טענה כנגד סעיף בהסכם שלא קראו אותו

ב"ה

תיק ‏1121918/6

בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו

לפני כבוד הדיינים:

הרב צבי בן יעקב – אב"ד, הרב יצחק הדאיה, הרב משה בצרי

התובע:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד גבריאל מויאל)

נגד

הנתבעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד משה יצחק אוסדיטשר)

הנדון: דחיית בקשה לביטול סעיף בהסכם גירושין

החלטה

הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י באדר התשס"ב, ומנישואין אלה נולדו שלשה ילדים: י' (10), א' (9), וה' (5).

הצדדים הגישו בקשה לאישור הסכם גירושין, בהרכב קמא של הראב"ד הגר"ז כהן שליט"א ולאחר שבית הדין אישר את ההסכם הם התגרשו בו ביום.

לאחר מכן, מטעמים שאין כאן המקום לפרטם, והרוצה יעיין בהחלטת הראב"ד, החליט הראב"ד להתפטר מהתיק ולהעבירו להרכב דנן.

לאישה היו טענות בדבר הטעיה בהקשר להסכם, כפי שטענה בכתב בתאריך כ"ב בסיון תשע"ז (16.6.17). בית הדין מציין כי לא מצא כל עילה לפסול את ההסכם. מדובר באשה בוגרת וכשירה, ובית הדין מתרשם כי היא יודעת לנהל את חייה בעצמאות, ולא נראה שהבעל, עמו הייתה כבר בסכסוך, יכול "למכור לה סיפורים".

מטבעו של הסכם גירושין שיש בו סעיפים לטובת צד אחד וסעיפים אחרים לטובת הצד האחר, וניסיון לברור מתוך ההסכם "אוכל מתוך הפסולת", מה שטוב ונוח – אקח, ומה שלא טוב ולא נוח – אבקש לבטל, זו טענה שאין מקומה בערכאה שיפוטית. מה עוד שבית הדין עבר על ההסכם, וככל שמדובר בעניין הרכוש שבמחלוקת, לא מצא בית הדין בהסכם דבר שאינו צודק. (בעניין המשמורת והסדרי הראיה, בית הדין הביע כבר את דעתו לא אחת, שהנושא נתון לבדיקה מדי פעם בפעם, בשינוי הנסיבות. ואכן בית הדין פנה לשירותי הרווחה למתן תסקיר בעניין).

אישה החותמת על הסכם גירושין, ואחר כך מופיעה בבית הדין לאשר את ההסכם ומתגרשת בו ביום, אם תבוא אחר כך ותטען "לא הבנתי" או "רימו אותי", טענה מעין זו טעונה הוכחה ראויה וחזקה ולא דברים בעלמא. דבר זה לא היה בנדו"ד. האישה לא הביאה כל בדל של הוכחה התומכת בדבריה, מעבר לטענות שטענה, כשכל רצונה לשנות את ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין על ידי הרכב קמא, ולהישמט מתשלום החוב עליו חתמה.

למעלה מן הצורך, יש לציין שהצדדים גם התנהלו ומתנהלים עדיין לפי ההסכם, כמו מכירת הדירה וחלוקת תמורתה, עובדה המכבידה עוד יותר את עול הנטל המוטל על שכמו של הרוצה לבטל את ההסכם או את חלקו.

נותר לוויכוח ביצועו בפועל של סעיף 30 להסכם הגירושין הנ"ל. כאמור הדירה נמכרה, ומתמורת הדירה נשארו 280,000 ש"ח בנאמנות אצל באי כוח הצדדים.

סעיף 30 להסכם קובע:

"הדירה המשותפת תימכר למרבה במחיר, ולאחר ניכוי חובות הרובצים על הדירה, והלוואות שנלקחו מההורים והמשפחה וחובות לש', יקוזזו מדמי המכירה, והיתרה תחולק בשווה בין הצדדים."

בא כוח הבעל המציא לבית הדין את שטרי החוב עליהם חתומים הצדדים, והאישה לא הכחישה את חתימתה על שטר החוב. וכך נכתב בשטר החוב מיום י"ז בסיון תשע"ב (7.6.12):

אני ר' [...] אני ש' [...] מתחייבים להחזיר לאבא ד' הלוואה על סך 135,000 ש"ח שניתן לנו לצורך קניית דירה. ההלוואה היא לזמן לא מוגבל. כל עוד לא החזרנו את החוב, חלקו של אבא בדירה הוא על הסכום הנ"ל. הבעל והאישה חתומים על השטר.

בשטר חוב נוסף מיום ח' בתמוז תשע"ו (14.7.16) נכתב:

"אני ר' [...] אני ש' [...] שנינו וכל אחד לחוד מודים בזאת כי משך השנים לקחנו מדי פעם הלוואות מאבא ד' [...] בסכום שמצטבר עד עכשיו ב 45,000 ש"ח, חוץ מהסכום שהלווה לנו בעת קניית הדירה. מתחייבים בזאת להחזיר זאת לד'  בהקדם האפשרי או תוך 30 יום [...] חתומים הבעל והאישה"

בשטר חוב נוסף מיום י"א בשבט תשע"ז (7.2.17), עליו חתומים הבעל והאישה, וכותרתו הלוואה:

"לקחנו הלוואה על סך 25,000 ש"ח [...] לעוד חצי שנה מהיום. חתומים הבעל והאישה"

טוען בא כוח האישה, אם צד ג' רוצה לתבוע חוב, שיתבע בביהמ"ש, ומה שיתחייבו נחזיר בחלקים שווים.

טענה זו נדחית בשתי ידיים. יש הסכם חתום בין הצדדים הקובע מה יעשה עם תמורת הדירה, ובין השאר מוזכרים החובות להורים והחוב לכ'. הסכם זה מחייב!

בית הדין רואה בעין לא טובה (בלשון המעטה) טענות של צדדים המנסים להתחמק מהתחייבותם וחתימתם, ולהסתתר מאחורי טענות של "לא ידעתי" או "לא הבנתי".

בית הדין לא מקבל את טענת האישה שלא הבינה מה שכתוב בהסכם, או שלא הבינה על מה שחתמה בשטרי ההלוואה. בהתאם להלכה (וגם בהתאם לחוק) הרי שהתחייבות זו מחייבת, ואין לקבל טענת "לא קראתי" או "לא הבנתי", וכפי שנבאר מיד.

אין לקבל טענה שאדם לא הבין על מה הוא חותם

הרמב"ן בתשובות המיוחסות (סימן עז), כתב וזה לשונו:

"שאלה. הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם מהו, כיון דלא ידעי למיקרי לא מהני, או דילמא דלא איתמר אלא בעדים דליתנהו בתורת עדות כיון דלא ידעי למיקרי, אבל בהודאת בעל דין, הא אודי כל מה דכתיב עליה.

תשובה. כל שחתם ידו יוצא עליו, גובים ממנו מבני חורין, דאפילו לכשתמצי לומר דכשאינו יודע לקרות לא מתחייב, מכל מקום מסתמא אני אומר כל שהוא חותם ודאי קרא [...] ועוד אני אומר לפי עיקר השאלה, שאפילו כשהמלווה מודה לו שאינו יודע לקרות, אי נמי שיש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו, כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו, והיינו טעמא דשליש. וגדולה מזו אמרו, בעל אומר לפיקדון ושליש אומר לגירושין, שליש נאמן, וטעמא - כיון שהוא יודע בשעה שהשליש הגט שהשליש יכול ליתנו לאשה, אף הוא גמר בדעתו וכתבו לשמה ונותנו לגירושין, אם יאמר הנפקד לגירושין הוא, וכל שכן הכא שסומך על אחרים, אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו ולא חשש לקרותו וחתם בחותם ידו, שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו, והרי הוא חייב בכל אותו חיוב אף על פי שלא לוה, מדרבי יוחנן דאמר בכתובות קא, ב, חייב אני לך מנה - חייב, כלומר – אף על פי שאינו חייב לו, וקיי"ל כרבי יוחנן."

היוצא מדברי הרמב"ן, שכשסומך אדם על נאמנות אחרים וחותם בשטר בלי לקרוא או בלי להבין מה שכתוב בו, הרי הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב, אף שאינו יודע את המשמעות המדויקת של תוכנו, ואף אם אינו יודע כלל מה כתוב בתוכו.

עוד מבואר מדברי הרמב"ן, דתוקפה של החתימה כהתחייבות הגוף של המתחייב, דמהני אף בדבר שלא בא לעולם ובשותפים, דכיון דבגמירות דעתו מיירי, והוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בשטר, יש לומר דגומר בדעתו אף בדבר שלא בא לעולם אם כך כתוב בשטר, ובאמצעות ההתחייבות שהיא על גופו. ועיין בחושן משפט סימן קעו סעיף ג ברמ"א, ובסמ"ע שם ס"ק ט', לעניין התחייבות שותפים, ובחושן משפט סימן רט סעיף ד ובגר"א שם ס"ק טו.

מעין זה מצאנו בתשובות הרשב"א חלק א' סימן תרכט, וזה לשונו:

"נשאל, ביהודי עם הארץ שבא לגרש את אשתו, ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה, ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנה ולא הבין התנאים, ואמר כי שאלו את פי הרב מאיר ז"ל, והשיב דשומעין לו, והוא אומר דאין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בעל-פה ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים, דכולן יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תימה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה, חכם עם איש שיבה."

מדברי הרשב"א מבואר שאין לקבל טענת "לא הבנתי" ביחס להתחייבויות חתומות ע"י עדים, בניגוד לדעת רבינו מאיר הסובר דשומעין לו. לדעת הרשב"א חזקה שהדבר נעשה כהוגן, ועוד, דאם לא כן לא שייך כמעט היכי תימצי שעם הארץ או אישה יפרעו את התחייבותם. אלא שהרשב"א לא רצה לסמוך על דעתו להלכה. ומכל מקום כשבית דין אישר את ההסכם, הרי זו התחייבות העדיפה מהתחייבות בפני עדים.

הנפק"מ בין שני הנימוקים תהיה לכאורה כשחתם המתחייב בעצמו בכתובה.

לטעם חזקה שנעשה כהוגן - שייך לומר דווקא בעדים דאית להו חזקה שעשו כהוגן, עיין ברא"ש פרק ב' דגיטין סי"ב ובחו"מ מה, ה. אולם לטעם השני, שלא הנחת חיוב לעמי ארצות ונשים, הוא הדין והוא הטעם כשחתם המתחייב עצמו.

והנה הבית יוסף (אבן העזר סוף סימן סו) כתב על דברי הרשב"א, וזה לשונו:

"ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזא. ולענין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א, משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן."

עולה מדברי הבית יוסף שנקט שהטעם השני הוא עיקר להלכה. לפי זה הוא הדין כשחתם המתחייב, אין מקבלים טיעון של אי הבנה, לסתור את התחייבותו. ולזה נוטים דבריו בחושן משפט סימן סא סעיף יג:

"מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ, ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו".

ולא הזכיר המחבר את חזקת העדים. וכך מתפרשים הדברים בדברי הסמ"ע (שם בס"ק כג) והש"ך (שם בס"ק יח), דהו"ל כקבלה שקבל על עצמו כל מה שכתוב בשטר, ולא הזכירו מעניין החזקה.

אך מדברי הרמ"א באבן העזר (סו, יג) נראה שנקט טעם כעיקר את חזקת העדים. וזה לשון הרמ"א שם: "ולכן עם הארץ שבא לגרש ואמר אחר כך שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובה, אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחילה על-פה". הרמ"א מזכיר כאן רק את טעם חזקת העדים, ולא הזכיר כלל מה שכתב הרשב"א, דאם כן לא שבקת חיים לכל התחייבויות של עמי ארצות. גם נושאי כליו, הח"מ (שם ס"ק מח) והב"ש (ס"ק כט), לא הזכירו אלא מעניין חזקת העדים. ואם כן טענה על אי הבנת מסמך החתום בחתימת ידו, תלויה לכאורה בב' הטעמים שהזכיר הרשב"א, ובמחלוקת הב"י והרמ"א.

ברם, יש לומר שחזקה זו שחתמו רק אם הבינו, יכולה להיאמר גם בבעל דבר עצמו, ולאו דוקא בעדים. מקור לכך נמצא בתשובת רבי בצלאל אשכנזי (סימן כד):

"ומכל מקום נראה לי ברור דכל שהוא עצמו חתום על הכתב, דלא מצו אמרי אנאמנות לא חתימנא, וכל שכן דלא מצו אמרי דלא ידעו לקרות, דחזקה דכל שהוא חותם ודאי ידע וקרא. ואפילו לדעת הרב רבינו מאיר ז"ל, דס"ל דכל שידוע לבית הדין שאינו מבין, שומעין לו, כמו שכתב הרשב"א בתשובה, איכא למימר, דעד כאן לא קאמר אלא בכתובה, דעדים הוא דקא מחייבי ליה, ואפשר שהעדים חשבו שהיה מבין מה שקראו לפניו ולכך לא הודיעוהו בעל-פה, אבל כשהוא עצמו חותם, ועל חתימתו אנן מחייבינן ליה, הא ודאי דחזקה הוא דלא חתים עד שידע מאי דאיכתיב עליה. אי נמי, דגמר בדעתיה להתחייב בכל הכתוב עליו".

מדברי רבי בצלאל אשכנזי נמצאנו למדים שחזקה זו שנעשה כהוגן, חזקה יותר בבעל דין החותם בעצמו מאשר בעדים, שאף רבינו מאיר החולק בחתימת עדים, יודה שכאשר חתם הוא עצמו, חזקה שלא חתם עד שידע מה שכתוב לפניו. ועל כן לשני טעמי הרשב"א יש לחייבו לקיים את האמור בשטר בחתימתו, ולא תשמע לפנינו טענה על אי הבנה וכד'.

מהאמור עולה כי כאשר אדם חותם על הסכם או שטר התחייבות, אין לקבל טענה שאין לחייבו כי לא הבין על מה חתם. טענות האישה שלא הבינה את האמור בהסכם הגירושין, והכל היה מהר, וכי הבעל אמר לה שלא יתייחסו לחתימה על ההסכם, וכי הייתה תמימה, והבעל התנהל בערמה ותחמנות, כל אלה מילים וטענות, שכל עוד לא הוכח באופן ברור, שהבעל אמר לאשה שההסכם הוא למראית עין בלבד, הרי שההסכם שריר וקיים, וחובת ההוכחה הינה על האישה המבקשת לפתוח את ההסכם ולבטל את חלקו. ובזה לשני הטעמים הנ"ל יש לדחות טענת חוסר הבנה, מאחר והחתימה נעשתה בפני בית דין, ועדיפה על חתימת השטר בעדים.

אמנם מה שטענה בעניין משמורת הילדים, בית הדין הבהיר כי נושא משמורת והסדרי ראיה וכל נושא שקשור לילדים, יש לדון בכל מקרה של שינויי נסיבות. ובנדון דידן בית הדין ימתין לתסקיר שרותי הרווחה, יעביר את התסקיר לתגובת הצדדים, ולאחר מכן יחליט בהתאם.

לאור האמור דעת בית הדין כי יש לקיים את התחייבות הצדדים האמורה בהסכם הגירושין הנ"ל ככתבה וכלשונה, ובכלל זה בסעיף 30 להסכם הגירושין, וכי מיתרת תמורת מכירת הדירה, יש לשלם לבעלי החובות הנ"ל, ואשר יישאר מהסכום שמושלש בנאמנות, יש לחלקו בין הצדדים בחלקים שווים.

כך גם בעניין סעיף 32 להסכם, ממחצית שווי הרכב, מחליט בית הדין כי תמורת מכירת הדירה יש להעביר לאשה סכום של 16,500 ש"ח.

בעניין האמור בסעיף 33 להסכם, בעניין חלוקת המיטלטלין בין הצדדים, הואיל ומדובר ברהוט יד שניה, שבדרך כלל שוויו מזערי, בית הדין מציע לבעל לאפשר לאישה לקחת את אשר היא חפצה מהרהוט ומוצרי חשמל, שכבר נלקחו על ידה.

לאור האמור לעיל, מכספי תמורת הדירה המושלשים בידי באי כוח הצדדים, ישולמו לאבי הבעל מר ד' סכום של 180,000 ש"ח. למר ש' סכום של 25,000 ש"ח. לאשה גב' ש' 16,500 ש"ח.

הנותר מהכסף שהושלש, יחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

האמור לעיל יעוכב עד לתאריך י"ב בטבת תשע"ט (20.12.18). במידה ויוגש ערעור, החלוקה תעוכב עד לקבלת תוצאות הערעור. באי כוח הצדדים יכולים להסכים ביניהם על חלוקה בתאריך מוקדם יותר, אם יסכימו שלא להגיש ערעור על ההחלטה הנ"ל.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ד' בכסלו התשע"ט (12/11/2018).

הרב צבי בן יעקב – אב"ד                            הרב יצחק הדאיה                            הרב משה בצרי