רב התובע את ועד הקהילה על כך שרוצים להדיחו

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ג' עמ' רלז-רנב

בהרכב הדיינים: הרב אליהו קצנלבוגן, אב״ד; הרב אברהם דב לוין; הרב יעקב חיים סלומון. תיק מס׳ 271-נג

נושא התביעה

התובע מכהן ברבנות של קהילה בירושלים כשמונה שנים, ולפני כן כיהן ברבנות בקהילה של אחת הערים בארץ. ועד ממונה מטעם תושבי הקהילה בירושלים קבל אותו לרב על הקהילה, ע״י מסירת כתב רבנות נמלץ, וכן נערך עמו זכרון דברים על תפקידיו בקהילה, והם: למסור בה שיעורי תורה ולדאוג לצרכי הקהילה, כגון בתי כנסת, מקוה ועוד, והועד מצידו התחייב בזכרון הדברים לשלם משכורת לרב בסך מסויים ולדאוג לו לעוד תשלומים.

הקהילה כללה בשעתו שלושה בתי כנסת ארעיים ששכנו במקלט ביה״ס, האחד לקהל חסידי, השני לחניכי ישיבות והשלישי לעדות המזרח. כיום שוכנים שלושת בתי הכנסת הנ״ל במבנים ארעיים ומתכננים את בניית הקבע שלהם. הרב נוהג להתפלל באופן קבוע עם הקהל החסידי, אך מוסר דרשות בשבת הגדול ובשבת שובה וכן בשבת מברכים ובאירועים פומביים שונים גם בבתי הכנסת האחרים. וכן מוכר הוא חמץ לאנשי הקהילה בשכונה.

טענות התובע

לטענת התובע כמה מהמתפללים בביהכנ״ס של חניכי הישיבות מבקשים להפרד מהקהילה המשותפת ולהינתק מרבנותו בגלל טענות שיש להם כלפיו. לטענתו הטענות אינן נכונות, וגם אין להם את הסמכות לפעול בכיוון זה, משום שנתקבל לרב על הקהילה כולה גם ע״י הממונים על ביהכנ״ס של הנתבעים, וא״א לסלקו, ועוד, שלדבריו הנתבעים אינם מייצגים את כלל הציבור של אותו ביהכנ״ס, אלא אינטרסים חיצוניים.

לדבריו, המריבה עמו החלה לאחר דרשה שנשא בביהכנ״ס בתקופת הפילוג במחנה החרדי, ומתנגדיו פירשו את הדברים כאילו היו מכוונים נגד רבותיהם, ומאז לדבריו מתנכלים הם לו בכתבי פלסתר ואיומים, וכן מפריעים לשיעורי התורה שהוא מארגן בקהילה ע״י הבאת דרשנים אחרים לביהכנ״ס שלהם מבלי לתאם אתו את הזמנים.

לטענתו, לא נתכוין מעולם לפגוע ברבותיהם של הנתבעים, ואם הם הבינו בטעות שהיתה בדבריו פגיעה שכזו הוא חוזר בתשובה ומקבל על עצמו דברי חברות. גם על פרשיה אחרת שהסעירה את המקום שקשורה היתה במינוי מנהלת לבי״ס ב״י, שיוחסו לתובע בפרשה זו דברים שפגעו בגדולי הדור, הוא טוען שלא הובן כראוי והוא מבקש מחילה.

לדבריו, לא נכנס לרבנות בקהילה אלא לאחר שקבל את הסכמתם וברכתם של כל גדולי ישראל, ובהם גם רבותיהם של המתנגדים לו, והוא נוהג להתיעץ על השאלות ההלכתיות הקשות עם גדולי הפוסקים המקובלים גם על מתנגדיו.

לפני שתבע את דינו בבי״ד זה פנה לבי״ד בב״ב, ושם הוציא ביה״ד צו מניעה כנגד הנתבעים שלא לנקוט שום פעולה שיש בה שינוי המצב הקיים בקהילה ובשלושת בתי הכנסת שלה שתחת רבנותו של התובע, עד שיתקיים דיון בענינם. בהסכמת הצדדים הועבר הדיון לבי״ד זה, ובראשית דיוניו הוציא צו מניעה ברוח הדברים של הצו הקודם.

הנתבעים משמשים כגבאים של ביהכנ״ס של חניכי הישיבות, והם משיבים שאינם כפופים למרותו של התובע כרב במובן המקובל, וזאת מכמה נימוקים:

נימוקי הנתבעים

א. גם בשעה שקבלו אותו נציגיו לרב, לא הכירו בו כרב במובן המקובל, אלא רק כרב עסקן שתפקידו לפעול לצרכי הקהילה, וכראיה הם מציגים את זכרון הדברים שערכו עם התובע עליהם חתומים התובע וכן כל נציגי הציבור, ובו מפורטים תפקידי הרב, ולא נאמר בו שהוא יהיה הפוסק בשאלות ובענינים שיתעוררו ויעלו על הפרק, ולטענתם רק על סמך מכתב זה הסכימו נציגיו בהסכמת גדוליהם לקבל אותו כרב. את חתימת נציגיהם על כתב הרבנות הנמלץ הכולל קבלת מרות מוחלטת, מסבירים הם שאין להתייחס ברצינות יתר לאותו כתב רבנות שאינו אלא העתק מכתב רבנות של אחד מגדולי האחרונים.

ב. מעולם לא נתמנה התובע בתור רב של האיזור והשכונה אלא רק בתור רב הקהילה בלבד, וע״כ לא היה הרב של בתי כנסת אחרים שקיימים באותה שכונה אלא רק של בתי הכנסת של הקהילה בלבד, לפיכך לטענתם ברגע שהם פרשו מהקהילה, וכך לדבריהם המצב זה כמה שנים, שוב אינם חייבים עוד לקבל את מרותו.

לטענתם זה כמה שנים פועלים שלושת בתי הכנסת באופן נפרד, כאשר לפני כשנתיים הקימו כל אחד מהם עמותות נפרדות בהסכמת כולם, זאת לצורך השגת תקציבים ציבוריים, ועפ״י הוראת המוסדות המוסמכים, כך שלמעשה קיימים באיזור שלושה ציבורים נפרדים שאין כל קשר קהילתי ביניהם. לדבריהם, אמנם נערכו בחירות לועד בשנת תש״ן כשגם ביהכנ״ס שלהם שלח את נציגיו לועד, אך לאחר שנתגלעו חילוקי דעות על אופן תיפקודו של הועד, פרשו נציגיו ממנו, ומאז אין הועד מתפקד, ואין הם יודעים מי משלם את משכורתו של הרב, יתכן, כך הם אומרים, שהכסף משולם מכספים ציבוריים המגיעים לשלושת בתי הכנסת וזורמים שלא בידיעתם לאיש הועד הנאמן לתובע שמשלם מהם את משכורתו.

ג. הציבור שלהם המתגורר כיום במקום גדל עשרות מונים מאז שהתובע התחיל את רבנותו במקום, והציבור העכשווי אינו אותו ציבור שהסכים למינויו כרב.

ד. מינויו כרב נעשה בטעות, משום שנתמנה לדבריהם - עפ״י זכרון הדברים שחתמו ביניהם - רק בתור פעלתן ועסקן ומוסר שיעורי תורה, היינו שיקדם את עניני התושבים בבניית בתי כנסת קבועים, ובניית החדר לילדים, וכן את ביה״ס בית יעקב לבנות. אך למעשה לא כך קרה, בניית בתי הכנסת התעכבה לטענתם כמה שנים בגלל תכניות גרנדיוזיות שלו לבנות בנין גדול עם דירה לרב וכו׳, תכניות שלא יכלו לצאת אל הפועל, ורק לאחרונה זנח את תכניותיו, ואז ניגשו לתכנן את בניית שלושת בתי הכנסת. גם בענין המאבק על ביה״ס בית יעקב שניהלו הנתבעים כנגד הרשויות, עמד התובע מנגד, ואף צידד בעמדתו של אחד ממתפלליו להקים את ביה״ס ברוח שונה מהרוח שהנתבעים היו מעונינים עפ״י הנחיית רבותיהם. גם בענין החדר לילדים לא שיתף התובע פעולה עם הנתבעים.

לטענתם אין התובע יכול לכוף עצמו על הציבור שלהם שאינו מעונין בו.

לטענתם אין מניעה הלכתית שביה״ד יפסוק להפסיק את רבנותו של התובע על ציבורם, משום שאין התביעה שלו ממונית, שהרי לדבריו ממשיך לקבל את המשכורת עד היום, והחזקה שיש לו במקום אינה אלא רק ענין של כבוד, ובזה כבר פסק הרמ״א ביו״ד שאין חזקה ברבנות, ואף החת״ס שקבע שיש חזקה ברבנות אין זה אלא כשקיימת שאלה ממונית.

התובע משיב על טענות הנתבעים אחת לאחת בכתב הסיכומים שהגיש לביה״ד.

כבר בראשית טענותיהם בקשו הנתבעים שיותר להם, למרות צו המניעה, לפעול לקידום בניית הקבע של ביהכנ״ס שלהם, וביה״ד איפשר להם את הדבר.

כמו כן בקשו שהתובע יזהיר את אנשי אמוניו שלא לנהוג באלימות כלפי הנתבעים, וגם התובע טען טענות דומות כלפי מתנגדיו, וביה״ד קבע בהסכמת הצדדים שכל אחד מהצדדים ירחיק משורות ביהכנ״ס שלו את מי מהם שיתנהג באלימות שתוכח בביה״ד.

הנתבעים טוענים עוד שיתכן והתובע ואנשיו מחזיקים בכספים השייכים לשלושת בתי הכנסת, והם דורשים דו״ח כספי, ואם יתברר שאכן הגיעו לתובע ואנשיו כספים שהיו אמורים להתחלק גם להם ולא חילקו, שישיבו את חלקם.

תוכן עדותם של עדים מטעם התובע

הופיעו עדים מטעם התובע, והם סיפרו מזוית ראייתם על דרך הזמנת התובע לרבנות הקהילה וניסוח כתב הרבנות, וכן על חלקם של הנתבעים במחלוקת שפרצה בקהילה ועל הסיבות שהביאו להקמת העמותות הנפרדות, ועל הערכתם במידת התמיכה וההתנגדות שיש לתובע בקרב מתפללי ביהכנ״ס של הנתבעים.

אחד מהעדים עונה בתשובה לשאלה שבבחירות לועד שנערכו בשנת תש״ן הודח ולא נבחר, ולדבריו היה זה בהשפעת אחד מהנתבעים על ציבור הבוחרים, והדחה זו כאבה לו בזמנו.

עד שני מספר שהיה חבר בועד שנבחר בשנת תש״ן כנציג ביהכנ״ס של הנתבעים, והשתתף בועדת הכספים של הקהילה, ובבדיקת החשבונות מתקופה אחורה מצא שהן בסדר גמור, ולא מצא כל ראיה ללעז שהופץ ברחוב על אי סדרים כספיים בקופת הקהילה. בתשובה לחקירה אמר שהבדיקה שלו היתה ע״י ששאל את מי שבשמו סופרו סיפורי המעילות, והלה הכחיש את הדברים. לדבריו היה הסכם עם התובע שיגייס סכום של 100.000$ עבור צרכי הקהילה, והתובע נסע לחו״ל עם אחד מאנשיו לגייס את הכסף, והוא הכניס לקופה סכום של 60.000$ שרובו הושקע בתכניות ההנדסיות שהוגשו לעיריה. לדבריו בזמן כהונתו כחבר ועד חולקו כספים מהקופה לצרכים ציבוריים שונים, ואף תמכו בקופת אהבת חסד של הרב ---- לצורכי חסד בשכונה, ועוד מצרכי הקהילה.

ע״ד המחלוקת שהיתה בשכונה בענין ניהול ביה״ס בית יעקב אמר העד שאכן דודתו היתה אחת מן המועמדות לניהול, אך לא התקבלה.

תוכן עדותם של עדים מטעם הנתבעים

הופיע עד מטעם הנתבעים הנושא תפקיד בכיר במועה״ד והוא העיד שענין הרבנות של התובע אינו שייך למועה״ד מכיון שלא נתמנה על ידה. הוא מעיד שהקהילה של התובע קבלה תקציבים באמצעות המועה״ד בסך הקרוב ל-50.000$ עבור תכניות מהנדס לבנות שלוש בתי כנסת, אך התכנית היתה גרנדיוזית מדי עבור הקהלה ולכן לא יצא ממנה כלום. הקרקע והמבנים העראיים של שלשת בתי הכנסת נחכרו מהמנהלת ע״י המועה״ד וניתנו לציבור של הקהלה. כבר מלכתחילה הציע להם להפרד לשלשה ראשים, אך הם השיבו שהם קהילה מאוחדת, ואמנם בשלב מאוחר יותר נפרדו לשלשה ראשים.

הופיע עד שני מטעם הנתבעים והוא מכהן כרב רשמי של כל השכונה. הוא מעיד שבתוך השכונה מכהנים עוד 15 רבני קהילות כשם שהתובע מכהן בקהילתו, אך אין רבנותם על השכונה אלא על אנשי קהילתם בלבד. הוא אומר שלפני שהתובע הגיע למקום לא שאל אותו אם לבוא, אך כשבקשו ממנו להשתתף בהכתרה של התובע, בא והשתתף. התובע מוכר חמץ עבור אנשי קהילתו, והוא מסכים לכך, אם כי מלכתחילה כלל לא נשאל על כך, למרות שמכירת החמץ בשכונה כולה שייכת לו. הוא שמע מכמה אנשים על האלימות שמשתמשים בה כמה מהאנשים של התובע כלפי יריבים שלהם.

הצעת פשרה וסיכומי הצדדים

התובע מציע הצעת פשרה שהנתבעים יוכלו למנות לעצמם מו״ץ בהסכמתו, כשרבנות הקהילה תמשיך להיות שלו.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב ובהם כתבו התיחסותם להצעת הפשרה של התובע. הנתבעים העלו בכתב הסיכומים טענה חדשה בדבר כשרותו של התובע לכהן כרב עפ״י חרם גדולי האחרונים שהובא באבני נזר למי שקונה רבנות בכסף, והואיל והתובע התחייב בזמן קבלתו לרבנות לגייס סכומי כסף לצרכי הקהילה, וכפי שהעיד אחד העדים שהביא התובע לביה״ד, דינו כמי שקנה רבנותו בכסף (ולא הבינו הטוענים, או שלא רצו להבין, שאין כל קשר ושייכות בין מי שקונה רבנותו ע״י תשלום לגבאים או לקהילה, לבין מי שמתחייב או מבטיח לגייס סכומי כסף לצרכי הקהילה, מה גם שלטענתם הם לא קיים הרב את הבטחתו והתחייבותו ולא הכניס כסף לקהילה אלא רק נטל). כמו כן טענו בכתב הסיכומים כאילו נכפה עליהם להגיש טענות בכתב, וזה נגד ההלכה בשו״ע (ולא בושו להלעיז על ביה״ד למרות שידעו את האמת שענין הגשת הסיכומים בכתב לא באה לעולם אלא כדי לתת לצדדים הזדמנות נוספת להבהיר את עמדתם בענין הצעת הפשרה שהעלה התובע, ומעולם לא נכפה עליהם להגיש טענות בכתב). עוד הם טוענים שביה״ד לא איפשר להם לטעון את כל טענותיהם ולהביא את כל עדיהם (טענה שאינה נכונה, לאחר שביה״ד בקש מהם חזור ובקש שיטענו כל טענותיהם העניניות ולא יבזבזו לריק את משך רוב ישיבות ביה״ד בטענות חוזרות ונישנות על אלימות, וכמו כן נקבעה ישיבה מיוחדת לשמיעת עדי הנתבעים, אך הם העדיפו לבטלה בגלל שאחד העדים לא יכל להופיע).

פס״ד

ביה״ד סומך את ידיו על הצעת הפשרה של התובע שהנתבעים ימנו לעצמם מו״צ בהסכמתו של התובע, וביה״ד יגדיר את תפקידיהם של הרב והמו״ץ, כמו כן יתייחס ביה״ד לחובת תשלומי המשכורת לרב ולמו״ץ, וכן לקופת הקהילה מכאן ולהבא.

השאלות לדיון

א. כתב רבנות נמלץ שנמסר לרב, ושכולל בתוכו קבלת מרות של הרב בכל השאלות והענינים, ושנחתם ע״י כל נציגי הציבור, האם יכולים חלקם לטעון לאחר זמן שלא היתה כוונה רצינית בחתימתם וקבלתם, וכוונתם היתה לעסקן ולא לרב.

ב. חלק מהציבור הטוענים כנגד הרב שאינו מקיים את תפקידיו המוטלים עליו, והרב מכחיש וטוען שכן מקיים, דברי מי שומעים.

ג. קהל שטוען כלפי הרב שפגע בדבריו בגדולי הדור ומשום כך אינם רוצים עוד לקבל את מרותו, והרב מקבל עליו דברי חברות, האם יש רשות לקהל להורידו מגדלותו.

ד. בתי כנסת אחדים שהשתתפו בקהילה אחת, האם רשאים מתפללים באחד מבתי הכנסת לפרק את השותפות בלי הסכמת שאר בתי הכנסת.

ה. רב שהחזיק במשרתו האם רשאי רב אחר להשתמש בכתר זה ביחד עם הרב הראשון.

ו. גבאי ביהכנ״ס האם מוסמכים הם בתוקף תפקידם לנהל את כל עניני המתפללים, או שבענינים עקרוניים עליהם לשאול ולקבל את הסכמת כל הציבור או רובו.

ז. גבאי צדקה שאספו כספים מנדיבי עם למען בניית בתי כנסת בקהילתם, האם זכו המתפללים בבתי הכנסת בכספים שנאספו, והאם החלוקה היא לפי בתי הכנסת אף שאין מספר המתפללים שווה בכל אחד מהם, או שזכותם של הגבאים לחלק את הכסף כראות עיניהם.

ח. האם חייבים הגבאים והרב למסור דו״ח כספי לציבור.

ט. עד שאומר שאינו זוכר תאריכים ותקופות, האם עדותו פסולה בשל כך.

י. עד שיש לו קפידא כלפי אחד הצדדים בגלל שגרם לו לא להתמנות לתפקיד שרצה בו, או מסיבות אחרות, האם פסול לעדות.

תשובה

א. תוקף מינוי הרב לרב הקהילה על ידי כתב מינוי

א1. האם שטר מינוי הוא כשטר התחייבות?

בשו״ת לחם רב סי׳ ע נשאל בדבר:

"קהל שהעמידו עליהם מרביץ תורה וכתבו לו שטר ע׳׳ז וכתוב בו שהעמידוהו להודיעם חקי האלוקים ותורותיו ורבוץ תורה יורה יורה ידין ידין ושהוא ילבישם בגד ישועות נפשם מספר שנים, וכתוב בו שקבלו כל זה בכל אלות וחומרות התורה ושבועות ונזירות שמשון בכל תנאיו וכו׳, וכתוב שהאמינו לחכם המרביץ תורה הנז׳ נאמנות גמורה כשני עדים, ואח״כ חזרו בהם הקהל והסכימו בתוך הזמן לסלקו וסילקוהו מעליהם באמרם שאין לו ידיעה להודיעם חקי האלוקים ותורותיו ולא לדון דין, והוא טוען כנגדם בטענה שהוא נאמן בכח הנאמנות הכתוב בשטר, והקהל טוענים שהם לא חתמו על הנאמנות אלא שופרא דשטרא הוא".

ודן שם הלחם רב בארוכה האם חייבים הם מכח האלות והשבועות, וכן מה דין הנאמנות שקבלו עליהם, אבל מחמת עצם השטר שכתבו שמקבלים אותו עליהם לא דן הלחם רב כלל, משמע שאין לשטר זה כח שטר התחייבות, וכן להלן שם בסי׳ עב בשאלת בני פוליא

ש"יש מהם שחתמו כתב א׳ אשר כתוב בו שנשבעו לקחת מרביץ תורה להח׳ השלם פלו׳, ולא הוציאו השבועה מפיהם אלא חתמו בלבד, ויהי אחרי כן החכם ההוא החליף את משכורתם ונכנס בזרוע בקהל, ושאלו את פי אם הם מחוייבים מפני שחתמו בכתב ההוא לקבלו לחכם, ואני אומר דפשיטא ופשיטא דהם מותרים, דהרי כתב הרב מהריב״ל בכלל ו סי׳ מא שהחתימה בכתב אינה כלום כיון שלא הוציא השבועה מפיהם",

ועיי׳׳ש שדן להתיר נדרם משום נדר טעות כיון שדעתם היתה להכניס לפלוני בקהל למרביץ תורה ואח״כ הטעה אותם והוי ודאי נדר טעות והם נאמנים לומר על תנאי חתמנו. משמע שמצד עצם החתימה על השטר לקבלו כרב אין לחייבם.

א2. התחייבות בקניין לקבל רב היא קניין דברים

וצ״ל שהתשובות הנ״ל אינן עוסקות בהתחייבות לתשלום שכרו של הרב אלא בעצם קבלת מרותו עליהם, וקבלת מרות הרי היא קנין דברים בעלמא, וכמו שאמרו בב״ב ג א לענין התחייבות לחלוק החצר, ועי׳ שו״ת הר״י מיגאש סי׳ קלה שאם קנו מידו שישא את בת דודו אינו קנין כפי שורת הדין להיותו קנין על פעולה שיעשה אותה, והוא הנקרא קנין דברים שאינו קנין לפי שהקנין אינו מועיל אלא בכל דבר שיש בו עצם ולא בפעולות שהם מקרים ואין להם עצם. ועי׳ שו״ת הרא״ש כלל יב סי׳ ב וסי׳ ג שאם נדר לחבירו שימול את בנו או לעשותו בעל ברית, דבר פשוט שאין לו קיום אלא בתקיעת כף או בקבלת חרם, אבל מצד הקנין שהקנה לו לעשות מצוה, קנין דברים בעלמא הוא, שהקנין אינו מועיל אלא במכר או מתנה או בתמורה על דבר הנתפס וקונה גוף החפץ, וכעי״ז ברא״ש כתובות פ״ה סי׳ א שקנין דברים היינו שאין לו לקנין על מה לחול.

(אמנם בשו״ת הרי״ף סי׳ יד כתב שקנין דברים היינו משום שחייב עצמו ליתן כך וכך, ואינו מועיל לפי שהוא אסמכתא שרבותינו קורין אותה קנין דברים בעלמא, עיי״ש).

ופסק ערוך השלחן חו״מ סי׳ ס סעי׳ יא שאע״פ שהמתחייב בדשלב״ל או שאינו מצוי אצלו אם חייב גופו חל החיוב על גופו וממילא נשתעבדו נכסיו, עי׳ שו״ע שם, מ״מ בדבר שאין בו ממש אינו מועיל אפי׳ בלשון התחייבות, שכיון שאין בו ממש הוי גם הקנין קנין דברים, ואינו דומה לדשלב״ל שיש בו ממש אלא שאין בו כח להקנותו, עיי״ש. אבל בנחל יצחק סי׳ סא אות ג כתב שמועיל התחייבות על גופו אף בדבר שאין בו ממש, כיון שגופו יש בו ממש, ובשו״ת מהרשד״ם סי׳ שע כתב שמועילה התחייבות על גופו אף כשהתחייב בשב ואל תעשה שלא לעשות דבר פלוני, עיי״ש ובמשפט שלום סי׳ רט ס״י, ושו״ת מהרש״ם ח״א סי׳ רכו.

וצ״ל לפי״ז שמכירת מצוות ע״י הציבור המועילה לקונה אותן להחזיק בהן לו וליורשיו, עי׳ תה״ד פסקים סי׳ קכח עפ״י שו״ת מהר״ם בר״ב ד״ק סי׳ רט ומרדכי ב״ב סי׳ תקלג, והובא בשו״ע או״ח סי׳ קנג סעי׳ כב ורמ״א בשו״ע חו״מ סי׳ קמט סעי׳ לא, אין הזכיה מועילה לקונה אלא אם החזיק בה והיה רגיל בה, עי׳ שו״ע או״ח שם, אבל אם לא החזיק בה לא, משום שהמצוה אינה חפץ שהקנין יחול עליה.

ולפי״ז בהתחייבות של כתב רבנות שהציבור קבלו עליהם את מרותו של הרב בכל אשר יורה להם, ה״ז קנין דברים בעלמא, ואפי׳ אם חייבו את גופם לזה יש סוברים שאין החיוב מועיל, וע״כ לא דן שו״ת לחם רב לחייב מכח הכתב רבנות אלא מחמת הנדרים והשבועות שכתבו בהם.

א3. אין לטעון שכתב המינוי הוא דברים בעלמא

ועי׳ שו״ת רעק״א תניינא סי׳ מט שרצה הרב השואל לומר שאם כתבו הציבור בכתב הרבנות שידון אותם דין תורה הוי כקבלוהו עליהם לדון יחידי, ופקפק בזה הרעק״א שם וכתב שאם הנוסח הוא כפי הנהוג לכתוב שהרב קיבל עליו להורות ולדון ה״ז התחייבות של הרב שלא ישמט עצמו מזה, אבל אין בכלל הזה שקבלו עליהם לדונם יחידי. משמע מהרעק״א שאם היה הנוסח שמקבלים לדון אצל הרב, מועיל הכתב רבנות כהתחייבות וקבלה לדונם יחידי.

ומה שטוענים הנתבעים בדין זה שכתב הרבנות אינו מחייבם משום שכולל נוסחאות של גוזמא שלא נתכוונו לכך ברצינות יתר בזמן חתימתם, נראה שאינה טענה, שהרי אחד מהחותמים נציג ביהכנ״ס של הנתבעים העיד שאת נוסח הכתב הכינו נציגי כל בתי הכנסת, כולל מביהכנ״ס שלהם, וא״א להחשיב נוסח זה כשופרא דשטרא שפסק בחו״מ סי׳ עא שאם טענו העדים שלא חתמו על כך שנאמנים, ששופרא דשטרא אינו אלא כשאין מנהג המדינה לכתוב נוסח זה בשאר שטרות, עי׳ ב״י שם, אבל נוסח כתב רבנות כך מנהגו לכתוב בו לשון מליצה כדוגמת השטר שחתמו עליו לתובע, ועוד שלא מצינו שנאמנים לומר על נוסח השטר שאינו אלא שופרא דשטרא רק לעדים, אבל כאן טוענים כן המתחייבים עצמם, ומהיכי תיתי להאמינם.

ב. נאמנות רב כנגד קהילתו

בשו״ת צפנת פענח סי׳ מב נשאל אודות רב שמקצת מהקהל מערערים עליו שאינו מתעסק כהוגן בדבר הרבנות, והשיב שיש לרב נאמנות כלפי המערערים משני טעמים, טעם אחד משום שאחר שקבלוהו עליהם יש לו גדר עדות, וכמ״ש רש״י בחולין ו א העיד ר׳ יהושע והתיר רבי על פיו, וכ״כ רש״י תמורה כח א דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא, פסול להקרבה. ועוד טעם יש להאמינו מדין שליש, שכיון שאי אפשר לציבור בלא רב, שהרי א״א שיהיו כולם חכמים, וכשם שהשליש נאמן, עי׳ גיטין סד א, כך הרב נאמן, והביא כמה ראיות לזה, והסיק שם שאם מתחילה קבלו אותו עליהם והוא רב הגון כדת, אינם יכולים לערער עליו בלא שום ראיה והוכחה גמורה, ומכ״ש כשאינם אלא מיעוט הקהל, ואם אין להם אמתלא טובה אין לבי״ד להזדקק לזה כלל, ובפרט כשנראה שמערערים רק משום שנאה. עיי״ש.

לפיכך בנידון דידן אין להתייחס לטענות שטוענים הנתבעים כנגד הרב ללא הוכחות ממשיות, והרב בחזקת נאמן.

ג. האיסור להדיח רב מממשרתו

אמרו בירושלמי מו״ק פ״ג ה״א, והובא בהג״א מו״ק פ״ג סי׳ טז:

"זקן שאירע בו דבר, אין מורידים אותו מגדלותו",

ועי׳ שו״ת חת״ס או״ח סי׳ מא שלא הכריע בשאלה האם ניתן להעביר רב מגדלותו אם חטא, אך בסי׳ רו כתב החת״ס:

"שלא נשמע ולא נראה מעולם במדינות הללו שהסירו הרב והורידוהו מכסא רבנות שלו, וכן לא יעשה, שהרי אפי׳ אב״ד שסרח אין מעבירין אותו". עכ״ל.

ובשו״ת מהר״ם שיק חיו״ד סי׳ ריט נשאל בדבר:

"קול מחצצים מגרי מדון במרא דאתרא היושב על כסא הוראה בצדק ובמישור חמשה עשר שנים בקהילתו, וקמו מאנשי עירו החייבים בכבודו וימירו את כבודו בקלון, ודורשים לגנאי את אמרי פיו כאילו נגע בכבוד הרב הצדיק וכו׳ שליט״א, לזאת החרימו אותו ואת כל המבקשים תורה והוראה ממנו, והרב נ״י עומד וצווח דיעמדו עמו לפני בי״ד הנרצה וכו׳, והנה אפי׳ לפי דעתם ושיטתם דפגע בדיבורו כנגד הרב הצדיק וכו׳ שליט״א איך היו רשאים להחרים וכו׳, כיון דעומד וצווח דרוצה לציית דין לפני בי״ד וכו׳, צריכים הם לעמוד עמו בדין לידע במה יתקן, שהרי זה תכלית כל הנדוי והחרם כדי שיקבל עליו ויעשה כראוי וכו׳, וסופם מוכיח על תחילתם שלא היה הנידוי לכבוד הרב הגדול הקדוש שלהם, אלא לנקום נקם ולצער וכו׳, ועליכם קהל הקודש אקרא: עד מתי תאכל חרב ותלהט אש וכו׳, וכן אני קורא לכם לשלום, הלא עם ה׳ אתם, הביטו אל צור חוצבתם, הלא כולכם ודאי רצונכם לעשות חפץ ה׳, ואם האחד טועה הלא כל הלבבות דורש ה׳, והרב מרא דאתרא עומד וצווח כי גדול בעיניו כבוד הרב הקדוש כו׳ שליט״א, וחלילה לו לעשות כנגד כבודו". עכ״ל.

ועי׳ שמירת הלשון לחפץ חיים שער הזכירה פט״ו ופט״ז וחפץ חיים כלל ב סעי׳ יב בהגהה וכלל ה סעי׳ ב וסעי׳ ד מש״כ כנגד המדברים בגנותו של רב.

והוא הדין והוא הטעם אף בנידון דידן.

ד.  האם מותר לפצל בית כנסת בגלל שינויי נוסח?

אע״פ שביהכנ״ס דינו כמקום שאין בו כדי חלוקה, ואין חלק מהמתפללים יכול לכוף את האחרים להתחלק בדמיו, עי׳ נדרים מו ב, ועי׳ באר יצחק או״ח סו״ס כד שאפי׳ אם נשתתפו כשהיו אוהבים זל״ז ואח״כ נתהוותה קטטה ביניהם, אינם יכולים לבטל השותפות, אמנם כבר פסק הריב״ש סי׳ רנג, והובא ברמ״א בשו״ע חו״מ סי׳ קסב סעי׳ ז, ומג״א או״ח סו״ס קנד, שאפי׳ כשיש כבר ביהכנ״ס בעיר, אם יש ביניהם הרוצים לבנות ביהכנ״ס אחר, יש מצוה בדבר, והמוחה או המעכב בידם ראוי לנזיפה שמונע הרבים מלעשות מצוה, ואצ״ל כשהציבור חלוקים בינם לבין עצמם בנוסח התפילה, וכמש״כ בשו״ת רדב״ז ח״ג סי׳ תתקי, והובא במ״ב סי׳ קנ ס״ק ב, שנהגו בכל גלילות ישראל שכל בני עיר ולשון אחד עושים להם קהל בפ״ע ולא יתערבו עם אנשי עיר ולשון אחר, ולא היה אחד מהרבנים שמיחה בידם, כי בחילוק המקומות והלשונות יתחלקו הלבבות, ואין קילוסן עולה יפה, עיי״ש.

אמנם כל זה כשנשתתפו בבית כנסת אחד, אבל נידון שלפנינו שהם בבתי כנסת נפרדים אלא שהם מאוגרים תחת קהילה אחת, אין הצדקה לחלק את השותפות בקהילה בגלל נימוק של חילוק לשון ונוסח.

ובשו״ת מהר״ם שיק חאו״ח סי׳ לד וחו״מ סי׳ כג דן בשאלת בעה״ב שדר בכפר אחד סמוך לישוב וסייע בהוצאות צרכי הישוב. ועתה רוצה להפרד. וכתב המהר״ם שיק עפ״י מה שנפסק בשו״ע חו״מ סי׳ קעו סעי׳ טו ששותפים שקבעו זמן לשותפותם אינם רשאים לחלוק בתוך הזמן בלא רצון חבירו אלא במקום פסידא, וכ״פ בשו״ע סי׳ קעו סעי׳ כח (ועי׳ שו״ת החדשים לרעק״א סי׳ לז שהמוחזק יכול לומר קים לי כרבינו ישעיה שהובא בטור וכנ״י ששותפים יכולים לחזור אף בתוך הזמן, ואכמ״ל), והנה כל הדרים בעיר אחת ע״כ הם שותפים, שהעיר מחברם כיון שצריכים זל״ז וכו׳, אבל אם התחברו מדעת ונעשו שותפים, מה לי שותפים אלו או אחרים, ואפי׳ לא עשו קנין פסק הרמ״א בסי׳ קעו סעי׳ ג דהואיל ורצה ליהנות מהנה, ובההוא הנאה גמרו ומקנו אפי׳ בדשל״ב לדעת י״א, וכ״ש אם עשו מעשה בשותפות, וא״כ נעשו שותפים ואינם יכולים לחלק בלא רצון חבריהם, שהרי השותפות נעשתה לעולם, שהרי אם היו הציבור רוצים לדחות את היחיד בודאי לא יכולים, ואדעתא דהכי השתתפו, וא״כ ה״ה היחיד אינו יכול לסלק עצמו ולהפרד מהם כל זמן שהוא דר באופן שהיתה עשיית השותפות וכו׳, ואפי׳ היכא דיכול השותף לחלק היינו אם חולק לגמרי, אבל אם עדיין נשאר שותף במקצת דברים אינו יכול לחלק, וא״כ ה״ה הכא יש עוד טעם, כיון דלענין שכר הרבנות ושאר צרכי הרב אינו רשאי לחלק, כיון דהסכים על שכירות שלו והתחייב עצמו על זה בחתימתו, וממילא גם בשאר דברים אינו יכול לחלק שלא מדעת ורצון השותפים וכו׳, עיי״ש מכמה ראיות.

ד2. התפצלות בית כנסת מאגודת בתי כנסיות

ובספר תקנות הקהלות סי׳ כז הקשה לדברי המהר״ם שיק הנ״ל א״כ איך תקנו רבותינו במדינת אונגארן הישנה שהקהילה שלא יקבלו עליהם תקנת הקאנסטוטירונג חייבים להפרד מהקהלה ולהיות קהילה בפ״ע, ואמאי לא חששו לחששות הנ״ל, וכתב עפ״י מהרי״ק סי׳ קיג ומג״א סו״ס קנד שבמקום דאיכא טעמא רבא לשנות או להפרד מותר להפרד ולשנות, א״כ ה״ה בענין הקאנשטאטירונג שנעשה בהסכמת חכמי ישראל כדין לחיזוק הדת, מצוה להתחבר ולקבל התקנות האלו, ובודאי מיקרי טעמא רבה ומותר להפרד, עיי״ש.

ובשו״ת מהר״ם אלשיך שאלה נט (והובא בקיצור בשו״ת חת״ס או״ח סי׳ קצג) בנידון ארבע בתי כנסיות של קהילה משותפת, ורצה ביהכנ״ס אחד מתוך הארבע להפרד מהשלושה אם רשאי, וכתב המהר״ם אלשיך שאפי׳ לדעת הרד״ך (ושו״ת מהר״ם אלשקר סי׳ מח ושו״ת רדב״ז סי׳ תתקי ושו״ת מהרשד״ם חיו״ד סי׳ קנג) שבני ביהכנ״ס האחד הם כבני עיר אחרת לגבי בני ביהכנ״ס השני, היינו דוקא לעכב בהסכמה שרוצים שאר הקהילות לעשות מחדש, אבל להפרד מהקשר שכבר נקשרו עם שאר הקהילות ולהתיר לעצמם, זה לא חשב אנוש, כמ״ש ומפורסם בכל הפוסקים שאין המיעוט יכולים להתיר אם לא שיסכימו רובם, ואלו הם המעט מכל שאר הקהילות שנקשרו עמהם וכו׳, ושכ״כ בשו״ת מהריב״ל ח״ב סי׳ עב, וכ״פ שו״ת הרא״ם סי׳ נג ושו״ת מבי״ט ח״ג סי׳ עז, ועיי״ש במהר״ם אלשיך שהביא ראיות ששני בתי כנסת בעיר אחת לאו כשתי עיירות דמו, ושכן משמע מתשו׳ הרמב״ן סי׳ רסח שכתב על מי שקנה גן אחד והתנה בשטר לתת קיתון שמן למאור, והיה ביהכנ״ס קטן סמוך לאותו הגן וביהכנ״ס גדול רחוק, ופסק שיתחלק השמן לקטן לפי קטנו ולגדול לפי גודלו, ואילו היו שני בתי הכנסת כשתי עיירות מן הסתם שלעיר הקרובה הקדיש ולא לרחוקה, אלא ודאי דלכל מילי חשובים כאחד. ועיי״ש שלשון בני אדם בזמנינו קורים קהל לבני ביהכנ״ס אחד ולא לכוללות בתי כנסיות רבים שבעיר אחת, אך לא כן בלשון גמ׳ או הפוסקים כי לבני בתי כנסיות רבות שבעיר אחד קורין קהל או ציבור, עיי״ש. ועי׳ שו״ת מהרש״ך ח״א סי׳ סו שכשרב אחד הוא המנהיג המוכר בעיר של כל הקהילות, נחשבים כולם לקהל אחד, שהרב מצרפם, ועי׳ כנה״ג חו״מ סי׳ רלא בהגה״ט אות ק שבשו״ת משפטי שמואל סי׳ כו לא כ״כ.