שוכר שאמר לו המשכיר לצאת, ולאחר מכן חזר בו

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ד' עמ' נז-ס

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעת דמי שכירות משוכר שעזב בתוך תקופת השכירות

נושא הדיון

התובע השכיר את דירתו לנתבע לתקופת שכירות כפי שקבעו ביניהם, והשוכר התחייב לשלם עבור כל התקופה גם אם יעזוב את הדירה לפני כן. חודש אחד לפני סוף התקופה כעס המשכיר על השוכר ודרש ממנו שיעזוב את הדירה. השוכר עזב את הדירה ומסרב לשלם עבור החודש הנותר.

טוען המשכיר שאחרי שדרש ממנו לצאת מהדירה חזר בו והסכים שימשיך לגור עד סוף התקופה, והוא דורש שישלם לו עבור החודש הנוסף, והשוכר טוען שהואיל ושכר דירה אחרת עפ״י דרישת המשכיר, אינו חיב לשלם עבור החודש הנוסף.

פס״ד

אין לחייב את השוכר עבור החודש הנוסף.

המקורות בהלכה

חובת ההודעה מראש על סיום חוזה

חו״מ סי׳ שיב סעי׳ ז:

"כשם שהמשכיר חייב להודיעו, כך השוכר חייב להודיעו מקודם שלשים יום בעיירות, או מקודם י״ב חודש בכרכים, כדי שיבקש שכן ולא ישאר ביתו פנוי, ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא יתן השכר".

ותמה בשער המשפט מכח מה יתחייב השוכר לשלם שכר כל השלושים יום אע״פ שיצא מן הדירה ולא השתמש בה ומסר המפתחות למשכיר, דאין לפרש דהחיוב הוא מפני שהמשכיר מפסיד בגללו שלא הודיעו, דאין זה אלא גרמא ואינו חייב אלא לצאת ידי שמים, דהלא אם נעל הדלת בפני בעה״ב וגירשו מביתו וגרם הפסד לחבירו פסק הרא״ש דפטור מפני שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו. ונראה דהחיוב הוא לא משום שהפסיד לחבירו אלא מפני תקנת חכמים שיודיע שלושים יום קודם, וזה גופא המחייבו בשכר הדירה של שלושים יום הללו. ואף לשער המשפט שלא תירץ כן, נראה שאם התחייב השוכר בשטר בכ״י שאם לא יודיע למשכיר שלושים יום קודם יתחייב לשלם עבור השלושים יום, חייב לשלמם מדינא.

בקשה מהשוכר שיעזוב את הדירה

אמנם בנידון דידן שהשוכר טוען שבגמר החודש טילפן המשכיר לשוכר שיעזוב את הדירה תיכף, ובזה גם המשכיר מודה, אלא שטוען שאח״כ אמר לשוכר שידור בדירה עוד חודש, והשוכר אומר שמיד שאמר לו המשכיר לעזוב את הדירה התקשר עם מתווכים ועוד באותו ערב גמר על דירה אחרת, יש לדון בזה אם הודעת המשכיר לשוכר לעזוב את הדירה חשובה כמחילה על ההתחייבות של השוכר לשלם למשכיר עבור השלושים יום, או לא.

והנה ברמ״א סוף סי׳ שלג כתב:

"מיהו בשאר פועל אם אמר לו בפני שנים לך מעמדי, פטור בלא מחילה, וי״א אם אמר לו בדרך כעס שאינו פטור", ע״כ.

והובאו שתי הדעות ברבינו ירוחם נכ״ט סוף ח״ד. ובש״ך ס״ק מח:

"נלענ״ד בפני שנים לאו דוקא, אלא לישנא דש״ס פ״ק דקדושין טז א נקט, ושם נקט לימא ליה באפי תרי זיל, לומר דאין צריך שטר אלא אותו הלשון שכתבו העדים בשטר, אומר לו בע״פ בפניהם סגי, וכדכתבו התוס׳ שם, וה״ה אם אמר לו כך בינו לבינו ומודה בכך הוי מחילה, דלא איברי סהדי אלא לשקרא, ושו״מ כן בריב״ש סי׳ תעו בשם המפרשים", עכ״ל הש״ך.

ושם בס״ק מט:

"פטור בלא מחילה, כלומר ואע״ג שכבר קבל כל השכירות אין צריך להחזיר כלום", עכ״ל.

ועי׳ בשו״ת תועפות ראם חו״מ סו״ס לד שכתב על הש״ך וז״ל:

"ודע בני כי מש״כ הש״ך וכו׳ יש בזה חילוק, דודאי היכא דאינו דבר האבוד דבזה הדין דפועל יכול לחזור בו, א״כ ע״כ הכונה במחילתו שלא ישיב לו השכירות שקבל, דאל״ה לא צריך למחילה דידיה, דבלא מחילתו יכול לחזור בו, אבל היכא דהוא דבר האבוד שאין הפועל יכול לחזור בו, א״כ כשאומר לו סתם לך מעמדי אין ראיה שמחל השכירות שהקדים לו, רק שהרשהו לילך מעמו, ודמי לאומר קרע כסותי דכל שלא א״ל ע״מ לפטור אמרינן דלא הרשהו רק לקורעו ולא שיפטר מתשלומין, וה״ה הכא כנ״ל ברור לדינא", עכ״ל.

ובנידון דידן כיון דלא משועבד לגור אצלו, ע״כ מה שאמר לך מעמדי הכונה שהוא מוחל לו את השכירות של הל׳ יום. אך לפי הטענה של המשכיר שאמר לו לך מעמדי דרך כעס, הלא י״א שאינו פטור, וכיון שהרמ״א לא הכריע בזה אלא העתיק לשון רבינו ירוחם, ה״ז ספיקא דדינא, ואין מוציאין מן המוחזק.

אמנם ברדב״ז ח״א סי׳ פח נשאל בדבר ראובן ששכר את שמעון לשרתו ג׳ שנים ונשבע שמעון ע״ז וכתבו ביניהם שטר, ולסוף שנה אמר לו ראובן שיצא ויצא, ושוב נתחרט ראובן ותובע את שמעון לקיים שבועתו, אם בדיבור לבד נמחל השעבוד והשבועה, ופסק דהגע עצמך שנשלמו הג׳ שנים כלום היה צריך התרה, ה״נ כיון דא״ל זיל הוי כאילו נשלם הזמן, וא״ת שהרי כתב רבינו מאיר ב״ר ברוך דמי ששכר מלמד וא״ל לך שלא נמחל השעבוד באמירה זו ויכול בעה״ב לעכב המלמד, כבר הארכתי בזה בתשובה אחרת והעליתי כי טעם הראשון לאו בר סמכא הוא, ועיקר סמיכתו על הטעם השני, והרי היא כתובה בכלל תשובות הרשב״א סי׳ תתעג, ועיי״ש במה שדחה את דברי המהר״ם בר״ב, ולא חילק כלל בין א״ל לך מעמדי מתוך כעס או שלא בכעס, אמנם מ״מ כיון שהרמ״א העתיק את דברי הרבינו ירוחם, וכן הב״י בסי׳ שלד, אין לנו לפסק הלכה אלא דהוי ספיקא דדינא, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

הרב ברוך יצחק לוין.