ביה״ד לעניני ממונות
שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק
מס׳ 207-נה כרך
ד עמ' טו-כ
בהרכב הדיינים:
הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.
התובע הוא לקוח של בנק דתי שקבל הלוואות מהבנק בערבות של כמה
אנשים. ללקוח יש ויכוח עם הבנק על גודל חובו, ומשחשש שהבנק עומד לממש את הערבויות
שלו עפ״י חישובי החוב של הבנק בקש מביה״ד לצוות על הבנק שלא לפעול בענין לפני
בירור בדין תורה. ביה״ד נעתר לבקשתו והוציא את הצו כמבוקש תוך קביעת מועד לדיון
בהקדם.
התובע נטל את הצו כשהוא חתום בתוך מעטפה, ומסרו למנהל הסניף
של הבנק בשעת הפסקת הצהרים - כנראה - טרם שפעולת מימוש הערבות הועברה במחשב. לדברי
התובע אמר למנהל הסניף שזהו צו מבית הדין, אם כי לא ראה את המנהל פותח את המעטפה
וקורא את הצו, והמנהל אמר לו שכבר איחר את המועד, משום שהפעולה כבר בוצעה. לאחר
שמסר את המעטפה למנהל הבחין התובע ב״אוירה מחושמלת״ בסניף, המנהל יצא מחדרו ונתן
הוראה לפקידה וזו ביצעה פעולה מסויימת. לטענתו המנהל הפר את הצו בכך שהורה לפקידה
להקליד את הפעולה האסורה במחשב כדי שהפעולה תיקלט ותירשם.
נציג הבנק משיב שהמנהל לא פתח את המעטפה ולא קרא את צו המניעה
טרם מימוש הערבויות ע״י הבנק.
הופיעו כמה עדים שהיו באותה שעה בבנק שראו את התובע נכנס
לסניף ואח״כ נכנס לחדרו של המנהל כדי למסור לו מכתב מבית הדין, אך אף אחד מהם לא
ראה שהמנהל פתח את המעטפה שהניח לו התובע. כמו כן הופיעו כמה מעובדי הבנק ביניהם
כמה פקידות, אך לדבריהם לא זכור להם מתי נתקבלה הוראת המנהל לביצוע מימוש הערבויות
ומתי נעשתה הקלדת הפעולה במחשב, האם לפני הצהרים או רק אחרי שהתובע הגיע לסניף
ומסר למנהל את המעטפה עם הצו מניעה. היו כמה אי דיוקים בין דברי העדים לדברי התובע
באיזה רגע בדיוק היה התובע בחדרו של המנהל למסור לו את הצו, ובאיזה רגע היתה
הפעילות המוגברת של ביצוע הפעולה של מימוש הערבויות.
מנהל הסניף אמר בבי״ד שכבר בשעות הבוקר של אותו יום כשאחד
הערבים פנה אליו בבקשה לעכב את ביצוע מימוש הערבות, הבין שבכוונת התובע לעשות איזו
שהיא פעולה לביטול המימוש, והוא הודיע לערב שאין אפשרות לדחות את הפעולה, ואכן
בוצעה פעולת המרה, והוא אף חתם על טופס מימוש הערבויות בשעות הבוקר. הוא לא יודע
האם חתם גם הסגן על ההוראה ומתי, ומתי בדיוק הוקלדה ההוראה במחשב, ומתי היא נקלטה
באופן סופי. לדעתו הפעולה מבוצעת ברגע שהוא, המנהל, חותם עליה, בין אם סגן המנהל
הוסיף את חתימתו עליה ובין אם לא, וגם בטרם הוקלדה ההוראה במחשב. לדבריו, התובע
פנה אליו באותו יום אחרי השעה 3.30 בצהריים, והוא אמר לו שאיחר את המועד, מפני
שהפעולה כבר בוצעה. הוא לא פתח את המעטפה מבית הדין, אלא מסר אותה לפקידה, וזו
פתחה אותה רק אחה״צ.
התובע מבקש לדון גם על זכותו של הבנק לממש את הערבויות כשמנגד
יש לו טענות על גובה החוב והרבית, והוא רומז לדברי הש״ך בשו״ע חו״מ סי׳ קכט ס״ק לב
שאפילו ערב קבלן אינו משתעבד אלא במה שהלווה משתעבד, ולפיכך לטענתו למרות הנאמנות
שנתנו הערבים לבנק לגבות מהם את החוב, אך מכיון שלטענתו הבנק אינו מדייק בגובה
החוב והרבית, על הבנק קודם כל להוכיח בדין את גובה החוב שהוא רוצה לגבות מהערבים.
נציג הבנק משיב שבדין זה לא הוסמך לדון עם התובע אלא מה שכתב
בכתב התביעה, והיינו האם היתה או לא היתה הפרה של צו המניעה. על טענות התובע בדבר
גובה החוב שלו לבנק נפתח דיון מקביל בבי״ד של הגר״נ קרליץ בבני ברק (שאף הוציא צו
מניעה כנגד הבנק בנושא זה לבל יתבע את התובע בערכאות), ולא כאן המקום לדון בדבר.
התובע מציג חוו״ד של עו״ד שעל מנהל הבנק היה לציית לצו המניעה
ולהמנע מהמשך הוראת הביצוע של פעולת
העברת הכספים מחשבונות הערבים לחשבונות התובע, במיוחד במקרה כזה שהפעולה עדיין לא
הוקלדה במחשב. לעומתו טוען נציג הבנק על סמך חוו״ד משפטית של הבנק - שאושרה גם ע״י
אנשי מקצוע אתם נועץ היועץ המשפטי של בית הדין העו״ד ד. קירשנבוים עפ״י בקשת בית
הדין - שחתימת מורשה החתימה על טופס העברה קובעת את הפעולה גם טרם שהוקלדה במחשב,
כשם שהיה לפני עידן המחשב, ולפיכך במקרה זה שכנראה ההוראה לביצוע נחתמה לפני שהגיע
צו המניעה לבנק, אין להחשיב את ההקלדה במחשב כהפרה מפורשת של צו המניעה.
בית
הדין התרשם מדברי העדים והפקידים שהופיעו בדיון שמנהל סניף הבנק קבל את צו המניעה
טרם שנתן את ההוראה להקליד את מימוש הערבויות במחשב, דבר שנותן בכל הענין יותר
מאשר טעם לפגם, למרות זאת נמנע בית הדין מהטלת סנקציות נגד הבנק ומנהלו, אך קובע
שעל הבנק להחזיר את מצב החשבון לקדמותו כפי שהיה לפני צו המניעה, ולהקפיא את כספי
הערבויות בחשבונותיהם של הערבים, עד לבירור בדין תורה.
א. עדות על הפרת צו מניעה האם דינה כעדות שבממון שצריכה שני
עדים, או כעדות באיסורים שעד אחד כשר בה.
ב. האם הכחשה באיזה רגע מן השעה המסויימת היה המעשה נחשבת
הכחשה בחקירות ובדיקות, או שאינה הכחשה.
ג. מה הדין בעד שאומר ״איני זוכר״.
דינו של המפר צו מניעה של בית דין הוא כמי שלא ציית דינא וחייב נידוי, עי׳ ב״ק קיב ב ורמב״ם ת״ת פ״ו הי״ד וסנהדרין פכ״ח ה״ח, ושו״ע יו״ד סי׳ שלד סעי׳ מג וחו״מ סי׳ יא סעי׳ א, ועי׳ מו״ק טז א.
ונראה שעדות בדבר הפרת צו של בית דין דינה כעדות באיסורים שעד אחד כשר בה ואפי׳ אשה
וקרוב (עי׳ ספר אהלי יצחק
להג״ר יצחק קאץ זצ״ל עמי רמה), אם כי יש לדון בנידון דידן על כשרות עובדי הבנק לעדות
זו משום שנוגעים הם בדבר, מנהל הסניף וסגנו כדי שחשבונות הסניף שלהם יהיו מאוזנים,
והפקידים משום חשש על עתיד עבודתם בבנק אם יעידו נגד מנהלם, ונוגע בדבר פסול גם
לעדות איסורים, עי׳ פנ״י כתובות כז א שכן פירש את המשנה שם לענין עדות בעל על אשתו
שבויה שאין אדם מעיד על עצמו, ופי׳ הפנ״י שהאע״פ שעדות שבויה היא עדות איסורין שגם
פסולי עדות כשרים לה, מ״מ בעל דבר פסול, ועי״ש שהקשה מ״ש נדה שמעידה על עצמה, ועי׳
שערי ישר ש״ו פ״ח שנדה שאני כיון שאין האיסור שייך כ״כ לאשה, כיון שאין זו השתנות
עולמית אלא דין טומאה לשעתה, ולכן אינה נחשבת לבע״ד, ועי׳ קובץ שעורים כתובות אות
כא שכתב שנדה אינה נחשבת לבע״ד מכיון שאינו דין פסול אלא איסור שהיא וכל העולם
שוים בו, אבל כשדנים על פסול שבויה יש לה ולבעלה דין בע״ד.
אמנם
בנידון דידן בין כך לא היתה עדות ברורה וחד משמעית בדבר, ומה שנותר לבית הדין היא
התרשמות בלבד, וההתרשמות היא שאכן ידע המנהל מצו המניעה של בית הדין בטרם הורה על
הקלדת הפעולה במחשב, ולמרות שאין לקבוע מסמרות בענין - ולמרות חוות הדעת שהוגשה
לביה״ד שהפעולה נחשבת מבוצעת ברגע של חתימת מורשה החתימה גם לפני ההקלדה במחשב -
מכל מקום נראה שההוראה להקליד במחשב לאחר קבלת הצו יש בה יותר מטעם לפגם, ועל הבנק
להחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה לפני צו המניעה, ולהקפיא את כספי הערבויות
בחשבונותיהם של הערבים עד לבירור בדין תורה.
במשנה סנהדרין מ א לענין עדי נפשות שנינו:
"היו בודקין אותו בשבע חקירות וכו׳ באיזה יום באיזה שעה וכו׳, אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלוש שעות עדותן קיימת, א׳ אומר בשלוש וא׳ אומר בחמש עדותן בטילה, ר׳ יהודה אומר קיימת".
ובגמ׳ שם מב א:
"א״ר שימי בר אשי לא שנו אלא שעות, אבל א׳ אומר קודם הנץ החמה וא׳ אומר לאחר הנץ החמה עדותן בטילה, פשיטא, לא אלא א׳ אומר קודם הנץ וא׳ אומר בתוך הנץ, הא נמי פשיטא, מהו דתימא הא בגילויא קאי וזהרורי בעלמא הוא דחזא, קמ״ל".
ופרש״י:
"הנץ החמה סימן מובהק הוא ואין לטעות בהנץ החמה בתוך שהיא זורחת. וכתבו תוס׳ פסחים יא ב שכשאומרים קודם הנץ ואחר הנץ משמע שמדקדקים בהנץ, ולא טעו אינשי בהנץ".
ובנידון דידן שהיה עד אחד שאמר שראה את התובע נכנס לבנק בשעת שידור סגירת העיסקאות של הבורסה, ואחר אמר שראה אותו קודם לכן, ושניהם עיסוקם בעסקי הבורסה והימצאותם בבנק באותה שעה היתה לשם כך, נראה לכאורה ששעת סגירת העיסקאות חשובה אצלם כמו הנץ החמה, וכשם שאין תולים טעות בהנץ כך אין לתלות באנשים אלו טעות בשעה זו. אלא שכאמור אין אנו מסתמכים על העדים בתור עדות ברורה אלא רק כהתרשמות ממה שקרה בבנק.
במשנה סנהדרין מ ב:
"מה בין חקירות לבדיקות, בחקירות אם אמר אחד מהעדים איני יודע עדותם בטילה, אבל בבדיקות אפילו שניהם אומרים אין אנו יודעים עדותם קיימת".
ובגמ׳ שם מא ב: לפי שבחקירות תלויה ההזמה, וכשאומר איני יודע אי אפשר להזימו. ועי׳ רמב״ם עדות פ״ג ה״ג שדרישות כחקירות שאם אמר בהן איני יודע עדותו בטילה, ואע״פ שאין
ההזמה תלויה בהן, כיון שהן בדברים שבעיקר המעשה ומגופה של העדות ובהם יתחייב או
יפטר.
ובנידון דידן שהשאלה היא האם עבר המנהל על צו
המניעה או לא, אין צריך לזה עדות שאתה יכול להזימה אלא כעדות שבאיסורין, וע״כ אין
לפסול את העד שאמר איני יודע.