שוכר שטוען שהניח מעטפת כסף בתיבת הדואר של המשכיר

 בי״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 104-נו כרך ד' עמ' נג-נו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעת שכ״ד שהשוכר טוען ששילשלו לתיבה של בעה״ב

התובע טוען שלא קבל את שכר הדירה המגיע לו מהנתבע. הנתבע טוען ששילשל את הכסף בתוך תיבת המכתבים של התובע, כפי שנהג הרבה פעמים, אלא שיתכן שבאותם ימים לא היה התובע בארץ, ומישהו אחר הוציא את הכסף מהתיבה, ולכן לא מצא את הכסף בשובו, ומכיון שכבר פרע את החוב, אינו חייב לחזור ולשלם אותו. התובע טוען שאמנם הנתבע נהג במה פעמים לשלשל את הכסף בתיבת המכתבים, אך לא היה זה בהסכמתו, ותשלום בצורה כזו אינו נחשב תשלום.

פס״ד

התביעה נדחית.

השאלות לדיון

א. פרעון חוב, האם צריך לשלמו ביד, או די להניחו בחצר בעה״ב.

ב. האם תיבת מכתבים חשובה חצר משתמרת.

תשובה

א. פרעון חוב לחצירו של האדם

ברמב״ם פט״ז ממלוה ולוה ה״א ושו״ע חו״מ סי׳ קכ סעי׳ א:

"המעות באחריות הלוה עד שיפרענו ליד המלוה או ליד שלוחו".

וכתב המ״מ שדין זה פשוט בכמה מקומות. ועי׳ שו״ת מהרי״א הלוי (איטינגא) ח״ב סי׳ מט (ד״ה אבל) שאם הניח הלוה את המעות בבית המלוה, נפטר מחובו, וכ״כ בשו״ת מעון אריה סי׳ טו, ועי׳ שו״ת הלכה למשה (מימון) חו״מ סי׳ ה בדין ראובן שנכנס לחנותו של שמעון לשלם לו חובו ושם הכסף על השולחן ונעלם משם, אם חשיב כאילו כבר פרע חובו.

ב. האם תיבת דואר נחשבת ל"חצר משתמרת"?

פסק השו״ע חו״מ סי׳ רמג סעי׳ כ וכא:

"חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע״פ שאינו עומד שם כיון שהגיעה המתנה לחצירו כאילו זכה בה אחר. בר״א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהיה עומד בצידה ויאמר זכתה לי שדי".

ומקורו בגמ׳ ב״מ יא א. ועי׳ בראשונים שם הטעם משום שאין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין חפצים משתמרים בידו, וחצר משום שליחיות היא, וכאילו גילה דעתו שאינו רוצה שתהיה החצר שלוחו, או מטעמים אחרים. ועי׳ ר״ן שם שאף כשעומד בצידה אינה קונה לו אלא מדעתו. ואם נתן מתנה לחבירו בחצר שאינה משתמרת למקבל, נחלקו ר׳ זירא ורב פפא בגמ׳ אם דינה כמציאה שאינו קונה בחצר שאינה משתמרת, או שכיון שדעת אחרת מקנה אותה, קונה אע״פ שאינה משתמרת, ועי׳ שו״ע ורמ״א סי׳ קצח סעי׳ ה וסי׳ רמג סעי׳ כא. ונחלקו שם ראשונים אם צריכה להיות משתמרת עכ״פ לנותן, י״ס דוקא אם היתה משתמרת לנותן, אבל אם לא היתה משתמרת לנותן אינו קונה, וי״ס אע״פ שאינה משתמרת כלל קונה, ועי׳ שמ״ק שם בשם ריצב״ש שכיון שאחרים אינם יכולים לזכות במתנה סמכה דעתו של המקבל לקנות, שיודע הוא שאחרים לא יטלוה, ועי׳ קצוה״ח סי׳ ר ס״ק ב שכיון ששאר בני אדם בדילים מהמתנה חשובה החצר כמשתמרת, ועי׳ נתה״מ שם.

וכתב רש״י בקדושין מד ב ד״ה ניעור, שחצר שהיא גדורה מסביב ובעליה פותח ונועל, זו היא חצר המשתמרת, ועי׳ נתה״מ סי׳ ר ס״ק ג שדוקא כשהחצר מגולה בלא מחיצות נקראת אינה משתמרת, אבל אם היא מוקפת מחיצות ויש דלת לפתח שלה, אע״פ שאינה נעולה במנעול, חשובה חצר המשתמרת, שהרי כלים מטעם חצר הוא, ומדוע קונה בסימטא, אלא בע״כ דמחיצות הכלי כמחיצות החצר וחשיב כחצר המשתמרת. אבל המקנה בקו״א סי׳ ל סעי׳ ט כתב דוקא כשהיא נעולה והמפתח בידו.

מסקנה למעשה

לפי״ז בנידון דידן אם נכונה טענת השוכר ששילשל את חוב השכירות לתוך תיבת המכתבים הנעולה של בעה״ב, גם לדעת המקנה נחשב כחצר המשתמרת שקונה לו, ונפטר מחובו. ומה שבעה״ב טוען שלא קבל את הפרעון ואינו יודע אם נפרע, ה״ז כנתבע אומר ברי שפרעתי ותובע אומר שמא, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.