ביה״ד
לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ג' עמ' רכה-רכו
בהרכב
הדיינים: הרב
ברוך יצחק לוין(זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.
מתווך הציע עיסקת קניה לנציגי
חברה גדולה הנמצאים בארץ, אך אלה לא הסכימו לעיסקה, ומתווך אחר ששמע מהראשון על
ההצעה ועל דחייתה ע״י נציגי החברה, נסע לארה״ב והציע את אותה הצעה לבעלי החברה
ובסופו של דבר יצאה העיסקה לפועל ע״י מנהלי החברה, והמתווך הראשון תובע אח חלקו
בתיווך.
ב״י סי׳ קפ״ה אות ב׳ כתב הרא״ש בתשובה כלל ק״ה:
"ראובן שהיה סרסור של שמעון למכור ביתו והלך אצל לוי ונתרצה לקנותו ולא אבה למכור ללוי כי אמר שהיה שונאו ומכרו לאחר ותובע הסרסור דמי סרסרותו, לא ידענא במה נתחייב לו מעות, מעשים בכל יום שיש במקח אחד כמה סרסורים זה מסרסר ללוי וזה מסרסר ליהודה, ומי שנגמר המקח על ידו זכה בסרסרותו. ודאי אם אחר שאמר לו הסרסור שלוי רוצה לקנותו ואמר שלוי שונאו ולא רצה למכרו לו ואח״כ מכרו ללוי זה, ודאי היה רמאות וצריך ליתן לו שכרו" וכו׳ עכ״ל.
והובא ברמ״א שם סעיף ו׳ בתוספת כמה מילים:
״ואח״כ מכרו ללוי ע״י אחר״,
ואלו ברא״ש לא כתב
שמכרו ללוי ע״י אחר, אלא משמעות לשונו שהוא בעצמו מכר ללוי וניכר כאן הרמאות, אבל
מהרמ״א משמע דאפילו ע״י אחר יש כאן רמאות מה שדחה את הסרסור הראשון, אבל באין
רמאות ונגמר ע״י הסרסור השני כגון מי שרוצה לקנות בשביל חברה, אבל הנציגים של
החברה שהביא הסרסור הראשון לא היו מקובלים על המוכר מפני שהי׳ מסופק אם יוכלו
לעמוד בהתחייבות הכספית, והסרסור השני הביא נציגים מפורסמים המקובלים על המוכר שיש
לו אמון מלא להם, ובאופן כזה שאין לתלות ברמאות ונגמר הענין ע״י הסרסור השני,
לכאורה משמע מהרא״ש שאין לסרסור הראשון שום חלק בסרסרות כיון שנגמר ע״י הסרסור
השני, ומהראשון לא רצה המוכר כלל לשמוע, אבל מהרמ״א דלא הוסיף טעם של רמאות דמה
שנוגע במכר ע״י סרסור אחר, י״ל אה״נ דהסרסור הראשון לא היה מסוגל להשפיע על המוכר,
ובאמת לא רצה למכור לו כיון שהיה שונאו, אבל הסרסור השני הצליח להשפיע על המוכר
שבכל זאת ימכור ללוי, ולא היה כאן שום נדנוד של רמאות, ומ״מ חייב ליתן לשמעון
סרסרותו, פירוש חלקו, כיון שהיה המציע והשני הוא רק הגומר.
לפיכך בנידון דידן שיש לומר שלא היה מצד המוכר
שום רמאות, דהנציגים של הסרסור הראשון לא היו מקובלים כלל על המוכר, ורק הנציגים
של הסרסור השני היו מקובלים על המוכר, לפי הרמ״א הסרסור הראשון זכה בחלקו אם יתברר
שאכן הנציגים של הסרסור השני הם הם הקונים בשביל החברה, והם רק נציגים ולא קנו
לעצמם, ובמקרה דנן יש להוסיף שהסרסור השני בא בדברים עם הסרסור הראשון ומפיו נודע
לו שהחברה מעונינת לקנות והמוכר מעונין למכור, ותפס את הענין שצריכים לדבר ולבא
במשא ומתן לא עם הנציגים שהציע הסרסור הראשון אלא עם נציגים שיש להם האפשרות
לקנות, ונסע לארה״ב ששם הנציגים האמיתיים של החברה, אה״נ שהגומר הוא הסרסור השני,
אבל גם הסרסור הראשון הוא המציע ואין לקפח את זכות הסרסור הראשון בתורת מציע.
שו״ר בפ״ת שם אות ג׳ הביא תשובת נוב״י תנינא
סי׳ ל״ו, שעמד בזה לפרש את פסק הרמ״א כמו שביארנו.
ועיי״ש שהביא בשם תשובת שב יעקב סימן י״ג אף
דמשמע מתשובת הרא״ש דוקא בהי׳ רמאות אבל באין רמאות בדבר מה שלא נגמר ע״י המתחיל
ונגמר ע״י אחר אין למתחיל כלום, נ״ל לחלק בענין המתחיל, דאם המתחיל אף שלא הי׳
יכול לגמור, מ״מ הוא היה הממציא לשידוך הלז, שע״י נתגלה הדבר, ובאו שדכנים אחרים
או אותו צד שהי׳ מרוצה להשידוך, מעמיד אחרים, אשר דבריהם נשמעים יותר לצד השני, הן
על ידו הן ע״י שום גרמא, בודאי יש לו דין מתחיל, וזה הכלל באופן שאפשר לומר אילולי
שהי׳ זה המתחיל אשר התעורר לזה לא היה עולה על דעת אחרים לדבר שידוך הלז, א״כ ודאי
מחויב ליתן להמתחיל כפי המנהג, משא״כ אם הגומרים נתעוררו מעצמם לאותו שידוך
וסוברים לפי דעתם שהם הראשונים, א״כ המתחיל לא עשה שום פעולה טובה בזה, הואיל
שבע״ד אינו מרוצה מזה, ואלולי שבאו האחרים היה נשתקע הדבר, והשדכנים האחרים באו
מעצמם ולא יודעים שום דבר מהמתחיל, א״כ אין שום טעם ליתן לו דבר.
ובנידון דידן לפי השב יעקב זה ברור דהסרסור השני ידע מהסרסור הראשון, ולא עוד אלא שהציג את עצמו כנציג המשפחה לפני הסרסור הראשון ועי״ז נודע לו כל הפרטים, ורק ע״י זה נסע לארצות הברית לישא וליתן עם בעלי הדירה של החברה ובעלי המאה, אמנם הגומר הוא הסרסור השני, אבל אין לקפח בשום אופן את זכות הסרסור הראשון שהוא היה הממציא של העסקא, וכפי הנהוג יש לו לסרסור הראשון החצי של דמי סרסרות בתור מציע, וכל זה אמור אם יתברר באמת שאכן אלה שהביא הסרסור השני קנו בשביל החברה ולא בשביל עצמם.