כרך ז, עמ' שלו-שמא - תיק ממונות מס' 197-סא

תביעת מתנה שהובטחה בשעת שידוכין

צד א': א' ע"י ב"כ טוען רבני א. רוזנטל, צד ב': גברת ו'

נושא הדיון

א׳ תובע את חמותו לקיים מה שהבטיחה בשעת גמר השידוך לתת לו ולאשתו לעתיד דירה מסויימת השייכת לה. הוא טוען שאמנם לא כתבה את הבטחתה זו בכתב, אך היא היתה אחד הסעיפים של התנאים שהותנו בין הצדדים לפני החתונה, שאף אחד מהם לא נכתב בכתב. כנהוג, בזמן שהצדדים סיכמו ביניהם את ההתחייבויות לקראת החתונה לא היו נוכחים אנשים זרים אלא רק כמה מבני המשפחה הקרובים, והוא מבקש להביאם לבית הדין לעדות, וכן הציג עדות בכתב שכך יצא הקול בשעת השידוך.

מאז הנישואין עברו שנתיים ימים, ובינתיים נולד להם בן. לאחר הנישואין הם התגוררו בדירה אחרת, ואת הדירה שהובטחה להם ע״י החמות הם השכירו וקבלו שכ״ד. בזמן האחרון התעוררה מחלוקת בין בני הזוג והם חיים בנפרד. במענה להזמנת ביה״ד דרשה שהדיון בענין יתקיים בביה״ד האיזורי, ובקשתה נתקבלה.

התובע מבקש להטיל עיקול על הדירה במעמד צד אחד עד לבירור בדין. לטענתו, החמות טוענת היום שההבטחה לתת להם את הדירה היתה ע"מ שיגורו בה, ומכיון שהם לא גרים בדירה היא לא חייבת לקיים את ההבטחה. הוא כופר בטענה זו.

החלטה

הבקשה לעיקול נדחית.

(-) אברהם דוב לוין, אב"ד   (-) יהושע ווייס   (-)   שמואל חיים דומב

השאלות לדיון בענין בקשת העיקול

א. סיכומים שנעשים בין הצדדים בזמן השידוכין, הנקראים ״תנאים״, כלומר תנאים לקדושין ולנישואין שיהיו כעבור זמן, האם צריכים קנין וכתיבה, או שנקנים באמירה.

ג. מתנה שמקבל החתן לפני הנישואין האם היא בכלל הנדוניא, או שהיא מתנה גמורה, והאם חייב להחזירה כשיש ביניהם קטטות ואינם חיים ביחד.

ד. מעמד שלא נוהגים להיות נוכחים בו אלא בני משפחה, האם כשרים להעיד על אותו מעמד.

תשובה

א. תנאים שנעשו בשעת השידוך ללא קניין  

בגמ' כתובות קב ב:

"אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה. בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי, גמרי וקני להדדי".

וכן פסק הרמב״ם אישות פכ״ג הי״ג ושו״ע אבהע״ז סי׳ נא סעי׳ א. וכתב הכ״מ אישות שם בשם הריב״ש סי׳ שמה דצריך שיתנו כן בשעת קדושין, כלשון רב גידל עמדו וקדשו. וכתב הרמ״א בשו״ע שם בשם הטור:

"וי״א דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים, אבל הפסיקו בדברים אחרים לא".

וברמב״ם זכיה פ״ו הי״ז:

"כבר ביארנו בנישואין ששנים שהיה ביניהם שידוכין ופסק זה ע״י בנו וזה ע״י בתו, ואמרו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, ועמדו וקדשו, קנו באמירה, ואינן קונין באמירה זו עד שעת הנישואין, שכל הפוסק דעתו לכנוס, וצריכים שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותם, שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו, ודברים אלו לא ניתנו להכתב, לפיכך אינן בשטר עד שיטרוף בהן".

ועיי״ש בהשגות הראב״ד ובנו״כ.

וכתב בגידולי תרומה שער סד ח״א אות ב:

"וכבר נודע מה שחלקו בפירושו אם צריך שיהיו הקידושין מיד תיכף לפסיקה או אפילו לאחר מיכן, כי הריב״ש ז״ל והרבה מן האחרונים ז״ל עמו יחסו להרמב״ם היות מן הכת הסוברים דצריך שיהיו הקדושין תכופים לפסק. ובעניי איני רואה הכרח לזה, דאי משום דגבי דבר שאינו קצוב הצריך שיפסקו בשעת הקדושין כדבעי לאוכוחי בכ״מ בהל׳ אישות, אדרבא יראה דכיון דמשום חסרון דדבר שאינו קצוב קאמר והוא שיתנו ע״ז בשעת קדושין, משמע דבפסיקת דמים דליכא בה שום ריעותא לא איכפת לן שתהא בשעת הקדושין ממש, והכא בהל׳ זכיה כיון דנחית לומר התנאים הצריכים שיועיל הפיסוק, א״כ כי היכי דקאמר וצריכים שיהיו הדברים שפוסקים ברשותו הל״ל נמי וצריך להתנות כן בשעת הקדושין כדקאמר גבי פיסוק מזונות. וכן יש לדייק בין כאן בין בהל׳ אישות לישנא דקאמר היו ביניהם שידוכין ופסקו וכו׳, דמה לו להזכיר דבר השידוכין שהיו ביניהם, יאמר סתם ובקיצור שנים שפסקו וכו׳, ע״כ אפשר לומר דנתכוון הרמב״ם להודיע שאין צריך שהפיסוק יהיה בשעת הקדושין אלא כשהיו שידוכין ביניהם אז פסקו ביניהם כך וכך, נהי דאין השעבוד חל עליהם מיד ויכולים לחזור בהם כיון דליכא קנין, מ״מ כשעמדו וכנסו אז נתחזק הדבר וקנו באמירה בשעת הקדושין, ואין קונין באמירה זו להוציא כל אחד מה שפסק אלא עד שעת הנישואין וכו'. והשתא כיון דעיקר הפסיקה היה שלא בשעת הקדושין משו״ה צריכים שיהיו הדברים שהן פוסקין מצויין ברשותו, דאילו היה בשעת הקדושין הוה מהני אע״פ שאינם ברשותו וכו׳". עכ״ל.

וביאור הדבר כתב הבית יעקב סי׳ צב סעי׳ ז דכיון שהשידוכין היה בפירוש על תנאי זה, אפי׳ לא התנה בתנאי דב״ג וב״ר ואפי׳ היה זמן רב קודם הקדושין, אמרינן דעל תנאי הראשון נשאה, וכן בכל התנאים המפורשים בשעת השדוכין א״צ בשעת נשואין עוד לפרש התנאי. ע״כ.

וכן מבואר בשו״ת אבני האפוד סי׳ ב דכל שהתנאים נעשים סמוך לחופה או יומים או חדש או ימים והתחילו תיכף להתעסק בצרכי חופה זה מקרי עמדו וקדשו, דמוכחא מילתא להדיא דעל סמך זה נעשו הקדושין. ע״כ. וכן י״ל עפ״י מש״כ בבני אהובה אישות פכ״ג הי״ז שלפיכך קנו באמירה שזהו מקח וממכר שאדעתא דהכי היא מתקדשת לו, ועי׳ נחל יצחק סי׳ מ. ושפיר כתב בפסקים וכתבים כרך ט עמ׳ צד שלדברי הבני אהובה אין צריך לפסוק דוקא בשעת הקדושין, דהרי אם יאמר אדם לחבירו הריני מוכר לך שדי באלף זוז וזה יחזיק בשדה אחר כמה ימים, כלום לא יתחייב הלוקח במעות? וכן מורה הלשון ״תנאים״, שהכוונה על מנת שהקדושין והנישואין יהיו במועדם, ועל מנת שהצדדים יקיימו את התחייבויותיהם. וכבר כתב בערוך השלחן חו״מ סי׳ רמה סעי׳ ג שמה שאין אנו נוהגין כפסק המהרי״ו בשו״ת סי׳ קמג שהובא ברמ״א בשו״ע חו״מ שם (רמה) סעי׳ ב דנהגו לעשות תנאים חדשים בשעת החופה, משום דתפסינן לדינא כדעה אחרונה שהביא העיטור שקנין אתן מועיל, או משום דאנן סהדי דכוונת הצדדים בשעת התנאים לשעבד גופם לזה. והוסיף ערוך השלחן:

"ומנהג פשוט הוא בזמנינו לחייב עפ״י תנאים כל ההתחייבויות שהתחייבו הצדדים ואין לשנות, דכל המתחייב מתחייב עפ״י המנהג". ע״כ.

לפי״ז התנאים שמקבלים עליהם כל אחד מהצדדים בשעת שידוכין, עליהם כתב הרמב״ם דלא ניתנו להכתב, וקנו באמירה בלבד, וחלות הקנין בשעת הקדושין, כיון שעל דעת כן קדשו.

אמנם בשו״ת המבי״ט ח״א סי׳ רכג, הובא בבאר היטב סי׳ נא, כתב דבשעת קדושין היינו שקידשו מיד אחר האמירה, אמנם אם פסק לבנו כך וכך ועשו שידוכין ונכתבו התנאים ביניהם ולא נודע אם הוזכר בשטר השדוכין שנטל קנין על מה שפסק לתת לבנו, והאב מכחיש על הקנין, ועברו כמה חדשים עד שקדש וכנס, הא דבעינן דלהוי אמירה בשעת קדושין היינו בשלא נכתב אבל אם נכתב ביניהם אפי׳ פסקו ועבר זמן עד שעת קדושין חייב לקיים כי ע״מ כן כנסו כיון שנכתבו התנאי שביניהם בפני עדים, ה״נ אמירה וכתיבה אפי׳ שלא בשעת הקדושין. ועי׳ קובץ תשובות למרן הגריש״א שליט״א סי׳ קסז שהביא שנתיבות משפט דף צא ב הסכים לדינא עם המבי״ט, וכן בכרם שלמה הל׳ כתובה סי׳ כז, אך במהר״ש הלוי חו״מ סי׳ ה משמע דלא ס״ל כמבי״ט.

ב. דין האם כדין האב

בנידון דידן שלטענת החתן התחייבה החמות בשעת התנאים של השידוכין לתת לבתה וחתנה דירה, אמנם לא נכתבו התנאים בכתב, הרי לדעת הגידולי תרומה בדעת הרמב״ם, וכן לדעת הבית יעקב והאבני אפוד, באופן כזה אומרים דעל תנאי הראשון נשאה.

ואין נפ״מ בזה בין האב שפסק לבנו או לבתו לבין האמא שפסקה לבתה, וכמו שכתב שבו״י ח״א אבהע״ז סו״ס קיא שהקנין של בההיא הנאה דגמרו ומקדשי אהדדי אינו דוקא באב לבתו אלא ה״ה בשאר קרובים.

ג. דין המתנות מהאב לחתן במצב של פירוק הנשואין

כתב הב״ש סי׳ נב ס״ק י דמתנות שהאב נותן לחתן וכלה אפשר דדומים לנדוניא לענין אם מתה הכלה דחוזרין המתנות לאב, כי כל מה שהאב נותן אומדנא היא שלא נתן אלא כדי שתהנה בהן. וכן נסתפק בשו״ת בית יצחק אבהע״ז ח״א סי׳ קיח. אמנם בשו״ת בית שלמה אבהע״ז סי׳ עט כתב דמה שנותן אבי הכלה לחתן ביום החופה מתנה גמורה היא ואינה בכלל הנדוניא (ובס׳ לב המשפט עמ׳ רנו נעלמו הדברים הנ״ל).

ואם רוצה האשה להתגרש מהבעל אם צריך להחזיר לה את המתנה שקבל ממנה, כתב המאירי כתובות סג א (עמ' 267) דמורדת מחזיר לה הבעל כל מה שנתנה לו במתנה, שלא נתנה לו על דעת כן. וכעין זה כתב המקור ברוך סי׳ יז, הובא בבאר היטב אבהע״ז סי׳ עז ס״ק י, דמתנות שנתנה היא לו בזמן השידוכין והיא מורדת, אם הם בידה אין מוציאין מידה, וכן מה שנשאר חייב חמיו אין חייב לתת לו כלום. ולמד כן מתשו׳ הרא״ש שהביא הטור בסי׳ קנד בארוסה שאינה רוצה להנשא בטענת מאיס ואביה פסק לתת לה ממון והארוס שואל מה שפסק, ודאי כיון שבתו אינה רוצה להנשא אינו חייב לתת לו כלום, שלא פסק אלא ע״מ שתנשא לו, ומהא נוכל לדון דכשם שהתם יכול למימר שלא פסק אלא ע״מ שתנשא לו כך בנדו״ד יכול לומר שלא פסק אלא ע״מ אם תעמוד בתו תחתיו, ועתה שאינה רוצה לעמוד תחתיו אין חייב כלום. וכן פסק בערוך השלחן אבהע״ז סו״ס נא דאם אבי הבת רואה אחר החתונה שאין לו חיים נעימים עם בתו שחתנו מרגיל עמה קטטות א״צ ליתן לו אף אם נשבע ליתן לו, כמ״ש בחו״מ סי׳ עג עיי״ש, וכן כשהמעות ביד שליש לא ימסרו המעות לידו שיש לחוש שירגיל יותר קטטה כשהמעות יהיו בידו. אמנם אם האב מבקש עלילות לבלי ליתן לחתנו המעות, מוציאין הבי״ד המעות ומוסרים לחתנו. ודברים אלו תלויים בראיית עיני בי״ד. ע״כ. ועי׳ פד״ר כרך י עמ׳ 335 וכרך יא עמ׳ 129. אמנם הר״א מזרחי בתשו׳ סי׳ טז חולק ע״ז, והובא בשו״ת חת״ס אבהע״ז ח״א סי׳ קמא ובפת״ש סי׳ צט ס״ק ז, וכתב דמתנות שנתנה האשה או קרוביה לבעל, אפי׳ אם מגרשה לדעתו בלי שסרחה עליו, הכל שלו, דאומדנא דמתנות היא שאינה אלא משום איקרובי דעתא והא אקריבו להו, או משום איחתוני והא איחתנו להו. ק״ו ממתנות שנותן החתן לכלה. וכתב הח״ס דלא היה צריך לק״ו כי פשוט הוא מאותו טעם שכתבו הגאונים דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ערבא שקיל שיהיה אוהבו לעולם, וה״נ דכוותיה, אפי׳ נושא היום ומגרש למחר הכל שלו, דא״א בלא מתנות אי לא יהיב ליה מידי יתבטל חיתונה לגמרי, ואנן סהדי דמשום חיבת חיתון גמר והקנה. וכ״כ בשו״ת הב״ח סי׳ מט עפ״י לשון הרמב״ם זכיה פ״ו דדוקא במאי דשלח איהו לה הוא דהדרי, דאיכא למימר שלא שלחם לה אלא בתורת נוי להתקשט בהן, ולא לשם מתנה, אבל מתנות שניתנו לחתן דליכא למימר שניתנו לו להתקשט אלא ניתנו מחמת חיבת חיתון כדי לקרב דעתם זל״ז, א״כ הוי מתנות גמורות בלי שום תנאי, ולית לן למיסמך אאומדנא דידן להוציא מיד המוחזק. וכן הכריע בשו״ת תורת אמת למהר״א ששון סי׳ נד ונה, ובשו״ת שו״מ תנינא ח״ד סי׳ קט. ועי׳ מנחת פתים על השו״ע שם שמחלק להלכה בין מתנות שנתנה לו בשידוכין לבין מתנות שנתנה לו אחרי הנישואין. ועי׳ עזר משפט סי׳ יא שמסיק להלכה שכל מה שכלול בהתחייבות השידוכין הרי הוא חלק מעצם השידוכין, שהם התחייבות לעריכת הנישואין גופם ומועדם, וכעצם השידוכין שייעודם הם הנישואין, גם התחייבות זו ייעודה הוא נישואין, וע״ד נישואין נעשתה, ולכן מתנה שניתנה מכח התחייבות זו הרי היא תלויה בנישואין, ודינה דין נדוניא המוכנסת לתקופת הנישואין בלבד וחוזרת עם סיומם.

ובנידון דידן שאמה של הכלה התחייבה בתנאים שנעשו בשעת השידוכין לתת לבתה וחתנה בית מסויים, ואחרי הנישואין השכירו אותו וקבלו את דמי השכירות, בין אם נדון בית זה כמתנה גמורה ובין אם נדון אותו כנדוניא, כיון שהנישואין לא עלו יפה, הבית חוזר לאשה ולאמה. אך יש לברר בבית דין את מצב השלום בית, אם אכן נחשבת האשה למורדת ומוסד הנישואין עומד להתפרק, שאז לפי ההלכה נוטלת בחזרה המתנות, ומי שהבטיח לתת להם מתנות אינו צריך לתתן לו, או שהמצב איננו עד כדי כך, ויש סיכוי לשלום בית.

ד. עדות בני משפחה על מעמד התנאים

כתב הרמ״א בשו״ע חו״מ סו״ס לה עפ״י רמב״ם נז״מ פ״ח הי״ג ושו״ת הרשב״א ח״ה סי׳ קלט וב״י שם:

"כל אלו הפסולים פסולים אפי׳ במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד, וכל זה מדינא. אבל י״א (כל בו סי׳ קטז ותה״ד סי׳ שנג ואגודה קדושין פרק עשרה יוחסין סי׳ סד ומהרי״ק שורש קעט ושורש צג) דתקנת קדמונים היא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות כגון בבית הכנסת של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה ואין רגילות אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות. ולכן יש מי שכתב דאפי׳ אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין הכאת ובזיון ת״ח או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין פנאי להזמין. והוא שהתובע טוען בריא". ע״כ.

וכתב בהגר״א ס״ק כח דיש סמך בגמ׳ קדושין עג ב חיה נאמנת לומר וכו׳, והטעם לפי שאין אנשים שם. אמנם הש״ך ס״ק יא כתב דביש״ש ב״ק פ״א סי׳ מא פסק דקרוב לעולם אינו נאמן אלא לחובתו. ובפת״ש שם ס״ק יא בשם כנסת יחזקאל סי׳ פג כתב דהתקנה לא היתה רק היכא שגוף המעשה ידוע ע״י קלא דלא פסיק, או באין מכחישין שבודאי היה כאן הכאה וקטטה ומלשינות, ועדותם של אלו הוא רק לברר הדבר איך היה, שהוא רק גילוי מילתא בעלמא, אבל אם גוף המעשה אין ידוע רק על פיהם, וזה מכחיש לגמרי, בודאי דאין נאמנים. ע״כ. ובכנה״ג סו״ס לה כתב בשם מהר״ש הלוי חו״מ סי׳ לח דאף המכשירים עדות נשים ופסולים אלא בדברי ריבות וקטטות אבל לענין ממון לא, זולת תרומת הדשן. ועוד כתב שם בכנה״ג דמהר״י פורמון שהובא ברש״ך ח״ב סי׳ קס הסכים עם הדעה הראשונה שאין להכשיר עדות נשים ופסולים כלל. וכתב מהר״ש הלוי שם ומהר״א די בוטון בתשו׳ כ״י סי׳ קעד, דכיון דאיכא פלוגתא אוקי ארעא בחזקת מריה קמא. ועי׳ אוצר הפוסקים אבהע״ז סי׳ ד ס״ק קסא.

ובנידון דידן שהחתן טוען ברי שהחמות הבטיחה לתת להם דירה, והיה זה בזמן סיכום ההתחייבויות של התנאים, כיון שבמעמד כזה הרגילות היא שאין נמצאים אנשים זרים אלא כמה מהמשפחה הקרובים, בזה כתב הרמ״א שיש תקנת קדמונים לקבל עדות הפסולים. אמנם לפי הכרעת הש״ך עפ״י היש״ש דקרוב לעולם אינו נאמן אלא לחובתו, וכן לפי הדברי יחזקאל דהתקנה לא היתה אלא כשגוף המעשה ידוע ועדות הפסולים אינה אלא לגילוי מילתא בעלמא, וכן לפי האחרונים שהביא הכנה״ג דאף המכשירים לא הכשירו אלא בדברי ריבות וקטטות אבל לא לענין ממון, בנידון דידן אי אפשר להכשיר את עדות הקרובים כדי לברר על פיהם האם התחייבה האמא לתת דירה לזוג או לא, ויש לשמוע את האמא בעצמה אם מודה לטענת החתן.