ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 230-נה כרך ד' עמ' יג-יד
בהרכב
הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.
התובע שהוא תושב ירושלים המכהן כר״מ בישיבה בצרפת מבקש
לאסור על הנהלת הישיבה לבל יפטרו אותו ללא בירור בדין תורה.
נענים לבקשה.
הנהלת הישיבה ערערה על ההחלטה בטענה שאין סמכות לבית
דין בירושלים לאסור על הנהלת הישיבה בצרפת לפטר ר״מ. כמו כן טוענים שההחלטה חתומה
רק ע״י האב״ד, ואין לה תוקף. הם מודיעים שמוכנים לדון עם התובע בפני בי״ד בצרפת.
החלטת בית הדין לאסור על הנהלת הישיבה לפטר את התובע
לפני בירור בדין, הוצאה כדין עפ״י בקשת התובע שהוא תושב ירושלים. זכותה של הנהלת
הישיבה לדון בענין בפני בי״ד בצרפת, ועל התובע לילך אחר הנתבע. החתימה על צו
המניעה ע״י האב״ד נעשתה עפ״י הכללים הנהוגים בבית הדין.
עי׳ אגרות משה חו״מ ח״א סי׳ ו שהוכיח מגמ׳ ריש פרק
המניח שגם סילוק פועל הוא ככל דינים לענין דינא לנפשיה, וכשאין הדין ברור ודאי
אסור לעשות דין לעצמו, ואם עשה משמתין אותו, כמבואר בב״ק קיז א ורמב״ם חובל ומזיק פ״ח ה״ה וטוש״ע חו״מ סי׳ שפח סעי׳ ה.
ואף בנידון דידן שלטענת התובע הנהלת הישיבה מפטרת אותו בגלל סיבות שיש לה,
והוא טוען שזכותו להמשיך ולכהן בישיבה, ומבקש לדון בענין בפני בית דין, הדין עמו,
ואסור לישיבה לפטרו ללא בירור בדין. ועל הנהלת הישיבה לציית לאיסור זה, בין
שהודיעו לה זאת בית דין בירושלים ובין שהודיעו לה זאת בית דין בצרפת, שהרי להלכה
המפורשת אין גבולות.