ביה״ד
לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ג' עמ' רנז-רסב
בהרכב
הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב
חיים הרצברג שליט״א.
קבוצת אברכים
התאחדו והקימו ביהכנ״ס, ובמשך הזמן נתגלו חילוקי דעות ביניהם בהנהגת הביכ״נ,
ונפרדו. כך שהרוב הלך למקום אחר, והמיעוט נשאר באותו מקום.
למי שייך הציוד,
הכסף והספרים שנתרמו לביהכ״נ. וכמו כן מי רשאי להישתמש בשם ״אהל - ישראל״ שניתן
לביהכ״נ להנצחת שמו של הצדיק המלוב״ן רבי ישראל אבוחצירא זיע״א.
תחילה עלינו לדון, האם יש בעלות על
קדושת ביהכ״נ. וכן אם יש לקהל בעלות על כך, והאם החלטה מתקבלת על פי רוב, או פה
אחד.
במסכת מגילה דף כ״ה ע״ב גרסינן;
"בני העיר שמכרו ביה״כ, לוקחים תיבה. תיבה - לוקחים מטפחות, מטפחות - יקחו ספרים" וכו׳.
כלומר, בני העיר היינו שבעת טובי
העיר, או בני העיר, בלי ז׳ טובי העיר, שמכרו בי״כ חייבים לקנות בכסף שהתקבל עבור ביה״כ,
דבר שיותר קדוש מביה״כ, כמו תיבה, ספרים וכדו׳. ואם ז׳ טובי העיר מכרו את ביהכ״נ
במעמד אנשי העיר, מותר להוציא את המעות, אפילו לצרכי חולין.
ובגמרא שם איתא:
"אמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן, לא שנו אלא ביה״כ של כפרים, אבל ביה״כ של כרכים כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה, דהוה ליה דרבים".
וההסבר הוא, דההבדל בין ביהכ״נ של
כפרים לבין ביהכ״נ של כרכין, מבואר בתוס׳ בלישנא בתרא, כיון שרבים נותנים לבנינו
ולכל צרכיו, לכן אי אפשר למוכרו, שהרי אין אנו יודעים מי הם התורמים, אבל בשל כפרים
שמכירים שם את התורמים, מועיל ז׳ טובי העיר למוכרו, בתנאי שמעלים בקדש לענין הכסף
המתקבל.
והרא״ש כתב; שאפילו היה ידוע שבני הכרך
בנו אותה, ולא סייעו להם מחוץ לעיר בהוצאת בניינה, אפילו הכא כיון דמעלמא קאתו לה,
בני העיר הקדישוהו לדעת כל העולם. כלומר, לפי שיטת תוס׳ והרא״ש, התורמים הם הבעלים
על קדושת ביהכ״נ. אלא שלדעת התוס׳ בכרכים א״א למכור, מכיון שלא ידוע זהותם של
התורמים, ואיננו יכולים לשאול את פיהם אם מסכימים לכך. ואם היה ברור לנו שביכ״נ של
כרכין נבנה רק בתרומתם של אנשי המקום, הרי שגם אותו אפשר למכור בז׳ טובי העיר.
ולשיטת הרא״ש גם בצורה כזו א״א למוכרו, שהרי התורמים הקדישוהו על דעת כל העולם.
וממילא נחשבים כולם לבעלים, והרי אין אנו יכולים לשאול את דעת כולם.
הרשב״א מקשה על כך, ממה דאיתא שם
בגמרא:
"מיתיבי ״בבית ארץ אחוזתכם״, אחוזתכם מיטמא בנגעים ואין ירושלם מיטמא בנגעים. אמר ר׳ יהודה; אני לא שמעתי, אלא מקום מקדש בלבד, הא בתי כנסיות ובתי מדרשות, מיטמאין. אמאי, הא דכרכין הוו, אימא א״ר יהודה, אני לא שמעתי, אלא מקום מקודש בלבד".
ואם נאמר שההבדל בין בי״כ של כרכים
לכפרים הוא, שבי״כ של כרכין לא נמכר מכיון שאין אנו יודעים זהותם של התורמים, א״כ,
מה מקשה הגמרא, הרי למעשה בפועל זה אחוזתכם, אלא במקום מאה שותפים ישנם רבבות
שותפים, ולכן בתי כנסיות ובתי מדרשות מיטמאין בנגעים.
אמנם תוס׳ מרגיש בכך ומסביר, שסבירא
ליה למקשן, דכיון דלא מזדבני, אין להם להטמא בנגעים, משום דלא מקרי אחוזתכם.
כלומר, שאחוזתכם נקרא, אם בפועל אפשר למכור את האחוזה ולממש אותה.
אבל הרשב״א לא ניחא ליה בתירוץ זה,
וכתב:
"ואפשר לפרש, אבל של כרכין כיון דמעלמא אתו לה הוי ליה כרבים. כלומר, שבני עיר זו כשהם בונים אותה על דעת כל הבאים כאן עשאוה, וכאילו הקדישוה לכל, ואין לה בעלים וכעין מקדש. וכן פירש הרמב״ם ז״ל. והשתא מותיב לה שפיר מנגעים. כלומר, אי איתא דלא מיזדבנא משום דהויא לה מקודשת לכל, א״כ הוי להו כמקדש, ולא קרינן בהו אחוזתכם, ולא הוי להו ליטמא בנגעים. ופריק אה״נ, ומאי מקדש, מקום מקודש". וכו׳ עכ״ל.
הרי שלדעת הרשב״א, בי״כ של כרכים,
מכיון שהוקדש לכל הרי אין לו בעלים כלל. ובי״כ של כפרים, אפשר למכרו ע״פ ז׳ טובי
העיר, וכפי שיבואר להלן.
וכן נראה מדברי התוס׳ בד״ה כיון,
שכתבו וז״ל:
"נראה לפרש הכא כיון שרב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל, אע״פ שאין נותנים כלום בבינינו, מ״מ כיון דלדעת אותם רבים נעשה, חמורה קדושתו, ואינם יכולים למכרו".
(ועיין בראש יוסף, שכתב לפרש את דברי
התוס׳ ברוח זו) והנראה לבאר במחלוקת של הרשב״א, והרא״ש ותוס׳ בלישנא בתרא היא, על
מהות ועצם קדושת בית הכנסת, על פי מה דאיתא
בגמ׳ דף כ״ו:
"מתנה פליגא בה ר׳ אחא ורבינא חד אסר וחד שרי, מאן דאסר, במאי תפקע קדושתה. ומאן דשרי, אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה, לא הוה יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה, כזביני".
והקשה הרמב״ן:
"כיון דבעי מידה דתתפקע בקדושתו נהי דמתנה כזביני היכא תפקע קדושתו בההיא הנאה והא כבר אכלוהו ואינה בעולם".
ועוד הקשה:
"איך ביהכ״נ נמכר, והדבר שראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה, ובתוס׳ דהאי פירקא תניא, אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו, אין להם פדיון. ותו כי מכרו שבעה טובי העיר, במעמד אנשי העיר, היכא שרו דמייהו למשתא בהו שיכרא, והא נתפסין הם בקדושתן".
ותירץ ז״ל
"דביה״כ עשו אותו כתשמישי מצוה, כסוכה ולולב, שנזרקין לאחר מצוותם, ובזמן מצוה יש בהם קדושה של כבוד, וכו׳, ולפיכך ביה״כ כל זמן שבני העיר רוצין בו, נוהגים בו קדושה, אפילו בחורבנו, שהרי עדיין לא עבר זמן מצוותו, וראוי לחזור ולבנותו. הילכך, כשמכרו ז׳ טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצוותם לגמרי, אלא שתחול קדושת בי״כ על הדמים אבל כשנמלכו בני העיר למוכרו מותר לשתות בו, אפילו שיכר - שרי. לפי שעבר זמן מצוותו, ונפקעה קדושתו ממנו כסוכה ולולב לאחר זמנם", וכו׳ עכ״ל.
והר״ן הקשה עליו כמה קושיות, ומסכם:
"לפיכך, נראה לי, ביה״כ, כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה, הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם. ואפילו היתנו עליו ז׳ טובי העיר, במעמד אנשי העיר, א״א שתפקע קדושתו בכדי, מפני כבוד הקדושה שיש בו. מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים, קדושת דמים קלישא מקדושת ביה״כ, לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה, וכו׳, הילכך בין שמכרו ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר, או שלא במעמד אנשי העיר, לעולם הדמים נתפסים בקדושת ביה״כ, ומפקא קדושתא גבייהו, אלא דז׳ טובי העיר לחודייהו, לא מצי לאפקועיה ההיא קדושת דמים אע״ג דקלישא. אבל במעמד אנשי העיר, יכולים להפקיע לקדושת ביה״כ". וכו׳ עכ״ל.
והנראה לומר כי דעת התוס׳ בלישנא
בתרא, והרא״ש, היא כדעת הרמב״ן, דאין על ביה״כ קדושה, אלא היא רק בחינת ״תשמישי
מצוה״, וזה תלוי בדעת הציבור, עד מתי הם רוצים שביה״כ יחשב כ״תשמיש מצוה״. ולכן בי״כ
של כפר שאנו מכירים את התורמים, והתורמים מחליטים למכור את ביה״כ, כלומר, ברצונם
שביה״כ יפסיק להחשב ״תשמיש מצוה״, לכן יוצא הוא לחולין. אבל ביה״כ של כרכין, שאין
אנו יודעים דעת התורמים אם רוצים הם להפסיק את התשמיש מצוה של הבית הכנסת - לכן
א״א למוכרו.
אבל הרשב״א יסבור כשיטת הר״ן שעל
ביה״כ יש קדושה מדרבנן, ואם זה בי״כ של כרכים המוקדש לכל העולם, קדושתו חמורה,
וא״א למכרו. ואם זה בי״כ של כפרים - קדושתו יותר קלה, וחכמים תיקנו שאפשר למוכרו,
בז׳ טובי העיר ובמעמד אנשי העיר.
ומסתבר לומר שלדעת הרמב״ן וסיעתו,
שאין על ביה״כ קדושה, אלא תלוי ברצון אנשי המקום שיחשב ״תשמיש מצוה״, שהולכים אחרי
רוב אנשי המקום, ולא צריך דעת כולם, כפי שהולכים בכל עניני הקהילה אחרי רוב.
וכמבואר ברמ״א חו״מ סי׳ קס״ג, וכן כתב הרמב״ן במפורש על מה דאיתא בגמ׳ ז׳ טובי
העיר במעמד אנשי העיר - מסתבר דהיינו, רוב אנשי העיר. וכן זה מובא במשנה ברורה סי׳
קנ״ג ס״ק כ״ד.
וכן דעת הפני יהושע סי׳ ד׳. וכן כותב
ה״ביאור הלכה״ בשם החתם סופר, דבכמה גלילות נוהגות למיזל בתר רובא בזה, דאם נמתין
עד שיסכימו כולם, לא יגמר שום ענין, עיי״ש. אבל לפי דברי הר״ן שחז״ל הטילו קדושה
על בי״כ, והתירו למכור בי״כ של כפרים משום דקדושתו קלה, יתכן, שצריך דוקא החלטת ז׳
טובי העיר פה אחד, או דעת כל בני העיר. וכן מובא ב״דרכי משה״ אות ח׳ בשם תשובות
הרשב״א סי׳ תרי״ז, שצריכים דעת כולם. ובשם הר״ן פרק ״בני העיר״.
א״כ, בנידון דידן לפי שיטת הר״ן
והרשב״א, דבעינן החלטת פה אחד של ז׳ טובי העיר, הרי שאם המיעוט מתנגד, אין לרוב
עדיפות על המיעוט.
עפ״ז מבואר ב״מגן אברהם״ או״ח סי׳
קנ״ד ס״ק כ״ג בשם המבי״ט ח״ב מי׳ קע״א, וז״ל:
"בני העיר שהיה להם ביה״כ אחד, ומחמת סיבה הוצרכו לחלק עצמם לשניים, הדין שכל כלי הקודש וספרי תורה, יחלוקו באופן זה; אם יש חפצים ידועים שהקדישם אחד, יכול הוא או יורשיו להוליכם לביה״כ אשר הוא בתוכו. ומה שאינו ידוע, יחלקו לפי ערך אנשים שהם מבן י״ג ומעלה, כי יש לכולם זכות בהם, ואם א״א לחלקם, ישתמשו כל אחד בזמן לפי ערך". עכ״ל.
מוסיף שם ה״מגן אברהם״:
"ולי נראה אם נשתקע שם בעליו ממנו, אע״פ שידוע מי הקדישם, זכו בהם כולם. דהקהל יכולים לשנותם לדבר הרשות. כמוש״כ יו״ד סי׳ רנ״ט סעיף ג׳".
אולם יש לומר שאף לדברי הר״ן שיש
קדושה לביה״כ, והחלטה למוכרו ולהוציאו מקדושתו צריכה דעת כולם, היינו דווקא
שמוציאים את ביהכ״נ מקדושתו. אבל בנידון דידן, שהרהיטים והספרים והמעות ישארו
בקדושתם, אלא שהשאלה היא, האם במקום פלוני או במקום פלוני, שאלה זו אין לה כבר קשר
לדיני קדושת בית הכנסת, אלא זו החלטה שמתקבלת בתקנות הקהילה, והרי תקנות הקהל
הולכים לפי הרוב. ולכן צריכים לפסוק שכל הריהוט, הספרים, והמעות, שייכים לצד שהרוב
תומך בו.
ומה שכתב המבי״ט כבר התבאר ב״מגן
גבורים״ סי׳ א׳, וז״ל:
"בענין חלוקת עניני הקדש כתב הרא״ם בסי׳ י״ג, דאותן ההקדשות שנמצאו ביד אנשי הקהל המועט, שנפרדו מתוך הקהל, והלכו וקבעו ביה״כ לעצמם, שהם יתנו אותם בכל מקום שיתרצו בו רוב הקהל, לא שיחזיקו הם בידם, דכל הנודרים אדעתא דכל הקהל או רובו נודרים וכו׳, וגם הפירוד שנפרד מהם מיעוט הקהל, שלא כדין עשו מה שעשו, שהרי היה להמשך אחר רוב דעות וכו׳, אבל היכא שנחלקו הקהל לשני בתי כנסיות, מפני שאין המקום מכיל אותם, או מחמת שום סיבה אחרת, לא מפני חילוק דיעותיהם, והיה חלק האחד יותר מחלק השני, אז שורת הדין נותנת שתהיה החלוקה לפי מספר הגברים" וכו׳.
גם המבי״ט כתב בח״ב סי׳ קע״א שאם יש
הקדש שיש להם בעלים ידועים. כל אחד יקח את שלו.
אמנם הקדש שאין להם בעלים או שנשתכחו
מהם שמות הבעלים, יחלקו לפי הגברים מבן י״ג שנה ומעלה.
והרב מהרשד״ם באו״ח סי׳ ל״ו כתב, שאין
כח לראובן להוציא הקדשות וכדברי הרא״ם, והוא היכא שנפרדו בבחירתם שלא רצו לעמוד
בבית הכנסת הראשונה, אבל אם נפרדו מחמת שלא היה המקום מכיל אותם, אז יוציאו חלקם
מן ההקדשות, וכדעת הרא״ם. וכו׳ עכת״ד.
ולפי האמור לעיל נראה לסכם, שאם ישנם
דברים ששם התורם רשום עליו, צריכים לשאול את דעתו. וביתר הדברים הדין עם הרוב,
ולכן צריכים להעביר להם את הכסף הנתרם עבור בית הכנסת.
וזכותם להשתמש עם שם ״אהל ישראל״.