כרך ז, עמ' כא-כה, פסקי מו"ר הגאון רבי ברוך יצחק לוין זצ"ל

רב ור"מ "מקור חיים", ומייסד וראש ביה"ד לממונות בירושלים

בנידון שליח שלווה והתברר שהמשלח רמאי, אם חייב השליח לפרוע

הנדון

עובדא אתא לקמן בבעל גמ״ח שהלוה לאחד ע״י שליח, והשליח חתם על השטר שמתחייב לשלם עבור פלוני, וחתם עצמו בשם המשלח, ואחר זמן התברר שרמאי מפורסם הוא ששידל לשליח שיקבל את הכסף, והשמות שבשטר וגם הערב הכל היה מזוייף ובדוי. האם בעל הגמ״ח יכול לתבוע מהשליח כיון שהוא התחייב.

המקורות להלכה

א. הלואה ע"ד השבה ממקום אחר

עי׳ בשער המשפט סי׳ קיז סעי׳ א דכתב בעובדא דידיה:

"אף דמבואר בסי׳ מ ס״א דאם כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אף שלא לוה מעולם, מתחייב הוא בכך, כדאיתא בב״ב גבי אודיתא דאיסר גיורא, אבל כאן שכתב שהפרעון יהיה מתיבת הארענדא, יש לדמות דין זה להא דאמרינן בס״פ כל הגט, גבי המלוה מעות את הכהן ואת העני להיות מפריש מחלקו וכו׳, היה עני והעשיר אין מפריש עליו וזכה הלה במה שבידו. ופרש״י הלווה הזה אינו חייב לשלם משלו שהרי הלווהו ע״מ שלא ליפרע ממנו. ומזה הוכיח הבעה״ת בשער סה ח״ג דהיכא דאיכא עני המקבל צדקה מבני עירו ולווה מאחד מהם על הצדקה המגעת לו שיכנס בפרעונו ואח״כ נתעשר העני ואינו ראוי להתפרנס מן הצדקה א״צ לשלם מכיסו, והביא רמ״א דין זה ביו״ד סי׳ רנז ס״ו [נדצ"ל ס"ה] בהגהה: וצ״ל שהעני שהלווה לו עדיין חי, אבל אם מת או נתעשר אין צריך לשלם שהרי עני היה באותה שעה. עכ״ל".

ונראה כוונתו דלכך א״צ לשלם אם נתעשר דכיון שהיה עני באותה שעה איכא אומדנא דמוכח שלא חייב עצמו לפרוע אלא מאותה צדקה המגיעה לו אף שלא אמר בפירוש לא יהיה לך פרעון אלא מזו.

וראיה לדבר מהא דאמרי׳ ס״פ האשה שנפלו פ א בעל שהוריד אריסין תחתיו בנכסי אשתו ועמד וגירשה משאכל קימעא, דאדעתא דבעל נחית, אסתליק ליה בעל, איסתלקו אינהו ואינם גובים שכירות לא מהאשה ולא מהבעל. וכתבו התוס׳:

"ואע״ג דאמרי׳ השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם, י״ל דהכא האריסין יודעין שהקרקע של האשה היא וע״מ כן נכנסו שאם תתגרש ויפסיד הבעל הכל אין להם עליו כלום, דזה יודעים שהבעל לא יניח מלגרש את אשתו בשבילם ודעתם להפסיד עמו כיון שלא התנו". עכ״ל.

וכ״כ הרא״ש שם. והוסיף השעה״מ:

"וכ״ש הכא שהחוב נשאר על מחזיקי הארענדא שהנאמן פטור מלשלם מכיסו דלא אסיק אדעתי׳ שהם לא ישלמו לו".

ועי׳ בבית אפרים אמצע סי׳ יז:

"שליח שלוה מעות מאחד ונתן השטר על שמו ונכתב בשטר שלווה לצורך פלוני משלחו, אין המלוה יכול לגבות חובו מנכסי השליח".

ב. שליחות לדבר עבירה במקום איסור 

אולם בנידון דידן שהמשלח הוא רמאי ואמר לשליח שיקבל כסף בהלואה עבור פלוני שבדה מלבו, עי׳ בתשובות שבות יעקב ח״ב סי׳ קסה בישראל אחד שחשוד לרמות בני אדם, והי׳ לו סחורה שיש בה חסרון גדול ואינו ניכר לכל אדם, והי׳ מתירא למכור לישראל שירגישו בו לפי שהוא מוחזק לרמאי, וכתב:

"בודאי אם נעשה כן בישראל ששלח ישראל אחר למכור לזה ברמאות, פשוט הוא דאין דינו כלל עם המשלח כיון דקיי״ל אין שליח לד״ע כאשר הוא מבואר בש״ס ובפוסקים ובחו״מ בהגהה ריש סי׳ קפב, והשליח חייב ולא המשלח".

ומשמע דאף אם השליח לא ידע שיש בסחורה זו חסרון גדול ואינו ניכר לא לשליח ולא לכל אדם, מ״מ השליח חייב ולא המשלח.

ועי׳ ב״מ י ב תוד״ה אי בעי לא עביד וכו׳:

מהא דתנן ב״ק עט א היה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור הגביהו או הוציאו מרשות בעלים ומת חייב, ופרש״י בלשון אחד שאמר גנב לשומר שור אחד יש לי בבית פלוני קחנו ותהא עליו שומר חנם, הוציאו השומר מרשות בעלים ומת, חייב הגנב במשיכת השומר, ואמאי והא אי בעי לא עביד, וי׳׳ל כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הו״ל כחצר דבע״כ מותיב ביה". ע״כ.

ונראה דע״כ לא אמרו בתוס׳ דאם אינו יודע שהוא גנוב יש שליח לד״ע אלא לטעמא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד הרי זה כחצר דבע״כ מותיב ביה, אבל לטעמא דרבינא דתלוי בבר חיובא ולאו בר חיובא גם שוגג ולא ידע הוי בר חיובא ואין שליח לד״ע, וכיון דפסק ברמ״א בטעם דאין שליח לד״ע כרבינא לכן אף בשוגג כיון דהוא בר חיובא, חייב השליח ולא המשלח.

אך עדיין יש לעיין בזה דהלא פסק הרמ״א חו״מ סי׳ שפח סעי׳ טו:

"מי ששלח שליח למסור אם השליח הוחזק לעשות חייב המשלחו ואין לומר אין שליח לד״ע הואיל והוחזק בכך".

י״ל אם ידע השליח שיש כאן רמאות והוחזק בכך חייב המשלח ולא השליח דהלא אינו שומע לדברי הרב. אמנם הש״ך דחה דברי הרמ״א מהלכה דאין שליח לד״ע הוא גזה״כ ולא מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וסבור שלא ישמע לו, לכן אפילו בהוחזק בכך השליח חייב, אבל בשבו״י קיים דברי הרמ״א ועיי״ש בפ״ת.

ואם בנידון דידן אין השליח מיקרי הוחזק בכך, כיון שבתמימותו או בשטותו שמע לשידוליו של הרמאי, ממילא השליח חייב ולא המשלח, אבל במקרה דנן המשלח ודאי חייב, דהלא לא טען בעל הגמ״ח - אף לא בטענת שמא - שהשליח לקח את הכסף של ההלואה לעצמו, אלא נתן השליח את הכסף שקבל מהגמ״ח להמשלח והוא לא זכה כלל בכסף אלא המשלח, למה יתחייב השליח לשלם, ועיקר טענת הגמ״ח היא דהשליח התחייב בחתימה שלו בשטר, הלא ביררנו שבגלל זה לא נעשה לווה כיון שלא בשבילו לקח את הכסף, ולאו בע״ד הוא כלפי הגמ״ח.

ג. חיוב השליח לגבי הקרן ולגבי הכפל

אבל עדיין אני נבוך. דהנה בב״מ עב א תוד״ה שטר שיש בו רבית וכו׳:

"אבל קשה ההיא דשטרי חוב המוקדמים האיך העדים כשרים דמוקמינן לה כר״מ אבל לרבנן גובה מזמן שני וכו׳ והלא העדים הללו חתמו שקר במתכון והקדימו את הזמן, וי״ל כגון שיש עדים שמעידים עליהם שהיו אנוסין מחמת נפשות וכו׳". עכ״ל.

הרי מבואר דאם חתמו שקר ועי״ז הוציאו ממון הלקוחות שלא כדין, ויתכן שהעדים ירויחו בזה הם רשע דחמס. וא״כ בנידון דידן כיון דע״י חתימתו בשקר הוציא השליח כסף מהגמ״ח דלולא חתימתו של השליח לא היה נותן בעל הגמ״ח כסף לשליח, וי״ל דהשליח הרויח הנאה ממשית מהוצאת הכסף מהגמ״ח. לכן אף אי נימא דלא לקח לעצמו את הכסף, מ״מ הרמאי המשלח נתן לו לשליח איזה מתנה והרי הוא רשע דחמס, ואינו מועיל להפקיע עצמו מפסולו אלא ע״י שישוב בתשובה, והתשובה היא שישלם מה שהוציא במרמה.

ובר מן דין. כתב בתשובות הרא״ש כלל קא ס״ז:

"ועל שטען ראובן על שמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציא מרשותו, ושמעון השיב אמת כי הוצאתים אלא כך הי׳ הענין, שבקשתני קרובתי כלתך להוציאם החוצה כי לא יכלה שאתם, ולא ידעתי של מי הם או שלך או שלה, וגם לא לקחתי והגבתיה ממקומה אלא היא הגביהתם ונתנה לי וטרחתי בשבילה ונתתי לאביה. נ״ל ששמעון חייב להחזיר הספרים שלקח בחדרו, כי מה הי׳ לו ליכנס בחדרו שלא בידיעתו להוציא ממון משם, כי כל המונח בביתו של אדם הוה בחזקת שלו, וגם ניכר יפה שכיוון לסייע לקרובתו לגזול חמיה, ומה שטען שהיא הגביהה אותם ונתנם לו מ״מ הרי טען שהיו כבדים ולא יכלה שאתה, ותנן בב״ק יג הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו, וגרסי׳ בגמ׳ י ותו ליכא והאיכא מרבה בחבילות ה״ד אי בלאו איהו לא הוה אזיל פשיטא. ובנידון זה בלאו איהו לא היתה יכולה להוציאן משם, הלכך יגבה ממי שירצה, מכלתו שהודתה לו שהם ברשותם, ואם ירצה יגבה משמעון וכו׳". עכ״ל.

והביאו בשו״ע חו״מ סי׳ שמה סעי׳ ח.

ובהגר״א ציין: 

להא דב״מ ח א: "תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור". ופרש״י: "פטור המשלח מלשלם כפל דקיי״ל אשלד״ע להתחייב שולחו, אלא שליח, דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" עכ״ל. ורק מכפל פטור המשלח, אבל קרן שניהם חייבין ורצה מזה גובה ורצה מזה גובה, ואף דשליח לא נתכוון לקנות הגניבה לעצמו אלא למשלח. עכת"ד הגר"א.

וצ״ע איך הוכיח הגר״א דמיירי שהגניבה ברשות המשלח, בשלמא בפסק הרא״ש מיירי בהודית שהספרים ברשותה, אבל מהי׳׳ת באומר לשלוחו צא וגנוב לי דחייבים שניהם בקרן דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה, מיירי שהגניבה ברשות המשלח. ונראה דהגר״א מפרש הא דחייב הרא״ש למשלח היינו כלתו לאו משום דהספרים עדיין בעין ברשותה, אלא אם היתה הגניבה כסף ולא ספרים וכלתו הוציאה את הכספים כיון דהודית דאכן קבלה לידיה, הרי היא גנב וחייבת בקרן. וכן ב״מ ח דמוכח מרש״י דקרן רצה מזה גובה ורצה מזה גובה, דרק בכפל אמרי׳ אין שליח לד״ע, אבל קרן כיון דהמשלח קבל את הכסף הגנוב צריך לשלם, כמו בגזל ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה הגם דאכלו ואין הגזילה בעין. אבל זה ברור דצריכים לדעת דבאמת המשלח קבל את הכסף. וזה שכתב הגר״א כיון שהוא ברשותו, פי׳ שהודה המשלח שקבל את הכסף, או שאנו יודעים עפ״י עדים שקבל המשלח את הכסף.

ואשר לפי״ז מה שפסק שם הרמ״א:

"המראה לחבירו לגנוב או שלחו לגנוב אין המשלח חייב דאין שליח לד״ע, מיהו אם השליח אינו בר חיובא י״א דהמשלח חייב כרבינא".

מיירי לענין חיוב כפל וכמו שפרש״י, אבל לענין חיוב קרן לא אמרי׳ אין שליח לד״ע, דאל״ה הרי המחבר פסק דגם השליח וגם המשלח חייב, אלא בע״כ דהמחבר מיירי בנוגע לקרן והרמ״א דבריו אמורים לענין כפל.

ד. במקרה שאפשר להוציא מהמשלח - הרמאי

ועפי״ז אני נבוך בין בדברי הקצוה״ח ובין בדברי הנתה״מ בסי׳ כה, דהקשה הקצוה״ח דלמה יהיה נושא ונותן ביד חייב הא אף דבמזיק ריבה רחמנא שוגג כמזיד מ״מ בגזלן אינו חייב שוגג כמזיד, דהא מבואר בנמ״י ס״פ מרובה דאם אמר לחבירו קח לי שור שהוא בבית פלוני שהוא שלי ונמצא שאינו שלו אלא לגנבו נתכוון, דמשמע שם ששניהם פטורין, המשלח משום דאין שליח לד״ע והשליח שלא ידע, וכמו שסובר הש״ך בסי׳ שמח, אלמא דגזלן שהגביה ונתן לחבירו בשוגג פטור, וא״כ הכא גבי דיין כיון דסבור הדיין ששל חבירו הוא וטעה בו הו״ל שוגג ואין בו חומרת מזיק, דהא נתן הממון לחבירו ובשעת מעשה הוי אפשר למיהדר, אין בו אלא תורת גזלן, ואין לנו לחייב גבי גזלן שוגג כמזיד, ונשאר בצ״ע. והנה לפי שיטת הנמ״י וכן היא שיטת הריטב״א הובאה בש״ך שם סי׳ שמח הא דפטור המשלח הוא מטעם דאין שליח לד״ע אפילו שהשליח הוא שוגג, זה דוקא לענין תשלומי כפל, אבל קרן ודאי חייב כיון שהגניבה ברשותו, ושם משמע דאף בקרן פטור באמר לו קח לי דבר פלוני מבית פלוני שהוא שלי ונמצא אח״כ שלא היה שלו אלא לגנבו נתכוון, הוא משום דנאנס מיד השליח, וכיון דלא בא לרשות המשלח כיון דאפילו בהי׳ השליח שוגג ג״כ אמרי׳ אין שליח לד״ע, כשם שאין שליחות על הכפל כך אין שליחות על הקרן, דבלי שליחות אין לחייב את המשלח באחריות של הגניבה. לכן מה שנוגע לחייב את הדיין במה שנשא ונתן ביד ל״ה אלא כגנב בשוגג, ולפי הש״ך שניהם פטורים, ז״א דאין לחייב את השליח מטעם גנב כיון דהי׳ שוגג, ומזיק לא שייך דמה שנשא ונתן ביד ל״ה מזיק דהי׳ יכול להחזיר בשעת מעשה ולא הזיק לו כלום. וראיתי בנתה״מ שכתב הא דשליח פטור אם היה שוגג וכמ״ש הש״ך, זה דוקא התם דנאנס מיד השליח ודאי אין לחייב את השליח מטעם גנב שיתחייב באונסין דהא לא נתכוון כלל לגנוב ולקנותו, וכשאין קניני גניבה אינו חייב באחריות כלל, אבל כשנתנו לגנב ואילו לא היה נותנו לא היה הגנב נוטלו בעצמו כגון בתרי עברי דנהרא ומחמת גרמת הנתינה א״א להחזיר השור חייב מטעם גורם להזיק, דמזיק אפילו בשוגג חייב, דמה לי אם זרקו לים או זרקו לגנב כשא״א להוציא ממנו. וסובר הנתה״מ דחיוב השליח שהיה שוגג חיובו הוא מטעם מזיק, וה״ה אם לא נאנס מיד השליח חייב השליח מטעם גנב אפילו הקרן. לפי זה בנשא ונתן ביד חייב הדיין לשלם קרן רק מטעם גנב כיון שלקח משל אחרים צריך להחזיר. וכמו שכתב בתשו׳ הרא״ש ובביאור הגר״א שדייק מרש״י, אבל מטעם מזיק לא יתחייב, וכמו שכתב בקצוה״ח דבשעה שנשא ונתן ביד לא זרק לים, אלא דאח״כ נאבד, מהיכי תיתי שיתחייב מטעם מזיק.

והנה לענינינו, דמה שהנתה״מ חייב - 'בנתנו לגנב היכא דקאי בתרי עברי דנהרא' - מטעם מזיק, 'דמחמת גרמת הנתינה א״א להחזיר השור חייב מטעם גורם להזיק, ... דמה לי אם זרקו לים או מסרו לגנב, כשא״א להוציא ממנו ואין לך מזיק גדול מזה.' עכ״ל.

הלא דוקא כשא״א להוציא מהגנב חייב השליח מטעם מזיק, אבל בנידון דידן מי יאמר דא״א להוציא מהגנב, וכי הזמינו את הגנב לד״ת, עד שנחליט דבנתינתו לגנב הוי כאילו השליח זרק את הכסף לים. וכן היא דעת הקצוה״ח דאם אפשר למיהדר אין על השליח חיובי מזיק, אלא דכל חיובו של השליח אפי׳ לא נתכוון לקנות לעצמו הוא מטעם גנב דסוף סוף הוא לקח כסף של אחרים, וצריך להחזיר מה שלקח, אבל יש לתבוע קודם כל את המשלח, ואולי יודה שלקח את הכסף מיד השליח, דהלא לחייב את השליח אין תועלת עכשיו לגמ״ח כי אין לו לשליח, אלא אם נחייב את השליח אולי אביו יחזיר חוב בנו הגם שאינו חייב, יותר רצוי להזמין את המשלח וכשיודה שהוא לקח את הכסף מיד השליח, יש סיכוי יותר שהגמ״ח יצא מן הסבך הזה.

ה. הגבהת השליח מזכה בקניין למשלח 

ובש״מ ב״מ ח:

"תדע דאילו אמר לשלוחו צא וגנוב וכו׳ א״נ י״ל דאם איתא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו לא הוה לן לחיובי השליח, דנהי דנפטר משלח מכפל, משום דאין שליח לד״ע, מ״מ לצרכו הגביה ולא לצורך עצמו, והוה לן למיפטר השליח מכפל, אלא כיון דמחייב ליה משמע דבעלמא נמי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו וזה יותר נכון". עכ״ל.

מבואר דלהלכה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אף דאין לחייב את המשלח משום דאין שליח לד״ע, אבל גם השליח אינו חייב משום דלא לצרכו הגביה אלא לצורך המשלח, והמשלח הרי הוא המחזיק בגניבה זו כיון דקנה חבירו, ואין לחייב כלל את השליח, הגם שגם למשלח אין לחייב כפל משום דאין שליח לד״ע, ואשר לפי״ז אם בסופו של דבר לא מסר השליח גניבה זו - שנעשה עליה שליח - לידי המשלח, מ״מ כיון דהמשלח קנה הגניבה מדין המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ואפילו אמר אח״כ לעצמי אני זוכה אינו זוכה משום דהמשלח אמר זכה לו. וצ״ע בזה כי מהש״מ משמע שאלה דברי הרא״ש, והרא״ש בתשובות הלא כתב שהשליח חייב בקרן, ומה שכתב בש״מ והשליח פטור אם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו דוקא לענין כפל דאין לו קניני גניבה כיון דהגביה לצורך המשלח וקנה המשלח אלא דאין לחייב המשלח משום דאין שליח לד״ע, אבל בקרן ודאי חייב השליח אף דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ולא השליח, דלחייבו בקרן לא צריך דוקא קניני גניבה.