כרך ז, עמ' שכט-שלא, תיק מס' 35-תש״ס

פס״ד בענין תביעת זכויות ירושה

נושא הדיון

שלוש אחיות תובעות מאחותן הרביעית ובעלה מגרש שנקנה ע״י הוריהן במשותף. האב מת, והאמא מוחזקת ע״י הבנות. לטענת התובעות, כשמת אביהן ירשו את חלקו כל הבנות. הן טוענות שהפתעו לגלות שהנתבעת ובעלה רשמו את המגרש על שם עצמם ובנו עליו בית לעצמם, בלי ליידע ולשתף את כל האחיות. לטענותיהן הרישום ע״ש הנתבעת ובעלה לא נעשה כדין, והמגרש נשאר בבעלות ההורים, וגם הן יורשות אותו.

התובעות טוענות עוד שאמן ספרה להן שהבת הנתבעת הבטיחה לה שתבנה בית גם לה ליד הנתבעת, אך למרות זאת צריכה האמא להתגלגל בבתי הבנות.

הנתבעת משיבה שאת המגרש רכשו הם וההורים במשותף כשהתכנית היתה לבנות עליו בית דו משפחתי, האחד לעצמם והשני להורים. בדיון ראשון טענו שאמנם ההורים שילמו עבור השטח עצמו, אך כשחוייבו להשלים עבור הפיתוח, עם התראה לביטול כל העיסקה במקרה שלא ישלמו, הציעו לבת הנתבעת ולבעלה שהם ישלמו את החוב עבור הפיתוח והכל יהיה שייך להם. הבת הנתבעת ובעלה שילמו מכספם את החוב, והמוכר רשם את המגרש על שמם. לטענתם, האב חתם על מסמך העברת בעלות לבת הנתבעת ולבעלה, תמורת תשלום דמי הפיתוח שהוא חייב, ומסמך זה היה אצל העו״ד שביצע את העברת המגרש על שמם, לאחר שאימת את החתימה. בדיון שני טענו הנתבעים שהם שילמו מכספם גם חלק מתשלום המגרש עצמו, כשנתיים לפני העברת הבעלות עבור החוב לפיתוח.

האחיות התובעות טוענות שבזמנו שאלו את אמן מה עם החוב לפיתוח והיא ענתה להן שבעלה של הנתבעת כבר יסדר את התשלום. הן הבינו שהגיס ישלם מכספי האב, שפנקס הצ׳קים שלו היה בידו לצורך התשלומים. הנתבעת משיבה שהאמא היתה היוזמת של העברת המגרש על שמם, והסכימה עם מה שעשה בעלה, ומה שלא חתמה בכתב ידה, זה משום שדבר זה לא נדרש ממנה, וכל העסקים שהיו להם חתם הבעל לבדו.

האמא הוזמנה לבירור בביה״ד, והיא מאשרת שבעלה אכן חתם על המסמך עבור חתנה, על פי בקשתה. היא מספרת שחתנה בקש את החתימה, אך טוענת שאינה מבינה מה כתוב במסמך. לפי דבריה, בעלה היה חולה ושכב במטה. היא מוסיפה ששאר הבנות לא ידעו על החתימה. היא אומרת שלא נשארו לה נכסים וכספים מלבד דירה שקנו לה הבנות.

השאלות לדיון

א. האם מספיקה חתימת הבעל על שטר המכירה, בלי חתימת האשה שגם היא שותפה בבעלות.

ב. זקן שהיה חולה שחתם על שטר מכירה למי שטיפל בו, האם חתימתו כשרה או שחוששים שחתם שלא בדעה צלולה או מתוך לחץ נפשי.

ג. האם חייבים הבנים לפרנס אביהם כשאין לאב ממה לפרנס עצמו, או כשנתן נכסיו לבניו.

תשובה

א. שותף שחתם לבדו ללא חתימת השני

כתב בית שמואל אבהע״ז סי׳ פו ס״ק יט בשם הב״ח:

"שני שותפים בסחורה אחת ומכר אחד סחורה בלי ידיעת חבירו, אין צריך הלוקח להחזיר הסחורה הואיל והוא דרכו למכור, רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו כשמכרו קודם הזמן, כמש״כ בשו״ע חו״מ סי׳ קעו סעי׳ יד".

ובבית מאיר שם כתב לחלק בין שותף שמכר קודם הזמן שהמקח קיים, לבין שליח שעבר על דעת משלחו דהמקח בטל, ושאף הש״ך סי׳ עז ס״ק יט כתב כן מן הטעם שאל״כ אין מי שיהיה לו עסק עם שותף עד שיתרצה השני. וכ״כ בשו״ת אבני צדק חו״מ סי׳ יב, ומהרש״ם ח״ה סי׳ כח, והגהות חכמת שלמה לשו״ע חו״מ סי׳ קעו סעי׳ יד, ועי׳ פד״ר כרך י עמ' 348.

ובנידון דידן שטוענות התובעות שאין תוקף למתנה שכתב אביהן לנתבעת ובעלה מכיון שאמן לא חתמה עליה, נראה עפ״י מסקנת הפוסקים הנ״ל, שאפי׳ אם המתנה נעשתה שלא בידיעת האמא ובניגוד לרצונה, מ״מ אין המקבלת צריכה להחזיר המתנה, מה גם שלטענת הנתבעת ־ שגם התובעות הודו לזה בדיון השני - האמא היתה היוזמת של אותה מתנה, בודאי שמספיקה חתימת הבעל.

ב. החותם שלא בדעה צלולה

אם תוכח טענת התובעות שהאבא לא היה בדעה צלולה כשחתם על המכירה, תיבטל המכירה. אך כל עוד לא הוכיח זאת, אי אפשר לבטל את המכירה, כיון שהקונה מוחזק בממכר ובשטר המכירה, והממע״ה. ואע״פ שידוע לנו שההורים היו תלויים בחסדיו של הבת ובעלה להם חתם האבא על מכירת המגרש, אין זו סיבה מספקת לבטל את המכירה, שהרי זה אנוס מחמת עצמו, ופסק בשו״ע סי׳ רה סעי' יב שאם מכר מחמת אונס עצמי, כגון שהיה דחוק למעות, לא הוי אונסא וזביניה זביני. ועי׳ ציץ אליעזר חט״ז סי׳ נג, וקובץ ״וחי בהם״ קובץ ב׳ עמ׳ 95 לכותב השורות.