בינואר 2016 משפחת הנתבע פנתה לתובע לשם עבודת חיפוי קרקע בדק בביתם. סוכם על מחיר של 30450 שישולם כולו בגמר העבודה בלבד.
בשלב של הנחת הקונסטרוקציה, פנתה משפחת הנתבע לתובע בטענה שהיא לא מצופה בחומר חיטוי משלב היצור. התובע טען שאפשר לצפות גם לאחר שהונחה אך הסכים להחליפה. יש וויכוח בין הצדדים אם הוא החליף או לא. כמו כן הנתבע הגיש תרשים לתובע שבו היה שינוי בצורת הנחת הקרשים, התובע הסכים לכך. בשלב של לקראת סיום העבודה, הגיעה הנתבעת לראות את התוצאה והמראה לא מצא חן בעיניה כלל, היא ביקשה לערוך כמה שינויים. התובע הפסיק את העבודה כי לא היתה הסכמה איך להמשיך מכאן, והדק נשאר בנוי בחלקו ולא גמור. מכאן הענינים הסתבכו והגיעו לחוסר הסכמה מוחלט בין הצדדים, פניה לעורכי דין, חוות דעת של בעלי מקצוע, הגשת תביעה בבית משפט לתביעות קטנות ע"י תובע, ואח"כ, בירור הוויכוח בבית משפט השלום.
הצדדים הוציאו סכומים גדולים על ניהול מאבק המשפטי בבית משפט השלום, והגיעו לפשרה שמשפחת הנתבע תפקיד את הסכום של 30450 ועוד תוספת של 300 ₪ על שינויים,
מומחה חיצוני ייתן חוות דעת מה חסר כדי לסיים את העבודה תמורת הסכום המקורי. תובע סיים את העבודה והמומחה אישר זאת. בית המשפט קבע כי הסמכות לסיים את הוויכוחים תימסר לבית דין לממונות.
שתי שאלות עמדות בפני בית הדין:
א. האם להעביר את הכסף שהופקד לידי תובע?
ב. כיצד לפסוק בתביעות ההדדיות ?
בית הדין ראה את החומר שהוצג לפניו ע"י שני הצדדים, וממנו משתמע שבסופו של דבר התובע סיים את העבודה שלו והדבר מאושר ע"י היועץ המקצועי שנשכר ע"י בית משפט השלום. ביחס לטענת משפחת הנתבע, שהקונסטרוקציה לא חוטאה מיסודה, והתובע הבטיח להחליף אותה. התובע טוען שהחליף ולא הוצגו ראיות משכנעות אחרות. חיזוק לדבריו מובא בקבלה המעידה שקנה עץ מחוטא בתאריך 5.6.2016 וזה מתאים לתאריך שהיה צריך להחליף. אך העיקר הוא שבעל המקצוע החיצוני כותב שלפי נסיונו, מה שהוא ראה בשטח מתאים לחומר עבודה מחוטא.
לכן, בית הדין סבור שעל אף העיכוב הגדול, העבודה הסתיימה באופן סביר מבחינה מקצועית, ומחליט כי תובע זכאי לקבל את מלוא הסכום, כלומר 30750 ₪.
תביעות תובע כלפי משפחת נתבע.
תביעה על סך 72059. לאחר הורדת שכר העבודה, נשאר: 41309 על פי הפרוט הבא:
1.חוות דעת מומחה 2047
2.שכ"ט עו"ד- 14050
3.שכר ביקורת- 1170
4.אגרת ביה"מ- 1500
5. ימי עבודה וחומר על שינויים חדשים-
סעיפים 1-4
תובע הוציא כסף רב על ניהול תביעה המשפטית ולטענתו הוא נאלץ לעשות זאת עקב סירובה של משפחת נתבע לשלם את שכרו ולכן הם גרמו להוצאות אלו. טענה זו נדחית היות ולא הוכח שזו הברירה היחידה שעמדה בפני תובע. האם לא ניתן היה להמשיך ולהידבר? האם לא ניתן היה לפנות לדין תורה?
לאור הספקות הנ"ל, יש להתבונן על ההוצאות המשפטיות כנזק עקיף שאין עליו חיוב על פי ההלכה (שולחן ערוך חושן משפט סימן שפו סעיף ג).
סעיף 5
בית הדין רואה בהסכמה של תובע לתקן על פי הנחיית המומחה את הליקויים והשינויים, נכונות לסיים את העבודה במחיר שננקב מראש וכפי שנקצב 300 ₪ לשינויים.
תביעות משפחת הנתבע כלפי התובע
תביעה על סך- 136503.25 ₪ כפי שמפורט להלן:
1.נזקים שנגרמו לדק עקב הפסקת העבודה- 6200
2.ליווי משפטי – 2515.5
3.חוות דעת ראשונה- 1300
4.חוות דעת שניה- 2106
5.חוות דעת מומחה ביה"מ- 2047
6.חוות דעת נוספת למומחה ביה"מ- 1170
7.שכר עו"ד- 11700
8.אגרת ביה"מ- 926.51
9.החלפת אריחי חיפוי- 700
10.הצמדה וריבית- 838.24
11.פיצוי אבדן הנאה- 72000
12.עגמת נפש- 35000
13.השביל נעשה ברוחב של 1.3 ולא ברוחב של 1.4 כפי שסוכם מראש
סעיף 1
תביעה זו נדחית היות והצדדים הגיעו לפשרה בבית המשפט שהתובע יסיים את העבודה יתקן את הליקויים כפי שיאמר המומחה.
סעיפים 2-8
משפחת הנתבע הוציאה כסף רב על ניהול התביעה המשפטית, ולטענתם הם נגררו למצב זה על ידי התובע ולכך הוא חייב לשלם על כך. טענה זו נדחית היות והתובע לא קיבל את שכרו והיה ביד משפחת הנתבע להגיע להבנות הדדיות (כפי שנאמר במסמך שהוציא עו"ד ג בתאריך 22/8/16 סעיף 6 "על אף הפנייה לערכאות, מרשי מוכן לחדש את המשא ומתן ...") או לחלופין להציע דין תורה. [1]
אם כן אין אחריות ברורה על התובע לגרימה ישירה של הוצאות משפטיות והדבר נשאר בגדר נזק עקיף שאין עליו חיוב הלכתי (שולחן ערוך חושן משפט סימן שפו סעיף ג).
סעיף 9.
לטענת התובע הנזק נגרם כתוצאה משינוי שביקשה משפחת נתבע לאחר יום העבודה הראשון. ומספק אין לחייב מה עוד שהדבר תוקן לשביעות רצונו של מומחה בית המשפט.
סעיף 10.
בית הדין לא מ
חייב תשלומים שיש בהם משום הצמדה וריבית.
סעיפים 11.12.
נזקים של עגמת נפש וביטול שימוש בחצר הם לא נזקים כספיים, פיצויים על עגמת נפש הם פיצויים עבור צער נפשי שנגרם לאדם (בניגוד לצער פיזי הנקרא בהלכה 'צער'), והמושג הקרוב ביותר בהלכה שמצאנו שניתן לדמותו למושג 'עגמת נפש' הינו הבושת. כלל גדול בחיוב בושת הוא כוונת המבייש (חושן משפט סימן תכ) ועניין זה חסר במקרה הנדון. עוגמת הנפש נגרמה כתוצאה של דין ודברים שהתמשך בין הצדדים ולא הייתה כוונה לגרום לעוגמת נפש.
בעניין התביעה על אובדן הנאה, זה אינו מוגדר כנזק ממשי אלא מעין מניעת רווח (רוחני) ואין על כך חיוב.[2]
סעיף 13.
לטענת התובע כל מה שנעשה בשביל היה על דעת משפחת הנתבע ולכך כאשר הם בקשו להוריד עץ מצד אחד נוצר מצב שבו רוחב השביל התקצר. אין ראיה לבית הדין מי צודק בטענות אלו והכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ולכך טענה זו נדחית.
א. התובע יקבל את הסכום המופקד בבית המשפט, על סך של 30750
ב. אין לחייב את אחד מן הצדדים תשלום נוסף.
[1] התובע תבע בבית משפט לתביעות קטנות ורק כתוצאה מהתביעות ההדדיות עבר התיק לבית משפט השלום, שם נאלצו הצדדים לשלם לעורכי דין.