איסור ריבית בהצמדה על פיצויי פיטורין

פסקי דין ירושלים, כרך ז עמ' לח-מ.

פסקי דין ממו"ר הגאון רבי ברוך יצחק לוין זצ"ל

בנידון תביעת הצמדה על חוב פיצויי פיטורין שלא שולם בזמן

הנידון

ראובן היה פועל של שמעון שבע שנים, ובשנה השמינית עבד רק חלקי, ושמעון שילם לו עד סוף השנה. השכירות של שבע השנים הראשונות שולמה בשקלים ובהצמדה הנהוגה במשכורות, ובשנה השמינית דולרית. לאחר פיטוריו הוסכם שיקבל פיצויים בתשלומים חדשיים כמו המשכורות של שבע השנים הראשונות, למרות שלפי החוק היה עליו לשלם הכל בתשלום חד פעמי. בנוגע לתשלומי המשכורות היה מוסכם ביניהם שהמעביד ישלם עד יום העשרים לחודש בשביל החודש העבר. בנוגע לתשלומי הפיצויים לא דובר עד איזה יום בחודש ישלם. למעשה היו עיכובים שונים בתשלומים החדשיים של הפיצויים, ולפעמים אף עיכוב של חודש שלם ושולם עבור חדשיים בבת אחת. טוען ראובן שהיה על המעביד לשלם את התשלומים החדשיים של הפיצויים עד יום החמישה לחודש, והוא תובע הצמדה מלאה - יותר מההצמדה הנהוגה במשכורות - עבור הימים שעיכב את התשלום. ושמעון טוען שכשם שבמשכורות היה נהוג לשלם עד העשרים לחודש עבור חודש העבר ה״ה במה שנוגע לפיצויים, וכיון שלא היתה שום תביעה מראובן בנוגע לפיצויים, הרי על דעת כן הסכים ראובן גם בנוגע לפיצויים.

המקורות להלכה

הנה יסוד הפיצויים הוא חסכונות של העובד ממשכורת שלו. ולכאורה דינם של הפיצויים כדין המשכורת, אבל מאידך גיסא המנהג של נתינת המשכורת לא חל על הפיצויים, כי הלא ההצטברות של המשכורת הזאת שנקראת פיצויים זמן הפרעון שלה חל בבת אחת בזמן גמר העבודה, ואם ראובן העובד הסכים בהתחשב עם המעביד לחלק לתשלומים חדשיים את הפרעון, אין זה אלא שהעובד לא הלך בדרך של יקוב הדין את ההר, אבל בנוגע להצמדה אין לנו שום הוכחה שוויתר ומחל. אבל אה״נ מה שנוגע לדיני ממונות שבדבר יתכן שהעובד צודק בתביעתו, אבל מה שנוגע לאיסור והיתר לחלק היו״ד, הבעיה היא חמורה.

גרסי׳ בקדושין ו ב:

"אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית וכו׳. לא צריכא דארווח לה זימנא". ע״כ.

ופי׳ בקונטרס במלוה שהיתה חייבת לו והגיע זמן הפרעון, ומה שארווח זמן הפרעון בהנאה זו קידשה. ובתוס׳ הקשו דבכה״ג הרי זו רבית גמורה כיון שהי׳ צריך לתת פרוטה בקידושין ולא נתן לה כלום הוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש.

 ובר״י מיגש ב״ב קסז ב במשנה מי שפרע מקצת חובו וכו׳ האריך מאד וכתב:

 "ובהא מילתא כד מעיינת בה לא מישכחת בה אגר נטר לי׳ כלל".

עיי״ש דלא כתב דההיתר הוא מחמת שהוא קנס, אלא האריך מאד להסביר שלא מישכחת בה אגר נטר כלל, ועדיין קשה סוף סוף מיחזי כאגר נטר דאילו הי׳ פורע בזמנו שקצב לו בתחילה לא הי׳ משלם לו האי תוספת, ורק משום שלא פרע לו בזמנו לוקח ממנו האי תוספת על הרווחת הזמן.

ונראה בביאורן של הדברים, דהרווחת הזמן פירושו הלואה חדשה, ואימתי זה נקרא הלוואה חדשה אם קצב לו זמן חדש לשלם לו את חובו והלוה לו מלוה ישנה שהי׳ לו למלוה על הלוה וקצץ לו אגר נטר, באופן זה הרי זה רבית קצוצה, אבל בנידון דידן, לא הרויח לו זמן דפירושו הלואה חדשה, דאילו יהיב לי׳ במישלם זמנו קמא לא הוה שקיל מלוה מיני׳ דלוה האי תוספת, ולא הרוויח לי׳ כלום, דפירושו הלואה חדשה ועל ההלוואה של זמן הראשון לא הי׳ לוקח ממנו שום תוספת, לכן אין בזה אגר נטר, הגם דסוף סוף המלוה מקבל יותר, אבל אין זה מחמת המתנת המעות, דעל ההלואה הישנה בודאי לא הי׳ לוקח יותר, והלואה חדשה לא היתה כאן ע״י הרווחת הזמן, דהלא לא ארווח לי׳ זימנא דפירושו הלואה חדשה, אין התוספת שמקבל המלוה מחמת המתנת מעות ההלואה אלא מחמת תנאי שאין לו שום שייכות להלואה, כיון דלא היתה הלואה חדשה.

וברשב״א פרק איזהו נשך בענין הלוהו ודר בחצירו פירש דברי הרמב״ם בפ״ו מהל׳ מלוה ולוה ה״ג:

"הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך, ה״ז אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה, שנאמר לא תתן לו בנשך" ע״כ.

הרי דמה שהאריך לו הזמן אין זה כאילו מלוה לו עכשיו הלואה חדשה, אלא דמוחל לו זכות התביעה, והגם דנותן לו עכשיו המלוה ללוה זכות חדשה של כח התביעה, ובזה כבר אמר הגר״ח זצ״ל דזכות תביעה אין זו הלואה שהתורה אסרה בזה רבית, אבל אם מה שהרויח הזמן היה הלואה חדשה דמלוה לו לשלושים יום, הרי זה המלוה ככסף ושעת מתן מעות לענין רבית. וזה שתמה הראב״ד שם על הרמב״ם:

"א״א חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח לי׳ זימנא משום ההוא דירה, כשעת מתן מעות דמיא, וקידושין יוכיחו". עכ״ל.

נמצא דשיטת הראב״ד וכן רב אלפס ורשב״א בב״מ דארווח לה זימנא בהגיע זמן הפרעון הרי זה הלואה חדשה, וממילא מה שנתן לו דירה בשכר ההלואה החדשה הרי זו רבית קצוצה בשעת מתן מעות. והגם שאין כאן נתינת ממון אלא נתינת מלוה להלואה הרי זו קציצה, דמלוה קונה במכר, וחיוב הרבית הוא מדין פסיקת המכר, דמה שפסק בשעת המכר צריך לתת לו כמו בארנקי חדשה, עיי״ש בר״ן פרק הזהב.

ומה דנסתייע הראב״ד דארווח לה זימנא בהגיע זמן הפרעון הוי קציצה בשעת מתן מעות מקדושין, קשה, הא בפ״ה מהל׳ אישות הל׳ טו מפרש הראב״ד דוקא בהגיע זמן הפרעון ומעותיו בידה מזומנים לפרוע, אבל באין מעותיו בידה מזומנים לפרוע משמע דאין זו הלואה חדשה. וכן משמע לכאורה ממה שפי׳ הרשב״א את שיטת הראב״ד דכיון דבע״כ יכול להגבותה הוי כאילו גבאם, ע״כ. משמע דרק מטעם כאילו גבאם והלוה לה את הכסף המזומן, דאפוכי מטרתא למ״ל, הלא״ה לא. ונראה דמה שכתב בהל׳ קדושין הוא דין משום קידושין ולא בהל׳ רבית. והארכנו ב״ה הרבה בזה.

ובפ״י משביעית משנה א:

"שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלוה הרי זה משמט".

הרי מה שהי׳ שכר שכיר פעם אינו קובע, ובזמן שעשאו מלוה נהפך משכר שכיר למלוה.

ובתשו׳ מיימוני הביא בשם רבינו אליעזר מטולא:

"השוכר את חבירו לעשות מלאכתו, או מלמד שהשכיר עצמו והוא עיכב לו מעות שכירות אחר שגמר עבודתו, יוכל לתובעו שיתן עבור המתנת מעות שהי׳ צריך להמתין לו ולא חשוב רבית רק בהלואה, אבל בשכירות לא שייך רבית".

והביא ראי׳ מהא דמבואר בש״ס מכות ג א בעדים שהעידו באחד שחייב לחבירו אלף זוז ליתן לו לאחר שלושים יום והלוה אומר לאחר עשר שנים, אומדין כמה אדם רוצה ליתן שהי׳ בידיו עשר שנים, ואותו ישלמו העדים כשהוזמו. וקשה הרי אילו תפסו העדים ממונו של זה והי׳ בידם עשר שנים אין בידו לתבוע מהם שכר המתנת המעות, משום רבית, כ״ש שאין העדים חייבים מה שהפסידו ללוה שנתן המעות תיכף, אלא ודאי דאיירי כאן שחבירו תובעו אלף זוז דמי שכירות שבידו ואילו היה מעכב המעות תחת ידו עשר שנים היה מחוייב לשלם לו ואין בזה משום רבית, ולכך אף העדים משלמים. ועי׳ בישו״י יו״ד סי׳ קס שתמה אף אי נימא דבשכירות ליכא רבית למה נחייב את הבעלים המעכבים שכר שכיר בידו מחמת שהי׳ השכיר מרויח במעות הללו, מ״מ אינו אלא מבטל כיסו של חבירו דקיי״ל דפטור ואף גרמא בניזקין.

ובנידון דידן, כיון שהרויח ראובן זימנא הרי נהפך שכר השכיר להלואה חדשה, ואם ע״י פעולה זאת של הרווחת הזמן יתחייב לתת לו הצמדה מלאה, לא כפי הנהוג במשכורת, הרי זה רבית מאוחרת או לכה״פ אבק רבית ואסור.