טענת מקח טעות בקניית מזגן משומש

א. תמצית העובדות המוסכמות

התובע השכיר את ביתו לנתבע. במהלך שהותו בדירה, התקין המוכר בדירה מזגן של חברת תדיראן בעוצמה של 2.5 כוח סוס. בתום תקופת השכירות הציע המוכר לקונה לקנות את המזגן ולאחר התמקחות על המחיר התרצה הקונה לקנותו ב - 3000 ₪.

לאחר כחצי שנה המזגן התקלקל. הקונה קנה מזגן חדש והוריד את המזגן הישן.

ב. טענות  הקונה (התובע)

הקונה טוען כי במהלך הקנייה נאמר לו על ידי המוכר שהמזגן חדש עם אחריות. לאחר שהמכשיר התקלקל פנה למתקין המזגן וביקש שיבוא לתקנו, הוא בא לבדוק ואמר כי התיקון יעלה 1000 ₪.

כיוון שהמוכר לא הסכים לשלם את עלות התיקון, וגם מבחינתו של הקונה ביצוע של תיקון בעלות כזו איננה משתלמת, הזמין הקונה מזגן חדש והחליף את המזגן התקול.

עוד טוען הקונה, כי ע"פ דברי המתקין בשעת המכירה כבר לא הייתה אחריות ולכן זהו מקח טעות, ועל המוכר להשיב את כספו.

ג. טענות  המוכר (הנתבע)

המוכר טען בביה"ד שע"פ זכרונו אכן בשעת המכירה הייתה האחריות בתוקפה אלא שהיא עמדה להסתיים, וכאשר המזגן התקלקל כבר הסתיימה תקופת האחריות. לדבריו, הוא מכר מזגן טוב שלא הייתה סיבה שיתקלקל ולא ברור לו מדוע לבסוף הוא התקלקל כך שאין לבוא אליו בטענות בדבר קלקלתו .

ד. דיון

בעת הדיון בביה"ד בקשנו מהמוכר להמציא לנו מסמכים אשר ע"י תתברר העובדה, האם הייתה האחריות בתוקף בשעת המכר. לאחר זמן קצר ובירור בחברה שממנה נקנה המזגן, חזר אלינו המוכר והודה שאכן טעה ולא הייתה אחריות בשעת המכר, אך הוא עומד בטענתו שהוא מכר מזגן טוב שלא היה אמור להתקלקל, והעובדה שבמקרה המזגן התקלקל, אינה אמורה להוות סיבה לחיובו.

השאלות שעלינו לדון בהן במקרה שלפנינו הן:

1. האם העובדה שהמוכר אמר בשעת המכירה, שהמזגן חדש ויש אחריות, כשבפועל לא הייתה אחריות, עולה לכדי מקח טעות?

2. במידה ואין מדובר במקח טעות, האם יש כאן דין הונאה במחיר העסקה, שהרי מזגן ללא אחריות שווה פחות ממזגן עם אחריות?

3. מה דינה של הונאה כשהנכס הנמכר כבר אינו בעולם?

4. האם העובדה שהקונה יכול היה לבדוק האם האחריות בתוקפה ולא עשה זאת, מעידה על כך שמחל על דין האונאה?

5. אם אכן מדובר בהונאה ולא במקח טעות, האם בית הדין רשאי לפסוק על פי דיני הונאה כאשר המוכר עצמו לא תבע את ההונאה אלא ביקש לבטל את המקח כולו מחמת היותו מקח טעות?

 מקח טעות

בעת הדיון שאלנו את הקונה, האם בירר בעת הקנייה כמה זמן נותר לתוקפה של האחריות? הקונה השיב בשלילה. עוד שאלנו אותו, במידה ויתברר שבעת הקנייה היתה אחריות אלא שנותר זמן מועט עד לסיומה, האם יש לך טענה כלפי המוכר, וגם על כך השיב בשלילה.

מתוך תשובות אלו ניתן להבין שבשעת המכר לא היה חשוב לקונה האם ישנה אחריות למזגן, ובוודאי לא ביחס לקילקול שיתהווה כמה חודשים לאחר מכן, אלא שעובדה זו נאמרה בשעת המכר ע"י המוכר כדי להסביר מדוע הוא דורש סכום זה על המזגן, אך פרט זה לא עמד כתנאי למכירה.

נראה שהמקרה שלנו דומה למה שפסק הרמ"א בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רל"ג, סעיף א' וז"ל:

מכר לו בשר בחזקה שהוא מן איל מסורס ונמצא שאינו מסורס (בשר איל מסורס טוב משאינו מסורס), המקח קיים ומחזיר לו אונאתו... והוא הדין בכל כיוצא בזה.

דברי הרמ"א מקורם בשו"ת תרומת הדשן סימן שכ"ב, אולם מאחר ודין זה קשה מסברא, שהרי הקונה רצה לקבל בשר איל מסורס וקיבל דבר אחר, והדין היה צריך להיות שהמקח בטל מחמת היותו מקח טעות, נביא את מקור דינו של תרומת הדשן שהוא ממסכת ביצה דף ז' ע"א:

"ההוא דאמר להו: ביעי דדכרא למאן, ביעי דדכרא למאן! יהבו ליה ביעי דספנא מארעא. אתא לקמיה דרבי אמי. אמר להו: מקח טעות הוא, והדר. - פשיטא! - מהו דתימא: האי לאכילה קא בעי להו, והאי דקאמר דדכרא - משום דשמינן טפי, למאי נפקא מינה - למיתבא ליה ביני ביני, קא משמע לן."

וז"ל רש"י שם:

"למיתבא ליה דביני ביני - וכו' ואי בעי להו לאכילה אין המקח בטל, דהא בני אכילה נינהו, אלא שאלו יפים מהם - ויחזיר לו דמי מעליותן. קא משמע לן - רבי אמי דסתם מאן דבעי ביעי דפחיא לאפרוחים בעי להו, ואין אלו שוים לו כלום."

וביאר התה"ד גמ' זו על פי דברי רש"י, שאדם זה ביקש ביצים מופרות מזכר ונתנו לו ביצים שאינן מופרות - דספנא מארעא ופסק רבי אמי שהמקח מתבטל מחמת היותו מקח טעות, משום שסתם אדם שמבקש ביצים מופרות, רוצה אותם לגידול אפרוחים. אולם, אם היה ברור שקונה אותם לאכילה, הדין היה שהמקח קיים והמוכר צריך להחזיר לקונה "דביני ביני" (הפרש המחירים). ואף שביצים מופרות יפות יותר לאכילה המקח אינו בטל, כיון שבדבר זה רוב העולם אינם מקפידים, לכן אין  כאן מקח טעות.

ולמדו מכאן בעל תרומת הדשן ובעקבותיו הרמ"א כלל, שאם הקונה דרש סחורה מיוחדת, והמוכר נתן לו סחורה רגילה, שרוב העולם אינו מקפיד בזה, הדין הוא שהמקח קיים, אלא שהמוכר צריך להחזיר לקונה את ההפרש.

אמנם פרושם של רש"י ותה"ד לגמ' זו אינו מוסכם. הר"ן בקידושין (י"ז ע"ב, בדפי הרי"ף) חולק ומפרש את הגמ' במסכת ביצה בדרך אחרת. לשיטתו, בגמ' בביצה מדובר, כשהקונה הושיב ביצים אלו מתחת לתרנגולת כדי לגדל אפרוחים, והביצים התקלקלו, והתברר שהן לא היו מופרות (ספנא מארעא). ובאופן זה אמרה הגמ', שאילו היה קונה את הביצים לאכילה, לא היה שייך לדון דין מקח טעות, כיון שעתה הביצים אינם בעולם, וע"כ צריך המוכר להחזיר את ההפרש - "דביני ביני". אולם במקרה שהקונה ביקש ביצים מופרות מזכר והמוכר נתן ביצים דספנא מארעא  והביצים עדיין קיימות בעולם, הרי זה מקח טעות וחוזר, אף אם קנה אותם לאכילה.

הב"ח חלק על פסק הרמ"א ופסק כהר"ן. השער המשפט שם, האריך וכתב שפרושו של התה"ד לגמ' אינו דעת יחיד, ופסק למעשה דהוי ספיקא דדינא.

בענייננו, המוכר אמר לקונה כי הוא מוכר לו מזגן הוא עם אחריות והתברר שאכן מכר לו את אותו מזגן אך ללא אחריות ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים דלעיל. האם כשמכר לו מאותו המין שהקונה אכן רצה, אלא שאינו מאותו סוג בעל יתרון שהקונה ביקש, נחשב הדבר למקח טעות והמקח חוזר, או שהמקח קיים, ועל המוכר להחזיר את הפרש המחיר בין מזגן עם אחריות למזגן בלי אחריות.

אולם נראה כי במקרה שלנו גם החולקים על הרמ"א יודו שאין טענת מקח טעות, מהטעם שנבאר בסמוך.

הב"ח נימק מדוע הוא חולק על תה"ד וז"ל:

ודבר תימה פסק, דאין לך מום גדול מזה. ותו דהאיך מאכילים לאדם בעל כרחו דבר שאינו מקובל על נפשו ותו דהלא התנה עמו בפירוש שיהא מאיל מסורס וכשאינו מסורס אינו חפץ לקנותו ודמי לחטין יפות ונמצאו רעות דלוקח יכול לחזור בו דאין טעם היפות כטעם הרעות ואפילו היה טעמן שוה אין דעתו ניחא אלא ביפות.

כלומר, כאשר יש כמה סוגים באותו המין של המאכל והאדם אמר בפירוש שהוא רוצה מסוג מסוים, הרי זה כאילו הקפיד ואמר שאינו רוצה מסוג אחר אף שהוא מאותו המין של המאכל, וברור שאם המוכר נתן לו מהסוג האחר, הרי זה כנמצא מום במקח, ודינו מקח טעות.

בנידון דידן, כיוון שעל פי התנהלות הקונה מוכח שלא הקפיד על כך שתהיה אחריות, אלא שנתון זה היה משמעותי בעיקר לקביעת מחיר המזגן, נימוקי הב"ח אינם רלוונטיים, והלוקח אינו יכול לטעון טענת מקח טעות.

על פי זה חוזרים דברי הגמ' שהובאה לעיל, שבמקרה שאין דין מקח טעות, עדיין יש חובה להחזיר את ההפרש במחיר, ואם כן בנידון דידן על המוכר להחזיר לקונה את הפרש המחיר בין מזגן עם אחריות למזגן בלי אחריות.

הונאה במכירה ודינה כשהחפץ כבר אינו בעולם

כדי לברר את הפרש המחיר בין מזגן עם אחריות למזגן בלי אחריות, שאלנו מספר מתקיני מזגנים מהו המחיר של מזגן תדיראן 2.5 כוח סוס, לאחר שנתיים, ובלי אחריות. התשובה שקבלנו היא שמזגן בנתונים אלו שווה כ- 2500 ₪, ואם כן ההפרש בין מחיר זה, למחיר שהמזגן נמכר לקונה בפועל הוא 500 ₪.

בדין אונאה, חכמים קבעו שאם האונאה היא פחות משישית ממחיר החפץ אין המאנה חייב להחזיר כיון שהמתאנה מוחל. כאשר האונאה היא בשישית ממחיר החפץ המקח קיים ויש להחזיר את האונאה, אולם אם האונאה היא יותר משישית בטל המקח.

במקרה שלנו ע"פ השומא שקיבלנו, האונאה היא בדיוק בשישית ולכן הדין הוא שהמקח קיים ועל המוכר להחזיר את הפער במחיר לקונה[1].

אונאה ומקח טעות בדבר שיכול היה לבודקו

אלא שלכאורה יכול עדיין המוכר לטעון שאינו צריך להחזיר את האונאה, משום שהיה על הקונה לברר האם יש אחריות או לא, וכיוון שלא בירר הפסיד וכפי שכתב המגיד משנה על הרמב"ם בהלכות מכירה פרק טו, הלכה ג (הובא בסמ"ע, חושן משפט, סימן רלב, ס"ק י), שבדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר, כגון שיכולים לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם, אינו חוזר. ואמנם דברי המגיד משנה התייחסו למקרה של טענת מום במקח וכאן עסקינן בטענת אונאה במחיר, שחז"ל קבעו בה מידת זמן אחרת שיהיה יכול לתובעה - "בכדי שיראה לתגר או לקרובו". מכל מקום, בנידון דידן טענת האונאה במחיר, תלויה בשאלה, האם הפרט הזה של האחריות היה מצוי במקח בעת המכירה, בדומה למום במקח, ועל כן, אם הקונה לא בדק זאת, הפסיד.

אך יש לדחות טענה זו משני טעמים.

הטעם הראשון הוא, משום שבמגיד משנה משמע שרק כשהמוכר מכר לו חפץ סתם מוטל על הקונה לבודקו, ולא כשאמר לו המוכר מפורש שאז אין צריך כלל לבודקו, ויכול לסמוך על דברי המוכר, וכפי שפסק הדברי מלכיאל (ח"א אבהע"ז, סי' פו, אות ו) ז"ל:

דהנה קיי"ל במוכר לחבירו חפץ ונמצא בו מום אם הוא דבר שהיה יכול להבחינו תיכף בשעת קניה אמרינן מדלא הבחין סבר וקבל... כ"ז במוכר סתם אבל אם א"ל המוכר בפירוש שאין בו מום בטל המקח. דאמרינן שלזה לא הבחינו שסמך על המוכר שהגיד לו שאין בו מום... והטעם שחושב שבודאי לא ישקר המוכר שיש לו לידע שאם ימצא המום יבטל המקח, משא"כ בסתם י"ל שחושב המוכר שהלוקח אם יקפיד ע"ז יבחין אותו.

וכן פסק גם המהרשד"ם, סימן שפה.

במקרה שלנו המוכר אמר באופן ברור שקיימת אחריות ועל כן הקונה יכול היה לסמוך על דבריו.

הטעם השני הוא, משום שדברי המגיד משנה נאמרו רק כאשר היה יכול להבחין בקלות במום, כגון ע"י טעימה או התבוננות קלה, אך לא כאשר צריך לטרוח כדי להבחין במום. כך כתבו המהרשד"ם (שם) וקרית מלך רב, הלכות מכירה, פרק טו, הלכה ג, וז"ל:

עד כאן לא ס"ל להיש מי שכתב דכל שיכול להבחינו אינו חוזר כי אם כשיכול לנסותו לאלתר מיד בלי שום טורח כל כה"ג כשלא רצה לנסותו מוכרח שמחל אבל אם צריך טרחא או זמן כדי ליודעו ולהכירו גם היש מי שכתב ס"ל דאם עבר זמן ולא רצה לראותו לא מחל.

אף בענייננו לא היה די בהתבוננות קלה כדי לוודא שהאחריות בתוקף, שהרי הקונה אינו יכול לבדוק נתון זה בלי לערב את המוכר ולבקש מהחברה אישור על כך שיש אחריות.

פתח פיך - תובע שמגיע לו אך לא מחמת הטענה שטען

נותר לנו לדון בשאלה, האם ניתן לחייב את המוכר בתשלום  מחמת האונאה במחיר, הרי הקונה לא תבע את האונאה אלא טען מקח טעות.

הרמ"א על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, סעיף יב, פסק:

"בעל דין שתבע את חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם פסק לו יותר הווי טעות בדין וחוזר".

ונחלקו הפוסקים בדעת הרמ"א מה הדין במקרה שידוע שזה שתובע פחות הוא מפני שאינו בקי בדין. לדעת הסמ"ע, שם, ס"ק כו,  אין לדיין לפסוק יותר גם במקרה זה.  לעומת זאת הש"ך, שם, ס"ק טו חולק וסובר שאין זו אלא מחילה בטעות ואין התובע צריך להפסיד מחמת אי ידיעתו את הדין. והתומים, שם, ס"ק ח, מוסיף דאין לך פתח פיך לאלם גדול מזה. ולכן הם פוסקים להלכה שאם ברור לדיין שהתובע טעה, רשאי לפסוק כפי המגיע לו ודינו של הרמ"א שאין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע אינו אלא באופן שיש ספק אם מה שלא תבע יותר נובע מחמת חסרון ידיעה בדין או מחמת מחילה או וויתור בשביל איזה חשבון. והפתחי תשובה, שם, ס"ק יח, הביא שיטת המעיל צדקה סימן נג שהפליג עוד יותר מהש"ך ופסק שאפילו אם ביה"ד מסופקים אם התובע מחל או לא, יכולים לפסוק יותר. ויש בזה עוד פרטי דינים ואכמ"ל.

ומכל מקום נראה שהיכן שודאי לא מחל, שהרי התובע תבע סכום גבוה יותר, אלא שהתביעה אינה מתקבלת, משום שהתובע אינו בקי בדין ואינו מבסס דבריו כראוי, על בית הדין לפסוק לו על פי הטענה שהיתה ראויה להיטען, עד גובה הסכום שתבע בפועל . וכך פסקו בפד"ר  כרך ד, עמ' 175, וז"ל:

במקרה ויש הבדל בסכום הכסף, שהתובע דורש סכום פחות ולפי הדין מגיע לו סכום יותר גדול, בזה י"ל שמא וויתר על סכום הנוסף או מחל כנ"ל, אולם במקרה ולא קיים הבדל בסכום, רק אם נדון לפי יסוד טענותיו של התובע הרי אין לו על מה לסמוך, ואם נדון לפי המצב העובדתי ומסיבות הענין - הרי הדין עמו ואילולי היה לו מושג בחוקי הלכה היה מבסס את תביעתו ומכוון את דבריו כהלכה והיה זוכה בדין... בגוונא דא נ"פ [=נראה פשוט] שרשאי וגם חייב הדיין לפסוק את המגיע לו עכ"פ בסכום אשר איננו עולה יותר מכפי חשבונו של התובע.

בענייננו, הקונה תבע סכום גדול יותר מהסכום שמגיע לו על פי הדין, ועל כן גם אם לא ביסס את תביעתו כראוי, עלינו לפסוק לזכותו את מה שמגיע לו על פי הדין.

ה. המסקנות ההלכתיות

1. נחלקו הפוסקים במקרה שאדם ביקש ממוכר שהמוצר אותו הוא קונה יהיה עם פרט או נתון מסויים שרוב העולם אינן מקפידים עליו, והתברר שהמוכר נתן לו את המוצר ללא אותו פרט או אותו נתון, האם הוי מקח טעות או שהמקח קיים ועל המוכר להחזיר את ההפרש במחיר.

2. במקום בו ישנה אומדנא דמוכח וברור הדבר שהלוקח לא הקפיד על דבר זה, אין מחלוקת כי אין זה מקח טעות, ועל המוכר להחזיר את ההפרש במחיר.

3. גם לדעת הסוברים שלא ניתן לטעון טענת מקח טעות כשהלוקח יכול היה לבדוק את המוצר ולא עשה זאת, אולם כאשר המוכר אמר לו במפורש שאין מום, וכן אם יש טורח גדול לבדוק זאת, ניתן לטעון טענת מקח טעות.

4. נחלקו הפוסקים אם ההלכה שאין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע התובע, נאמרה גם במקרה שלא תבע יותר משום שלא היה בקי בדין, או שהיא נאמרה רק באם יש ספק אולי מחל או וויתר התובע, אך אם ברור לבית הדין כי התובע טעה בדין, רשאי הוא - או אפילו מחוייב - לפסוק יותר, כי אין לך פתח פיך לאלם גדול מזה.

5. כשהתובע דורש סכום קטן ולפי הדין מגיע לו סכום גדול יותר, בזה ניתן לומר שמא מחל על הסכום הנוסף ועל כך נחלקו הפוסקים. אולם במקרה ולא קיים הבדל בסכום, וכ"ש כשתבע יותר, אלא שאם נדון לפי טענותיו של התובע אין לו על מה לסמוך, ואם נדון לפי המצב העובדתי, הרי הדין עמו ואם היה לו מושג בעניני הלכה היה מבסס את תביעתו ומכוון את דבריו כהלכה, במקרה כזה רשאי וגם חייב הדיין לפסוק את המגיע לו.

ו. סיכום

על פי כל האמור לעיל בית הדין מכריע בנידון שלפנינו:

א) על המוכר לשלם לקונה סך של 500 ₪.

ב) התשלום יתבצע תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין.

בשולי פסק הדין אך לא בשולי חשיבות הדברים, נעיר, כי בית הדין התרשם ששני הצדדים נהגו בישרות ולא עלה על דעתם לרמות או לנצל אחד את השני. על כן חשוב ששני הצדדים ימחלו האחד לשני ולא ישאירו איזו הקפדה בלבם.

"והאמת והשלום אהבו"

ובאעה"ח

הרב משה כהן                       הרב תומר ישראלי                  הרב משה מאיר אבינר