ביה״ד לעניני ממונות שע״י
הרבנות הראשית לירושלים כרך ג' עמ' רסג-רסח
בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב
אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.
בנידון אחוזת קבר שקנה המוריש והוסכם עמו
שזכותו אינה אלא לעצמו ולא ליורשיו, ועתה תובעים היורשים את דמי הקבר.
גרסי׳ ב״מ מ״ה ב׳:
"אמר רב אשי לעולם בדמים ומאי בכל מקום שהוא, כמות שהוא כדאמר לי׳ אי א״ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב לי׳ מארנקי ישנה אע״ג דעדיפי מינייהו, מ״ט דאמר לי׳ לישנן קא בעינא להו", ע״כ.
וכתב הר״ן בחידושיו
ודכוותא במטלטלין שמי שמשך חפץ מחבירו לקנותו והתנה עמו ליתן לו כור חיטים חדשים
חייב ליתן לו כמו שפסק.
ומביא שם בגליון קושית
הגרע״א ממה דכתב הר״ן ר״פ בתרא דע״ז עלה דאמרי׳ גבי אתנן והא מיחסרא משיכה, דאפשר
דאפילו אם פסק עם הפועל חיטים סתם אינו חייב לתת לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות,
וכ״כ הרא״ש שם מתחייב ליתן לו החפץ או הדמים, אבל גוף החפץ א״א לקנות אלא במשיכה,
והכי פסקינן בשו״ע חו״מ סי׳ של״ב סעיף ל׳ בהגהה, א״כ ה״נ נהי מתחייב ליתן לו בעד
החפץ שקנה מה שפסק לו, מ״מ במה יקנה להמוכר ליתן לו דוקא חטים ובמה קנאם, ויהי׳
בידו ליתן לו החטים או דמיהם, ומה הפרש בין פסק להפועל חטים בשכרו בין פסק להמוכר
חטים בעד חפצו, וכתב שם שהגרע״א האריך בזה עכ״ל (ובעניותי לא מצאתי שהגרע״א האריך
בזה ואולי אמר את זה בשיעור ולא נרשם).
ולדידי קשה למה העמיד הגרע״א
קושיתו דוקא על דברי הר״ן, הלא דברי הר״ן והוכחתו הוא מגמ׳ דב״מ ומגמ׳ דע״ז, וא״כ
הסוגיות סותרות אהדדי, ונראה דמעצם הסוגיות לא קשה כיון דב״מ פריך מ״ט, דאמר לי׳
ליישנן קא בעינא להו, לכן דוקא אם יש לו טעם דליישנן קא בעינא להו, אבל בלי טעם הם
פטומי מילי בעלמא, לכן בסוגיא דע״ז דאין טעם דיצטרך דוקא לתת טלה, לכן יכול לתת את
ערך של הטלה, אבל לפי הוכחת הר״ן שמי שמשך חפץ מחבירו לקנותו והתנה עמו ליתן לו
כור חטים חדשים חייב ליתן לו כמו שפסק, משמע דהוא דין
בפסיקה לכן הקשה מהא דטלה דהוכיח הר״ן
דאפי׳ אם פסק עם הפועל חטים סתם אינו חייב לתת לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות לפי
ערך של החטים.
ונראה בעצם קושית הגרע״א, דזה פשוט דפסיקה
מחייבת לתת לו כמו שפסק, פירוש את ערך של הפסיקה, אבל את גוף החפץ אין הפסיקה
מחייבת וכדפריך בגמ׳ והא מיחסרא משיכה, דוקא אם משך את החפץ בשעת הפעולה מקבל שם
אתנן, אבל מחמת הפסיקה אינה מחייבת אלא את ערך של החפץ אבל את הגוף אין הפסיקה
מחייבת, לכן כיון שאינה קונה את גוף החפץ מדין פסיקת שכר הפעולה כיון שלא משכה,
אבל את ערך של החפץ מחויב ליתן, דכיון שפסק לתת את החפץ יש בזה שני ענינים, את גוף
החפץ ואת הערך של החפץ, ואם גוף החפץ אינו קונה משום איזה סיבה שלא תהי׳, אבל את
הערך של החפץ הפסיקה מחייבת, משא״כ
כשמשך חפץ ע״מ ליתן לו חטים חדשים משיכת החפץ כשם שהיא קנין המחייב את ערך הפסיקה,
כך היא קנין המחייב את הגוף מה שפסק, וזה דין במשיכה דוקא אבל לא בשכר פעולה.
כנלענ״ד בזה, ועי׳ בנה״מ
סי׳ ר״ג ס״ד. ועי׳ במחנה אפרים הלכות מכירה דבר שלא בא לעולם סי׳ ג׳ דהקשה שהר״ן
סותר את עצמו וב״ה שכונתי לתירוצו.
לכן מה שפסק הרמ״א בסי׳ של״ב לבעה״ב ששכר פועל
וא״ל
ליתן לו חפץ בשכרו, יכול ליתן לו אח״כ דמיו, הואיל ולא משך החפץ לא קנאו עכ״ל. הרי
זוהי הלכה פסוקה שחייב ליתן לו ערך של החפץ, ולא יכול לתת לו פחות מכך, דבחפץ ישנם
שני ענינים גוף החפץ וערך של החפץ, ואם גוף החפץ לא קנה מחמת איזה סיבה שתהי׳ אבל
הערך של החפץ שאין הסיבה הזו, הפסיקה מחייבת, דאלת״ה
שאין בחפץ אלא הגוף ולא הערך, מהיכי תיתי יתן לו את דמיו, הלא לא התחייב עצמו
בפסיקה אלא את הגוף ולא את הערך.
לפיכך בנידון דידן שקנה מקום קבר יש בו שני
ענינים, מקום הקבר וערך של הקבר, לכן אם הגביל שמקום הקבר לא יירשו יורשיו אין
השטר מוכיח אלא על המקום ולא על הערך, לפיכך כיון שעל ערך הקבר לא היתה הגבלה
ושיור, ערך של הקבר היורשים יורשים בלי שום פקפוק.
ועי׳ בתה״ד סי׳ שי״א במה שהאריך שם ועי׳ בשו״ע
חו״מ סי׳ רמ״א סעיף ז׳ בהגה״ה:
"המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני יכול לתת לו דמי החפץ" וכו׳ עכ״ל.
הרב ברוך יצחק לוין.