כרך ז עמ' שלב-שלה, תיק ממונות מס' 113-תשס
התובע:
א' ע"י ב"כ טוען רבני י. זילבר
הנתבעים:
גב' ב' והפסיכולוג מר ג'
התובע מר א׳ תובע לאסור
על אשתו ב׳ מלהפגש עם הפסיכולוג מר ג׳ לשיחות נפש, בשיחות קבוצתיות ובשיחות
פרטיות, מפני שבעקבות הפגישות והשיחות ביניהם נפרדו בני הזוג מחיים משותפים. הוא
מבהיר שגם אם עד היום לא עברו איסור, מ״מ מפגשים אלה נוגדים את גדרי הצניעות ואת
קדושת ושלמות הבית היהודי, והוא חושש להיכן יגיעו הדברים אם תמשיך להפגש אתו. מלבד
הרס חיי המשפחה טוען א׳ שהאשה משלמת לב׳ הרבה כסף, בלי רשותו ובניגוד לדעתו,
ומכיון שהכסף שייך לשני בני הזוג הוא מבקש לאסור עליה לשלם כסף לב׳. הנתבעת ומר ג׳
מבקשים לדון בענין בבי״ד אחר.
בית הדין אוסר בצו
ביניים על האשה ועל ב׳ להפגש ביניהם, ואוסר על האשה לשלם שכר לפסיכולוג בלי הסכמת
הבעל בטרם בירור בד״ת.
א. האם
מוסמך בי״ד לאסור על אשת איש להפגש עם אדם אחר.
ב. האם
א״א שנתבעת בבי״ד שלא להפגש עם אדם זר זכאית לגרור את הדיון לבי״ד אחר מדין תובע
הלך אחר הנתבע.
ג. האם
שומעים טענות הבעל על אשתו ומקבלים עדות שלא בפניה כדי לאוסרה להפגש עם אדם אחר.
במשנה סוטה כד א:
"ואלו שבי״ד מקנין להן - אם רואין אותה מתנהגת בפריצות (רש״י) - מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין. לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה וכו׳".
ובגמ׳ שם כז א:
"ת״ר איש מה ת״ל איש איש לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום ושהלך בעלה למדה״י ושהיה חבוש בבית האסורין, שבי״ד מקנין להן לפוסלן מכתובתן".
ובתוס׳ שם:
"נראה דעיקר קרא לא איצטריך אלא לאוסרה לבעל ולבועל ע״י קינוי זה וכו׳".
ובגדר הקינוי של בי״ד כתב בנובי״ת אבהע״ז סי׳ קנט
דכל עיקר הקינוי של בי״ד הוא שהבי״ד עושים בזה שליחותו של הבעל, ואמרינן מן הסתם
דניחא ליה להבעל בזה וזכין לאדם שלא בפניו, וכן מבואר ברש״י כה א ד״ה עבדינן
שקינוי בי״ד הוא מטעם שליחות הבעל. ודוקא כשנתחרש או שהוא חבוש, אבל אם הוא עמה
ויכול לקנא בעצמו ואינו מקנא חזינן דלא ניחא ליה, ואיך יקנאו לה הבי״ד, ואיך יהיו
הבי״ד שלוחין בעל כרחו. ועוד מדוקדק מהרמב״ם (סוטה א יא) והשו״ע (אה"ע קעח יג) דבי״ד קוראים לה וכו׳, למה כתב
קוראים, הול"ל שולחים ואומרים לה, דנראה שהבי״ד בעצמם צריכין לקנא לה ולא מצו
לשלוח אצלה שלוחא דבי דינא לקנא לה, די״ל שאף הבעל בעצמו אינו מקנא ע״י שליח,
ושאני בי״ד דרבי רחמנא ואפי׳ אם הבעל מצי לקנא ע"י שליח, בי"ד אינם
יכולים, דמילי לא מימסרן לשליח. עיי״ש.
וכעי״ז בחזו״א אבהע״ז סי׳ מט אות י דבי״ד מקנין
משום דזכות הוא לו, ואע״ג דמקראי ילפינן ליה, קראי איצטריך למיחשב קינוי דבי״ד
קינוי אע״ג דליכא אימתא דבעל ואין זה חציפות כולי האי לעבור על התראת בי״ד מלעבור
על התראת הבעל. ועי׳ חו״ב סוטה שם דעיקר הכוונה בקינוי הוא שלא תבוא לידי עבירה,
ולא שתהא נאסרת עליו מספק.
ובנידון דידן שהבעל מבקש מבי״ד שיאסרו על האשה
ועל הפסיכולוג להפגש לשיחות נפש, גם אם הבעל עצמו היה אוסר את זה על האשה לא היה
לזה דין קינוי, כיון שאין קינוי אלא כשאומר אל תסתרי, אבל אל תדברי אינו קינוי,
עי׳ ריש סוטה, ואף כשאומר אל תתייחדי עמו כתב בשו״ת חת״ס ח״ב סי׳ קי דלא הוי לשון
סתירה, ואין צריך לומר כשהבעל לא קינא בעצמו אלא שולח את הבי״ד לקנא, והאשה מסרבת
להופיע בפני הבי״ד, אין הבי״ד יכולים לשלוח שליחות זו ע״י שליח או ע״י מעשה בי״ד
בכתב, וכמו שכתב הנו״ב. ע״כ פשוט שבנידון דידן אין האשה נאסרת מדין סוטה וגם אינה
מפסדת כתובתה אם תעבור על האיסור. אמנם לפי מש״כ החו״ב גם בלי שנאסרת מדין סוטה יש
לבי״ד להפרישה מאיסור, שזה עיקר הכונה בקינוי שלא תבוא לידי עבירה, ולא שתהא נאסרת
עליו מספק, וכיון שהבעל חושש שמיפגשים כאלה עלולים להביא לידי עבירה, ע״כ מצווים
עליה בית דין שלא להפגש עם הפסיכולוג בטרם בירור בד״ת.
בפת״ש חו״מ סי׳ יד ס״ק ד הביא מגליון השו״ע של
הרה״ג מוהר״י העשיל אשכנזי דה״ה באיש ואשתו צריכה האשה לילך אל מקום האיש שאף היא
חייבת בכבוד בעלה - כמו בן שצריך לילך אחר אביו, כמו שפסק הרמ״א שם (חו"מ ס' יד) סעי׳ א ויו״ד סי׳ רמ סעי׳ ח - וגם טלטולא דגברא קשה וכו׳. ע״כ. וכתב הפת״ש:
"ולע״ד לא נהירא, וגם מתשו׳ ברית אברהם אבהע״ז סי׳ צב לא נראה כן". ע״כ.
וכתב בפד"ר כרך ו עמ' 272 שנהגו בתי הדין כדעת הפת״ש. וכתב בערוך
השלחן סי׳ יד סעי׳ ד דוקא בבן ואב מחוייב הבן לילך לעירו של האב אע״פ שהוא נתבע,
אבל שאר אנשים אע״פ שהנתבע חייב בכבודם אין להם דין זה, דאין זה רק בכבוד אב ואם
שהוקש כבודם לכבוד המקום, אבל לא בכל שחייב בכבוד התובע, דאין סברא שנטריח לנתבע
שלא כדין מפני כבודו של זה.
ועי׳ אגרות משה חו״מ ח״א סי׳ ח שלפי טעם הגר״א
ס״ק יח שעל התובע לילך אחר הנתבע מהא דב״ק מו ב דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי
אסיא, ושמעינן מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול יותר לרפאות, וכיון
שהוא במקום אחר צריך לילך לאותו המקום שנמצא שם הנתבע שהם יוכלו יותר להביאו לדין
לפניהם מאשר בי״ד שבמקום המלוה. וכתב האגרות משה שטעם זה לא שייך אלא בכל תובע
ונתבע שליכא שום נידון קודם שאנו שומעים התביעה, שלכן צריך התובע לבוא למקום הנתבע
שידעו שיש מה לדון ויביאוהו לפניהם לדון, אבל בדבר הידוע שיש נידון עוד קודם ששמעו
טענות מהתובע, כמו אשה שנסעה מבעלה ובאה לכאן שהכל רואים שהבעל הוא תובע ממנה שהיא
מורדת והיא נתבעת שצריכה להשיב, שנמצא שאף שלא בא לבי אסיא, לא שייך סברא זו, אלא
יש לדון כדין נתבע שצריך לילך לבית הועד כשרוצה התובע, לא מיבעיא להסוברים דבכל
תובע ונתבע הוא כמו לוה ומלוה שנחשב עבד לוה, אלא אפי׳ אם בשאר תביעות ליכא דין
זה, באשה לבעלה שמשועבדת לו יש להיות כדין לוה למלוה מטעם זה שהוא כעבד לוה. ואף
אם יש לה תביעות שתובעת גם ממנו, הרי לענין תביעותיה לא ידוע עד שתטעון, שלכן הרי
היא צריכה לבוא למקום בעלה הנתבע כדין תובע ונתבע כשהן בשני מקומות שצריך לילך למקום
הנתבע וכו׳. ע״כ.
לפי״ז בנידון דידן שהבעל מבקש לאסור על האשה
מלהפגש עם הפסיכולוג, הוי כדבר הידוע שיש נידון עוד קודם ששמעו טענות התובע וקודם
שבא לבי אסיא, ע״כ חייבת לדון במקומו של הבעל.
בשו״ע חו״מ סי׳ כה סעי׳ טו:
"אין מקבלין עדות שלא בפני בע״ד, ואם קבלו אין דנין על פיו".
וברמ״א שם:
"וחוזרין ומגידין בפניו. וי״ח ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדיעבד".
והש״ך ס״ק יט הביא בשם הרש״ל
דאפי׳ בדיעבד פסול, וכ״פ ב״ש אבהע״ז סי׳ יא ס״ק טז בשם רוב פוסקים. ופסק הרמ״א
בשו״ע אבהע״ז סי׳ יא סעי׳ ד עפ״י שו״ת הרא״ש כלל מו:
"ואין לקבל העדות - שזינתה - שלא בפניה ושלא בפני בעלה".
ובפת״ש שם ס״ק יח הביא המאירי ב״ק פרק הגוזל שהסכימו חכמי ברצלוני שבענין איסורין - כגון שבאו עדים והעידו שנתקדשה
לפלוני או שנטמאו טהרותיו - מקבלין שלא בפני בע״ד, שזכות הוא לו להפריש מן האיסור.
ומעשים שבכל יום שמקבלים עדות הקדושין שלא בפני בע״ד.
ועי׳ אמרי בינה הל׳ עדות סי׳ י דמיירי במקום
שצריך ב׳ עדים כגון דאיתחזק איסורא, ולשיטות הסוברים דבכה״ג באיסורין צריך להעיד
בפני בי״ד דוקא, ואפ״ה אי״צ להעיד בפני בע״ד. וכ״כ בשו״ת הראנ״ח סי׳ סח דהמקובל
אצלינו מפי סופרים וספרים דבעניני איסור אישות לא שייך לומר קבלת עדות שלא בפני
בע״ד, שהבי״ד עצמם הם בע״ד. ועי׳ פת״ש שם שכ״כ הרדב״ז בתשובה ח״א סי׳ ע ונתן טעם
לדבריו דמה דהוי לאפרושי מאיסורא כו״ע בע״ד נינהו, והדיינים עצמם שבפניהם העדים
מעירים הם בע״ד בעדות זו. ועי׳ חלקת יואב אבהע״ז סי׳ ד שביאר דברי הרדב״ז עפ״י
ריטב״א קדושין כז לענין גלגול שבועה שלדעת הסובר אין פותחין אף בשבועה דאורייתא,
שבסוטה שהכהן פותח לה בגלגול ה״ז משום שבאיסור כל ישראל ערבין זל״ז ומחוייבין
להפריש מהאיסור ולכן נחשב הכהן כבע״ד. ועי׳ פת״ש שם בשם תשו׳ ר׳ בצלאל אשכנזי סי׳
ה דדוקא היכא דליכא בעדותן אלא לאפרושא מאיסורא, אבל היכא דפתיך בהדיה דררא דממונא
אין מקבלין אפי׳ על האיסור, ואפי׳ אם יחלוק החולק לומר שאין לאוסרה לחלוטין עפ״י
קבלת עדות שלא בפניהם, מ״מ איסורא תלוי עד שהיא ובעלה עליהם להביא העדים לבי״ד,
דהכי דיינינן לכל אלמי, זולת זה ודאי אין לה היתר עיי״ש באורך. ועי׳ תשו׳ רעק״א ר״ס
צט שהאריך ג״כ בענין זה. ע״כ. ולפי דברי הרעק״א שם לענין איסורא אוקמי אדינא
דאורייתא ומהני קבלת עדות בדיעבד. וכ״כ בנובי״ק אבהע״ז סי׳ עב בסתירת היתר ד׳.
וכתב הח״מ סי׳ יא ס״ק יא שאע״פ שעדי זנות צריכים
להעיד בפני האשה ובעלה, בפני הבועל אי״צ להעיד, אע״פ שנאסרת גם עליו, דאסורה לבעל
אסורה לבועל, מ״מ אינו נחשב כבע״ד, אלא דלרווחא דמילתא מקבלים בפני הבועל.
ובנד״ד שאין הדיון לאסור את האשה לבעלה ולהפסידה
כתובתה, אלא רק להפרישה מאיסור של מפגשים עם הפסיכולוג, נראה שאפשר לקבל על כך
עדות שלא בפניה, וכמש״כ המאירי והרדב״ז דמאי דהוי לאפרושא מאיסורא כו״ע בע״ד
נינהו, וכמש״כ החלקת יואב דלענין איסור כל ישראל ערבים זל״ז ומצווים להפריש
מהאיסור, והדיינים עצמם הם בעלי הדין בעדות זו. ואע״פ שבדיון זה יש גם דררא דממונא
לפסיכולוג שלא יקבל שכר מהאשה עבור טיפוליו, כיון שהשכר המופסד הוא עבור טיפולים
עתידיים שטרם נתן, ההפסד הוא תוצאה דממילא, שכיון שלא תבוא אצלו לטיפול לא תהיה לה
סיבה לשלם לו, ואין זה כדררא דממונא שדבר בתשו׳ ר׳ בצלאל אשכנזי, דשם מדובר להוציא
מהאלמנה מה שכבר תפסה למזונותיה, שאם נתקדשה לאחר מוציאין מידה, וע״כ עדות על
קידושיה היא על האיסור ועל הממון כאחד.