[1] בבית הדין הרבני האזורי בירושלים
הנידון: גירושין פסק דין
א. לדעת אחד מחברי ביה"ד בדעת
הרוב:
הצדדים מתדיינים בפנינו זמן רב ועתה הסכימו
ביניהם שביה"ד יפסוק בנושא הדירה ותוספת הכתובה. נפסק ע"י ביה"ד כי
הבעל חייב לגרש את אשתו מחמת ... אי לכך פסק ביה"ד כי
הבעל חייב לגרש את אשתו .
הבעל מסכים כיום
לגרשה, אולם טוען כי הוא השקיע בדירה הרשומה בשווה ע"ש שני הצדדים %70, ואילו האשה השקיעה
בדירה %30 בלבד ,וטוען שמשום כך מגיע לו 70%
מהדירה. כן טוען הבעל שלא מגיע לאשה תוספת כתובתה שכתב לה.
הנה במקרה שהבעל חייב לגרש או שכופין לגרש והוא מסכים לגרש אלא שטוען כי מגיע לו ממון, כבר כתב
מהרשד"ם (עיין בספר "כפיית הג"פ"), כי אין לחייבו או לכופו כל
זמן שלא קיבל את הממון המגיע לו לפי הדין. אם כן יש לנו לדון כמה מגיע לו מהדירה,
וכן אם האשה מפסידה תוספת כתובתה היות ורוצה להתגרש. הנה הדירה רשומה על שם הבעל
והאשה, הרי שנתן לה מתנה את היותר מה30% שהשקיעה בדירה .עתה יש לדון אם הפסידה מתנה זו,
וכן מה דין של תוספת כתובתה .
הנה הבית שמואל
סימן קנ"ד סעיף א כתב: כשבאה האשה בטענה "בעינא חוטרא לידי" במקרה
שהבעל אינו מוליד וכופין אותו לגרש, אין לה תוספת כתובה, וכן הדין בכל אלו שכופין,
אין לה תוספת כתובה .
ובחלקת מחוקק סימן צ"ט ס"ק ז' כתב:
"עיין בשו"ת הריב"ש סימן ש"א, ואם הוא מאותם שכופים להוציא, דין המתנה כדין התוספת. ומבואר לקמן סימן קנ"ד ועיין ברמב"ם וכו'",
הרי נתבאר לנו שאם הגירושין אינם מחמת מרידתה אלא
משום שאינו ראוי לה וכופין אותו או מחייבים אותו לגרש, והנה פשטות דברי ה"בית
שמואל" קאי על כל הסעיף, וכן הדין של הרמ"א שגם ברועה זונות יש אומרים
שכופין להוציא, גם על זה קאי ה"בית שמואל" שהפסידה כתובתה ומתנותיה
.
אולם דעת השלטי גבורים כי אם האשה תובעת גירושין מכגון אלו שכופין אותם לגרש, המתנות שלה ולא
הפסידה המתנות. ויעויין בפסקי דין רבניים חלק ח' דף 772 בפסק דין של מרן הרב אלישיב, הרב ישראלי והרב ז'ולטי ששם כתב הרב
אלישיב שליט"א והביא מדברי ה"שלטי גבורים" בנושא הוציא הוצאות על
נכסי אשתו דנראה מדבריו שאם הסיבה שכופין אותו לגרש היא מחמתו ויכול הוא להסיר
הסיבה כגון רועה זונות שיכול להטיב דרכיו, אזי אין האשה מפסדת מתנותיה, ודמי למגרש
לרצונו, ואף ה"חלקת מחוקק" יודה בזה ואילו בבורסקי מדובר שאין לו אפשרות
להתפרנס מעסק אחר.
והנה אף לדברי ה"בית שמואל" הוי ספק ואין מוציאים מידי האשה.
והנה בנידון דידן דהאיש
חייב לגרש משום דנוהג במשכב זכור, והרי הגורם לגירושין הוא האיש ויכול להטיב דרכיו
ולחזור למוטב, הלכך נראה לפסוק:
א. בענין הדירה האשה לא הפסידה מתנות ומגיע לה חצי דירה ,ואף אם ננקוט
שכיון שהוא הגורם בכל זאת מפסדת מתנות, הרי זה ספק כמבואר ב"בבית
שמואל", וכיון שמחצית הדירה רשומה על שמה, הרי היא מוחזקת ומי יכול להוציא
ממנה.
ב. בנוגע לתוספת כתובה, כיון שהוא גורם לגירושין ומחייבים אותו לגרש, לא
יוכל לומר אדעתא דלמיפק לא יהיה לה, שהרי הוא הגורם שמוציאה בג"פ, שאם יתקן
דרכיו לא יוציאה, אי לכך לא הפסידה תוספת כתובתה וחייב לשלם לה גם תוספת
הכתובה.
לכן יש לפסוק:
א. הבעל חייב לשלם לאשה כתובתה ותוספת
כתובתה .
ב. מחצית הדירה שייכת לאשה ומחצית לבעל.
ג. אם הבעל לא יגרש את אשתו לפי תנאים אלו תוך שלשים יום, יש להחיל עליו כל הסנקציות האמורות בחוק נגד בעל שחייב לגרש את אשתו ואינו מגרש.
אני מצטרף לדעת חבר ביה"ד הנ"ל שבענין
הדירה האשה מוחזקת במחצית הדירה והבעל רשם על שמה, ואף במהלך הדיונים ובהסכם
גירושין שנחתם לפני כשנתיים הבעל הסכים לתת לאשה מחצית הדירה, וחזר בו בגלל סיבות
אחרות .
בענין חיוב וכפיית הבעל לגרש את אשתו, דינו של הבעל כרועה זונות. הבעל התכחש למעשיו, והוזמן לביה"ד חוקר שהעיד עליו, ואף היום הבעל ממשיך בדרכו הנלוזה ואינו רוצה לחזור ממעשיו הרעים. אם כן דינו שיש לכופו לגרש.
בענין תוספת
כתובה, נראה כדעת הגר"ש אלישיב שליט"א בכרך ח 'עמוד 872 שלא רק לדעת ה"שלטי
גיבורים", אלא אף לדעת ה"חלקת מחוקק" החולק וסובר שהאשה הפסידה מתנות,
היות וזה כמגרש מרצונו הואיל ובידו לשוב מדרכו, וכאמור הבעל לא שב מדרכו וממשיך
בדרכיו הרעים, וכיון שהוחזק בכך אין צריך התראה, והאשה זכאית לתוספת כתובתה.
ביה"ד כולו בדעה כי הבעל חייב לתת גט לאשתו
כפי דרישתה, אולם כיון שהוא טוען שהדירה שנרשמה על שם שניהם שייכת לו עד 70% כיון שהוא מימן מכספו
חלק זה, והאשה מודה לו אלא שטוענת שכיון שרשם מחצית הדירה על שמה, הרי אותה מחצית
שייכת לה. נוסף לכך היא תובעת מהבעל לשלם לה את כל כתובתה .
להלכה נראה, לפי מה שכתב "חלקת מחוקק" סימן צ"ט, סק"ז, שכל מי שכופים אותו לגרש, דין התוספת והמתנות לחזור אליו, כי אדעתא שתכוף אותו לגרש לא כתב לה. וה"בית שמואל" סימן קנ"ד, סקי"ט ,כתב שזו מחלוקת ראשונים אם דין תוספת כתובה כמו עיקר כתובה דאמרינן אדעתא דמשקל ומיפק לא כתב לה. ונראה דהוא הדין מתנות שנתן לה הבעל שלדעה אחת כאשר יש לה כתובה יש לה כל אלה ,ולדעה שניה יש לה רק עיקר כתובה ואילו תוספת כתובה ומתנות שנתן לה, אין לה .ואין נ"מ אם הסיבה שכופין אותו לגרש תלויה במעשיו או במציאות שאינה ניתנת לשינוי באופן אובייקטיבי, כפי הנראה מהחלטיות דברי "חלקת מחוקק" הנזכר. ולפי שהדבר ספק, אין להוציא את החלק שכתוב על שם האשה, שבודאי רישום על שמה נחשב למוחזקת בו.
אכן, כיון
שהבקשה לכוף את הבעל לגרש, וכידוע אין לחייב או לכוף גירושין על בעל שמסכים לגרש
את אשתו אלא שטוען שתחזיר לו את שלו והמגיע לו, ובמקרה הנידון, הבעל מסכים לגרש אם
ינתן לו את המגיע לו לדבריו, דהיינו שבעים אחוז בדירה, ושלא לחייבו בתוספת כתובה,
ויש רגליים לדבר בהלכה .
לפיכך לסיכום,
כל כל זמן שהאשה עומדת על דעתה, לא ניתן לכוף הבעל לגרשה עד אשר תסכים שהבעל יקבל
שבעים אחוז מהדירה ושלא יחוייב לשלם לה תוספת כתובתה .
וכן כתב
"שלטי גיבורים" בשם ריא"ז בכתובות (דף לט, עמוד א לדפי הרי"ף)
שכאשר הדין שתחזיר לו כספים אין לכופו לגרש עד שתחזיר לו מה שחייבת. אמנם
ב"שלטי גיבורים" זה, נאמר שיש הבדל בין תובעת כדין לתובעת שלא כדין, אך
זה רק בענין השקעה שהבעל השקיע בנכסי האשה, שאינו דומה לנותן מתנות לאשתו, שבודאי
לא נתן לה על מנת שתרצה להתגרש ממנו כפי הנראה מסתימת דברי ה"חלקת מחוקק
"הנ"ל שלא חילק בין מגרש בגלל מעשיו הרעים או בגין דברים שאינם תלויים
בו. מה שאין כן במשקיע בנכסי אשתו שהוא בא להרויח ויש בזה כללים אחרים וכבר הארכתי
בזה במקום אחר .
אמנם כבר נחלקו בדבר בפסקי דין רבניים חלק ח'
מעמוד 277 ואילך .
אכן להלכה נראה שהעיקר ככתוב לעיל.
והלכה כדעת הרוב
ניתן ביום י' חשוון תשס"ה
[1] פורסם בספר שרים ושפטי אר"ץ