולדברי התובע תיווך בענין ראש הישיבה והוא מסר לתובע שהנתבע הסכים להוסיף לו למשכורת אך פחות מהשיעור שדרש התובע, אך יתכן ובסופו של דבר יסכים לתת לו כדרישתו. לטענת התובע הסכים להתחיל את השנה השישית על דעת אותה הסכמה, אך לקראת סוף החודש הראשון התברר לו שהנתבע אינו מתכוון להוסיף לו למשכורת אלא א״כ יוסיף הוא שעות עבודה במסגרת הישיבה. דבר זה אילץ אותו להודיע על פרישתו מהישיבה, אך מתוך מסירות לישיבה וכדי לא לעורר סערה בקרב התלמידים שהיו קשורים אליו, הסתיר את דבר הפרישה מהתלמידים והמשיך בישיבה עד לימי בין הזמנים כאילו לא קרה דבר.

הנתבע מכחיש שהבטיח לתובע באמצעות הראש ישיבה להעלות את שכרו, וטוען שדובר על העלאה בשכר רק אם יוסיף התובע שעות עבודה במסגרת הישיבה, משום שהשכר בנוי על עבודה לפי שעות ולפי גובה שכר של כל שעה. הנתבע טוען שהתובע פרש מעבודתו מרצונו מפני שהחליט להקים ישיבה לעצמו, וכפי שפרסם מיד אחר עזיבתו, ולפיכך לא מגיע לו פיצויים.

התובע דורש לחשב לו את הפיצויים לפי המשכורת האחרונה שהיתה מורכבת משכר בסיסי עם תוספת עבור עבודת הרישום. הנתבע טוען שהשכר עבור הרישום אינו חלק מהמשכורת אלא תשלום מיוחד. עוד דורש התובע להחשיב לו פיצויים מוגדלים בהתחשב בתפקידו המיוחד בישיבה. הנתבע מכחיש שהיה לתובע תפקיד מיוחד בישיבה.

החלטת ביניים

להזמין עדות בכתב מראש הישיבה האם וכיצד ניתנה הבטחה ע״י הנתבע להעלות את משכורתו של התובע.

קבלת העדות

העד כותב שדרכו לא הועבר כל סיכום של משכורת אלא רק הבעת נכונות ללכת לקראת התובע, תוך השארת הפרטים לזמן מאוחר יותר.

טענה נוספת

התובע הציג טבלת משכורות הנהוגות בכמה ישיבות, ולפי חשבונו השכר הממוצע של מגיד שיעור שיש לו גם אחריות חינוכית נוספת עולה בהרבה על השכר שקבל ע״י הנתבע, ולפיכך יש לראות במתן שכר נמוך מהמקובל בשוק כהרעת תנאי עבודה המחייבים את המעביד בפיצויי פיטורין.

פס״ד

לא הוכח שהיתה הרעה בתנאי העבודה וע״כ התביעה נדחית. לפנים משורת הדין על הנתבע לשלם לתובע סך מסויים כתגמול על עבודתו המסורה בישיבה במשך כמה שנים.

השאלה לדיון

א.          האם מקבלים עדות בכתב מת״ח.

ב. הבטיח הנתבע להעלות את שכרו של התובע אך לא סיכם את גובה השכר באופן סופי, האם זה כאילו פסקו ביניהם את השכר לכל הפחות בסכום שהנתבע הסכים לו, או שדינו כאילו לא סיכמו כלום.

ג. בעה״ב ששלח שליח לשכור לו פועל והשליח קבע את שכרו ועל דעת כן התחיל את עבודתו, האם רשאי בעה״ב להפחית מהשכר המובטח.

ד. התפטר העובד מרצונו בגלל שהמעביד לא משלם לו את השכר שהבטיח לו, האם זכאי לפיצויים לפי מנהג המדינה.

ה. תשלום משכורת הנופלת בהרבה מהשכר הממוצע המקובל בעבודה דומה, האם נחשב כהרעת תנאי עבודה.

ו. שכר המורכב ממשכורת בסיסית ועוד תוספת עבור עבודה קבלנית, האם בחישוב הפיצויים מחשבים את כולו למשכורת אחת.

תשובה

א. שליחת עדות בכתב לבית הדין

בתוס׳ כתובות כ א ויבמות לא ב כתבו בשם ר״ת שנוהגים עכשיו ששולחים העדים עדותם בכת״י לבי׳׳ד ואין בכך חסרון של מפיהם ולא מפי כתבם, כיון שהם זוכרים העדות, אבל רש״י בפי׳ החומש כתב מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלח בכתב עדותו לבי״ד. ועי׳ טור חו״מ סי׳ כח שהרמב״ם עדות פ״ג ה״ד סובר כדעת רש״י, והב״י שם הקשה מרמב״ם שם פ״ט הי״א שמשמע שאינו סובר כרש״י, ועי׳ לח״מ עדות פ״ג שם שאפשר שהרמב״ם סובר כר״ת.

ובגמ׳ שבועות ל ב אמרו:

"האי צורבא מדרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה, לא ליזיל".

והקשה התומים סי׳ כח ס״ק טו שלפי ר״ת שיכול לשלוח עדותו בכתב לבי״ד מאי כולי האי, ישלח כתבו לבי״ד. ותירץ שאף ר״ת לא אמר שמועיל עדות בכתב אלא בעדות שמקבלים אותה שלא בפני בע״ד, אבל עדות שאין מקבלים אותה אלא בפניו אינו יכול לשלוח עדותו בכתב, מכיון שבשעה ששולח הכתב אין זה בפניו, ומה שבי״ד קוראים את הכתב בפני הבע״ד אין זה נחשב עדות בפניו, מכיון שעיקר העדות היא בשעה שכתב, ואז יכל להעיז לשקר, והגמ׳ בשבועות שפטרה את הת״ח מעדות מדובר בעדות כזו שצריכה להיות בפני הבע״ד (ועי׳ שערי חיים להגר״ח שמואלביץ גיטין סי׳ נז שאפי׳ אם כותב עדותו בבי״ד בפני הבע״ד לא יועיל לדעת התומים, כיון שההגדה בכתב אינה חשובה הגדה אלא לגבי עצמו אבל אין בה התיחסות לבע״ד, והעדות צריכה להיות לבע״ד).

אמנם הסמ״ע חו״מ סי׳ כח ס״ק מב:

"וראיתי ממורי הוראה שלא רצו לטרוח התלמיד חכם ושלחו לו לכתוב עדותו בכתב יד ולשלחו לבי״ד, וכן נ״ל, מאחר דלר״ת וסיעתו אפי׳ בלא ת״ח מותר לעשות כן". עכ״ל.

וכ״כ ב״ח חו״מ שם, ונתה״מ בחידושים ס״ק כד, ועיי״ש שכיון שהקראת העדות ע׳׳י בי״ד בפני הבע״ד חשובה כעדות בפניו. ועי׳ יש״ש יבמות פ״ג סי׳ יג שהעם נוהגים בממונות כר״ת, ולא מן הדין אלא מפני תיקון העולם ומתיקון סוחרים, ולא חילק בין ת״ח לע״ה.

למעשה כתבו בפד״ר כרך ד עמ׳ 367 שבעניני ממון אפשר לסמוך על מנהג זה ולקבל עדות בכתב מת״ח.

ויש לחקור בטעם המנהג, האם זה משום שבמקום הצורך פוסקים כר״ת, וכמשמעות הסמ״ע, או שת״ח כיון שפטור מלבוא לבי״ד, וכהגמ׳ שבועות שהביא התומים, ע״כ מקבלים עדותו אף שלא בפני הבע״ד, כמו בעדים שהיו רדופים לילך למדה״י, וכ״כ חת״ס כתובות כ א (דף יח ע״א). ונראה שהדבר תלוי בביאור דעת רש׳׳י שאין עדות מועילה בכתב, האם הפסול הוא משום שכתיבה אינה כדיבור ואין זו הגדת עדות, או שאין החסרון בכתיבה עצמה, שבאמת גם כתיבה דינה כדיבור, אלא החסרון הוא בקבלת העדות ע״י הבי״ד, שקבלת העדות היא בשעה שבי״ד מקבלים אותה ובאותה שעה אין זה בפני הבע״ד (ועי׳ בנובי״ק יו״ד סי׳ סו וחו״מ סי׳ ל אות י, והדברים עתיקים), שאם נאמר שהחסרון הוא בכתיבה שאינה הגדה איך יתכן להכשירה בת״ח, אלא א״כ סומכים על ר״ת להכשיר עדות בכתב, אבל אם נאמר שהחסרון אינו בהגדת העדות, כיון שאף כתיבה כדיבור היא, וכלשון הריטב״א בכתובות כ א: כתבו כפיו וכאילו העיד בפה, אלא החסרון הוא בקבלת העדות שאינה בפני בע״ד, ובזה יועילו דברי החת״ס שת״ח כיון שפטור מלבוא לבי״ד אפשר לקבל עדותו אף שלא בפני הבע״ד.

על כל פנים, על פי הכרעת האחרונים מקבלים עדות ת״ח ע״י כתב. ולפי״ז בנידון דידן שהעד שיודע מענין ההסכם שהיה או שלא היה בין הצדדים הינו ראש ישיבה, יש לבקש את עדותו בכתב, והיא תוקרא בבי״ד בפני הצדדים, ותחייב את הבע״ד כשאר עדות של ע״א. מה גם שבנידון דידן הסכימו שני הצדדים לצורה כזו של קבלת העדות, ופסק בשו״ע חו״מ סי׳ כב סעי׳ א ושו״ת הריב״ש סי׳ תצ שבאופן כזה מקבלים גם עד פסול.

ב. עובד הדורש העלאה, ובעל הבית אומר שיסתדרו על שכרם

כתב בשו״ת ערך ש״י סו׳׳ס קפב שאם הפועל דרש שכר מסויים ובעה״ב השיב לו: נתפשר בינינו, ולא השיבו תשובה ברורה, ה״ז כאילו לא התנו כלל על השכירות, שנתבאר בשו״ע חו״מ סי׳ שלא סעי׳ ב שנותן לו כפי מנהג המדינה, ואם אין מנהג קבוע כתב בקצוה״ח סי׳ שלט ס״ק ג עפ״י הריטב״א שנותן לו כפחות שבשכירות מכיון שאין הולכים בממון אחר הרוב, ועי׳ ערך ש״י שם שאם עדיין הוא באמצע השכירות שניהם יכולים לחזור, דהוי כמדד עד שלא פסק שאין זה קנין כמבואר בחו״מ סי׳ ר.

לפי״ז בנידון דידן שהתובע טוען ש״לפני ת״ב בא אלי ראש הישיבה בשליחותך ואמר לי בזה״ל: דברתי עם הנתבע והענין מסודר. על סכום מסויים הוא כבר סגור, ובע״ה זה יהיה כפי בקשתך בסכום מסויים גבוה יותר, שאלתי אותו: האם אני יכול לסמוך על כך, והוא השיב: כן, בודאי״. יש לדון האם נחשב הדבר שעל הסכום המסויים שכבר היה סגור יש סיכום גמור, ורק הויכוח נשאר על הסכום הגבוה יותר שדרש התובע, או שכיון שעדיין השאיר אפשרות לשלם לו יותר כפי שדרש התובע, נחשב כאילו לא השיבו תשובה ברורה שבזה פסק הערך ש״י שידו על התחתונה.

ונראה שאם אכן אמת כדברי התובע שהנתבע ״סגר״ על סכום מסויים ורק השאיר פתח להעלות יותר מכך, ה״ז כפסיקה מוחלטת על הסכום ה״סגור״, ומכיון שהתובע התחיל לעבוד על דעת כן, אין הנתבע יכול להפחית לו משכרו ה״סגור״. אמנם מכיון שהעד בעדותו טוען שלא היה דרכו כל סיכום בענין, והנתבע השאיר את סיכום הפרטים לזמן מאוחר יותר, דינו כאילו לא היתנו כלל על השכירות.

ג. עובד שנכנס לעבוד על דעת שכר מסויים, האם בעל הבית חייב לו שכר זה?

במשנה ב״מ פג א ריש פרק השוכר את הפועלים שנינו:

"מעשה בר׳ יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים, הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו א״ל בני אפי׳ אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם ע״מ שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד".

ופרש״י שעד שלא התחילו במלאכה אין כאן אלא דברים, ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, אבל משהתחילו במלאכה לא תוכל לחזור.

ובשו״ת דברי ריבות סי׳ שצח נשאל בענין ראובן שהיה מרביץ תורה במקום אחד בדבר קצוב בכל שנה ושנה, ובהמשך הזמן בא שליח ממקום אחר שנתחייב בשם ראשי העיר ההיא לת[ת] לו הרבה יותר ממה שהיו נותנים לו באותה העיר, ואנשי אותה העיר התחייבו להוסיף לו אלף לבנים בכל שנה מלבד התנאי הקצוב, ועכשיו הם מתחרטים. והשיב שאם בא השליח בתוך הזמן, אינם חייבים אנשי מקומו לשלם לו כלום מאותה תוספת, מה גם שהנידון חשיב דבר האבד, שהרי לא היו מוצאים תיכף ומיד מרביץ תורה אחר שימלא מקומו, אבל אם כשבא השליח היה אחר הזמן, ודאי חייבים לשלם לו כל מה שנדרו.

לפי״ז בנידון דידן שלטענת התובע הבטיח לו הנתבע באמצעות ראש הישיבה לאחר תום השנה החמישית שבשנה השישית יעלה לו את השכר, והוא התחיל בעבודתו בשנה השישית על דעת כן, אין הנתבע רשאי לחזור בו מהבטחתו. אך מכיון שלפי עדות העד לא היה כל סיכום בענין, ממילא אין בדבר חזרה.

ד. עובד שהורעו תנאיו, האם זכאי לפיצויי פיטורין?

עפ״י החוק האזרחי:

"גובה השכר הוא אחד התנאים היסודיים והעיקריים שביחסי מעביד ועובד, והפחתת השכר היא אולי ההרעה המוחשית ביותר של תנאים אלה, ומשנעשה הדבר עפ״י הודעה חד צדדית מטעם המעביד, אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו".

(ע״א ת״א 68\246, ועוד). ועפ״י החוק זכאי לפיצויים אם:

"התפטר העובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו".

(סעי׳ 11(א) לחוק פיצויי פיטורין).

לפיכך אם אמנם הבטיח הנתבע לתובע באמצעות ראש הישיבה כי יעלה את שכרו לפחות לגובה מסויים, והוא הפר את הבטחתו זו, אין לדרוש מהתובע שימשיך בעבודתו אצל הנתבע והוא זכאי לפיצויי פיטורין עפ״י מנהג המדינה. אך מכיון שעפ״י עדות העד לא היה כל סיכום בענין, אין בדבר הפרה היוצרת חוב של פיצויי פיטורין.

ה. הורדת שכר דינה כהרעת תנאים

נראה שכשהדבר ברור שהמעביד מנצל את העובד ומשלם לו פחות משכר הנהוג במשק לגבי אותה עבודה, אם מתפטר העובד דינו כאילו פוטר לענין פיצויים, שאין זה גרוע מהרעת תנאי עבודה, אך אם אין שכר קבוע ומוגדר בשוק לאותה עבודה, שיש המשלמים יותר ויש המשלמים פחות, והעובד הסכים על שכר מסויים, ואח״כ חוזר בו ותובע יותר ומשלא נענה מתפטר, נראה שאין זה בגדר פיטורין המחייבים פיצויים.

וה״ה במקרה דידן, אמנם התובע הציג טבלת שכר שמקבלים כמה בעלי משרה דומה בישיבות אחרות, אך לא הוכיח שיש שכר קבוע ומוגדר למשרה כזו, וע״כ א״א לחייב את הנתבע בפיצויים.

ו. מנהג המדינה לחישוב פיצויי הפיטורין

עפ״י מנהג המדינה בחישוב פיצויי הפיטורים:

"עובד ששכר עבודתו מורכב מחלק קבוע על בסיס חדשי, ומחלק משתנה - אחוזים מפדיון - כאשר המשכורת היא עיקר הכנסתו, שיעור הפיצויים יהא חודש לכל שנה על בסיס השכר האחרון כאשר הוא מורכב מהמשכורת האחרונה הקבועה בצירוף הממוצע החודשי של ה״אחוזים״ ב-12 החודשים שקדמו לפיטורים".

(עפ״י פרסום משרד העבודה והרווחה).

לפיכך במקרה הנידון לפנינו יש לחשב את התוספת המיוחדת ששולמה לתובע עבור פעולת הרישום ולחלקה ל־12 חלקים, והמודד לפיצויים יהיה גובה המשכורת הקבועה ועוד חלק 12 מאותה תוספת.

ומה שדורש התובע פיצויים מוגדלים בגלל תפקידו המיוחד בישיבה, מבלי להכנס לשאלה האם אכן היה תפקידו מיוחד או לא, נראה שפיצויים מוגדלים אינם דבר שבממילא אלא תוצאה של הסכם עבודה, ומכיון שבמקרה זה לא נערך הסכם כזה א״א לחייב יותר ממה שמחייב החוק.

כל זה נכון אילו היה ביה״ד מוצא את טענת התובע בדבר הרעת תנאי עבודה כטענה נכונה, אבל מאחר שאין ראיה לכך, אין די בטענות התובע כדי לחייב מן הדין את הנתבע בפיצויים, אך נראה שיש לחייבו בסכום מסויים לפנים משורת הדין כתגמול על עבודתו המסורה במשך כמה שנים.