כרך ז, עמ' שנט-שעג, תיק ממונות מס' 121-תשס

תביעת החזר כסף ששולם תמורת עיסקת מקרקעין, ותביעה נגדית של אונאה באותה עיסקה

צד א: ע"י ב"כ עו"ד י. מנדל

צד ב: ב'

נושא הדיון

א׳ סוחר נדל״ן קנה מב׳ דירה עם מילוי קרקע שתחתיה. בחוזה פורש שהמחיר עבור מילוי הקרקע שתחת הדירה תלוי באפשרות גישה מחצר אחורית של הבנין אל אותה קרקע, שאם לא ימסור ב׳ לא׳ או למי שיבא מכוחו מעבר אל הקרקע בתוך זמן מסויים יהיה מחיר הקרקע פחות בסכום מסויים. טוען א׳ שב׳ לא סידר את המעבר בחצר.

משיב ב׳ שהבקשה לסידור דרך גישה מהחצר האחורית לקרקע לא נועדה אלא למי שצריך יהיה להגיע לקרקע מבחוץ, שזו תהיה הדרך היחידה להכנס לשם, אבל אם יקנה את הקרקע מי שיש לו כניסה מתוך הבנין, כפי שקרה לבסוף, הוא יוכל להכנס למקום מתוך הבנין ולא יהיה זקוק לדרך חיצונית מהחצר, ואדרבא, הקונה שרכש לבסוף את הקרקע כלל אינו מעונין לפתוח דרך חיצונית לקרקע.

ב׳ תובע בתביעה נגדית ביטול כל המקח על חלקת הקרקע שתחת הדירה בגלל הונאה והטעיה. הוא טוען שמחצית מהקרקע עדיין רשומה על שמו, וכמו כן מחזיק בהפרש הכסף של מחיר הקרקע בסך 17.000$, והוא מבקש לבטל המקח ולהשאיר בידיו את מחצית הקרקע שעל שמו ואת הכסף שהוא מחזיק. לטענתו, המוכר האמין לא׳ שמחירה של הקרקע אפסי משום שאין אפשרות לממש בה רווחים, וע״כ מכר לו אותה במחיר ממוצע של 10$ למ״ר, והיטה את לבו של המוכר למרכיבים אחרים של העיסקה, בדירה ובגג, שתמורתם היתה משמעותית. תוך כמה ימים מביצוע העיסקה, מכר א׳ את חציה של הקרקע במחיר גבוה פי 6. טוען ב׳ שאמנם אין הונאה לקרקעות, אבל דעת הרא״ש שיותר מדמי חציה יש הונאה בקרקע, וכאן ההונאה היתה פי כמה פחות משוויה. ועוד, כיון שא׳ הטעה את ב׳ במחיר של הקרקע ע״י שהסיט את לבו למחיר של יתר מרכיבי העיסקה, והצניע את המחיר האפסי של הקרקע, יש לבטל את המקח גם מדין טעות.

משיב א׳ שאמנם הצליח למכור את הקרקע במחיר גבוה, אך בזמן הרכישה לא ידע שיצליח, ולקח על עצמו סיכון. ושוויה של הקרקע בתוך כל מרכיבי העיסקה היה כפי שאכן נקבע ביניהם.

העו״ד שאצלו נערכה העיסקה העיד בבית הדין שמחיר העיסקה קבעו ביניהם א׳ ואביו של ב׳, שהוא סוחר נדל״ן ותיק, ושניהם באו למשרדו כדי לסכם את הדברים בכתב. לקראת החתימה הופיע גם ב׳ שהוא היה הבעלים הרשומים של הנכס. הוא מעיד שמכירת מילוי קרקע מתחת לבנין הוא דבר המצוי בין סוחרי נדל״ן, וכך היה גם בזמן שנעשתה העיסקה בין א׳ לב׳. הקונה האחרון של המילוי שקנה מא׳ מעיד בבית הדין שקנה את החנות שלו - שמעל המילוי המדובר - מאביו של ב׳. הוא היה בטוח שגם המילוי שלו עד ששמע על העיסקה עם א׳. הוא נשאל האם ידוע לו מה היה שויו של המילוי בשוק, והוא השיב שעפ״י חוו״ד של שמאים ששאל לפני העיסקה, היה שווי הקרקע נמוך בהרבה ממה שדרש א׳ אך הוא הסכים לשלם מחיר גבוה רק כדי למנוע מקונים אחרים להכנס למקום.

צד א׳ הביא חוו״ד שמאי מקרקעין שתומך בגירסתו כי מחיר המילוי היה עשרות מונים ממה שנמכר. צד ב׳ אמר שיגיש חוו״ד נגדית אם ביה״ד יפסוק שיש טעם בדבר. ב׳ נשאל מדוע המתין עד לדיון זה ולא תבע מא׳ את ההונאה במשך כמה שנים, והוא השיב שלא רצה להכנס אתו לדינא ודיינא.

פסק דין

על ב׳ להחזיר לא׳ את ה-17.000$.

(-) אברהם דוב לוין, אב״ד   (-) יהושע ווייס   (-) שמואל חיים דומב

השאלות לדיון

א. האם אומדנא מזכה את המוכר במחיר מוגדל למרות הסכם על מחיר מופחת, כשהמוכר מוחזק בכסף.

ב. האם יש הונאה לקרקע ביותר מפלגא.

ג. אם אין ביטול מקח, האם עובר המאנה באיסור לאו של לא תונו.

ד. דבר שאין לו ערך ידוע בשוק, האם יש בו הונאה.

ה. לא תבע הונאתו זמן רב, והוא מוחזק במקצת הכסף, האם יכול לטעון הונאה לכל הפחות בכסף שמוחזק בו.

ו. הונאה בשיעור שאין הדעת טועה, האם יכול המתאנה לטעון שלא ידע, או שאנו מניחים שידע ומחל.

ז. קונה שהטעה את המוכר בשויו של הממכר, והמוכר האמין לו שהוא שוה הרבה פחות משויו האמיתי, והסכים למכור לו במחיר מועט, ואח״כ התברר שהמחיר יקר בהרבה, האם הסכמתו היא בגדר מחילה בטעות, או לא.

ח. מכר לחבירו דבר במחיר נמוך מפני שלא העריכו נכון, ואח״כ התברר ששוה הרבה יותר, האם זכאי המוכר לקבל מהקונה את שויו האמיתי.

תשובה

א. אומדנא במכר להחזיק ממון

בשו״ת רדב״ז ח״ב סי׳ תקצח:

"ולא מיבעיא לפי מאי דפסק הרא״ש (בתשו׳ כלל סח סי׳ כג וכלל עח סי׳ א וסי׳ ג וכלל עט סי׳ א וכלל קו סי׳ ו) דאזלינן בתר אומדנא דמוכח, דפסק כרב אחא בשבועות לד א וב״ב צג א דאמר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו, אלא אפילו לדעת הרמב״ם (נז״מ פ״ח הי״ד) דפסק כחכמים דפליגי עלה דרב אחא ואמרינן דלא אזלינן בתר אומדנא, הני מילי לאפוקי ממונא, אבל לאוקמי ממונא לכו״ע אזלינן בתר אומדנא". ע״כ.

וכן מדוייק במהרי״ק שורש קכט ובמהרשד״ם חו״מ סי׳ מה, הובאו בפד״ר כרך ד עמ׳ 177, שדוקא להוציא ממון אין מוציאין על פי אומדנא, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, משמע שלהחזיק כן מחזיקין על פי אומדנא. ועי׳ שו״ת מהרש״ם ח״א סי׳ קלב בביאור הרדב״ז דאומדנא אינה עדיפה מרוב, וכשם שאין הולכין אחר הרוב להוציא ממון, כך אין מוציאין ממון על פי אומדנא, אבל להחזיק הולכין אחר הרוב וה״ה אחר האומדנא.

ובנד״ד שהסכימו בחוזה שמחיר הקרקע יהיה בסכום מסויים עם דרך גישה מהחצר, ואילו בלי דרך גישה יהיה מחירה פחות, והקונה כבר שילם למוכר את המחיר המוגדל, וטוען המוכר שעל אופן כזה שתהיה דרך גישה מתוך הבנין עצמו לא היה מוריד במחיר, ואדרבא, מחירה של הקרקע גדל לעין שיעור ע״י מכירתה לבעל גישה פנימית לתוכה, הרי לטענתו יש בדבר אומדנא מוכחת לגבי המחיר בניגוד להסכם, וכיון שהוא מוחזק בכל הכסף, והאומדנא היא לאוקמי ממונא, אזלינן בתרה. ועי׳ להלן בדברי ידי״ע הגרי״י ווייס שלהלכה בניד״ד אין לשנות את המחיר שהותנה בין הצדדים על סמך אומדנא כזו.

ב.  אונאה בקרקע ביותר מפלגא

בגמ׳ ב״מ נז א:

"פשיט ר׳ אמי הונאה אין להן ביטול מקח יש להם, ר׳ יונה אמר אהקדשות, ר׳ ירמיה אמר אקרקעות, ותרווייהו משמיה דר׳ יוחנן אמרו הונאה אין להם ביטול מקח יש להן".

והביא הרי״ף שם מחלוקת הראשונים אם ביתר משתות או ביתר מפלגא יש להם ביטול מקח, והרי״ף עצמו פסק דאין אונאה לקרקעות כלל, שכן סבר רב נחמן דהוא בתרא, ואפי׳ שוה מאה במאתים. וכ״פ הרמב״ם מכירה פי״ג ה״ח ושו״ע סי׳ רכז סעי׳ כט. אבל תוס׳ כתובות צח א בשם ר״ח ובעה״מ ב״מ שם בשמו (עי׳ השגות הרמב״ן שם בדעת הר״ח, ועי׳ פי׳ הר״ח ב״מ הוצ׳ הגר״ד דומב עמ׳ קיט בשם ס׳ הנר), ותוס׳ ב״ק יד ב ויראים סי׳ קכז פסקו דאין הונאה עד פלגא, אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם. וכ״פ הרא״ש שם סי׳ כא, וטור שם בשמו. וכ״פ הרמ״א בשו״ע שם. 

ובטעם ההלכה שאין הונאה לקרקעות כתבו תוס׳ ב״ב סא ב בשם ר״י שאין הטעם משום דעביד אינש דזבין ארעא ביתר מכדי שוויה, דהרי אימעטו גם עבדים ושטרות דלא שייך בהו האי טעמא, אלא דגזה״כ הוא, משום דכתיב מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. וכ״כ הרמב״ם מכירה שם. אבל הרמב״ן עה״ת פ׳ בהר כתב:

"מעטו הקרקעות לפי שההונאה בהם אפילו ביתר משתות מחילה, כמו שהוא מחילה במטלטלין בפחות משתות".

וכ״כ בחינוך מ׳ שלז שדעת הבריות שלא לסבול הונאה יתירה משתות במטלטלין, אבל בקרקע לפי שהקרקע דבר קיים לעולם, דרך הבריות למחול בו כל הונאה אחר שלקחו אותו, וכעין מה שאחז״ל כל דרך ההפלגה שהקרקע דבר השוה כל כסף הוא, ועי׳ בהגמ״י מכירה פי״ג אות ד בטעם ההלכה שאין הונאה בקרקע לפי שהקרקעות הוא דבר השוה כל כסף, כדאמרי׳ בב״ק יד ב ועוד. ועי׳ ושב הכהן סי׳ כה (דף מ ע״א) שציין בהגהות רעק״א לשו״ע סי׳ רה סעי׳ ד שלפי דעת תוס׳ מה שאין הונאה בקרקע הוא מצד גזה״כ וגם בקרקע י״ל שאינו מוחל לו, אך לפי דעת הרשב״ם ורבינו יונה מה שמיעטה תורה הונאה בקרקע, טעם יש בדבר משום דקרקע דרך למכור ביוקר או בזול, ומוחל על ההונאה, ועי׳ קהלות יעקב בכורות סי׳ יא שכן ביאר בהבנת הגזה״כ דאין להן הונאה, שבאמת אין כאן מציאות הונאה כיון דאין להם מחיר קבוע, דגזה״כ הוא דאין מחירם קבוע עפ״י מנהגי השוק אלא כל דמים שפסק עליו הלוקח הזה, זהו דמיו. דאי ס״ד דהגזה״כ הוא שאע״פ שיש כאן הונאה המקח קיים וא״צ להחזיר מה שאינה, דא״כ אין הקרקע שוה כל כסף רק שהמוכר יכול לרמות אחרים להשיג בו כל כסף, א״נ הלוקח יכול לרמות ולהשיג הקרקע בכל כסף ע״י רמאות, אבל אין זה ״שוה״ כל כסף, אע״כ משמע שכן הוא הגזה״כ באמת ששוויות הקרקע אינו עפ״י מחירי השוק אלא כפי מה שהוסכם בין הלוקח והמוכר (אמנם בתוס׳ ב״ב הנ״ל מבואר דאמנם גזה״כ היא שאין הונאה בקרקעות, מ״מ יש מחיר לקרקע, והדמים ראיה). ועי׳ ר״ח ב״מ שם (הוצ' הגרד״ד עמ׳ קכ שכתב שא״ת יש להם ביטול מקח בשוה מנה במאתים, איך אמרו שקרקעות דבר השוה כל כסף, הרי גם הקרקע אינו שוה כל כסף. ומדברי הר״ח נראה שטעם הסוברים שאפי׳ שוה דינר באלף לא בטיל, הוא לפי שהקרקע שוה כל כסף. ובדעת הרא״ש שביותר מפלגא יש ביטול מקח, צ״ל דסובר שמה שאמרו שקרקע שוה כל כסף הוא ״על דרך ההפלגה״ (כלשון החינוך), והכונה ששוה לבעליה הרבה יותר מערכה, אך מ״מ אם הונה את חבירו בכפול מערכה, חשיב מקח טעות. או שהרא״ש מפרש הטעם כהרמב״ן שהוא מדין מילה, וסבר הרא״ש שעד פלגא מחיל, יותר מפלגא לא מחיל.

ולהלכה הכריע הש״ך שם ס״ק יז וסו״ס סו (דהעיר) [צ"ל: דהעיקר] כהרי״ף וסיעתו, וציין לתשו׳ רשד״ם סי׳ נח דהוי ספיקא דדינא. וכתב בחי׳ רעק״א בשם מהרי״ט מ״ב חו״מ סי׳ כ ומהר״י לבית הלוי כלל ו סי׳ נב ומהריב״ל ח״א סי׳ קח, דמספיקא דדינא אוקי אחזקת מרא קמא ובטל המקח (ועי׳ שו״ת עטרת שלמה להגרש״ק זצ״ל ח״א סי׳ על שפסק בענין הונאה בקרקעות יותר מפלגא דמעמידים בחזקת המוחזק, ולא הביא דברי הרעק״א בשם האחרונים דבטל מקח).

(ועי׳ במהרי״ט שציין הרעק״א שכתב שמספק בהלכה אם כהרי״ף או כר״ת מעמידים הקרקע בחזקת מרא קמא, ואין מעמידים הקרקע בחזקת המוחזק. ועיי״ש שהקשה כיון דודאי מכר אלא דספק דדינא הוא, לימא ארעא היכא דקיימא תיקום, שכן רצה הרשב״ם לומר בההיא דפרק חזקת בההוא דגחין ולחיש ליה לרבא וכו׳ דאמרינן הלכתא כוותיה דרבא בארעא היכא דקיימא ארעא תיקום ביד המחזיק בה, וכתבו התוס׳ דלדעתו צריך לחלק בין ספיקא דממונא לספיקא דדינא, ולא נהירא אלא דתרוייהו כי הדדי נינהו ומוקמינן ארעא בחזקת מרא קמא. ועיי״ש שהוסיף:

"ושמא תאמר הרי הונאה טעמא לביטול המקח ומדין גזל הוא, כדאמר בריש פרק הזהב, טעמא דכתב רחמנא לאו בגזל ולאו בהונאה, משום דהונאה מדעתיה יהיב ולא הקפידה תורה אלא אמטלטלין, אבל עבדים קרקעות ושטרות אין בהן הונאה. והשתא מספקא לן אי בפלגא איכא הונאה דכל כי האי לא מחיל איניש, נימא הואיל והקנין קיים ומספקא לן אם נתבטל מטעם הונאה זו לא מבטלינן מכירה מספק וכו׳, דאין מעשיו מתבטלין אלא היכא דבריר לן אומדנא, ה״נ לא מבטלים מעשה המכירה היכא דלא בריר לן ההונאה לומר דאדעתא דהכי לא זבין וכו׳. התם טעמא משום דאם איתא הו״ל לפרושי וכל שלא פירש דברים שבלב אינם דברים, אבל היכא דהאומדנא ברורה וידועה אין צריך להתנות ולפרש, דמילי דמוכחי וברירי הוו דברים וכו׳. והכא בנ״ד הספק בעיקר המכירה אם נתקיים המקח אי לא נקנה המקח כלל כיון דזבן מאתן במאה, ביטול מקח מההיא שעתא הוי וכו׳, והעמד קרקע על חזקתו ואימור לא נקנה, ושניהם יכולים לחזור בהם לאלתר", ע״כ.

ומה שכתב המהרי״ט דסברת הביטול מקח בהונאה גדולה הוא משום האומדנא דאדעתא דהכי לא זבין לכאורה דבריו סותרים למש״כ בחזו״א אבהע״ז סי׳ נו אות ט דביטול מקח וטענת מומין אינו משום אומדנא דמוכח וחשיב כתנאי, אלא דין הוא בקנינים דבעלים כשיש במקח אונאה גדולה, וראיה מב״מ נז בדברים שאין להם הונאה אי ביטול מקח יש להם. ועי׳ קובץ זכרון יהושע עמ׳ שנט מהגר״א בורדיאנסקי זצ״ל. ושמעתי מכב׳ הגרב״ש סלומון שליט״א מרא דאתרא דפ״ת וראש ישיבת נחלת דוד, שי״ל שסברת החזו״א היא בכל הונאה שמבטלת המקח כגון לסברת הגמ׳ ביתר משתות, שאף בקרקעות שאין להן הונאה, יש בהם ביטול מקח, שאין זה מדין אומדנא אלא דין בקנינים שההונאה מבטלת המקח, אבל להלכה שאין הונאה בקרקעות אלא בהונאה גדולה של מאתים במנה, בזה הביטול מקח אינו משום דין בקנינים שבעלים כשיש בהם הונאה, שהרי עד פלגא אין המקח בטל אע״פ שהיתה בהם הונאה, אלא הסברא היא משום אומדנא, דביותר מפלגא לא מחיל, וזו כוונת המהרי״ט ודפח״ח).

ובנד״ד שהמוכר טוען שנתאנה פי כמה משוויה של הקרקע, מכיון שהקונה הסתיר ממנו את המידע שבעל חנות בבנין רוצה לקנותה במחיר גבוה בהרבה, אם נכונה הטענה והיתה כאן הונאה, אע״פ שאין הונאה לקרקעות, אם נתאנה ביותר מחציה הרי פסק הרעק״א להלכה שמעמידים את הקרקע בחזקת מרא קמא ובטל המקח, אף כאן - אם אכן לא היתה מחילה על ההונאה בהמתנת זמן כה רב עד לתביעתה, ועי' להלן - ה״ה. אך אם נאמר שהיתה כאן מחילה על ההונאה בהמתנת זמן כה רב עד לתביעה, כפי שיבואר להלן, נראה שאין לבטל המכר מטעם הונאה.

ג. אונאה פחות מפלגא, אם יש בה איסור

כתב הש״ך סי׳ רכז ס״ק נא בשם המהרש״ל דאף דאימעיטו הני מדין אונאה מ״מ לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת ובכלל לא תונו איש את אחיו הן וכמו שיתבאר סי׳ רכח, אם לא שהמוכר בעצמו לא ידע מהונאתו, ע״כ. ועי׳ חי׳ רעק״א שם שנחלקו הרמב״ן בפי׳ החומש ויקרא כה יד והרא״ה בס׳ החינוך מ׳ שלז (ועליות דר״י ב״ב עז ב) עם תוס׳ רפ״ה דב״מ סא א אם עובר בלאו, ועי׳ פת״ש סי׳ רכז ס״ק א. ועי׳ אבן האזל מכירה פי״ב ה״א שדייק מהרמב״ם שאפי׳ איסור לאו אין בהן, ועי׳ פנ״י ב״מ נו א ומנ״ח מ׳ שלז וקונטרס דברי סופרים (ירושלים תשנ״א) מבעל המקד״ד (עמ' קצב) בדעתו.

וכתב בשערי ישר ש״ה פ״ה בדעת הרמב״ן והחינוך דמה דגלי רחמנא לחלק בין קרקע למטלטלין הוא רק אצל מקרא הכתוב בלוקח שאינם בכלל חזרת הונאה, אבל אצל מקרא דאזהר להונות לכתחילה לא גלי רחמנא לחלק בין קרקע למטלטלין, ואדרבא עיקר הכתוב שם קאי ממכר קרקע. ונסתפק בעל הברכת שמואל (בקובץ זכרון נצר מטעי עמ׳ שע) בדעת הרמב״ן עה״ת דבקרקעות איכא לאו דלא תונו אם חשיב לאו שאין בו מעשה כמו הונאת דברים, כיון דאין כאן לקיחת ממון, שהרי נתמעטו מחזרת הונאה, והוי דמי מקח, או כיון דעכ״פ בא ע״י מעשה דקונה המקח, חשיב לאו שיש בו מעשה, ועי׳ קונטרסי שעורים ב״מ שעור כב.

ובנד״ד, אם נכונה טענת המוכר שהקונה ידע כבר בשעת העיסקה שניתן למכור הקרקע במחיר מופרז לבעל חנות סמוכה, הרי גם לדעת הסוברים שאין הונאה וביטול מקח בקרקע כלל, מ״מ לדעת הרמב״ן והחינוך יש בדבר איסור לאו, אך אם נכונה טענת הקונה שבאותה שעה לא ידע שניתן לממש עבור הקרקע מחיר מופרז, ורק לקח על עצמו סיכון - גירסה שנתמכת ע״י עדות הקונה האחרון, כאמור לעיל - הרי בכזה אופן כתב הש״ך שאינו עובר על איסור לאו.

ד. אונאה בקרקע שאין לה ערך ידוע

כתב בתשו' הרא״ש כלל יג סי׳ כ, והובא במחנ״א דיני אונאה סי׳ כד:

"אומר אני דלא שייך אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים ונתאנה בשומת החפץ, אבל במכירת אלמנועא״ה של קהל לא שייך הונאה כי האלמנועא״ה משתנית לפי הזמן, פעמים שוחטים הרבה וכו׳.

ועי׳ בית יצחק או״ח סי׳ קח שמטעם זה אין הונאה לאתרוג בערב החג ששערו משתנה בכל שעה. ובתשו׳ מהרשד״ם סי׳ שע״ו וסי׳ שעט כתב בנידון ראובן שמכר לשמעון חלק מקרקע שחופרין ממנה עפרות זהב וכסף בעד סך קצוב, ועתה רוצה שמעון לבטל המקח באמרו שנתאנה יותר מפלגא, כי מוצא הזהב מעט הוא. וכתב המהרשד״ם דאף לדעת הרא״ש ור״ת שיש הונאה בקרקע ביותר מפלגא, בנד״ד הכל מודים דאין בו הונאה כיון דבשעת המכר שניהם אינם יודעים למוצא הזהב כמה יהיה אם רב או מעט, ואדעתא דהכי נחתי וזבני.

לפי״ז בנד״ד שהמוכר ב׳ טוען שמעולם לא התעסקו במכירת מילוי חללים של קרקע, ולא היה ידוע להם מחיר לזה, והקונה טוען שאין להם מחיר בשוק כיון שהעיסקה כרוכה בסיכון, כי מי יימר שניתן יהיה לחפור מתחת לבנין, ואפי׳ אם יחפור יתכן שיעצרו אותו הגורמים המוסמכים וכו׳, ונמצא הניח מעותיו על קרן הצבי, וע״כ אין להם מחיר, ובודאי לא מחיר גבוה, נראה שהדבר דומה לקרקע של עפרות זהב ולדבר שמחירו משתנה שאין לו הונאה. אך לדברי העו״ד שהעיד בבית הדין שקיים שוק בקרב סוחרי הנדל״ן לעיסקאות של מילוי חללים בקרקע, וגם לפי חוו"ד שמאי שהציג המוכר היה מחיר לקרקע ומחירה היה פי כמה יותר ממה שקבל מהקונה, הרי יש לקרקע כזו הונאה ביותר מפלגא.

ה. זמן תביעת האונאה כשמוחזק בקרקע או בכסף

כתב הש״ך חו״מ סי׳ כז ס״ק ה עפ״י תשו׳ מהר״י בן לב ספר א כלל נ סי׳ קח, ותשו׳ מהרי״ט סי׳ צג, ותשו׳ רשד״ם סי׳ קעה, שבקרקע ובחזקות דקרקע אינו יכול לחזור אחר שיעור דכדי שיראה לתגר וקרובו. וכתב בחי׳ רעק״א שם ביאור כונת הש״ך לסוברים דבפלגא חוזר, אם שהה המוכר כדי להראות לתגרים אינו חוזר כיון דגלוי ועומד יכול להראות, אע״פ שבמטלטלין פסק בשו״ע שם סעי׳ ח דיכול המוכר לחזור לעולם אף אחר שיעור זה, כיון דשאני מטלטלין שאינו יודע דמי זה שמכר עד שיראה כמותו שנמכר בשוק.

לפי״ז בנד״ד שהמוכר לא תבע הונאה זמן רב אחרי המכירה, וכבר עבר הזמן שיראה לתגר ולקרובו, אינו יכול עוד לתבוע ההונאה. אמנם כיון שהמוכר מוחזק בחלק מהכסף של הלוקח, ולטענתו גם מחצית הקרקע רשומה עדיין על שמו, י״ל עפ״י מש״כ בהג״א ב״מ פ״ד סי׳ טו בשם מהרי״א בשם ה״ר ברוך יצחק מריננשבורק, והובא בש״ך שם ס״ק ד, ובפסקי ריקאנטי סי׳ שפד, דאם נתאנה לוקח ועבר הזמן שיראה לתגר, אם עדיין הלוקח מוחזק במעות, נאמן לומר לא נתרציתי בהונאה במיגו דיכול לומר לו נתתי לך. ועי׳ דו״ח רעק״א ב״מ מט ב שה״ה מוכר שנתאנה, אם היה מוחזק יכול לחזור אף אחר ששהה כדי שיראה. הן אמנם הש״ך נשאר שם בצ״ע על דברי ההג״א, ובקצוה״ח שם ס״ק ג כתב דמסתימת הפוסקים משמע דאינו נאמן במיגו, משום דחזקה מחל, והו״ל מיגו במקום חזקה (ועי׳ שו״ת עמודי אור סי׳ קח שהקשה על הקצוה״ח דהא קיי״ל דאמרינן מיגו במקום חזקה, ותירץ משום דהכא הוי מיגו דהעזה, ועפ״י תומים סי׳ עח ס״ק ח. ועי׳ מחנ״א הל׳ מכירה דיני אונאה סי׳ יג), אך כבר כתב בפת״ש שם ס״ק ב שמדברי הנתה״מ שם שהעתיק דברי הש״ך להלכה, וכן מדברי השער משפט שם ופלפולא חריפתא פ׳ הזהב סי׳ כ אות י, משמע שדעתם להלכה כן. ועוד הביא מש״כ בשער משפט שם ורעק״א בדו״ח ב״מ מט ב הנ״ל ובית מאיר אבהע״ז סי׳ צג סי״ד ושו״ת משכנות יעקב חו״מ סי׳ נט שאף במקום דלית ליה מיגו דפרעתי יכול לחזור בו, ולא מטעמיה דהג״א, אלא כיון שהוא מוחזק במעות יכול לומר דלכך לא חשש לחקור על אונאתו מיד. ושכ״נ מהמשל״מ מכירה פט״ז ה״ג.

ולפי״ז בנד״ד שהמוכר טוען שנתאנה והוא מוחזק בסכום של 17.000$, י״ל שיכול לתבוע הונאה אפי׳ אם עבר הזמן שיכל להראות לתגר, וכמו שהכריעו האחרונים שהביא הפת״ש לענין קונה שנתאנה והיה מוחזק בכסף. ועי׳ להלן בדברי הגר״י ווייס שליט״א ובתשובה לדבריו.

ו. אונאה למוכר בכדי שאין הדעת טועה

בשו״ת הרא״ש כלל קב סי׳ ד נשאל הרא״ש:

'הא דאמרינן בפרק הזהב נ ב מוכר לעולם חוזר, עד מתי יהיה זה. ועוד אפשר שהאדם דחוק לפי שעה וימכור שוה סלע בדינר מפני דחקו וכשיזדמנו לו מעות יחזיר המקח'. ובסוף התשובה כתב הרא״ש 'דאם זלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת נוטה שניכר שמפני דחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור כי ידע ומחיל'. והובא בטור סי׳ רכז.

וכתב במחנ״א הל׳ מכירה דיני אונאה סי׳ יט עפ״י הגמ' בב״מ סא א דהונאה לא שייך אלא כשלא ידע המתאנה, דקאמר שם מה להונאה שכן לא ידע דמחיל, תאמר ברבית דידע ומדעתו קא יהיב ליה וכו׳. (ועי׳ חי׳ ר׳ מאיר שמחה שם דהגמ׳ מיירי לענין הלאו דהונאה, דאינו אלא כשלא ידע המתאנה). וכתב המחנ״א דכל היכא דהוי בכדי שאין הדעת טועה, דניכר לכל דלא משום דלא ידע הוא דקא עביד, אלא ידע ומחל, אז ודאי מתנה הוא דיהיב ליה, אבל כל היכא דהוי בכדי שהדעת טועה (ועי׳ שות גליא מסכת ח״א סי׳ ב אות ח שבכדי שאין הדעת טועה היינו מחצי ואילך), ליכא הוכחה דמשום מתנה הוא דיהיב ליה, דשמא דעתו היה לתבוע הונאתו. וכ״ז אינו אלא היכא דההונאה הוי שתות דהמקח קיים, אבל אי הויא יותר מזה דהוי ביטול מקח, לא מצי לומר הכי, דאפוכי מטרתא למה ליה למיעבד. עיי״ש. וכן מבואר בנתה״מ סי׳ רסד ס״ק ח דכשהמקח בעין איך אפשר לומר דדעתו היה לחזור ולתבוע ולבטל המקח, דלמה היה לו לקנות מקודם, עיי״ש.

ולפי״ז בניד״ד שלטענת המוכר היתה כאן הונאה בשיעור גדול מאד, כיון שנתברר שמחיר הקרקע היה עשרות מונים ממה שמכר, ה״ז בכדי שאין הדעת טועה, בפרט לא אצל סוחר נדל״ן כדוגמת אביו של המוכר שניהל את המו״מ למכירת הקרקע, בזה כתב המחנ״א דניכר לכל דלא משום דלא ידע הוא דקא עביד אלא ידע ומחל, ובודאי מתנה הוא דיהיב ליה.

ז. הוטעה המוכר ע"י הקונה בשווה המקח

בשו״ת מהרי״ק שורש קיא נשאל אודות אחד מן האחים שנתפשר עם שאר אחיו לפטור חלקו מירושת אביו בעבור סך מה כאשר היה סבור שלא היו הנכסים מרובים כאשר היו וכן אמרו לו אחיו שלא היו הנכסים מרובים, ועל זה סמך ופטר את חלקו לאחיו בשביל דבר מועט לפי המגיע לחלקו, ושוב נודע שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפליים ממה שנתפשר עם אחיו. והשיב המהרי״ק דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש, שהרי הלכה רווחת היא בישראל דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרים וכו׳, כיון דאיכא למיתלי דבטעות היה, ואע״ג דהוה מילתא דלא עבידי אינשי למטעי, דמסתמא היה לו לידע וכו׳, כ״ש הכא שהטעוהו אחיו באמרם שלא היו הנכסים שוים כמעט החצי ממה שהיו שוים וכו׳, ואע״ג דקביל זוזי כ״ש דאומדנא דמוכח הוא שאם היה יודע שהיו הנכסים מרובים כל כך שלא היה מוחל, דלא עביד אינש דשקל מגמל׳ אונא. ולא מבעיא אם יתברר שאחיו הטעוהו בסך הנכסים, אלא אפי׳ מן הסתם רגלים לדבר איכא דבטעות היה, שהרי אין דרך למחול מאתים במנה, ואין לתלות דשפיר הוה ידע ואפ״ה מחל, אלא י״ל דטועה, ומש״ה חשבינן הונאה מחילה בטעות, כדאיתא בפ' הרבית, ולא אמרינן דשפיר ידע המוכר שהחפץ שוה יותר או איפכא ומחיל, אלא אומר דלא ידע דמחיל, דאין אדם מוותר ממונו חנם, כ״ש אם יתברר שהטעוהו בפירוש, דדבר פשוט שאין לך מחילה בטעות גדולה מזו. ע״כ. מפורש במהרי״ק שאם הוטעה המוכר ע״י הקונה בשוויות הממכר והסכים למכור לו במחיר מועט, ההסכמה היתה בטעות ובטלה. ורגלים לדבר שההסכמה היתה בטעות, שהרי אין דרך למחול מאתים במנה.

ח. זכייה בממכר שלא ידע עליו

פסק הרמ״א בשו״ע סי׳ רלב סעי׳ יח בשם הג״א ומרדכי ב״מ פרק אלו מציאות:

"קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו ואח״כ נודע שהיה בו כסף או זהב, זכה הלוקח, שלא זכה בו הסרסור מעולם הואי לולא ידע בו".

וכתב בנתה״מ ס״ק ח:

"דוקא בכה״ג שאין דרך להוודע כלל והוי כאבודה ממנו ומכל אדם דהוי הפקר, משא״כ במצא כסף שהוא כרוך במטלית ולא ידע מהו, וכיו״ב בדבר שדרכו להוודע, זכה". ע״כ.

וכתב בשו״ת שבט הלוי ח״ד סי׳ ריא שה״ה מכר לחבירו ספר עתיק שהיתה בו חתימת יד עתיקה, ולא העריך המוכר את שוויו של הספר בגלל אותה חתימה, כיון שהדבר אינו מכוסה, בכה״ג חשיב מצוי להוודע, והדין עם המוכר שיכול לתבוע זכותו על עילוי הספר בגלל החתימה שהיתה בו. ואף בנד״ד כיון שהעילוי בשווייה של הקרקע - אם נכונה טענת המוכר - היה יכול להוודע, הדין עם המוכר שיכול לתבוע זכותו על אותו עילוי במחיר. אלא שכאמור טענת הקונה שמכחישה יש לה סיוע בעדות הקונה האחרון, וע״כ אין מתקבלת טענת המוכר בזה.

אברהם דוב לוין

דיין ב

תגובה לאות א

ראיתי מש״כ ידי״ע האב״ד שליט״א דאף אם אין הולכין אחר אומדנא להוציא, מ״מ להחזיק מחזיקין עפ״י אומדנא. כבר האריך בזה בשו״ת שאילת יעבץ ח״ב סי׳ קמו, וכן הכריע דרק להחזיק אזלינן בתר אומדנא. וכ״כ בנתה״מ סי׳ טו ס״ק ב, וראיתו מהא דאין עד נעשה דיין, והא אין לך אומדנא גדולה מזו ואפ״ה אסור לו לדון, ע״כ כתב דאומדנא מהני רק לאורעי שטרא או לענין מיפך שבועה, אבל להוציא ממון ודאי לא מהני אומדנא. והא דמהני אומדנא להוציא מיתומים הוא רק באומדנא שהיא אומדנא לכל העולם ובדבר שהוא אומד לכל העולם אין זה בגדר עדות עיי״ש.

והא דכתב דבנידון דידן שטוען המוכר שעל אופן כזה שתהיה גישה מתוך הבנין עצמו לא היה מוריד מהמחיר, ואדרבא מחירה של הקרקע גדל בהרבה ע״י מכירתה לבעל גישה פנימית לתוכה, ולדעתו הוה אומדנא דמוכח דהמחיר היה בטעות, וכיון שהוא מוחזק בכסף והאומדנא היא לאוקמי ממונא אזלינן בתרה.

לענ״ד צ״ע בזה. דהנה בכתובות מז א איתא:

"נתארמלה או נתגרשה וכו׳ ר׳ אלעזר בן עזריה אומר מן הנישואין גובה הכל ומן האירוסין בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע״מ לכונסה".

ובתוס׳ שם ד״ה שלא הקשו וז״ל:

"וא״ת א״כ כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע״מ כן לקחה וכו׳. ואומר ר׳ יצחק וכו׳ דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת אחר דעתו וכיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק, ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח, דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש וכו׳, וכל הנהו דמייתי התם אין תלוי אלא בדעתו". ע״כ.

ועי׳ במשל״מ זכיה פ״ו ה״א דמפרש דברי התוס׳ דלכאורה קשה דהא גבי לא כתב לה אלא ע״מ לכונסה ע״כ יש דעת שניהם שלא רצתה להתקדש לו רק באופן זה שיתן לה התוספת כתובה, וכן זבין ואינו צריך למעות יש דעת לוקח ג״כ. וכתב המשל״מ דכוונת התוס׳ דהני לא חשיבי שיש דעת אחרת דכולהו הוה דומיא דיבמה וכו׳, דכיון דלא מפסדא מידי דאם ימות ולא יתנו לה התוספת חזרה כדמעיקרא, וכן נמי בזבין ואינו צריך למעות הלוקח אינו מפסיד אי הדר ביה זוזי דיהיב שקיל וכיון שאינו מקפיד סמכינן אאומדנא דמוכר, שאין הדבר תלוי אלא במוכר, וודאי סמכינן ע״ז דאנן סהדי שאינו רוצה ליכנס בשום ספק כיון שאין שכנגדו מקפיד במה שיארע אח״כ, אבל כל היכא דהוה דומיא דלוקח חפץ דאע״ג דאיהו לאו אדעתיה דהכי עבדי מ״מ הא איכא דעת מוכר דבכל ענין מכר מדלא פירש, לכן לא סמכינן אאמדנא דלוקח. עכת״ד.

מבואר מדבריו דאזלינן בתר אומדנא רק כשהדבר תלוי בדעתו לבד וחבירו אינו מקפיד, שאין לו שום הפסד, דאפילו יתבטל המקח הדר זוזי, אבל כשהדבר תלוי בדעת שניהם והשני מפסיד בביטול המעשה, לא אזלינן בתר אומדנא אף דהוה מוכחת, דהרי אין אומדים דעת האחד לבדו, ולפיכך הלוקח פרה ונטרפה אף דודאי הלוקח לא היה קונה אילו ידע שכך יהיה, מ״מ איכא דעת המוכר דמכר בכל ענין, מדלא פירשו בשעת מכירה והו״ל להתנות.

נמצא לפי״ז דאף אם נקבל טענתו של המוכר שעל אופן כזה שתהיה גישה מתוך הבנין עצמו לא היה מוריד במחיר אלא היה מעלה במחיר, והוה אומדנא להחזיק, מ״מ הכא הוה דומיא דלוקח פרה ונטרפה דלא אזלינן בתר אומדנא דהרי איכא דעת המוכר דהואיל ולא התנו בשעת מכירה מכר בכל ענין, ה״נ הרי איכא דעת הלוקח מדלא פירשו והתנו בשעת המכר, לקח בכל ענין, וא״כ לא אזלינן בתר אומדנא, דהרי הדבר תלוי בדעת שניהם, והלוקח מקפיד ומפסיד ודו״ק.

יתר מכן נראה דאין לקבל טענת המוכר דאילו ידע שתהיה גישה מתוך הבנין עצמו היה מעלה במחיר וודאי לא היה מוריד במחיר, דלא מסתבר לומר שרעיון כזה לא עלה על דעתו כלל בשעת המכר, דהרי הסבירות הראשונה היא לעשות גישה מתוך הבנין עצמו, ואומדנא שבכוחה לבטל דברים מפורשים אינה אלא היכא דבשעת מעשה לא עלה על דעתו שיארע מקרה כזה, כגון מוכר ע״מ לעלות לא״י ואירע אונס שלא חשב בשעת המכר, הוה אומדנא לבטל, אבל בנידון דידן ודאי חשבו ע״ז בשעת המכר, וכיון דלא התנו ע״ז, אין בכח האומדנא לבטל מה שהתנו.

ועי׳ נתה״מ סי׳ רל ס״ק א שהק׳ על המשל״מ הנ״ל דא״כ לקח בית ואח״כ גזר המלך שלא ידור הלוקח בעיר הזאת נימא דאדעתא דהכי לא זבן ונבטל המקח דליכא פסידא דהדר זוזי והדר בית, ע״כ מפרש דהתוס׳ איירי דוקא היכא דנטרפה מיד בעוד שלא היה ראוי להשתמש בה, דאז דמיא לארוסה דאמרינן דאדעתא דהכי לא קנה, ובזה הוכרח התוס׳ לחלק, אבל לוקח פרה ונשתמש בה, ואף אם היה ראוי להשתמש, ואח״כ אירע אונס, ע״ז לא הקשו התוס׳ דנימא דאדעתא דהכי לא זבין עיי״ש.

מבואר דבנידון דידן אף לפירוש הנתה״מ לא שייך לומר כאן טענת אומדנא דהרי המקח נגמר ואחר זמן נמצא גישה מתוך הבנין עצמו, אף אם נקבל טענת המוכר שלא עלה על דעתו רעיון זה, והוה אומדנא, הוה דומיא דלוקח פרה ונטרפה לאחר שנשתמש בה דלא אזלינן בתר אומדנא ודו״ק.

תגובה לאות ה

ומש״כ שם באות ה דהמוכר שהוא מוחזק במעות, וגם חצי הקרקע רשומה על שמו, נאמן לומר לא מחלתי במיגו דפרעתי, א״כ ה״ה במוכר שהוא מוחזק במעות. ע״כ.

לכאורה יש לדון בזה דהרי במוכר המיגו יכול להיות בטענת החזרתי, ובנידון דידן לאו מיגו הוא, דהרי ללוקח יש אסמכתאות שהוא פרע ונתן למוכר, וא״כ המוכר לא יכול לטעון החזרתי בלא ראיה. ואף לדברי הש״ך יכול לחייבו שבועה, שהרי נאמנותו הוא רק במיגו דפרעתי ואז היה חייב שבועה, עיי״ש בפת״ש שכתב כן לדעת ההש״ך. וגם קצוה״ח שם כתב דמסתימת כל הפוסקים משמע דלא חילקו בזה אלא הוה חזקה שמחל ולא אמרי׳ מיגו במקום חזקה, דס״ל לקצוה״ח דהוה חזקה אלימתא דמחל ולכן לא אמרי׳ מיגו. ולהש״ך לא הוה חזקה אלימתא ולכן אמרי׳ מיגו. כן ביאר שם הפת״ש. ואף אי נימא כהמשל״מ וסיעתו שהובאו בפת״ש דנאמן לומר לא מחלתי ולא מטעם מיגו, ואף דאין יכול לומר פרעתי מ״מ כיון שהוא מוחזק במעות נאמן לומר לא מחלתי, דלא חשש למהר ולבדוק אם נתאנה, ולפי״ז ה״ה במוכר שהוא מוחזק במעות יכול לחזור בו אף שעבר הזמן כדי שיראה. בניד״ד לא יוכל לחזור בו. דהאחרונים לא כתבו כן אלא כשלא מיהר לבדוק אם נתאנה או לא, בזה אמרי׳ כיון שהוא מוחזק במעות לא הו״ל למהר ולבדוק, ואין מזה ראיה שמחל מהא דלא מיהר לבדוק, וה״ה המוכר כשהוא מוחזק במעות יוכל לחזור בו אף שעבר הזמן כדי שיראה ולא מיהר לבדוק, אבל בניד״ד שלפי טו״מ הצדדים היה משמע שהמוכר ידע זה זמן רב שנתאנה, שהרי ידע שהלוקח מכר את חצי הקרקע בסכום גדול מאד, וא״כ מדוע לא תבעו לדין מיד, ומדוע לא טען לו שהונה אותו עד בואו לביה״ד אחר זמן רב. אלא ודאי בכה״ג אמרי׳ דמחל, ואין נאמן לומר לא מחלתי.

שוב מצאתי בשו״ת משכנות יעקב חו״מ סי׳ סד דבשיווי מכירת קרקע אין דין אומדנא. דז״ל שם ד״ה ועוד יש וכו׳:

"ודעת כמה פוסקים דאף שוה אלף בזוז אין כאן הונאה, ואין אומרים בזה אומדנא אילו ידע ששוה כ״כ לא היה מוכר בדמים מועטים, ואף מקח טעות אין להם, אלא ודאי אין בשיווי מכירת קרקע דין אומדנא", עכ״ל.

וכל האמור לעיל הוא להצד שנקבל טענת המוכר שלא ידע המחיר האמיתי של הקרקע ונתאנה, אבל לפי הנראה בנד״ד קשה לומר כן, שהרי נתברר והוכח שהאב הוא שניהל את המו״מ עם הקונה על מחיר העיסקה, והוא הרי סוחר נדל״ן ותיק, וא״כ סביר להניח שידע גם ידע בכמה אפשר למכור קרקע זו, וסבר וקבל, ולא שייך כאן לומר הונאה. ולכן טענת הלוקח שלפי החוזה צריך להחזיר לו סכום של $17.000 טענה היא, וחייב המוכר להחזיר ולקיים כל מה שנכתב בחוזה. כן נראה לפענ״ד.

תגובה לאות ו

ומש״כ דבניד״ד דלטענת המוכר היתה כאן הונאה גדולה, שנתברר שהקרקע שוה עשרת מונים ממה שנמכר, הוה יותר מכדי שהדעת טועה, ועוד דהוה לאחר זמן רב, וודאי ידע ומחיל, וכמש״כ הרא״ש בתשו׳ (נ.ב. תשו׳ זו הובאה בטור חו״מ סי׳ רכז ובשו״ע שם סעי׳ ט).

מצאתי סמוכין לדבריו שכ״כ בשו״ת משאת משה חו״מ סי׳ נד ד״ה ולענין (עמ׳ קמב-ד) במעשה שראובן קנה בית משמעות בחמישים גרושים ומת, והיורשים טוענים ששוה מאתים, ונתאנה אביהם, וראובן טוען ששמעון מכר מפני דוחקו, ואוקמי הבית ביד הלוקח, משום דאף את״ל דהיורשים נאמנו הרי הב״י בסי׳ רכז ס״ק מא הכריע דהלכה כהרי״ף והרמב״ם דאין הונאה לקרקעות לא שנא אונאה ולא שנא ביטול מקח [נ.ב. דלא כהרעק״א ודלא כמהרי״ט שהביא לעיל], דכיון דהרי״ף והרמב״ם מסכימים לדעה אחת הכי נקטינן [נ.ב. עי׳ דרכי משה שם אות ד שכתב דלא סמכינן אדבריו לפסוק הלכה מכח הסכמתן במקום שהתוס׳ והרא״ש חולקין, וכ״ש במקום שדעת רבינו אפרים מסכים לדברים וכמו שסתם בסוף סימן זה כדברי ר״ת והרא״ש. ומ״מ נראה דהממע״ה], ועוד אף לדעת הגאונים ודעמייהו דיש ביטול מקח בקרקע, הלוקח בא בטענה דמפני דוחקו מכרם בזול, ואף דקיי״ל דמוכר לעולם חוזר וכדאמרי׳ בהזהב, הרי כתב הרא״ש כלל קב סי׳ ד וז״ל:

"ומזה יש ללמוד דכיון דחזרת המוכר לעולם אינו אלא שאנו תולים שלא נתברר טעותו עד עתה הלכך אם זלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה ניכר במעשיו דמפני דוחקו מכרו והוצרך לזלזל, אינו יכול לחזור דידע ומחיל", עכ״ל.

הרי אף לדעת הרא״ש דעד פלגא אין הונאה, יתר מפלגא בטל מקח, מידה דהיכא דמינכרא דמפני דוחקו זבין, א״נ היכא דמזלזל יותר מכדי שהדעת טועה, דהוייא מחילה.

ועוד דכיון דהוה לאחר זמן רב דאיכא למימר דידע ומחיל, וכמו שכתב המהרימ״ט ח״א סי׳ צג וז״ל:

"ומה שטוען על המכירה הראשונה דבטלה מב׳ טעמים, אחת מטעם ההונאה ואחת מטעם ההרשאה וכו׳ אין בהם ממש, אי מטעמא דהונאה הוייא פלוגתא דרבוותא אי איכא הונאה ביותר על חציו. ועוד דאחר כמה שנים האי דמסתמא ידע ומחיל אע״ג דמוכר דליתיה לזביניה גביה אמרינן דלעולם חוזר, בקרקעות שעומדין לעיני הכל לא אמרינן הכי", עכ״ל.

הרי דברבות הימים בטלה טענת ההונאה ויש כאן מחילה, ע״כ תו״ד המשאת משה. 

הרי דניד״ד דמיא לעובדא הנ״ל דלטענת המוכר שנתאנה בשיעור גדול מאד, הוה יותר מכדי שהדעת טעה. ועוד דהוה לאחר זמן רב שידע שנתאנה ולא תבעו לדין עד שהתובע תבעו בביה״ד. ועוד דהלוקח טוען שלקח על עצמו סיכון וכך הוא דרכם של סוחרי נדל״ן ולפעמים מרויחים ולפעמים מפסידים, הרי ודאי אין כאן טענת הונאה.

ומתשו׳ הרא״ש שהביא המשאת משה מבואר דביטול מקח בהונאה הוה משום אומדנא דאדעתא דהכי לא זבין, דז״ל:

"ומזה יש ללמוד דכיון דחזרת המוכר לעולם אינה אלא בשביל שאנו תולים טעותו עד עתה, הלכך אם זלזל במכירתו וכו׳ אינו יכול לחזור בו דידע ומחיל" עכ״ל. 

מבואר דלא כהחזו״א אבהע״ז סי׳ נו אות ט שהביא לעיל דביטול מקח וטענת מומין אינו משום אומדנא דמוכח וחשיב כתנאי אלא דין בקנינים דבטלים כשיש אונאה גדולה במקח, וכמו שדייק האב״ד שליט״א מהמהרי״ט (ועי׳ לעיל בשם הגרב״ש סלומון שיישב את המהרי״ט, אפשר לומר כן גם על הרא״ש). ומה שהביא בשם הגליא מסכת שבכדי שהדעת טועה היינו עד פלגא כבר כתב כן הלח״מ בפי״ב ממכירה ה״ד והביאו הגליא מסכת ותמה עליו דל״ל לדייק זה מלשון הרמב״ם הו״ל לדייק זה מהברייתא עיי״ש. ומצאתי בשטמ״ק ב״ב עח א ד״ה ובשיטה כדברי הלח״מ, וז״ל:

"ומסתברא לי דאמרינן בכדי שהדעת טועה עד כדי דמיהן אבל טפי מכפל ודאי אין אדם טועה אפי׳ מי שאינו בקי במקח", ע״כ.

ועי׳ אולם המשפט סי׳ רכז ס״ז דכתב וז״ל:

"ונראה דאין זה תלוי בשיעור ההונאה אלא לפי הענין דלפעמים בחפץ אחד טועין הרבה, ובאחר אין דרך לטעות אפילו מעט, והכל לפי הענין וז״ב", ע״כ. 

וכ״כ בשו״ת בית שלמה יו״ד ח״ב סי׳ רא והוכיח כן ממש״כ הרמב״ם מכירה פי״ג ה״ח אלו דברים שאין להם הונאה הקרקעות והעבדים וכו׳ אפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין להם הונאה. וקשה מאי רבוותא הרי בכה״ג אף במטלטלין אין אונאה דהוה בכדי שאין הדעת טועה, אלא ודאי משכח״ל אף בשוה כפל כפליים לומר שטעה ומתבטל המקח עיי״ש. וכ״נ מהריטב״א ב״ב עח א וז״ל:

"ופסקו רבנן הלכתא כלישנא בתרא. וא״ת ס״ת או בהמה או מרגלית, נימא ידע ומחיל דהא ביותר מכדי דמיהן הוא. וי״ל דהתם הדעת טועה אפילו בסך גדול", ע״כ.

ועי׳ נמו״י שם. והנה במאירי ב״ב עז ב הביא פירוש אחר בזה בשם תלמידי גדולי המפרשים וז״ל:

"ראיתי שכתבו דכאן בכדי שהדעת טועה, בתוך שיעור שיראה לתגר או לקרובו ובכדי שאין הדעת טועה לאחר שיעור זה וכו׳. והנאני הדבר שאין ראוי להפקיע דין ביטול מקח ברוב הונאה, ולא עוד אלא שא״כ לא (למה) נשמטה מליכתב במקומה בדיני ההונאות" עכ״ל.

ואפשר ליישב דהריטב״א שם כתב דבכדי שאין הדעת טועה הוה כא״ל ע״מ אין לך אונאה (ב״מ נא א), והרשב״א בשיטמ״ק ב״ב עח א כתב וז״ל:

"דמסתמא כולי האי לא טעה ומידע ידע דהונאה אית ביה ואעפ״כ נתרצה במקח, והרי הדין כאותה ששנינו בברייתא בפרק הזהב נא ב חפץ זה שאני לוקח במאתיים יודע אני שאינו שוה אלא מנה אעפ״כ אין בו הונאה, וכן הלכה, דלישנא בתרא הוא", עכ״ל.

ולדבריהם דינים אלו נכתבו במקומם ודו״ק.

עי׳ ש״ך סי׳ רלג ס״ק ב שהביא בשם הרי״ו והש״ג דאף בכדי שאין הדעת טועה אם בא ואמר טעיתי דחייב להחזיר עיי״ש.

יהושע ווייס.

הערות 

ידי״ע כב׳ הדיין הגר״י ווייס שליט״א כותב שאין לשנות בנד״ד את מחיר הקרקע על סמך אומדנא, משני טעמים. האחד עפ״י תוס׳ בכתובות מז ב דכשיש דעת אחרת מקנה והאומדנא היא רק של הקונה אין מבטלין המקח, ואף כאן האומדנא להגדיל את המחיר הוא רק מצד המוכר ולא מצד הלוקח, וע״כ אין אומרים בזה אומדנא, והשנית, מצד הסברא, דכיון דהרעיון של יצירת גישה פנימית לתוך הקרקע היה קיים כבר בדעת המכר היה עליו להתנות שכאופן כזה יגדל המחיר, ומדלא התנה אין אומרים בזה אומדנא.

והנה מה שהביא מתוס׳ כתובות מז ב, כבר הביא בנובי״ק יו״ד סי׳ סט דברי החכם צבי בתשו' סי׳ מא שכתב שהתוס׳ הנ״ל חולקים על הרא״ש בענין משודכת שקלקלה אחותה ונשתמדה, דאדעתא דהכי לא קנס עצמו בשידוך, דלדעת תוס׳ אין אומרים כן, כיון דלאו בדידיה תליא מילתא אלא אף בדידה נמי. וכתב הנוב״י:

שעד כאן לא כתבו תוס׳ דבמוכר כיון שתלוי בדעת שניהם לא אזלינן בתר אומדנא דלוקח, היינו משום דמסתמא אין המוכר מתרצה לזה שאם יתקלקל החפץ יבוטל המקח, דאטו בשופטני עסקינן שיתרצה לזה שהוא רק טובת חבירו לבד, דלהיפוך שאם יקלקל המעות שיבוטל המקח הוא דבר שלא שכיח שיתקלקל מעות מזומנים, וא״כ כיון שמסתמא דבר זה הוא רק טובת אחד מהם והדבר תלוי בשניהם, מה אנן משגחינן בתר אומדנא דחד מנייהו, אבל בשידוכין בעובדא דהרא״ש שקלקלה אחות המשודכת דאמרינן אומדנא דמוכח דבשעת השידוך לא נתקשרו אדעתא שיפגמו משפחתם וישחיתו נחלתם, אומדנא זו היא טובת ב׳ הצדדים וכו׳ ע״כ.

והנה בניד״ד שהמוכר והקונה הסכימו שאם ימציא המוכר שביל כניסה לקרקע מבחוץ, יהיה מחיר הקרקע 40, ואם לא ימציא שביל חיצוני יהיה מחיר הקרקע 23 בלבד, אמנם המחיר המופחת היה לטובת הקונה, אך התנאי - שעליו אנו דנים באומדנא - היה לטובת שניהם, שאם תהיה לו אפשרות שימוש מבחוץ יהיה מחירו גבוה לטובת המוכר, ואם לאו מחירו יהיה פחות לטובת הקונה, וגם האומדנא בתנאי זה יכולה להתפרש לשני הצדדים, וגם לטובת הקונה, למשל אם ייתקל הקונה בסלע גדול שאינו מאפשר לפתוח פתח לקרקע, יוכל לטעון שעל דעת זה לא התחייב לשלם את המחיר הגבוה גם אם ימציא המוכר שביל גישה חיצוני, כי מה יתן לו ומה יוסיף לו שביל חיצוני כשאי אפשר להכנס ממנו לקרקע. ע״כ מודים תוס׳ שבאופן כזה אומרים אומדנא.

ומה שכתב ידי״ע הגר״י ווייס שליט״א שאין לדון אומדנא כשהיה הדבר ידוע בשעת המכר ולא התנו ע״ז, הנה הדבר מפורש בגמ׳ כתובות ג א בסוגיא דאונס ביום אחרון, ההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן ועד שלושים יום ליהוי גיטא, אתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא, ואמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי, ואמר שמואל לא שמיה מתיא, אונסא דשכיח שאני, דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. וביאר באור גדול סי׳ נד אות ט דמדלא אתני מוכח דדעתו אף על אונס כזה והוי כקבל בפירוש גם על אופן זה, ולא אמרינן אומדנא.

ומש"כ שאפי׳ אם בשעת העיסקה לא ידע המוכר את המחיר אינו יכול לתבוע הונאה לאחר שנודע לו המחיר ולא תבע, מכיון דידע ומחיל, אע״פ שהוא מוחזק במעות, לא מבעיא לש״ך שמוחזק נאמן לומר לא מחלתי אלא רק במיגו דפרעתי, דבר שאינו שייך בניד״ד כיון שלקונה יש מסמכים ששילם ולמוכר אין מסמכים שהחזיר, אלא אפי׳ לאחרונים הסוברים שאם היה מוחזק נאמן לומר לא מחלתי, זה דוקא כשיכול לטעון שבגלל שהיה מוחזק לא מיהר לבדוק ולברר המחיר, אבל בנד״ד שהמוכר ידע כבר זמן רב על המחיר שהקונה הצליח לקבל בעד חצי מהקרקע, א״כ חוסר תביעתו היא ראיה שמחל. אינו מוכרח לענ״ד. דאמנם לשון כמה מהאחרונים הוא כמו שכתב הגר״י ווייס שליט״א, אבל לא כל האחרונים שהביא הפת״ש שם נקטו לשון זה. עי׳ לשון בית מאיר שם דכשהיה תפוס אמרינן דלא תבע מפני שהיה מוחזק.

ויותר נראה כן מדברי המשכנות יעקב דלא שייך לומר שמחל אם לא תבע בשיעור דכדי שיראה אלא רק כשכבר ההונאה תח״י המאנה, והוא צריך להוציא גזילו מתח״י, אבל כשעדיין הונאתו בידו אין ראיה כלל דידע ומחל וכו׳, וכן יראה מבואר מלשון הרמב״ם שכתב בריש פי״ב מהל׳ מכירה אסור לקונה או למוכר להונות וכו׳ ואין לוקין וכו׳ שניתן להישבון, ואחד שהונה במזיד או בשוגג חייב לשלם וכו׳. וכמה תהא ההונאה ויהיה חייב להשיב וכו׳. וכתב ה״ה וז״ל: ועד מתי יש לו לחזור ולבטל המקח או לתבוע ההונאה וכו׳. והוא ג״כ לשון המחבר בשו״ע. ומבואר בלשונו דכל עיקריה דהאי דינא אתשלומי הונאה קאי, וקאי אדלעיל שכתב חייב להשיב, וע״ז סידר כל הדינים הבאים אח״כ, אבל כל זמן שעדיין ההונאה תח״י אין זה בכלל עשה דהשבת הונאה רק בכלל לאו דאל תונו וכו' שהוא כמו לאו דלא תגזול וכו׳, ולא מצינו שיעור כדי שיראה על עבירת הלאו רק על קיום עשה להשבה אבל לא על עקירת הלאו, והאיך בסברא בעלמא דשמא ידע ומחיל נתיר לגזול את חבירו בקום ועשה ויעבור בלאו. וגם מה מועיל בזה מחילה אם אדם אומר לחבירו אני מוחל לך מה שתגזול ממני, המפני זה יהיה מותר לגוזלו ויניח לו לעבור בד"ת, ואין מחילה מועיל במה שכבר ביד חבירו, ודוקא בחוב, אבל מה שעדיין תח״י אין מועיל מחילה כלל כמבואר בכל הפוסקים, וכ״ש בזה שאין כאן רק ספק מחילה מדשתק, ואיך יוציא מתח״י עבור זה וכו', דכיון שהלה מוחזק בסך מסויים מדמי המקח יכול לעכבם בעד הונאתו ואף לזמן מרובה ואין בזה שיעור כדי שיראה ואין שתיקתו ראיה למחילה כלל. והבא לכופו להוציא מידו המעות הוא עובר עדיין בלאו דלא תונו ומחזיק בידי עוברי וכו׳, ועי׳ מש״כ הראב״ע בפ׳ לא תונו שכ׳ לשון רבים דקאי על המסייעים בזה. עכ״ל המשכנות יעקב. ומסתבר שאין בזה מחלוקת בין האחרונים, ולד״ה אין נפ״מ לדינא בין אם ידע שנתאנה ולא תבע, או לא ידע מכך כלל, דבין כך ובין כך נאמן לטעון שמה שלא תבע הונאתו מפני שהיה מוחזק ולא חשש.

ומש״כ הגר״י ווייס שליט״א דכיון שאת ניהול העיסקה עשה אביו של המוכר והוא סוחר נדל״ן ותיק, סביר להניח שידע היטב את מחיר הקרקע וסבר וקבל, הנה זה נכון לדעת ר׳ יהודה במשנה נא א שאין הונאה לתגר ואליבא דרב נחמן בגמ׳ שם לפי שהתגר מידע ידע זבינתיה כמה שויא ואחולי אחיל גביה והאי דזבנה הכי משום דאתרמיא ליה זבינתא אחריתי והשתא מיהא קא הדר ביה. אבל חכמים חולקים על ר׳ יהודה וסוברים במשנה שם שיש הונאה לתגר, ופסק הרמב״ם מכירה פי״ב ה״ח ושו״ע סי׳ רכז סעי׳ יד דכשם שיש הונאה להדיוט כך יש הונאה לתגר אע״פ שהוא בקי. וכתב בנתה״מ ס״ק ט דמחמת שהוא להוט על קנייתו אינו מדקדק שפיר.

אמנם נראה מטעם אחר שבנד״ד אין המוכר יכול לחזור בו בטענת הונאה לאחר שעבר זמן דכדי שיראה, והוא עפ״י מש״כ בדו״ח רעק״א ב״מ שם שהמוכר אם היה מוחזק יכול לחזור בו אם נתאנה זה דוקא אם עדיין לא היה קנין גמור רק לענין מי שפרע, דבזה ליכא ראיה דמחל מדשהה כדי שיראה, די״ל דסמך עצמו על מה שבידו לחזור ע״י קבלת מי שפרע, כיון דעדיין אין המקח נגמר בשלימות ובידו לחזור ע״י מי שפרע אינו מחוייב להראות לתגר, אבל אם עשה קנין אחר חוץ מכסף, כיון דאין בכוחו לחזור ואין לו על מה לסמוך, מוכח דמחל. עיי״ש. לפי״ז בנד״ד שמדובר בקנין קרקע שנקנה בכסף, וגם חוץ מכסף כתבו גם חוזה, וחלק מהעיסקה גם הועברה בטאבו, כיון דאין בכוחו לחזור מהעיסקה, אם שהה יותר מכדי שיראה לתגר אינו יכול לחזור בו, דמוכח דמחל.

א.ד.ל