חובות מעסק שהיה רשום ע"ש התובע

התביעה

התובע והנתבע היו שותפים בחנות ב' ומסעדה בירושלים מיולי 2009 עד סוף אפריל 2015. העסק היה רשום על שם התובע. העסק נקלע לחובות ונמכר לא' ב29 במרץ 2015. העברת הבעלות הייתה בסוף אפריל 2015.

התביעה הרצ"ב מקורה בתקופת השותפות, כאשר התובע טוען שהוא היה מוכרח לשלם לספקים מע"מ וביטוח לאומי ועוד סכומים גדולים בגלל שהעסק היה רשום על שמו, ולכן הוא לקח אחריות על הכל, כאשר הנתבע התכחש לכל. כתוצאה מהנ"ל הוא בחובות גדולים, ונאלץ אולי למכור את ביתו בכדי לשלם משכנתא, שהיה מוכרח לקחת בכדי לממן את החובות, כאשר הנתבע חי בטוב והוסיף קומה לביתו.

בהתחלה התובע תבע סכום של מאות אלפי שקלים, בגלל כל חובות הספקים וכו' שהוא שילם. ברם תוך כדי הדיונים התברר שאכן היו חובות של כשמונה מאות אלף שקלים בתקופת מכירת העסק, אבל כל אלו שולמו מהחשבון המשותף, מכספי המכירה, ומהכנסות רבות שנכנסו לחשבון המשותף לפני ואחרי מכירת העסק. כך הבהיר לנו ו' כאשר הגיע לישיבה בהזמנת הצדדים, והציג את היומן של החנות ואמר שכל חובות הספקים, כשמונה מאות אלף שקלים, שולמו על ידי שיקים מהחשבון המשותף.

בכדי להמחיש את הנ"ל, נציין כאן שההוצאות של החשבון המשותף מאפריל 2015, היינו החודש אחרי מכירת העסק עד סוף אוגוסט 2015 הסתכמו ב-1,409,056 ש"ח. סביר להניח שכספים אלו שולמו לספקים וכו' שהיו חייבים להם. מתחילת שנת 2015 עד סוף אוגוסט 2015 ההוצאות של החשבון המשותף היו 2,624,636 ש"ח, די והותר לשלם החובות של הספקים!

מצורף כאן פירוט ההוצאות וההכנסות של החשבון המשותף, מינואר עד סוף אוגוסט 2015 על פי דפי חשבון של החשבון המשותף– נספח 2 המצורף לתיק.

 הוצאות. הכנסות.

ינואר 2015 368,126 ש"ח 405,919 ש"ח

פברואר 403,704 ש"ח 405,034 ש"ח

מרץ 443,750 ש"ח 663,450 ש"ח

אפריל 407,637 ש"ח 597,650 ש"ח

 הוצאות הכנסות

מאי 384,402 ש"ח 267,527 ש"ח

יוני 275,328 ש"ח 113,354 ש"ח

יולי 230,238 ש"ח 615,723 ש"ח

אוגוסט 111,451 ש"ח 126,605 ש"ח

סה"כ מאפריל עד סוף אוגוסט

 1,409,056 ש"ח 1,720,859 ש"ח

סה"כ מתחילת ינואר עד סוף אוגוסט

 2,624,636 ש"ח 3,195,262 ש"ח

לאור כל זה התביעה הקונקרטית של התובע היא:

1.         180,000 ש"ח שהתובע העביר לחשבון המשותף מ-8 ביולי 2015 עד 20 ינואר 2016. התובע הציג מסמך "פירוט העברות שבוצעו בחשבון" לגבות דבריו נספח 1 המצורף לפסק.

2.         סכום של כ-76,000 ש"ח שהועברו לחשבון המשותף. התובע לא הביא אסמכתא מפורטת לסכומים אלו אלא ציין בדף חשבון כל העברה שבוצע מבנק מזרחי או בנק הפועלים ממרץ 2004 עד דצמבר 2015 נספח 2 לפסק.

3.         חוב של 28,000 ש"ח שעדיין חייבים למוסך מתקופת השותפות- נספח 3 לפסק.

4.         18,000 ש"ח ששילם לט' על סחורה של תקופת השותפות.

5.         12,000 ש"ח ששילם על ביצים של תקופת השותפות.

6.         14,000 ש"ח ששילם לאנג'ל מתקופת השותפות - נספח 8 לפסק.

7.         40,000 ש"ח שהיו חייבים בשביל ארנונה למחמש מתקופת השותפות, ממנו הוא שילם 8,000 ש"ח.

8.         חוב של 10,000 ש"ח שהיו חייבים לז', ממנו הוא שילם 5,000 ש"ח.

9.         חוב של 117,048 ש"ח למס הכנסה שהתובע שילם, ראה נספח 16 פירוט החוב והשיקים ששילם לכסות החוב.

10.     חוב של 180,000 ש"ח שהיו חייבים לביטוח לאומי, ועל ידי השתדלות שלו צומצם ל90,209 ש"ח ב-96 תשלומים של 939 ש"ח ממרץ 2017 עד פברואר 2025.

11.       התובע טוען שהנתבע ניהל את החנות ברשלנות ובחובבנות, ומעבר לכך לקח לעצמו סחורה מהחנות בסכומים גדולים, וזו הסיבה לכישלון העסק. הקוד של הקופה אבד, ולכן אי אפשר להגיע לפירוט החובות של הנתבע בגלל שזה עולה כמה אלפים, כדי שהחברה יפתחו את הזיכרון של המחשב ואין לו כסף לשלם על כך. לולא זה הייתה מתגלה האמת.

טענות הנתבע

1.הנתבע טוען שלקח על עצמו לשלם חוב של 100,000 ש"ח, שהבנק הזרים לחשבון המשותף, ואכן עמד בזה, וזה עתה סיים לשלם החוב. הוא סיפק אסמכתאות לכך.

2.הנתבע טוען גם ששילם לד', שעבדה כקופאית בחנות סך 40,000 ש"ח שהיו מחייבים לה ועבד בניקיון במשך שנה בכדי להרוויח סכום זה.

3.הנתבע טוען שהתובע שלשל לכיסו סכומים לא ידועים מהמסעדה שהיה מסונף לחנות והתובע ניהל. כראיה על כך:

1. הנתבע הציג קבלה ממחלקת גזברות של המועצה ע"ס 14,340.48 ש"ח לאחר נקוי מס במקור, לטובת המסעדה ששולם לחשבונו של התובע הפרטי. נאמר שם "הסכום הועבר לפי בקשתך לחשבון...  בסניף...". החשבון המשותף היה בבנק פאג"י ולכן כסף זה לא הגיע לשיתוף.

2. הרבנית ביקשה מהנתבע לחתום על הסכמתו לשלם לתובע ישיר את המגיע למסעדה מוועדת החסד של מ'. הנתבע טוען ש"חתם מתוך אימון ולא שאל שאלות כלל".

3. התובע העביר לחשבונו בבנק הפועלים כ-70,000 ש"ח מהחשבון המשותף, בטענה שאלו ישמשו אותם בשעת הצורך.

4. הנתבע טען שהכספים הרבים האלו שלא הגיעו לאמצע, הם הסיבה לכישלון העסק, ולא הניהול שלו שהיה ישר ולעניין.

כתגובה לטענות של התובע. נעבור על הטענות אחת לאחת.

1. מה-180,000 ש"ח הנ"ל שהתובע העביר 30,000 ש"ח שהועברו ב8 ביולי 2015 היו כספי מכירת הרכב המשותף. התובע הודה לזה. 40,000 ש"ח שהתובע העביר באוגוסט 2015 היו החזר של כספי מע"מ, שהתובע הוציא מן השותפות לשלם למע"מ על חשבון העסק החדש שפתח, היינו המשך המסעדה, ועכשיו החזיר. בית הדין פנה לרו"ח של התובע מר ה' שאישר ש"חלק מן ההעברה הזו היה בשביל העסק החדש של התובע, אבל הוא לא ידע כמה. הוא אמר שיברר העניין מול מע"מ. זה היה לפני כחודשיים וטרם קיבלנו ההבהרה על כך. 7,000 ש"ח היה החזר של 7,000 ש"ח שהתובע הוציא מן האמצע ועכשיו החזיר. הנתבע הביא אסמכתא (נספח 7) שאכן התובע הוציא 7,000 ש"ח מן האמצע, וטוען שההעברה הנוכחי היא החזר של הנ"ל.

2.         הנתבע אמר שאינו מכיר בהעברות האלו.

3.         הנתבע אמר שלא נראה לו סביר שהיה חוב כזה גדול לדני, וטוען שאולי זה חוב חשמל של אחרי פירוק השותפות.

4.         הנתבע טוען שהיה הרבה סחורה במסעדה בשעת הפירוק שעבר להתובע, כאשר הוא המשיך להפעיל המסעדה באופן עצמאי, ואולי התשלום הוא על סחורה זו. מעבר לכך היה הרבה ציוד במסעדה שעבר להתובע ביחד עם המוניטין של המסעדה, ועל כל זה הנתבע אף פעם לא ביקש תמורה. ולכן זה ודאי מתקזז מול תשלום זה.

5.         הנתבע אמר שא' שילם לביצים, כאשר הוא התחיל להפעיל את החנות, בגלל שרק כך היה יכול להבטיח לעצמו אספקה של ביצים. התובע לא שילם על כך.

6.         הנתבע אמר שהוא אינו מכיר בתשלום זה לאנג'ל.

7.         הנתבע הודה לחוב זה ואמר שאינו יודע בדיוק הסכומים וכו'.

8.         הנתבע אמר שהבין שההלוואה הזו הייתה גמ"ח ואינו צריך לשלם אותו כלל.

9.         הנתבע טוען שהחוב למס הכנסה שולם מהחשבון המשותף.

10.       הנתבע אמר שאינו מכיר את החוב הזה לא לכאן ולא לכאן.

11.       הנתבע אמר שהוא ניהל החנות בצורה אחראית וטוען שדווקא התנהלות של התובע במסעדה דרדר את העסק. הוא טען שאם התובע היה מכניס לעסק כל הרווחים של המסעדה, היו מסיימים כל התהליך הנ"ל בלי חובות.

תגובות של התובע לטענות של הנתבע

התובע הטיל ספק אם אכן הנתבע שילם את החוב בסך 100,000 ש"ח, הואיל והוא ואשתו ממשיכים לקבל התראות על חובות שלא שולמו.

התובע התרעם על כך שלא עודכן בחוב לד', וגם הטיל ספק אם אכן שולם חוב זה.

התובע התקשה להסביר את הקבלה מהמועצה, שלפיה הוא שלשל לכיסו הפרטי כסף של המסעדה, וטען שאולי המסמך זויף.

התובע הכחיש שלקח לעצמו את התשלומים של היישוב מ'.

התובע הודה שהעביר כ-70,000 ש"ח של כספי השותפות לחשבונו בבנק הפועלים, אבל טען שעשה כן כדי להראות נזילות בחשבון, כדי שיוכל לקבל הלוואות לטובת השותפות. בהזדמנות אחרות אמר שהשתמש בכסף זה כמו שהנתבע לקח סחורות מן החנות לצרכי עצמו. הנתבע הודה שהוציא סחורות מן החנות לצורכו, אבל טען שכך נהגו כולם. בהזדמנות אחרת אמר ששילם לספקים ועובדים בשחור מהכספים האלו. התובע הודה שמה-70,000 ש"ח נמצא בידו 20,000 ש"ח שלא הוציא על תשלומים.

התובע כאמור הודה ש-30,000 ש"ח שהעביר לחשבון המשותף היה ממכירת הרכב, אבל הכחיש שה-7,000 ש"ח היה החזר, וגם הכחיש הטענה שהוציא כסף מן האמצע, כדי לשלם מקדמה למע"מ על חשבון העסק החדש שלו.

התובע טען שהוא לא רצה לקחת המסעדה, אלא רצה למכור אותו, מיהו כאשר ראה שאין ברירה - המשיך לנהל אותו, ולכן אינו חייב לשלם על כך להנתבע.

נעיין עכשיו בטענות אלו בע"ה.

טענה 1 של התובע.

התובע העביר 180,000 ש"ח לחשבון המשותף, בין תאריכים 8 ביולי 2015 עד 20 בינואר 2016 כמו שמופיע ב"פירוט עברות שבוצעו לחשבון" (נספח 1 המצורף לפסק).

כאמור מהסכום של 180,000 ש"ח שהתובע העביר לחשבון המשותף צריכים להוריד 30,000 ש"ח שהוסכם שמקורו במכירת המכונית של השותפות.

הנתבע הציג לבית הדין מסמך של הבנק "פירוט העברות שבוצעו מהחשבון" שב-22 למרץ 2016, זמן רב אחרי פירוק השותפות, התובע העביר לחשבון שלו 7,000 ש"ח מהחשבון המשותף. (נספח 7 המצורף לתיק). ההעברה הזאת מקזזת ההעברה של סכום זהה, שהתובע ביצע לחשבון המשותף ב16 ליולי 2015.

אכן אין קשר הנראה לעין בין שתי העברות אלו, אבל המסמך אכן מחזקת טענתו של הנתבע, שאין להתייחס להעברה של 7,000 שהתובע ביצע, והואיל והנתבע הוא מוחזק - מתקבלת טענתו בזה.

בקשר ל-40,000 ש"ח שהנתבע טוען שהם החזר של כספים שהתובע הוציא לשלם למע"מ על חשבון העסק החדש שלו, ולכן אין עליו להחזיר אותם, אכן דבריו קיבלו סימוכין מהרו"ח של התובע עצמו, שאמר ש"חלק מהכספים האלו הם החזר של מקדמה לעסק החדש. ברם אנחנו עדיין מחכים לתוצאות הבירור של הרו"ח הנ"ל. עקב כך אי אפשר לחייב הנתבע לשלם סכום זה, גם בגלל שהוא מוחזק, וגם בגלל שהטענה עצמה היא טענת ספק, הואיל והרו"ח של התובע עצמו הטיל בה ספק. אנחנו נתייחס לטענה זו יותר בפרטות, אם וכאשר נקבל תוצאות הבירור של הרו"ח בע"ה.

אכן ב-17 ביולי 2020 קיבלנו לידינו הדו"ח של רו"ח י' נספח 20 לתיק שבו הוא מפרט בפרוטרוט כל הוצאה למע"מ ומס הכנסה שנעשה בחשבון השותפות לאחר פירוק השותפות והגיע למסקנה ש-32,424 ש"ח שהם 17,344 תשלומי מע"מ ו-15,080 ש"ח תשלומי מס הכנסה לטובת העסק החדש של התובע מן האמצע. אם כן נקבל את טענת הנתבע שצריכים לקזז 32,424 ש"ח מההכנסות של התובע לאמצע.

סיכום פרק זה:

יש טענה מבוררת על 110,576 ש"ח מתוך הטענה המקורית של 180,000 ש"ח.

טענה 2 של התובע

התובע הציג דפי חשבון של החשבון המשותף (נספח 2 של מסמכים שצורפו לפסק זה), בהם ציין העברות שנעשו מבנק מזרחי ובנק הפועלים לחשבון המשותף. חלק מהעברות אלו מקבילות להעברות שהתייחסנו אליהם כבר למעלה ב"טענה 1 של התובע", ומופיעים גם בנספח 1 הנ"ל "פירוט העברות שבוצעו לחשבון", וצוין מפורשות שהועברו מחשבון בנק של התובע.

ברם סכום של בערך 76,000 ש"ח נוספים מופיעים בדפי חשבון אלו, בלי ציון מפורט של מקור ההעברה, אלא עם הסבר "זכוי מבנק פועלים" או "זכוי מבנק מזרחי", בלי ציון של מספר חשבון או שם המעביר. התובע טוען שהעברות אלו נעשו על ידו.

חלק מן ההעברות האלו מקבילים בתאריכים שלהם להעברות שמופיעות בנספח 1 הנ"ל "פירוט העברות שבוצעו לחשבון", ששם צויין גם מקור ההעברה. על יד הקבלה זו אפשר לבדוק את מקור העברות של חלק מן תביעה של התובע. בדיקה זו מעלה שלא כצעקת.

כמה דוגמאות:

התובע ציין שב-8 בינואר 2015 העביר 9,529 ש"ח לחשבון המשותף. עיון בנספח 1 מגלה שהעברה זו בוצעה על יד גינת עדן ע"ר. התובע ציין העברה שבוצעה ב18 בינואר 2015. עיון בנספח 1 מגלה שהעברה זו בוצעה על ידי מ. ד. – אגודה. התובע ציין להעברה שבוצעה ב9 בפברואר 2015. עיון בנספח מגלה שהעברה ז בוצעה על ידי גינת עדן. התובע ציין להעברה שבוצעה ב17 בפברואר 2015. עיון בנספח 1 מגלה שהעברה זו בוצעה על ידי מהלא בנימין ומי. וכן זה של 23 מרץ 2015 שבוצעה על ידי מומודיה סחר, וכך עוד 3 העברות שהתובע ציין אליהן וטען שהוא ביצע אותן, ומתברר שבוצעו על ידי אחרים.

על פי זה ברור שאי אפשר לזקוף את העברות הנ"ל לטובת התובע.

מיהו נראה שלא נזקוף לטובת התובע גם שאר ההעברות שהתובע ציין אליהן, גם כאלו שאינן בטווח התאריכים של ההעברות שמופיעות בנספח 1, אע"פ שאין הוכחה ברורה שמקורן אינה מהתובע. וזה בגלל שאחרי שהוכח שרוב ההעברות שהתובע ציין אליהן אינן שלו, סביר להניח שגם שאר ההעברות כנ"ל, ונראה שהתובע ציין באופן שרירותי כל העברה שנעשה מבנק מזרחי או בנק הפועלים, כשלו, בלי ראיה מוכחת שאכן הן שלו.

סיכום פרק זה:

לא נזקוף לטובת התובע ההעברות שציין אליהן בדפי חשבון מעבר לאלו

שמופיעות בנספח 1 מפורשות שמקורן ממנו.

טענה 3 של התובע

התובע טען שיש לשותפות חוב של 28,000 ש"ח אצל המוסך, והביא אסמכתא לכך נספח 3 ו4 המצורף לפסק.

אכן בעיון במסמך שהתובע הציג, וכן בשיחה עם בעל המוסך התברר שאכן החוב של השותפות למוסך ביום 1 מאי 2015, תאריך פירוק השותפות היה 26,844 ש"ח מתיקונים וכו'. פירוט החיובים יש בנספח 3 המצורף לפסק ובמחשב של המוסך יש פירוט יתר. לא מדובר בחובות שמקורם בחשמל של המסעדה, אלא בעבודה על המכוניות של השותפות. עיין בנספח 4 דוגמאות של חשבוניות ורשימת תיקונים ע"ס 16,762 ש"ח ועוד 2,000 ש"ח. ואע"פ שתאריך החשבונית הוא אחרי פירוק השותפות, צוין בדף שמקור החיוב מתקופת השותפות.

כמובן בעל המוסך מחכה בכיליון עיינים לפירעון חוב זה.

סיכום פרק זה:

השותפות חייבת למוסך 26,844 ש"ח, חצי ישולם על ידי התובע וחצי על ידי הנתבע.

טענה 4 של התובע

התובע טען ששילם 18,000 ש"ח לט'.

בעיון בכרטיס עבודה שט' שלחו לבית הדין באדיבותו כתוב שב30 אפריל 2015, היינו יום לפני שהמכר של החנות הייתה בתוקף, וממילא יום לפני פירוק השותפות, החוב של השותפות היה ע"ס 12,467 ש"ח. ראו נספח 5 המצורף לתיק.

מיהו נראה לקבל טענת הנתבע, שהיה ברשות המסעדה סחורה וציוד שווה הרבה יותר מסכום זה. גם המוניטין של המסעדה שווה הרבה כסף. ואע"פ שהתובע טען שלא רצה להמשיך להפעיל המסעדה, רואים שבפועל הפעיל אותו, והעסק התקיים מאז עד לא מזמן, והיה לו הכנסות משמעותיות. עיון בדפי החשבון של השותפות, נספח 2 מעלה שבחודש אפריל 2015, החודש האחרון של השיתוף, המסעדה הכניס 131,000 ש"ח. ובחודש שאחרי זה הכניס כ-52,000 ש"ח. ועיין בהמשך הכנסה מהיישוב מ' לבד שעמד על עשרות אלפי שקלים בחודשים אלו. נראה שהעסק היה חי ומכניס, ועובדה שהתובע החליט להמשיך להפעיל אותו.

לפי זה נראה לקבל טענת הנתבע, ש"חיוב זה לט' מקוזז על ידי הציוד והסחורה שהיה בעסק, וכן על ידי המוניטין שלו.

סיכום פרק זה:

לא נחייב הנתבע על התשלום של 12,467 ש"ח שהתובע שילם לט' כאשר לוקחים בחשון התמורה שהתובע קיבל בציוד וסחורה ומוניטין של המסעדה.

טענה 5 של התובע

התובע טען ששילם 12,000 ש"ח על חוב ביצים מזמן השותפות.

הנתבע הציג לפני בית הדין כרטיס עבודה של סאל שיווק, נספח 6 המצורף לפסק, שמופיע שם שאכן א' שילם את חוב הביצים של החנות.

סיכום פרק זה:

נדחתה טענת התובע ששילם חוב הביצים של השותפות.

טענה 6 של התובע.

התובע טוען ששילם לאנג'ל 14,000 לסלק חוב של השותפות. התובע אמר שאינו יודע על זה כלום.

התובע אכן הציג לפני בית הדין כרטיס עבודה של אנג'ל, נספח 8 המצורף לפסק, שמופיע שם שהחוב של התובע צרכנית ב' לאנג'ל ב-30 אפריל 2015 היה 14,804 ש"ח. הוא הציג קבלה של אנג'ל שכתוב ש"חוב הסכום זה. שולם במזומן ב-8 ביולי 2015 וב13 אוקטובר 2015.

סיכום פרק זה:

מתקבלת טענת התובע ששילם לאנג'ל חוב של השותפות ע"ס 14804 ש"ח.

טענה 7 של התובע

התובע טוען שיש חוב ארנונה לב' ע"ס 40,000 ש"ח ממנו שילם 8,000 ש"ח.

הנתבע לא הפריך טענה זו אלא אמר שצריך לבדוק.

סיכום פרק זה:

מתקבלת טענת התובע שיש חוב לב' של 40,000 של השותפות, חצי על התובע וחצי על הנתבע. אם יתברר שהתובע שילם חלק מן החוב, אז החיוב שלו מתקזזת מול הסכום שהוא כבר שילם.

טענה 8 של התובע

התובע טוען שהיה לשותפות חוב של 10,000 ש"ח לז', ממנו שילם 5,000 ש"ח.

הנתבע טען ש"חשב שזו לא היתה הלוואה אלא גמ"ח. בשיחה עם ז' התברר שאכן מדובר בחוב שדורש תשלום.

סיכום פרק זה:

על הנתבע לשלם חלקו בחוב לז' ע"ס 5,000 ש"ח.

טענה 9 של התובע

התובע הציג תדפיס של רשות המיסים נספח 7 שבו פורט 8 שיקים ע"ס 14,631 ש"ח כל אחד, מ14 באוגוסט 2015 עד 14 מרץ 2016. התובע טען ששיקים אלו היו מחשבונו הפרטי. הנתבע טוען שיצאו מן החשבון המשותף.

בעיון בדפי חשבון של החשבון המשותף, נספח 2 מתברר שאכן שיקים אלו יצאו מהחשבון המשותף.

מתקבלים דברי הנתבע שהתשלום הזה נעשה מן האמצע.

א. טענה 10 של התובע.

התובע הציג הסדר עם הביטוח לאומי שבמסגרתה עליו לשלם 90,209 ש"ח ב-96 תשלומים של 939 ש"ח לחודש נספח 14. התובע דורש שהנתבע ישלם את חלקו.

הנתבע אמר שאף פעם לא שמע על חוב זה, ולכן לא יכול להגיד עליו לא לכאן ולא לכאן.

התובע טען עוד שהנתבע לא ייהנה מהמאמצים שלו להסדיר החוב, ולקבל הנחות מהביטוח לאומי, אלא ישלם חלקו במחיר המלא של החוב.

נראה שאין לקבל טענת התובע בזה, על פי דברי הרמ"א חו"מ רסד,ד:

"ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו, דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו, אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר".

זאת אומרת אם אחד השתדל להציל עצמו, וחבירו ניצול עמו, אם המציל לא היה צריך לעשות שום דבר מיוחד בהשתדלות שלו, בגלל חבירו - הניצול אינו חייב להחזיר לו כלום.

אמנם עיין רמ"א שם בהמשך שהוסיף:

"ונ"ל דוקא שירד תחילה להציל שלו, אלא שהציל גם כן של חבירו עמו אבל אם ירד על דעת שניהן - חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חבירו וכמו שנתבאר. כן נראה לי".

לפי זה היה נראה שהנתבע צריך לשלם, הואיל והתובע ירד להציל בשביל שניהם.

אמנם נראה שהדין אינו כן מכמה סיבות:

א. דברי הרמ"א נאמרו שם על מציל ספריו של חבירו כאשר נותן לחבירו משהו בעין. בזה יש דין יורד לתוך שדה חבירו, בגלל שמעשיר את חבירו. אבל בנידון שמציל חבירו מנזק, או שמציל את גופו, שם הרמ"א לא חילק חילוק זה, אלא בזה אם לא הוציא הוצאות על חבירו פטור, גם אם התכוון להציל את חבירו.

ב. בנידון דידן, שהחוב בביטוח לאומי הוא על שם התובע בלבד, בזה ברור שהתובע ניגש לצמצם החוב בשבילו עצמו, ולא עשה כן בשביל שניהם, שהרי לפי השלטונות כל החוב כולו רובץ על התובע בלבד.

ג. מדובר בנידון דידן במחילת חוב, ובזה הרי פוסקים שהפורע חוב חבירו, פטור חו"מ קכח,א. וגם בלווה דוחק י"ל קים ליה כמשמעות המחבר שם והש"ך ו, דלא כחילוק הרמ"א שם. אם כן אין כאן הצלה שמחייבת תשלום.

מהנ"ל נראה, שהנתבע אינו חייב לשלם להתובע על המאמצים שלו להסדיר החוב על הצד הטוב ביותר.

מהמסמך הנ"ל נספח 14 לא היה ברור אם מקור החוב לביטוח לאומי היה מתקופת השותפות שלו עם הנתבע או לא. ברם בהמשך התובע הציג מסמך נוסף "פירוט הפעולות שבוצעו בחשבונך החל מתאריך 1 ינואר 2015 עד 22 אפריל 2018". מן המסמך הזה מתברר, שאכן החוב הנ"ל מקורו מתקופת השותפות. אמנם התברר גם אלמנטים נוספים יש לטובת התובע ויש לטובת הנתבע.

בפירוט החוב הנ"ל יש שומות משנת 2011 עד 2015. השומה של שנת 2015 הוא ע"ס 20,573 ש"ח וכלול בחוב שהתובע תובע מהנתבע. כזכור השותפות התפרקה בסוף מרץ 2015. פירוש הדבר ש"חלק מן השומה אינה שייכת לשותפות, אלא היא שומה של אחרי השותפות שמחייבת את התובע בלבד. בגלל שאין פירוט לחודשים, ולכן אי אפשר לדעת בדיוק כמה חייב על כל חודש – נחייב הנתבע ברבע מהסכום הנ"ל מקביל לתקופת 2015 עד סוף מרץ. החוב לשותפות לשנת 2015 איפה היא 5,143 ש"ח. אם כן צריכים להפחית מהחוב 15,430 ש"ח.

ברם במסמך "פירוט..." מופיעים תשלומים שהתובע עשה לסלק החוב הזה מאז אפריל 2015. צריכים לזקוף סכומים אלו לטובת התובע!

התובע שילם סה"כ 34,358 ש"ח.

סך החוב לפי "פירוט..." הוא 100,511 ש"ח. אמנם סכום זה כולל הקנסות שהוטלו במשך השנים. התובע עשה הסדר חדש שמחזירה ההסדר של מרץ 2017 כאשר סך החוב היה 90,209 ש"ח.

אנחנו נאמץ סכום זה. לפי זה צריכים להתעלם מתשלומים שהתובע עשה מתאריך זה היינו מרץ 2017 והלאה שהרי הם אחרי קביעת תקרת החוב. מאפריל 2015 עד מרץ 2017 התובע שילם 21,917 ש"ח לטובת חוב הנ"ל

21,917 פחות 15,430 = 6,488 ש"ח.

צריכים להוסיף 6,488 ש"ח ל-90,209 ש"ח = 96,697 ש"ח.

סך החוב שהנתבע צריך להשתתף בו הוא 96,697 ש"ח.

סיכום פרק זה:

בהנחת יסוד ש"חוב לביטוח לאומי נוצר על ידי השותפות, על הנתבע לשלם חלקו בחוב זה היינו חצי מ-96,697 ש"ח. לא מגיע להתובע החזר על המאמצים שלו להשיג הסדר, אע"פ שגם הנתבע נהנה מכך.

ב. טענה 11 של התובע

התובע טען שהנתבע לא ניהל החנות באופן ישר, ולכן העסק נקלע לקשיים. הנתבע מכחיש. אין להתובע ראיות לטענתו.

לפי הדין, שותף יכול להשביע שותפו גם בטענת ספק, היינו אם חושש ששותפו גנב מן האמצע השותף - יכול לדרוש ששותפו ישבע בנקיטת חפץ, היינו שבועה חמורה, שלא לקח שום דבר מן השותפות שלא כדין עיין כל זה בחו"מ צג,א. רואים מכאן שטענות בין שותפים, גם מספק אינן דברים של מה בכך.

ברם בזמנינו לא משביעים, ואע"פ שיש מנהגים איך לנהוג במקום שבועה וכמה לחייב בשבועה כתוצאה מטענת ספק - נראה שאין מקום לחייב תשלום, וזה על סמך מה שנפסק בחו"מ צב,י:

"היה החשוד מהנשבעים בטענת ספק, אינו נשבע ואין שכנגדו נשבע, לפי שלא נתחייב זה שבועה שהרי לא טענו טענת ודאי".

רואים ששבועה מספק אינה גוררת בעקבותיה חיוב ממון, אלא הוי אמצעי לבירור האמת, וכאשר אי אפשר להישבע - פטור. ולכן נראה שאין לחייב את הנתבע על פי טענת ספק של התובע.

סיכום פרק זה:

אין משקל ממוני לטענות של התובע הואיל והן טענות ספק.

ג. סיכום טענות התובע

הנתבע חייב לשלם חצי מ-110,576 ש"ח שהתובע הזרים לחשבון המשותף.

הנתבע חייב לשלם חצי מהחוב למוסך ה. כ. סך החוב 26,844 ש"ח. כמובן גם התובע חייב לשלם חלקו.

הנתבע חייב לשלם חצי מן החוב שהתובע שילם לאנג'ל. סך החוב 14,804 ש"ח.

הנתבע צריך לשלם חצי מן החוב ש"חייבים לביטוח לאומי על סך 96,697 ש"ח ב-96 תשלומים.

הנתבע חייב לשלם לז' 5,000 ש"ח.

סך החיובים של הנתבע להתובע 62,690 ש"ח.

הנ"ל נוסף לחיוב של הנתבע לז' 5,000 ש"ח ולמוסך 13,422 ש"ח ולביטוח לאומי ע"ס 48,348.5 ש"ח.

עכשיו נתייחס לטענות של הנתבע בע"ה.

טענות של הנתבע.

נעבור על הטענות אחת לאחת בע"ה.

טענה 1 של הנתבע

הנתבע טוען שלקח על עצמו לשלם הלוואה של 100,000 שהבנק הזרים לחשבון המשותף. התובע הטיל ספק אם הנתבע אכן שילם ההלוואה. התובע הציג מכתב אזהרה, נספח 17 המצורף לפסק, שהוא ואשתו קבלו מתאריך 4 ביוני 2018 שמצביע על חוב של 17,700 ש"ח לטובת בנק פאג"י, מה שנותר מהלוואה ע"ס 100,000 ש"ח שניתן ב1 ביולי 2015.

הנתבע הביא לפני בית הדין אסמכתאות שהוא אכן שילם החוב.

הנתבע הביא פירוט של "העברות שבוצעו לחשון", נספח 9 לפסק זה, מ-12 אוגוסט 2015 עד 15 פברואר 2018 שבו מופיע אזכור לתשלום של 64,325 ש"ח שבוצעו על ידי א', ובהערות כתוב בהם "ע"ח משכורת הערת לקוח", ובשיחה עם א' הוא אישר ששילם סכומים אלו על חשבון המשכורת שהייתה מגיע להנתבע מהחות. (הנתבע המשיך לעבוד בחנות בב' אחרי הימכרו לא').

בנוסף הנתבע הציג פירוט של "שיקים שהופקדו בחשבון" נספח 10. בתאריך 31 בינואר 2017 הופקדו שני שיקים ע"ס 6,500 ש"ח כל אחד מבנק פאג"י רב שפע שהנתבע אמר שהם שיקים של א' שהופקדו על חשבון קרן פנסיה של הנתבע שפתח בכדי לשלם החוב. א' אישר פרטים אלו בשיחה אתו.

יש במסמך פירוט של שיק ע"ס 5,000 ששולם לחשבון המשותף, והנתבע טוען שהוא מגמ"ח לצורך תשלום החוב סה"כ 18,000 ש"ח נוספים סה"כ 82,325 ש"ח.

אמנם אין הוכחה שהסכום של 5,000 ש"ח הופקד על ידי הנתבע, הואיל ואין הסבר אחר להפקדה זו שנעשה ב22/5/2017 הרבה אחרי פירוק השותפות, והרבה אחרי שכבר נדם כמעט כליל הפעילות בחשבון, נקבל את דברי הנתבע שאכן הוא הפקיד ציק זה לחשבון, בנוסף לכך שהנתבע הוא מוחזק ועל התובע להביא ראיה לסתור טענת הנתבע (עיין בהמשך ובנספח בסוף הפסק דיון יותר מפורט בשאלה מי מוחזק ואם יש להנתבע טענה "אתה חייב לי מול מה שאני חייב לך"?)

יש עוד מסמך "העברות שבוצעו לחשבון", נספח 11 של המסמכים המצורפים, ששם מופיע בנוסף להנ"ל העברה של א' ע"ס 19,500 ש"ח מתאריך 15 ביוני 2018 שגם בו מופיע הערה "ע"ח משכורת הערת לקוח".

סה"כ העברות 19,500 ש"ח ועוד 82,325 ש"ח סה"כ 101,825 ש"ח.

בקשר למכתב אזהרה הנ"ל מתאריך 4 ביוני 2018, רואים שאכן הנתבע סילק החוב הזה ביום 15 ביוני כמו שמופיע בדף העברות הנ"ל נספח 11.

באופן פרדוקסלי יש במכתב הבנק ראיה, שאכן ההלוואה הזו סולקה במלואה. הבנק דרש תשלום של 17,700 ש"ח הנותרים לתשלום בהלוואה. זה אומר שכל שאר ההלוואה סולקה. כאשר הנתבע שילם 19,000 לאחר מכן, אפשר להסיק שההלוואה אכן שולמה במלואה.

טענה 2 של הנתבע

הנתבע טען שהוא שילם חוב לד' ע"ס 40,000 ש"ח. התובע פקפק בתשלום זה. בשיחה שלי עם ד' היא אישרה תשלום ואישרה שהנתבע עבד בניקיון בב', ושהמשכורת היתה על שמה ונכנסה לחשבון שלה.

הנתבע הציג פירוט של חשבון בנק של ד', נספח 18 לתיק זה, שמופיעים שם תשלומים שנעשו מהמועצה לטובת ד' מיולי 2015 עד פברואר 2016 ע"ס 39,843.36 ש"ח. הנתבע טוען שתשלומים אלו היו הנ"ל. אמנם אין חוט המקשר בין תשלומים אלו לעבודתו של הנתבע. הנתבע טוען שאפשר לעיין בדפי חשבון שלו לוודא שלא קיבל תשלום כל שהוא אחר על עבודת הנקיון.

ועיין בנספח 19 מכתב מד' שאכן קיבלה תשלום על הפיצויים והפרשי שכר מהנתבע. אין שום סיבה בעולם לא לקבל את דברי ד' כנכונים.

על סמך כל הנ"ל נראה לקבל דברי הנתבע שאכן שילם לד' 40,000 ש"ח לסלק החוב אליה בעבור עבודתה בחנות.

יש להוסיף שהנתבע מוחזק, וטענתו היא "יש לי בידך כנגדו", היינו יש חוב שהתובע חייב לנתבע, שמתקזז מול החוב של התובע. טענה זו גורמת לכך שהתובע הוא המוציא אע"פ שיש לתובע חוב מבואר, כמו שנפסק בחו"מ עה,ז.

אמנם יש לעיין בכמה שאלות עקרוניות שעד עכשיו נגענו בהם אגב אורחיה:

א.         מי מוחזק בטענות ההדדיות הנ"ל? הנתבע או התובע?

ב.         האם מתקבלת טענת שותף לשותף חבירו "אתה חייב לי מול החוב שאני חייב לך" כאשר מדובר בחוב על השותפות כולה?

ג.          האם הטענה "אתה חייב לי מול החוב שאני חייב לך" מתקבלת כאשר אין לטוען כך מיגו דפרעתי?

ד.         ואם אכן לא מתקבל טענה זו מי מחליט איזו טענה להעמיד מול איזה חוב כאשר יש לנתבע טענות מבוססות שיכולות לעמוד מול החוב שאין לו בו מיגו ויש לנתבע טענות שלא עומדים מול חוב זה?

עיין בהרחבה בסוף הפסק שהוכחנו שהנתבע הוא מוחזק, ויש לו טענה שהתובע חייב לו כסף, גם כאשר מדובר בטענה לשלם חוב שרובץ על השותפות כולה, ואין להנתבע טענה שהתובע חייב לו כאשר מדובר בחובות שאין לו בהם מיגו, מיהו בית הדין "מסדר" החובות באופן שיפטור את הנתבע.

אם כן הנתבע הוא מוחזק לעניינינו.

עקב כך הנאמר למעלה שריר וקיים בע"ה, שמתקבל טענת הנתבע ששילם לד' 40,000 ש"ח חוב שהשותפות הייתה חייבת לה.

טענה 3 של הנתבע

הנתבע טען שהתובע שלשל לכיסו כספים שהרוויח במסעדה, והציג קבלה של מחלקת גזברות של המועצה להתובע/מסעדה ב', נספח 12, ע"ס 14,340.48 ש"ח לאחר ניכוי מס במקור. נאמר בקבלה "הסכום הועבר לפי בקשתך לחשבון 385089 בסניף 12695 רמות אשכול." החשבון הזה הוא החשבון הפרטי של התובע כמו שמופיע בנספח 14.

התובע טען על כך שאולי המסמך מזויף. לא מתקבלת טענתו בזה .

הנתבע גם טען שהרבנית של היישוב מ' ביקשה ממנו אישור לשלם התשלומים של המסעדה להתובע במזומן ולא בהעברה לבנק. הנתבע טוען שהוא הסכים מתוך אימון.

בדיבור עם הרבנית היא זכרה זאת במעורפל.

בבידוק במזכירות הישוב אכן התברר שתשלומים נעשו להתובע במזומן לפי בקשתו, תמורת חשבוניות של המסעדה.

להלן הפירוט נספח 13:

בנובמבר 2014 – 7,410 ש"ח במזומן.

דצמבר 2014 - 4,550 ש"ח במזומן.

ינואר 2015 - 6,091 במזומן.

פברואר 2015 - 2,630 ש"ח במזומן.

מרץ 2015 - 1,086 ש"ח במזומן.

אפריל 2015 - 1,649 ש"ח במזומן.

סה"כ: 23,416 ש"ח הועברו להתובע במזומן ממזכירות היישוב מ' לטובת המסעדה.

הנתבע טען עוד שהתובע העביר לחשבונו עוד סכומים. התובע אכן הודה לבית דין שהעביר כ-70,000 ש"ח לחשבון שלו בבנק הפועלים ליום סגריר, וכדי ליצור תחושת של נזילות בחשבון, כדי שהוא יוכל לקבל הלוואות להזרים לעסק. ואמר ששילם מסכום זה 50,000 ש"ח לספקים וכו'

יש כאן סה"כ 107,756 ש"ח שהתובע לא העביר לחשבון המשותף! ואפילו אם נקבל שה-23,416 ש"ח שהתובע קיבל מהיישוב מ' במזומן, וכן ההפקדה של גזברות בנימין הם הם חלק מה-70,000 ש"ח שהוא הפקיד לחשבון שלו, עדיין מדובר ב 70,000 ש"ח שהתובע הפקיד אצלו לחשבונו.

התובע טען גם שלקח הכסף תמורת הסחורות שהנתבע לקח מהחנות בשלבים אלו, תמורת משכורות שלא שולמו להם בגלל המצב הקשה של העסק. הנתבע טען שכולם לקחו סחורות אבל כסף לא.

יש לציין שהתובע הכחיש את התשלומים שקיבל מהמועצה ומישוב היישוב מ', ולא טען שסכומים אלו הם חלק מה-70,000 ש"ח שהעביר לחשבונו, ואדרבה סכומים אלו רובצים על התובע, ולא נאמן לטעון טענה נגדם בגלל "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי", ויש אם כן הודעה מצדו שסכומים אלו לא שולמו. אם נוסיף להם ה-20,000 ש"ח שהתובע הודה שנמצא בידיו, הרי הוכח שהתובע חייב להנתבע 57,756 ש"ח.

ולכן נראה שטענה של הנתבע על 70,000 ש"ח מתקבלת בגלל שאפילו אם נאמר שהייתה הסכמה בשתיקה, או אפילו הסכמה מפורשת שאפשר לקחת סחורות במקום משכורת, וודאי שלא עלה על דעתם שאפשר גם לקחת כסף! אם כן אין לדבר סוף! ולכן נראה שעל התובע להחזיר חצי מהסכומים האלו.

סיכום פרק זה:

על התובע לשלם חצי מכספים הנ"ל להנתבע.

חצי מ-101,850 ש"ח ומ-40,000 ש"ח ומ-70,000 ש"ח.

סה"כ 105,925 ש"ח.

הרחבה לפסק התובע והנתבע.

כתבנו בפסק שיש לעיין בכמה שאלות עקרוניות שעד עכשיו נגענו בהם אגב אורחיה:

א.      מי מוחזק בטענות ההדדיות הנ"ל? הנתבע או התובע?

ב.      האם מתקבלת טענת שותף לשותף חבירו "אתה חייב לי מול החוב שאני חייב לך" כאשר מדובר בחוב על השותפות כולה?

ג.       האם הטענה "אתה חייב לי מול החוב שאני חייב לך" מתקבלת כאשר אין לטוען כך מיגו דפרעתי?

ד.      ואם אכן לא מתקבל טענה זו, מי מחליט איזו טענה להעמיד מול איזה חוב, כאשר יש לנתבע טענות מבוססות שיכולות לעמוד מול החוב שאין לו בו מיגו, ויש לנתבע טענות שלא עומדים מול חוב זה?

הרקע לדברים שנכתבו כאן

בדין תורה של התובע מול הנתבע יש חוב לביטוח לאומי על שם התובע שהעסק על שמו, ע"ס בערך 90,000 ש"ח. מול זה יש להנתבע הוצאות מוכחות, שאינם נשוא דיון זה ומופיעות בפסק באריכות, וגם טענות שאין לו ראיה מוכחת עליהן, כגון שהוא שילם לד' 40,000 ש"ח בעבור עבודתה בחנות כאשר הנתבע טען שעבד בנקיון בבית ספר בב' לתקופה של שנה כדי להרוויח כסף זה. אין לו הוכחות חד משמעיות שהמשכורת שלו מן העבודה הלך לד' חוץ מהודאתה ודפי חשבון שלה שיש הכנסה של 40,000 ש"ח מהמועצה. מיהו לא כתוב שזה בעבור עבודה של הנתבע.

במילים הלכתיות: הנתבע טוען שיש לו חוב אצל התובע כנגד החוב לביטוח לאומי שהוא חייב בחלקו בתור שותף, והוא אומר שצריכים לקזז מה שיש לו אצל התובע, היינו החוב בעבור עבודתו לטובת ד', מול מה שהוא חייב לביטוח לאומי. ונשאלת השאלה אם טענה זו נשמעת, הואיל והחוב לביטוח לאומי הוא ודאי והתשלום לד' הוא ספק?

גם נשאלת השאלה, אם אפשר לקזז חוב לביטוח לאומי, שהוא חוב של השותפות מול חוב של התובע להנתבע שהוא חוב פרטי בין שניהם?

נדון בשאלות אלו בע"ה.

ד. מי מוחזק בנידון דידן הנתבע או התובע? האם אפשר לקזז חוב ודאי מול חוב שאין לו הוכחות חותכות אלא טענת הנתבע עם סימוכין של הודאת ד'?

נפסק הסימן עז,ז:

"מנה לי בידך! אין לך בידי כלום או שטען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים... כיון שכופר בכל פטור משבועת התורה ונשבע היסת".

פירוש הדבר שטענת "יש לי בידך כנגדו" מתקבלת, וזה גם כאשר החוב של התובע מוכח והנתבע מודה לו. וזה בגלל שאדם נאמן לטעון פרעתי מול מלוה בעדים. זאת אומרת גם כאשר יש מלוה מוכחת כגון שראו אותה עדים, מכל מקום אדם נאמן לומר פרעתי בלי שום ראיה. וטענת יש לי כנגדו הוא כעין טענת פרעתי ומתקבלת אע"פ שיש ראשונים חשובים ש"חולקים על כך, כך נפסק.

ולכן זה שהחוב לביטוח לאומי הוא מוכח אינה סיבה לפסול טענת "יש לי בידך".

סיכום פרק זה:

טענת "יש לי בידך" מתקבלת, והטוען כך הוא מוחזק, ונאמן אפילו אם יצירת החוב היא מוכחת כגון שיש עליו עדים.

אמנם עיין בהמשך דיון בשאלה אם טענת "יש לי בידך" מבוססת על מיגו דפרעתי או להד"ם או לא? ואם כן, הרי אין להנתבע מיגו דפרעתי בחוב של ביטוח לאומי בגלל שהנתבע כלל לא הכיר חוב זה ואיך פרע אותו? כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי? וגם החוב לביטוח לאומי הוא בתוך זמנו ואיך נאמן לטעון פרעתי בחוב זה? נעיין בשאלות אלו בהמשך בע"ה.

עכשיו נעיין בשאלה השנייה למעלה שהרי החוב לביטוח לאומי הוא חוב של גוף שלישי על השותפות כולה, אם כן מה יעזור טענה שיש להנתבע אצל התובע חוב מול החוב הזה? הרי התובע הוא הביטוח לאומי ולא התובע?

ה. האם מתקבלת טענת "יש לי אצל השותף השני", כאשר יש חוב של השותפות לגוף שלישי?

עיין נתיבות עז,ד שמשמע ממנו ז"ל ששותף לא יכול לטעון: "אתה חייב לי כסף ולכן אני לא אשלם חלקי בחוב שהשותפות חייבת לגוף שליש", ואם כן הנתבע לא יכול שלא לשלם חלקו לביטוח לאומי בטענה שהתובע חייב לו כסף.

ברם, בעיון נוסף בדבריו רואים שלא כן פני הדברים. כוונת הנתיבות היא, שאין לשותף טענה שהשותף השני חייב לו, כאשר המלוה עצמו תובע ממנו לשלם חלקו בחוב, ונימוקו עמו, מה בין המלוה והחוב שהשותף השני חייב לשותף זה?! אבל כאשר המלוה תובע לשותף השני בלבד, והשותף בא לתבוע ממנו, יש ויש לשותף האחר טענה שהשותף התובע אותו חייב לו ממקום אחר.

נעיין עכשיו בדברי הנתיבות בע"ה.

נשאלת השאלה: למה שותף לא יכול לומר לשותפו: "יש לי בידך כנגד חוב של השותפות עלינו"? הרי זו טענה מקובלת כמש"כ המחבר עה,ז הנ"ל?

תשובה לשאלה זו נמצאת בט"ז, שהוא המקור של הנתיבות, כמו שהנתיבות עצמו כותב:

"דהט"ז כתב שעיקר הך דינא מיירי אם השותף השני טוען שהשותף שלוה המעות חייב לו כנגדו כנגד המעות שהלוה עליו" (ד"ה ולפע"ד).

הט"ז כתב שם בהסבר הדין, ששותף לא נפטר בטענה שיש לו ביד שותפו כנגדו:

"ולענ"ד נראה דבהא פליגי בטור הרמב"ן עם הרא"ש, דלהרמב"ן הוי השותף השני ממש בע"ד של המלוה, כהתובעו לקח ממנו בעצמו, ולהרא"ש יכול זה לומר, שותף שלי לקח ממך ואני כבר סילקתי אותו, שהחזיק בידו כנגד אותו הסך כדי לשלם לך, כיון שהוא לקח ממך".

פירוש לפירושו, אין לשותף טענה שיש לו ביד השותף כנגדו, כאשר הוא חייב מול המלוה עצמו, והמלוה הוא הוא שתובע חלקו של השותף בחוב! באופן זה ברור שהשותף לא יכול להפטר על ידי טענה שהשותף האחר חייב לו בגלל שהחוב הוא להמלוה וכאשר המלוה יבא לגבות מהשותף הוא לא יכול להפטר בטענה שהשותף חייב לו. השותף השני אינו כלל במשוואה כאשר המלוה תובע להשותף הראשון. יש לשותף טענה שהשותף האחר חייב לו רק כאשר המלוה תובע לשותף השני, והשותף השני תובע מהראשון. בזה מובן שיש לשותף הראשון טענה "יש לי כנגדך" בגלל שזו טענה ככל הטענות בין שתים, שנשמע הטענה "יש לי כנגדך". וזה פירוש דברי הט"ז "הוי השותף השני ממש בע"ד של המלוה" היינו שהוא הוא הנתבע על החוב למלוה ואם כן אין לו טענה שהשותף האחר חייב לו. ולכן הט"ז תלה השאלה אם שותף יכול לומר "יש לי כנגד השותף האחר" במחלוקת ראשוני אם השותף חייב מלמלוה עצמו או חייב לשותף בלבד.

וכעין זה כתב גם הנתיבות עצמו בהסבר דין זה, שאין לשותף טענה שהשותף האחר חייב לו, בחוב שהשותפות חייבת:

"ודאי שאין השותף השני יכול לתפוס דמי ההלואה שלוה השותף בעד החוב ש"חייב לו שותפו, כיון דההלואה חלה עליו גם כן" (אמצע ד"ה ולפי"ז.

פירוש הדבר שהשותף לא יכול לתפוס מכספי השותפות בעד חוב של השותף השני אליו כאשר יש חוב שהשותפות חייב לאחר, בגלל שהשותף תופס כסף שהוא עצמו חייב להמלוה בעד חוב שהשותף השני חייב לו. ואיך הוא יכול לתפוס כסף שהוא עצמו חייב כדי להשתלם ממנו מן השותף השני? הרי השותף השני אינו בעל דברים של הכסף הזה. רק כאשר החוב הוא על השותף והוא בא לגבות מהשותף האחר, יש טענה ש"יש לי כנגד חוב זה אצלך" בגלל שזו תביעה רגילה בין שנים. וזה מש"כ שם הנתיבות (בהמשך שם):

"דהא יכול לומר איני יודע אם לוית להשותפות, ....דיכול לומר שהשותף חייב לו כנגדו כמש"כ הט"ז, דהא יכול לומר איני יודע אם לוית להשותפות, הוא רק לוה שלך ולא אני".

זאת אומרת יש טענה שיש לי ביד השותף השני כנגד החוב כאשר התביעה של המלוה הוא על השותף האחר, והאחר תובע מהשותף הראשון בגלל שאז יש דו"ד רגיל בין שתי השותפים וממילא נשמעת טענה זו.

סיכום פרק זה:

שותף יכול לטעון שהוא מקזז חוב שהשותף השני חייב לו, כאשר המלוה תובע מהשותף והשותף בא לתבוע ממנו. אבל אם המלוה תובע להשותף עצמו על פי דין, השותף לא יכול לטעון שהשותף האחר חייב לו.

אם כן עלינו לעיין אם התביעה של המלוה בנידון דידן הוא על השותף הראשון והוא תובע מהשני, או שהתביעה הוא על שניהם, ואז לא נשמע הטענה שיש לשותף אחד על השני כנגדו.

ו. מי הבע"ד של הביטוח לאומי? התובע או הנתבע?

נראה ברור שהבעל דין של הביטוח לאומי בנידון דידן הוא התובע ולא הנתבע, וזה מכמה סיבות הלכתיות חוקיות ומציאותיות.

התובע הוא הנתבע של הביטוח לאומי על פי הלכה, והוא חוזר ותובע חלקו מהנתבע

נעיין מי בעל השטר כאשר השטר כתוב על שם אחד מהשותפים. נעיין כאשר השותפים הם המלווים והשטר כתוב על שם אחד מהם, ונשליך ממנו לנידון שלנו כאשר השותפים הם הלווים, והשטר כתוב על שם אחד מהם.

עיין סימן עז,י:

"לוה משתים ונכתב השטר בשם אחד מהם אם תבעו אותו שלא נכתב השטר בשמו, יכול לדחותו ולומר לו לא נתחייבתי לך כלום",

וע"ש בגר"א שהמקור מב"ק קב: שזה שנכתב השטר בשמו הוא יכול לגבות "שהאמינו והרשהו לגבות הכל" אבל השני לא יכול לגבות. זאת אומרת שזה שנכתב בשמו יכול לגבות כל החוב בגלל שהשני הרשה לו לגבות את חלקו, אבל זה שלא מופיע בשטר לא יכול לגבות כלל. ברם זה ברור שלא נאמר שזה שלא נכתב בשמו ויתר על כספו והכל הוא של זה שכתוב בשמו! זה אינו, כמו שכתב הערוך השולחן עז,ט:

"ואפילו אם השטר כתוב על שם המוחל לבדו דאז יכול לגבות בעצמו כל החוב כמו שיתבאר, מ"מ כיון שהחוב של שניהם במה כוחו יפה למחול את שאינו שלו? (או"ת נה"מ)".

זאת אומרת אע"פ שלשני השותפים יש חלק בחוב, רק אחד יכול לתבוע החוב בפועל. נמצאנו למדים שיש להבדיל בין הבעלות על החוב לבין זכות התביעה של החוב בפועל. רק מי שהשטר כתוב על שמו יכול לתבוע החוב בפועל, אע"פ שהחוב ישתלם לאמצע ומגיע לשני השותפים חלקו.

ונראה שהוא הדין והוא הטעם בנידון דידן, כאשר השותפים הם הלווים.

הואיל וחוב של הביטוח לאומי כתוב על שם התובע בלבד בגלל שהעסק על שמו – הוא הנתבע, אע"פ שגם הנתבע חייב לשלם חלקו בחוב, הנתבע הוא התובע. מידי דהוי על הדין הנ"ל כאשר המוטבים של החוב הם שני השותפים – ברם רק זה שכתוב בשטר בפועל יכול לתבוע, ויש הבדל בין בעלות על החוב לבין מי שיכול לתבוע החוב. והואיל והשטר כתוב על שם התובע בלבד, הוא הנתבע, והוא יחזור ויתבע את הנתבע חלקו – ואם כן נשמעת הטענה של התובע "יש לי בידך כנגדו", כמו שהוכחנו למעלה שאם המלוה תובע שותף אחד על פי דין, והשותף חוזר ותובע מהשותף השני, נשמעת הטענה "יש לי בידך כנגד החוב" כמו בכל תביעה בין שתים.

אמנם יש לעיין עוד אם אפשר להשליך מנידון הנ"ל לנידון דידן, כאשר נידון הנ"ל מדובר שהשותפים הם המלווים כאמור ונידון דידן השותפים הם הלווים?

האם יש להשליך מנידון הנ"ל לנידון דידן?

נראה שאין סיבה לחלק בשטר הכתוב על שם שותף אחד, שהוא נשוא התביעה בכל הקשור לשטר, בין שותפים תובעים או שותפים נתבעים שהרי היסוד הוא אותו יסוד שזה שכתוב בשמו הוא בעל הדברים של החוב שכתוב בשטר.

וכך כתוב בערוך השולחן בסימן זה גופא עז,יג במקרה הרבה יותר קיצוני מנידון דידן:

"אם לא ש"חתמה עצמה בשטר דאז הוה כמו שפירש המלוה שבטחונו עליה ומחוייבת לשלם".

מדובר שאשת איש נושאת ונותנת בתוך הבית, וידוע שכל מה שנעשה הוא מנכסי הבעל בגלל שאין לה כלום, ובכל זאת אם כתוב שטר על שמה היא בעלת הדבר והמלוה יכול לגבות ממנה. וק"ו בנידון דידן שהתובע הוא הבעל דבר היחידי בשטר זה מול הביטוח לאומי, והביטוח לאומי אינו יודע כלל שיש לו שותף, שהכל על שמו של התובע. אם כן ברור שעל פי דין התובע הוא התובע, והוא חוזר ותובע את הנתבע. ולכן הנתבע נאמן בטענה שהתובע חייב לו כנגדו כמו כל טענה בין שתים.

והדבר נראה מוכרח, שאם לא נאמר שתביעת המלוה הוא על זה שהשטר על שמו, יש מקום לקנוניה שכל עשיר יעשה עצמו שליח של עני ויבא ללוות על שמו, וכאשר המלוה יבא לתבוע ממנו הוא יטען שהוא היה שליח של פלוני העני והמלוה יפסיד כספו! אלא ברור שהמלוה יכול לתבוע הכל ממי שלקח ההלואה ושמו כתוב בשטר.

אמנם נראה שהמלוה יכול למעשה לתבוע את חלקו של החוב מן השותף השני, אם רצונו בכך, אע"פ שהחוב נכתב על שם אחד מן השותפים בלבד, וזה בגלל שהשותף חייב לשלם חלקו הואיל וכספי החוב נכנסו לתוך השותפות ולכן הוא חייב מדין יורד לתוך שדה חבירו ונטעה, שבעל השדה חייב לשלם בגלל שנהנה, וזה מאפשר למלוה לגבות חלקו של השותף שלא מופיע בשטר בגלל נהנה. מיהו זכות זאת אינו מונע מהמלוה לגבות הכל מזה שנכתב בשטר כמש"כ למעלה בגלל שסמך עליו, והוא התחייב מולו על הכל.

והואיל ובנידון דידן, הביטוח לאומי תובע בפועל מהתובע, התובע הוא הבעל דבר והוא חוזר ותובע מהנתבע. בנידון זה נשמעת טענת הנתבע שיש לו כנגדו אצל התובע חוב אחר, שמקזזת חוב זה שהוא חייב להתובע מול הביטוח לאולמי.

התובע הוא הנתבע על פי חוק

אינני משפטן, אבל נראה ברור שהביטוח לאומי אינו יכול לתבוע מהנתבע חלקו בחוב, בגלל שהעסק הוא על שם התובע, ולכן הוא הוא החייב לפי הביטוח לאומי.

אם כן ברור הדבר שהביטוח לאומי תובעת מהתובע, והוא חוזר ותובע מהנתבע. אם כן נשמעת הטענה "יש לי כנגדו אצלך".

התובע הוא הנתבע בפועל.

הביטוח לאומי בפועל ולמעשה גובה מהתובע, ואפילו גובה מקצבת הילדים שלו לשלם חוב זה. זאת אומרת שבפועל ממש החוב נגבה מהתובע וביטוח לאומי אינו מכירה בהנתבע כלל וכלל.

התוצאה שהתובע הוא זה שתובע מהנתבע ולכן נשמעת הטענה "יש לי כנגדו".

האם זה משנה אם מקור החוב הוא מהביטוח לאומי או מחוב אחר שהשותפות התחייבה?

לא נראה שיש הבדל אם מקור החוב הוא מביטוח לאומי או הלוואה שניתן לשותפות, הואיל והשטר נכתב על אחד מהם הוא הנתבע.

בנוסף על כך כאשר התובע רשם העסק על שמו הוא לקח על עצמו להיות הנציג של העסק מול הרשויות בין לטוב ובין למוטב. היינו אם העסק היה מצליח כל הרווחים היו על שמו, ואם העסק נכשל החובות היו על שמו. כך הוא לקח על עצמו ולכן הוא הוא הנתבע, והוא חוזר ותובע מהנתבע ולכן נשמעת טענת הנתבע "יש לי אצלך כנגדו".

האם פוסקים הפסיקה של השו"ע בסימן עז,י הנ"ל?

פסיקה זו המצוטטת למעלה שרק הכתוב בשטר יכול לגבות החוב ולא השותף האחר, מופיע בשו"ע בלי שום סיוג. כך אין אחד מן האחרונים המופיע בשו"ע שמביא פוסק שמסייג פסיקה זו רק למקרה כזה או אחר. גם הגר"א ומקורו מצביעים על כך, שהדין הזה הוא אוניברסלי. גם הרשב"א בשו"ת שהוא מקור הפסיקה, לא סייג הדין במקרה כזה או אחר, ולא ציין שמדובר במקרה שבעל דין אחד הוא אלם וקשה. הטענה שמוזכר ברשב"א: "אתה קל והשני קשה ממנו" היא טענה סתמית, שכוונתה שאינני רוצה שאתה תתבע ממנו והיא טענה נכונה גם כאשר ברור לב"ד שהיפך הדבר והשני קל ממנו. ולכן אי אפשר ללמוד משם לצמצם דין זה של השו"ע למצב כזה או אחר דוקא.

גם ערוך השולחן הביא דין זה בסתם. וכן בדיני ממונות של הרב בצרי חלק א שער עשירי כ הביא דין זה בסתם. ברור אם כן שאי אפשר להוציא ממון נגד פסיקה זו, גם אם יש אחרון שצמצם הדין למצב ספציפי כזה או אחר. מסופקני אם יש כזה דעה.

סיכום פרק זה:

הנתבע נאמן בטענתו שיש לו חוב אצל התובע נגד החוב לביטוח לאומי.

עכשיו נדון אם יש להנתבע טענה שיש לי בידך מול החוב לביטוח לאומי, הואיל ואין להנתבע טענת מיגו של פרעתי או להד"ם מול חוב זה לביטוח לאומי?

ז. האם טענת "יש לי בידך" בנויה על מיגו ואם כן האם יש להנתבע מיגו ביחס לחוב זה?

עיין ש"ך עה,יט שכתב שהנאמנות של "יש לי בידך" בנויה על מיגו דפרעתי או להד"ם וכך כתב גם הגר"א כב. אם כן יש לעיין אם יש להנתבע מיגו דפרעתי או להד"ם ביחס לחוב לביטוח לאומי? ונראה שאין לו משתי טעמים:

1. החוב לביטוח לאומי הוא בתוך זמנו, ולא נאמן לטעון פרעתי תוך זמנו כמו שנפסק בעח,א.
2. הנתבע לא הכיר החוב הזה כלל, ואם כן איך שילם אותו?

לפי"ז טענת הנתבע "יש לי בידך" מול החוב של ביטוח לאומי לא מתקבלת.

סיכום פרק זה:

הנתבע אינו נאמן לטעון "יש לי בידך" מול החוב של ביטוח לאומי.

מיהו יש לעיין עוד, שהרי יש להנתבע עדות של ד', שאכן עבד בנקיון ושילם לה החוב של החנות. האם עדות זו יכולה להשתוות לנאמנות של מיגו ואם כן טענת "יש לי בידך" של הנתבע תתקבל?

ח. האם עדות של עד אחד יותר חזקה מנאמנות של מיגו? ואם כן מה נאמר על עדות של עד אחד פסול כגון אשה?

נראה שמיגו מהוה ראיה יותר חזקה מעד אחד. כך רואים מכמה מקורות:

1. עיין תוס' ב"ב לה. ד"ה הוי שכתב בשם ר"י שאדם נאמן במיגו נגד עד אחד כאשר לא מחייבו שבועה דאורייתא! הרי מבואר שמיגו גובר על עד אחד.
2. וכך רואים מסימן פד,ה שעד אחד שמעיד ששטר נפרע בתוך זמנו אינו מחייב שבועה, אע"פ שלמעשה הלוה פטור אם טוען שפרע בתוך זמנו ויש לו מיגו עיין עח,ה.
3. מיגו נאמן נגד חזקה "שטרך בידי מאי בעי" עיין סוגית שטר כיס ב"ב ע: נפסק ברצו,ב אבל עד אחד אינו נאמן להעיד שהשטר נפרע עיין פד,ה.

מכל הנ"ל רואים שנאמנות של מיגו גוברת על נאמנות של עד אחד, וזה אפילו כאשר מדובר בעד כשר, ק"ו בנידון דידן שמדובר בעד פסול. מיהו יש לסייג שנראה שמיגו גובר על עד אחד כאשר בא לחייב תשלום, שבזה אין לו נאמנות מן התורה של עד אחד עיין כתובות פז: ובזה נאמנות של מיגו גוברת, אבל נראה שבמקום שעד אחד מחייב שבועה מן התורה, נאמנותו גוברת על זה של מיגו, שהרי יש הרבה שסוברים שמיגו להוציא לא אמרינן והרי עד אחד שמחייב שבועה והנתבע לא יכול לישבע, משלם כמו שנפסק בעה,יב.

סיכום פרק זה:

נאמנות מיגו גוברת על זה של עד אחד כאשר העד אינו בא לחייב שבועה מן התורה.

ברם יש לעיין עוד שהרי מחד, הנתבע נאמן לטעון פרעתי מול החובות האחרות שהנתבע חייב להתובע, כגון החוב הבנוי על ההפקדות של התובע לחשבון המשותף, שהרי שם לא מדובר בחוב בתוך זמנו, והנתבע הכיר הפקדות אלו, אם כן הנתבע נאמן לטעון "יש לי בידך" מול חובות אלו. מאידך, יש להנתבע טענות מבוססות דיין שהתובע חייב לו שיכולים להיקזז מול החוב לביטוח לאומי, כגון התשלום שהתובע הפקיד לחשבונו מהמועצה והמזומן שלקח מהיישוב מ' וההפקדות של הנתבע, שיש להם תיעוד חד משמעי, וכוחם יותר חזק ממיגו. ואם נעמיד את התביעות המבוססות של הנתבע מול החוב לביטוח לאומי והתביעות הפחות מבוססות מול החובות האחרות שהנתבע חייב, החובות יתקזזו, אבל אם נעמיד התביעות הלא מבוססות של הנתבע מול החוב לביטוח לאומי והתביעות המבוססות של הנתבע מול החובות האחרות של התובע, לא יתקבלו התביעות מול הביטוח הלאומי?! מי יחליט איזו חובות להעמיד מול איזו חובות?

ט. א.     איך בית דין מסדרים הטענות של הנתבע מול התובע כאשר יהיה הבדל מה עומד מול מה? האם להעדיף התובע או הנתבע?

עיין כתובות קי. שלפי רב נחמן שניים שהוציאו שטר חוב זה על זה, זה גובה וזה גובה, והגמרא הבינה שמדובר שיש למלוה אחד בינונית ויש למלוה שני זיבורית, שבעל הזיבורית יגבה הבינונית, שיהפוך לעידית בידיו בגלל ששמין בשלו, ואז המלוה השני יגבה זיבורית ואם כן אי אפשר לקזז החובות אלו בגלל שיש הבדל באופן גביה זו ולכן זה גובה וזה גובה.

ברם ההבדל הזה נכון רק אם בעל הזיבורית יגבה תחילה! אם בעל הבינונית יגבה תחילה שוב לא יהיה הבדל בגלל שהוא יגבה הזיבורית שיהפוך לבינונית בידיו, ובעל הזיבורית יחזור ויגבה הזיבורית בחזרה. ולכן הגמרא שואלת על כך: "מאי חזית דאתי בעל זיבורית ברישא ליתי בעל בינונית ברישא?"

הגמרא מתרצת: "לא צריכא דקדים תבעיה", זאת אומרת שהגמרא מבינה שניתן העדיפות למי שתבע, ונגבה באופן שהוא ייצא מושכר, אולי מדין נזקקין לתובע תחילה ב"ק מו:

ברם הגמרא דוחה קביעה זו: "סוף סוף כי אתו למגבי בהדדי הדדי קאתו", זאת אומרת שאין להעדיף התובע על הנתבע בכל הקשור לסידור הגביה. על סמך זה הגמרא דוחה ההבנה הנ"ל בדעת רב נחמן.

מכאן יש להשליך לנידון דידן, שאין להעדיף התובע על הנתבע בכל הקשור לסידור הגביה, ואם כן בית דין יסדר התביעות באופן שיאזן התביעות ויאפשר קיזוז.

סיכום פרק זה:

בית הדין יסדר התביעות ההדדיות של הצדדים באופן שלא יהיה עדיפות של צד אחד על השני, ולכן יסדר התביעות המבוססות של הנתבע מול החוב לביטוח לאומי, והתביעות הלא כל כך מבוססות של הנתבע מול התביעות האחרות של התובע, כך שיאפשר קיזוז הדדי של התביעות.

נידון עכשיו בשאלה נוספת, האם הנתבע צריך לטעון במפורש: יש לי בידך כנגד החוב של ביטוח לאומי, או שבית הדין יקזז החובות גם בלי טענה מפורשת של הנתבע?

ב.      האם הנתבע צריך לטעון מפורש "יש לי בידך" או שאם בית הדין רואים שלפי החובות ההדדיים החובות מתקזזים דיינו בכך?

הנתבע לא הכיר את החוב לביטוח לאומי, בגלל שהחוב רק התקבל לידי התובע אחרי פירוק השותפות, והוא אמר שאם מתברר ש"חוב זה נכון הוא ישלם את חלקו. הוא לא טען "יש לי בידך מול חוב זה" במפורש, אלא הציג את סך טענותיו לפני בית הדין ואמר שאינו חייב כלום. לפי החישוב של בית הדין אכן מתברר שהחובות ברובם מתקזזות. האם הנתבע מפסיד בזה שלא טען "יש לי בידך מול חוב זה" במפורש?

נראה שאין צורך לטעון "יש לי בידך" במפורש, אלא כל שטוען טענה כללית שפטור בגלל שיש לו מול החובות של השני חובות של עצמו פטור.

בנוסף לכך עיין עה,ה שעל בית הדין לעשות החשבון המתמטי של טענות הצדדים ולפסוק לפי חשבונם! ורואים מהנ"ל שיש לחשבון של בית הדין מעמד של אנן סהדי.

סיכום פרק זה:

לא צריך טענה "יש לי בידך" מפורשת כדי לקזז, מספיק טענה כללית שאינו חייב כלום על סמך חובות שיש לצד השני אליו.

בנוסף לכך, בית הדין יעשה חשבון מתמטי להעמיד הטענות ההדדיות זה מול זה, ויקזז לפי ראות עיניו, גם אם התובע לא אמר יש לי בידך באופן מפורש.

סיכום כללי

הנתבע חייב להתובע 62,690 ש"ח מעבר לחובות לביטוח לאומי וכו'.

התובע חייב להנתבע 105,925 ש"ח.

החוב לביטוח לאומי הוא 96,697 ש"ח. חציו 48,348.5 ש"ח.

אם נוסיף 62,690 ש"ח שהנתבע חייב להתובע ל48,348.5 ש"ח של החוב לביטוח לאומי מגיעים ל111,038.5 ש"ח.

כאמור הנתבע חייב להתובע 105,925 ש"ח. סה"כ הנתבע חייב להתובע 5,113.5 ש"ח.

י. דעת מיעוט - חלוקת שותפות

רקע

שני הצדדים היו שותפים בעסק. במהלך השנים העסק נקלע לחובות גדולים. בעלי החוב הינם: בנק פאג"י, מס הכנסה, ביטוח לאומי, מוסך, עובדים והלוואות שנלקחו בכדי להקים את העסק. לאחר שש שנים השותפות פורקה בהסכמת שני השותפים. השותפים מכרו את העסק, כל הכספים שהגיעו כתוצאה ממכירת העסק הועברו לכיסוי החובות. בגלל סיבות שונות העסק היה רשום רק על שמו של השותף התובע, כך שהדרישה מצד הרשויות הייתה כלפי התובע שישלם את החובות של העסק. בין הצדדים התגלתה מחלוקת האם חלוקת החובות הייתה שווה.

בית הדין ערך חמישה דיונים, בפני בית הדין הוצגו מסמכי ההלוואה, פירוט חשבונות הבנק ועוד. כמו כן המשקיע נתן עדות בבית הדין. הגרסאות של הצדדים לא תמיד היו עקביות, הסכומים השתנו מדיון לדיון, אך גם אם נניח שהדבר נבע משכחה - בכ"ז בכדי לקבוע אלו סכומים שילם כל צד עבור החובות של העסק המשותף - יש צורך בהוכחה ברורה ומוחלטת. יתרה מכך, מכיוון וכאן מדובר בשותפים שהפסידו בעסק את כל כספי השותפות - יש צורך בהוכחה ברורה בכדי לקבוע שבכלל היה קיים חוב לעסק.

ישנם סכומי כסף שהתובע הפקיד בצורה וודאית מכיסו הפרטי, אך ישנם סכומים מסופקים. כך גם יש סכומי כסף שהנתבע הפקיד בצורה וודאית מכיסו הפרטי, אך ישנם סכומים מסופקים, כפי שמפורט בהרחבה בפסק הדין.

בכדי לדעת בצורה וודאית אלו סכומים שילם כל צד - יש לקחת רואה חשבון שיבחן לעומק את הסכומים שכל צד שילם. רק לאחר חוות דעת של מומחה שימונה ע"י בית הדין, יהיה ניתן לקבוע בצורה וודאית את הסכומים שכל צד שילם לכיסוי חובות העסק. לצערי, לצדדים אין יכולת כספית לממן רואה חשבון, ובכ"ז בצורה חסרת תקדים, בית הדין מימן על חשבונו רואה חשבון בסך 6,000 ש"ח, אך הדו"ח שלו היה מאוד מוגבל, וסייע רק להבין את סכומי המע"מ ומס ההכנסה ששולמו לאחר פירוק השותפות. דו"ח חלקי זה לא יכול לסייע בקביעת עובדות בצורה מוחלטת, וזו הסיבה לכך שנקטתי בדעת מיעוט, כי ההכשרה שלי היא בדיינות ולא בראיית חשבון, כך שאינני יכול לקבוע מסמרות ולהחליט אלו סכומים שילם כל צד כפי שנקבע בדעת הרוב. במצב של ספק כפי שיש בנידונינו - יש לפסוק כפי דברי הרמב"ם, כפי שמבואר בפרק הבא.

התייחסות לחוב מסופק ולחוב ברור

הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין פרק י הלכה ו) כתב: אחד מהשותפים הטוען שיש לעסק המשותף חוב מסוים, אם לעסק המשותף יש כספים בגובה החוב - נאמן לפרוע את החוב מהחשבון המשותף, (כי יש לו טענת מיגו שיכל לפרוע את החוב מכספו ולקבל החזר מסכום השותפות), אבל אם אין לעסק את הסכום הנדרש בכדי לשלם את החובות - לא נאמן להוציא בכדי לפרוע את החוב (למרות שביד אותו פלוני יש שטר חוב), כי השותף הנתבע יכול לטעון שהשותף התובע ואותו פלוני עשו בניהם קנוניה לומר שיש לעסק המשותף חוב לפלוני, כך שיוציאו מהנתבע חצי מסכום החוב לצורך פירעון החוב לפלוני, והשותף התובע ופלוני יתחלקו בניהם בכספים שהוציאו מהשותף הנתבע. הרמב"ם הוסיף: אם השותף התובע טוען שהשותף הנתבע מודע לחוב - השותף הנתבע ישבע שבועת היסת ויהיה ניתן לגלגל עליו עוד שבועות ספק, ולאחר מכן השותף התובע ישלם את כל החוב מחשבונו הפרטי.

דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן צג סעיף יג:

"(ראובן ושמעון שני שותפים) - טען שמעון (אחד מהשותפים) שיש ללוי (גורם שלישי) עליו חוב מזה השותפות מנה: אם היה בידו כדי החוב, והיה יכול ליתנו ללוי - נאמן, ונותנים החוב ואחר כך מחשבין. ואם אין בידו ליתן (לשותפים לא נותר כסף מהעסק המשותף) - אינו נאמן (שותף ראשון) להוציא מיד ראובן (שותף שני) או מהסחורה הידועה לשותפים, שמא קנוניא הם עושים, שמעון ולוי, על נכסי ראובן. אפילו היתה המלוה בשטר - אין ראובן חייב ממנה כלום".

לאור פסק הרמב"ם והשולחן ערוך, יש לחלק בין חוב שיש עליו הוכחה ברורה שהחוב לא נפרע, לבין חוב שאין עליו הוכחה ברורה שהחוב עוד קיים ולא נפרע.

החשש לקנוניה קיים רק בחובות שאין עליהם הוכחה ברורה, אך לא שייך חשש קנוניה בחובות מוכחים וברורים. התובע הציג מסמך מביטוח לאומי על חוב שיש לעסק, ומבירור נוסף שערכנו עולה, שאכן חוב זה הוא מתקופת הזמן בה העסק היה בשותפות, כך שיש לקבל את טענות התובע המגובות במסמכים רשמיים מטעם הביטוח לאומי לחוב הקיים לעסק המשותף.

צריך עוד לציין, בגלל שהעסק היה רשום רק על שמו של התובע, המסמכים של הביטוח לאומי נשלחו רק לתובע. הנתבע כלל לא היה מודע לגובה סכום החיוב של הביטוח לאומי, והנתבע גם הודה בכך שהוא לא יודע מה גובה החוב לביטוח לאומי וכן הנתבע הודה שלא שילם עבור חוב זה, לפיכך יש לחייב את הנתבע בתשלום מחצית מהסכום לביטוח לאומי.

וכך מוכח מדברי הרדב"ז (חלק ד סימן קב):

"אבל ההוצאות הנהוגות והקבועות - נאמן שותף בלא שבועה, דאין שבועת השותפין באה אלא על הספק, וזו כיון שהיא קבועה - אין ספק".

כלומר על הוצאות קבועות של העסק המשותף - נאמן השותף גם ללא שבועה.

החוב לביטוח לאומי הוא חוב שנוצר בגלל העסק המשותף, ולמרות שהחוב רשום רק על שמו של התובע ולא ע"ש הנתבע, בכ"ז יש חיוב גם כלפי הנתבע השותף השני שהחוב לא רשום על שמו. כך ניתן ללמוד מדברי השער משפט (סימן עז ס"ק ה):

"שני שותפים במו"מ, ולוה מאחד מהן, ונכתב השטר על שמו, וידוע שהוא ממון השותפות, או שמבואר כן בשטר - יכול חבירו לתבוע בשטר חלקו לבד אף בלא הרשאה, דהא דנכתב השטר על שם האחר - לאו משום קפידא הוא, אלא משום דנטל ממנו המעות לבד כתבו על שמו, וגם דרך השותפות כן הוא דלא קפדי אהדדי".

(לצורך עניין זה, אין הבדל בין אם אחד משני שותפים הוא המלווה והשטר רשום על שמו, או שאחד מהשותפים הוא הלווה והשטר רשום על שמו כפי שיש במקרה אצלנו).

גם בדיון, הנתבע הודה שאין הוא מודע לחוב לביטוח לאומי, (פרוטוקול עמוד 6 ועמוד 9), ואם יתברר שקיים חוב לביטוח לאומי - הוא ישלם מחצית מהחוב. להלן הציטוט של הנתבע מעמ' 16 בפרוטוקול: "אם זה מהתקופה - לוקח חצי". כלומר קיימת הודאה של הנתבע שישלם מחצית מהחוב של ביטוח לאומי לכל אורך תקופת השותפות.

לסיכום: קיימת הוכחה ברורה לחוב לביטוח לאומי על סך 96,697 ש"ח, הנתבע הודה שהוא לא מודע לחוב זה, ולא שילם חוב זה, כך שיש עליו חיוב לשלם מחצית מהחוב - סך 48,348.5 ש"ח. שאר החובות שולמו מההכנסות שהיו לעסק המשותף.

ההוצאות השוטפות שהצדדים לקחו מהעסק - התובע טוען שהנתבע לקח מהחנות מוצרים יותר ממה שסוכם. לפי פסק השולחן ערוך בסימן קעו סעיף ט - אין לחשב הוצאות אלו, כי הם כבר לא קיימים בעין, וודאי שהייתה מחילה מצד השותף. היתכנות מציאות זו בה אחד השותפים יכול לקחת מוצרים ללא מעקב - מוכיחה על מחילה של השותף השני. כך הסביר הסמ"ע בס"ק כח:

"דאמדו חז"ל דעת השותפים, דמחלו אהדדי בכה"ג, כיון דלא מיחו או התנו מתחילה".

לסיכום: קיימת מחילה הדדית על הוצאות שוטפות שהצדדים לקחו מהעסק.

נדגיש: שותפים צריכים להתנהל בכל ענייני השותפות ע"פ מנהג מדינה הבא לידי ביטוי בחוק. וכך כתב הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין פרק ה הלכה א):

"המשתתף עם חבירו בסתם - לא ישנה ממנהג המדינה באותה הסחורה".

וכ"פ השולחן ערוך בסימן קעו סעיף י. השותפים צריכים להתנהל בניהם בשקיפות מוחלטת. שקיפות יכולה להיות כאשר לכל צד יש גישה לכל הנתונים. לכן כבר בפתיחת העסק היה צריך לרשום את העסק על שם שני השותפים, וכך גם בפתיחת החשבון בבנק הפועלים, אומנם פתיחת החשבון הייתה בהסכמת שני הצדדים, אך הועברו סכומים ללא ידיעת הצד השני דבר שהוביל לחשדנות בין הצדדים. לפי התרשמותנו, לא ניתן להאשים צד אחד יותר מהשני בכל הנוגע לקריסת העסק. שני הצדדים לא התנהלו לפי הסיכומים שהם עצמם קבעו, ולשניהם הייתה בעיית שקיפות משמעותית.

סיכום דעת המיעוט:

1. התובע הציג מסמך מהביטוח לאומי על סך 96,697 ש"ח, חוב זה מתקבל, כך שעל הנתבע לשלם לתובע מחצית מהחוב לביטוח לאומי בסך 48,348.5 ש"ח.

2. שאר התביעות של הצדדים אחד כלפי השני - נדחות.

החלטות בית הדין:

1.      הנתבע חייב להתובע 5,113.5 ש"ח ב-5 תשלומים של 1,023 ש"ח כל אחד.

2.      החוב של הביטוח לאומי הוא על התובע בלבד.

3.      על הנתבע לשלם 5,000 ש"ח לז'.

4.      על הנתבע והתובע לשלם למוסך את המגיע לו 26,844 ש"ח, חצי על הנתבע וחצי על התובע.

5.      הנתבע והתובע חייבים לשלם חוב הארנונה לב'. מה ששולם על ידי התובע יתקזז מחלקו.

6.   החוב של ו': כאשר ו' הגיע לישיבת בית הדין, בהזמנת הצדדים כאמור למעלה, הוא הציג שטר חוב החתום על ידי התובע והנתבע, שבו ו' נותן להם הלוואה לייסוד החנות. לא נידון כאן בחוב של ו', בגלל שזה אינו מעיקר הטענה של התובע. אם הצדדים רוצים שבית דין זה יתייחס לחוב זה עליהם לפתוח תיק חדש.

פסק הדין ניתן ביום ‏חמישי כ"ד תמוז תש"פ 16 ביולי 2020.

בזאת באנו על החתום

הרב יהודה קרויזר - מרא דאתרא                     הרב ברוך פז - דיין                      הרב ישועה רטבי - דיין

בהמשך לפסק דין זה, הוגשה תביעה נוספת, וניתן פסק דין מתוקן. לחץ למעבר לפסק.