הבטחת ציבור לתת שטח תמורת שטח

התביעה שלפנינו היא תביעה של חבר משק שיתופי לשעבר ושכיום נמצא לאחר הפרטה עם המשתמע, כנגד מזכירות האגודה השיתופית בעניין שטח התפוס ע״י החבר המפעיל משק חי עם פעילויות לציבור. בעבר כשהיישוב היה מושב שיתופי הפעיל משק חי כחלק מעבודתו כחבר המושב השיתופי. לדבר זה לא היו מטרות כלכליות. אבל ללא ספק היו לו מטרות חינוכיות שונות ומגוונות. משק החי העסיק את הילדים בשעות אחה״צ, שם למדו לטפל בבעלי חיים שהיה אז חלק מההכנה להמשך החיים החקלאיים. וגם שימש למקום טיול ומפגש בשבתות למשפחות הגרות ביישוב. המשק עבר הפרטה והחברים נדרשו למצוא לעצמם פרנסה מחוץ למשק למעט כמה מהם אשר מפעילים עדיין ענפים משקיים בתור שכירים במשק. החבר ביקש יחד עם אחרים לשמור פינת החי שטיפח שנים רבות ולעשות ממנה פרנסה לעצמו ע״י הבאת קבוצות מבקרים ותיירים למקום. ונענה בחיוב באותו זמן. בכל אותו זמן לא שילם החבר שכירות אבל הניח לאנשי המקום ולקרוביהם בדרגא ראשונה להנות מפינת החי ללא תשלום. לאחר תקופה מסויימת פרשו שניים מהשותפים בעסק הנ״ל והחבר התובע נשאר לבדו כמפעיל את פינת החי באופן עצמאי ללא כל תלות באגודה. בשל מגבלות בטחוניות באזור אשר הקשו על המבקרים להגיע בצורה חופשית למקום כי נדרשו אישורים בטחוניים שונים לדבר, החליט החבר להעביר את עיקר פעילותו למקום אחר. אבל שמר על פינת החי שלו שלא תיסגר למרות שלא היתה פעילה באופן משמעותי. עבר הזמן והיישוב שכבר עבר לשלב היותו כעין קהילתי עם הפרדה ברורה בין המשק לבין החברה, התפתח ונבנו במקום יחידות דיור לאנשי חוץ. לדירות אלו יש ביקוש מסויים כפי מידתו והיישוב בנה דירות גם אל מול השטח התפוס ע״י פינת החי ומתכוון להמשיך בבנייה אל תוך שטח זה שהינו שטח די מרכזי. לצורך זה בקשו מהחבר לפנות את המקום ותמורתו הציעו לו כחצי דונם במקום אחר. החבר סירב מכמה טעמים ולאחר שבין הצדדים היו דין ודברים החליטו לבוא לפנינו בהסכמה מלאה.

לאחר ששמענו דבריהם ובהכירינו היטב את המשבצות השונות של יישובים ומושבים וביודענו שיש גם חיים משותפים מעבר לעניינים המנהלתיים והכלכליים הצענו לצדדים פשרה להעביר את פינת החי לאזור אחר שכבר דובר עליה בין הצדדים. אלא שבמקום חצי דונם או שניים וחצי דונם כפי שדובר בין הצדדים במהלך השיחות ביניהם, יוקצו לחבר חמש דונם, כפי שיש לו כיום או קרוב לזה. הוצאות ההעברה יחולו על החבר. אכן תמורת הוצאות אלו יהנה החבר מחוזה לעשר שנים כשבארבע שנים הראשונות לא ישלם שכירות . לציין שהשכירות עומדת כיום על 35 סנט למט״ר. באופן שבכל חודש צריך השוכר לשלם קרוב ל8.000 ש״ח לחמש דונם. כך שבכל שנה ישלם כ100 אלף ש״ח ובארבע שנים כארבע מאות אלף ש״ח. ונראה שזאת תמורה הולמת להוצאות שיצטרך להוציא על העברת פינת החי לשם. הדבר היה מקובל על האגודה אך לא על החבר שהציע הצעה משלו להעביר את פינת החי למקום שכיום נמצא קרוב לכניסה ליישוב. הצדדים נשלחו לנהל מו"מ לאחר בירור על תוכניות העתידיות של היישוב. ולצערינו לא צלח נסיון הפשרה. כי היישוב דבק בהצעתו והחבר בהצעתו.

נימוקי היישוב הם שכבר נכנסו להכנת שטח באותו אזור המבוקש ע״י החבר ושיש תכניות כמעט מיידיות לבנייה באותו שטח. ובכלל לא הובטח לחבר השטח שמבקש אלא שטח אחר. החבר טען שהעברת פינת החי לאזור ה"אחר" אינה כלכלית גם אם לא ישלם שכירות ארבע שנים. באופן שלא נשאר לביה״ד כי אם לרדת לעומק הדין ולבררו כפי הטענות והראיות שהוצגו בפניו וכפי כוח בי״ד וסייעתא דשמייא שיש לכל דיין בבואו לפסוק הדין.

א. משקל רב יש לעובדה שמשק שיתופי עבר הפרטה והתחלק לשתי חלקים: משק וחברה. מבלי להיכנס לדעתנו בגוף דין הפרטה אם נכון אם לאו כפי הדין הצרוף מדיני השותפים הרי שכבר עבר זמן מאותה הפרטה. והדבר הפך כבר למנהג מדינה שהנהיגו לא רק ביישוב זה אלא גם ביישובים רבים אחרים. ההוצאה המעשית לעניינינו היא שעם ההפרטה אין לחבר כל תביעה מהאגודה השיתופית. ואין לאגודה השיתופית כל חובה כלפי החבר מעבר למה שחייבת חברה עסקית לבעלי מניותיה. לאמור שאין האגודה השיתופית חייבת לדאוג לפרנסתו של החבר ומשפחתו ואין לחבר בזה כל תביעה. אמנם כפי שנאמר לפנינו האגודה השיתופית דואגת לכך שחבר שלא מצא עבודה או מקור פרנסה ויש הצדקה והוכחה לכך האגודה השיתופית משלמת לו

כעין קצבה של כו"כ ש״ח לחודש. אכן כ״ז הוא על חשבון רווחים עתידיים שיגיעו לחבר מעצם היותו שותף באגודה השיתופית וכעין בעל מניות בה. וברור שאין לחבר זכויות קניין בשטח זה או אחר ביישוב. שכן גם מקודם לא היו לו זכויות כאלו בטרם הפרטה. ומהיכי תיתי שיהיו לו היום. כי רק זכות שימוש כפוף להחלטות המזכירות שהם כעין טובי העיר . וברור שאם בזמן היות היישוב מושב שיתופי היו רוצים לסגור פינת החי בהליך מקובל במוסדות האגודה השיתופית, לא היה לתובע דבר וחצי דבר לטעון כנגד זה. וכן כיום שאמנם אחריות השיתופית מתה. ולא תקום עוד לתחיה לתת לאיש כצרכיו בלא דין ובלא חשבון. כי כיום הינה חברה כלכלית עצמאית וחברי המושב השיתופי נשארו שותפים בה. אבל לא באותם תנאים. ושוב נדגיש שאין עסקינו בעצם ההפרטה על פרטיה ההלכתיים. אלא כמצב נתון שנוהגים בו זה מכמה שנים. שהחבר במושב שיתופי לשעבר חייב לדאוג בעצמו לפרנסתו. ואין אחר שידאג לו בזה.

ובתור חבר באגודה השיתופית יקבל חלקו ברווחים, כמובן, אם יהיו כאלו. אכן עיקר הדבר שאין לחבר זכות קניינית או אחרת בקרקע כל שהוא. מלבד הקרקע שהועבר לרשותו הגמור ע״י רישום כל שהוא כפי הנוהלים המקובלים בכל אזור. ועל דבר שאינו רשום כלל יש פנים לדון בהרחבה. ובס״ד ניגע בנקודה במהלך דברינו. אבל לבל יטעה איש נאמר בבירור שאין לחבר כל קניין בקרקע. ואפילו לא מצד חזקה. כי הרי ברור שאין הקרקע שלו. וכל חבר יודה בזה. וכיצד יטען בזה חזקה. והרי זאת חזקה שאין עמה טענה. שנפסק דינה בבבא בתרא (מ"א ע״א) וברמב״ם (הל' טוען ונטען פרק י״ד הלי י״ב) ובשו״ע חו"מ (סי' קמ״ו סע' ט') שאינה חזקה כלל. ומאיזה צד יטען שאי אפשר להוציאו ממקומו. בנוסף לכל הנ״ל יש מסמכים המעידים על הכוונה הברורה משני הצדדים להפעיל את משק החי כעסק עצמאי. האחד ( מסומן לפנינו א') הוא תמליל מפגישה בין האחים שהיו שותפים בעסק, התובע, וט. מצד היישוב אשר מבהיר שמשק החי הזה יהיה עסק עצמאי. ואף נשאלו בעניין פרנסתם ממה ומהיכן. והשיב התובע שיעשו עבודות פרטיות לצורך פרנסתם אם לא יספק להם העסק את כל צורכם.

וכמו כן יש דיון בין הצדדים לעניין מעורבות האגודה השיתופית בעסק. שאין לה ולא יהיה לה כל מעורבות בשום דרך. ושיש למצוא את הדרך שהעסק של משק החי לא יהיה מזוהה עם החברה השיתופית לשום דבר ועניין משפטי. תאריך המסמך אדר א' תשנ״ב - מארץ 92. בנוסף לכך יש חוזה חתום בין אחד השותפים בהפעלת משק החי, לבין האגודה השיתופית בשנת 1992 כשתנאי השכירות הם ל11 חודש עם הארכה לעוד שנה נוספת. ועל כל חודש ישלמו שכירות סמלית של 80 דולר לחודש. ושם סע 8 מבואר שחברי האגודה השיתופית ובני משפחותיהם יהיו רשאים לבקר במשק החי ללא תשלום. באופן שאע״פי שאין כיום חוזה חתום או הסכם חתום בין החבר לבין האגודה השיתופית, מ"מ ברור הדבר שלא יכול לזכות ביותר ממה שהתחייבו בתחילת ההתקשרות בחוזה הסכם מפורט. וברור שעם תום ההסכם יד בעל הבית על העליונה לפנות את הנמצא בחלקו. ועוד יש להוסיף שבהסכם - חוזה הנ״ל הוסכם לגבי החידוש לאחר השנתיים המפורשות בחוזה רשאי היישוב להוציא מכרז חיצוני להפעלת המשק החי. ויהיה למפעיל הראשון זכות קדימה בפחות כמה אחוזים מההצעה שתובא לאגודה

        ב.  והנה הצדדים בטענותיהם בכתב ובע״פ עסקו בענייני פרנסות. שהיישוב טוען שיש לחבר פרנסה ממקום אחר. והחבר טוען שמקפחים פרנסתו באופן זה או אחר. ובכן איננו רואים עניין פרנסה לכאן אע״פ שודאי פרנסתו של אדם הוא דבר חשוב ביותר. אלא שאל להם לצדדים להתעסק בפרט זה כטענות לויכוח שביניהם. שודאי אין זאת טענה שיש לו פרנסה ממקום אחר. שודאי מותר לאדם להגדיל פרנסתו ויש פנים לומר שקצת מצווה יש בדבר. וכגון שע״י הגדלת פרנסתו יתן יותר לצדקה. או יחנך את בניו יותר טוב. או יוציא הוצאות יותר לעונג שבת ושמחת יו״ט. וכיוצא בזה. ולכן אין זאת טענה לעצם העניין הנידון. ולאידך גיסא קיפוח הפרנסה הינו מושג הלכתי מוגדר היטב. ואינו שייך בכל דבר ובכל עניין. כי אם במקרים מסויימים בלבד.

ואינו שייך במקרה זה כמו שאינו שייך באדם המשכיר חנות לחבירו ורוצה לפנותו בתום השכירות. שגם אם יטען זה שמקפחים פרנסתו אין לטענתו ממש. ואמנם בנידו״ד אין בין הצדדים חוזה שכירות . כי לו היה כזה ולא היו רוצים לחדשו בודאי שלא היה תוקף לטענה של קיפוח פרנסה. אכן לאור החוזה היחיד שהוצג בפנינו החתום ע״י שותף בעסק שהוא ללא יותר משנתיים, נראה בעליל שלאחר שנים לא מעטות שהשתמש החבר באותו שטח רשאים לומר די לשימוש הזה. והעדר חוזה בכתב אינו קובע. שיש לראות הדברים כחוזה בפועל. ובפרט שכפי טענתם נגרם נזק לכלל בזה. שאינם יכולים לבנות ולהמשיך להתפתח. ונמנע מהחברים באגודה השיתופית גם ריווח שירויחו ממכירת הדירות. ונמצא היחיד מקפח את השותפות בלא יסוד הלכתי ברור המאפשר לו לעשות כן. ובכל אופן אין הדיון על פרנסתו של אדם שייך לכאן. ואין לזה כל ערך הלכתי האמור להשפיע על פסה״ד.

ג.                   עוד טענה שהושמעה ע״י החבר היא שהאגודה השיתופית השתתפה בדרך כזאת או אחרת בהקמת עסק פרטי של חבר אחר באגודה. ביה״ד העיר שאם יוכיח שאכן היה דבר כזה יהיה זכאי לאותם התנאים. והסכימו בזה נציגי האגודה השיתופית אך סייגו הדבר לאמור שלא היה דבר כזה. אכן באחת ההחלטות של מזכירות האגודה הוצע לחבר לעבור למקום אחר וסיוע כלכלי של 50 אלף ש״ח כהלוואה שתקוזז מרווחים עתידיים. וכעין זה הוצע לחבר גם לפנינו. ( ראה מסמך המסומן 4 החלטת ועד ההנהלה שיתופי מתאריך כ״ג אלול ס״ד).

                  ד.    גם נראה בעליל שאין לחבר זכות לפיצויים כל שהן. שאע״פ שסעיף פיצוי הוזכר בהסכם שנחתם עם ג. כשותף בהפעלת משק החי, הרי שהוזכר במצב של הפרת החוזה ע״י האגודה השיתופית בתוך זמן החוזה. אבל לא הוזכר פיצוי כל שהוא לאחר סיום החוזה. וכבר הזכרנו שרשאית האגודה השיתופית בהתאם לחוזה החתום בין הצדדים, להוציא את זכיון הפעלת המשק החי למכרז חיצוני. ואמנם קיים בתיק מכתב מא. גוטמן (מסומן א2-) המביע את דעתו "שנצטרך לתת את הדעת על פיצוי וכו'. ונציגי האגודה השיתופים טוענים שזאת דעתו האישית של הכותב. ואכן כך נראים הדברים מכמה סיבות. הראשונה כיוון שהמכתב מופנה אל הנהלת הקהילה. ולא אל הנהלת האגודה השיתופית. ועוד משום שנאמר בה בפירוש שכבר הביע את דעתו בפני כמה חברים וכו'. וככל הנראה לא הובא עניין זה לדיון פורמאלי בפני האגודה ומנהליה. ועכ״פ לא הוצג מסמך ברוח זאת. תאריך המכתב ח״י סיון תשנ״ט. גם התובע (מסמך המסומן א - 1) פונה במכתב להנהלת הקהילה (ולא להנהלת האגודה השיתופית) ומלין על אי אלו תנאי פיצוי שהיו בחוזה המקורי ושנעלמו בחוזה המוצע לו. יאמר שנית שסעיף פיצוי שבחוזה המקורי הוא על הפסקת התקשרות ודרישת פינו בתוך זמן ההתקשרות. ולא על פיצוי על פינוי המקום עם סיום החוזה. לא נוכל לנקוב בתאריך מכתב זה של התובע באשר פשוט, כברוב מכתביו, אין התאריך קיים. ורק כתוב עליו ״לפני כשש שנים״. ואיך שיהיה ענייני מו"מ עסקיים אינם עניינו של ביה״ד. ורשאין הצדדים להתנות ביניהם ככל העולה על רוחם. או להימנע מלחתום על חוזה בשל תנאים בלתי מתאימים. אך אין זה עניינו של ביה״ד להתערב במו״מ שבין שני אנשים.

                 ה.   ומכל האמור עולה בבירור שאין לחבר כל זכות או טענה. אלא שמצאנו מקום לדון במה שטוען החבר שהובטח לו שיקבל המקום שהוא מבקש כחלופה למקומו הנוכחי. וע"כ זאת הפשרה שהוא, החבר, הציע. וכפי זה יש לדון מצד הבטחת הציבור וכוח הציבור שלמדוהו רוב הפוסקים מדברי הגהת מרדכי (ב"מ סי' תנ״ז.) וז״ל:

         וששאלת רבים שהשכירו מלמד אם יכולים לחזור קודם שהתחיל במלאכתו או לא. הדין פשוט מההיא דפרק בני העיר כל דבר הנעשה בפני שבעה טובי העיר ואפילו בפני ג' אין יכול לחזור דאין דומה מעשה רבים למעשה יחיד. ורבים הם שלשה כדאיתא פרק השולח. ואפילו יחיד העושה ע"פ רבים אין יכול לחזור כגון נדר שנעשה ברבים או על דעת רבים כ״ש רבים עצמם. ולכך נהגו שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין במקום שיחיד צריך קנין וכו' ועוד ראיה דאין יכולין לחזור דלא גרע ממתנה דאם היו אומרים לאדם אחד אנו רוצים ליתן אינם יכולין לחזור דה״ל לגבי רבים מתנה מועטת דאמרינן בפ' הזהב מתנה מועטת אין יכול לחזור אפי׳ יחיד ובשילהי מסכת שבועות קאמר דנעשה נדר וכל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו עכ״ל.

         ונתן המרדכי שני טעמים לדבריו. הראשון שנעשה בפני טובי העיר כשהם לפחות שלושה. וכש״כ שבעה. וכש״ב בפי הציבור עצמו. ואפילו יחיד שעושה על פי ציבור יש לו מכוחו של ציבור. וכוח הציבור אלים וחזק הוא עד מאוד. וטעם נוסף בדבר משום דהוו כנותני מתנה מועטת שאינם יכולים לחזור בהם מק״ו דיחיד שאינו יכול לחזור ממתנה מועטת. ומה שלא צריך קניין בדבר משום שהוי כנדר שנדר בפני רבים או על דעת רבים שאין לו התרה. והחוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו. אכן יש להעיר ע״ד המרדכי הנ״ל שחיבר בין נדר שעל דעת רבים ובין נדר שנדר בפני רבים. ולדידן אין הדברים שווים. שבשו״ע (יו״ד סי' רכ״ח סע' כ״א) פסקו בעלי השו״ע וז״ל:

         נדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם. הגה: ויש מחמירין דאפילו עם דעתם אין להתיר לדבר הרשות (ב״י בשם תשובת הרמב״ן והרשב״א וסמ״ג וריב״ש) וכן נכון להחמיר לכתחילה אלא אם כן יש מצוה בהתרתו. עכ״ל.

          ואילו שם (סע' כ״ג) פסק בשו״ע וז״ל: נדר שהודר ברבים יש לו התרה מאחר שלא אמר על דעתם. עכ״ל. וכן העיר לנכון בשו״ת בית יצחק שמעלקיס (חו"מ סי' ע״ח) ע״ד בעל הנתיבות (חו"מ ר״ס של״ג) שהקשה ע״ד הב״י ומור״ם ז״ל בדרכי משה סי' של״ד שכל מה שיעשה בפני שלושה אינו צריך קניין. והקשה בנתיבות שא״כ יהיה הדין כן בכל פועל. ותירץ דשאני בפני שלושה דהוי כנודר בפני רבים שאין לא התרה כיע״ש. והעיר בשו״ת בית יצחק הנ״ל שכוונתו לנדר שהודר ע״ד רבים. כיע״ש. והיה נראה לומר שהמרדכי לצדדים קאמר. שבנדר שהודר ברבים אין לו התרה ולכן אינם יכולים לחזור. ואם כנדר שהודר בפני רבים עכ"פ אין רוח חכמים נוחה הימנו. וכמו שאמרו בשבועות הנ״ל. אכן לאחר העיון לא נראה לחלק בכך. כי לא הביא המרדכי דבריו האחרונים לדמות הדבר לנדר כי לתוספת ראייה. וכמבואר בדבריו.

איך שיהיה עולה מדברי המרדכי שהציבור אינו יכול לחזור מהבטחתו. ולאו דווקא טובי העיר. אלא שאפילו אינם טובי העיר כי אם יחידים שהפכו לקבוצה לשכור מלמד כל שיש שלושה הרי הם כציבור. ואפילו לא נעשה קניין. וכ"פ הרא״ש בתשובה (כלל ו סי' יט) במה שנשאל על ראובן הפורע מס במקום אחר. ולפי תקנתם חייב לפרוע כאן גלגולת. ופייס הקהל למחול לו ונתרצו לו מגדולי פורעי מס בדברים בעלמא בלא קנין וכתב אם יוכלו לחזור בהם אם לא. כי בהסכמת טובי העיר נראה דאין צריך קנין ולא כתב. ואף אם אין יכולין לחזור בהם, באים עתה לחזור בטענה שלא קבעו לו זמן לפטור. והשיב שם שמנהג פשוט הוא שמה שטובי הקהל מסכימים לעשות שריר וקיים הוא בלא קנין. ובכל תקנות הקהל שמתקנין על יחידים ועל רבים ומסיעין על קיצותם כל דבריהם ככתובין וכמסורין דמו. עכ״ל. ועוד שם (כלל ו סי' כא) שבכל דבר שהקהל, או טובי העיר שנתמנו מדעת הקהל, מסכימים, אין צריך קנין ולא שטר, אלא דבריהם ככתובין וכמסורין דמו. ועוד דנדון זה מחילה היא ואפילו היחיד שמחל אין צריך קנין. ע"כ. ברם בכלל ו (סי' כ) כתב הרא״ש וז״ל :

מה ששאלת, משמעון שחכר מס הגלגולת ומס הקרקעות וטוען ראובן שהקהל פטרו אותו ונכו לו כפי המגיע לחלקו. אם ראובן אינו יכול לברר דבריו אם צריך שמעון לישבע. יראה אם הקהל חכרו לשמעון בסתם כל מס הגלגולת ומס הקרקעות ולא הוציאו בשטר החכירות שום אדם אין שום עסק וטענה לראובן על שמעון. ואף שבועה אין כאן. דאם איתא שהוציאו שום עסק אדם היו כותבין אותו בשטר החכירות, ומאחר שחכרו לו בסתם אין עדות גדולה מזאת. ע"כ. ומשמע שלגבי שמעון הואיל והתחייבו לו שיכול לגבות המס בסתם. וכל אדם במשע. א"כ גדול כוח הציבור בהבטחתם אפילו בלא קניין. ולהוציא אדם מן הכלל צריך כתיבה בשטר לדבר. ולא סגי במה שאמרו הקהל לראובן בע"פ. וקשה שכל לגבי ראובן אף זאת הבטחת ציבור. ולמה לא תהיה תקפה. ובזאת היה אפשר לומר שאין הקהל מודים בזה. או שאין דין זה של הבטחת ציבור נוהג אלא בדברים שבין הקהל לבין היחיד. אבל לא כלפי צד שלישי. שכלפי צד שלישי יכול לומר לו שאינו בעל דברים דידיה. וגם לא נתבאר בתשובת הרא״ש אם יש לראובן תביעה כלפי הקהל שהבטיחו לו. ושוב מצאנו להרא״ש ז״ל בכלל הנ״ל (אות ה') וז״ל: וששאלת: אם שנים או שלשה מהבינונים שבעיר יכולין להוציא עצמן מן ההסכמה שיעשו הקהל או מגזרת חרם שיעשו על שום דבר. דע כי על עסק של רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות. ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב. והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם . לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות. ועל הסכמה שבין הקהל ובין אביך ולא היה בה קנין. דע שכל עסק ממון שבין אדם לחברו בלא קנין דברים בעלמא ישנו בחזרה חוץ ממוחל ממון לחברו דלא בעי קנין. נאם הכותב, אשר בן ה״ר יחיאל זצ״ל. עכ״ל.

והדברים סותרים זא״ז. שיש מקומות שפסק שכל דברי הקהל בלא קניין תקפים. וככתובים ומסורים דמו. ויש מקומות שפסק שאין הכלל הזה נוגע לענייני ממון. וצ״ע. ואכמ״ל. ומיהו בנתיבות (סי' של״ג ס״ק א') הביא דברי הרמ״א ששלושה ששכרו מלמד אינם יכולים לחזור בהם וכו'. ע״ש. ותמה ע״ז, שלא הובא זה בכל פועלים דג' ששכרו פועל שאינם יכולים לחזור, ותירץ שאפשר שדין זה אינו רק במלמד שהוא דבר מצוה ודמי קצת לנדר שהודר ברבים וע״ד רבים ע״ש. וכ"כ בשו״ת אבני נזר (חלק יו״ד סי' ת״ו) שדברי ד"מ סימן של״ג דברי ציבור א"צ קנין, עולה בזכרוני דזה דוקא במידי דמצוה כגון מלמד או רב ע"כ. ואמנם בשו״ת ציץ אליעזר (חלק ט״ז סי' נ') כתב לחלוק ע״ז שאין זה בדבר מצווה דווקא אלא שבכל ענין של רבים אפילו שאינו דבר מצוה א"צ קנין. יע״ש.

וסמך יתידותיו ע״ד ההגהות מרדכי הנ״ל וע״ז כתב הגאון בעל ציץ אליעזר שהמרדכי תולה דין זה בדין המנהג שנהגו שכל דבר הנעשה ברבים א"צ קנין, ועוד זאת דיש ראיה נוספת על כך מדברי הד"מ בעצמו בספר תשובותיו (שו״ת הרמ״א סי' נ') שנשאל על אודות ששכרו רב וכאשר הקריב הזמן חזרו בהן. והסתמך בדברי תשובתו גם מדברי הגהות מרדכי הנ״ל בהעתיקו בסתמא הטעם העיקרי משום דכל דבר שנעשו ברבים או ע״י ג' טובי העיר לא שייך בחזרה ע״ש. ולא רמז אפילו ברמיזה שיהא דין זה מיוחד רק במלמד, או כדומה לזה, שהוא דבר מצוה, ומשמע דס״ל להרמ״א שהוא דין כללי בכל הענינים הנעשים ע״י הציבור. ורק צריכים שיעשה זה בדרך ועד וכנ״ז דאז נחשבים כציבור. עכ״ד. ויד הדוחה נטויה שכן טובי העיר נבחרו ע״י הקהל, וכך קיבלום עליהם. ולכן אינם צריכים קניין. אבל פרטים שאינם טובי העיר, ששכרו מלמד מנ״ל שאינם צריכים קניין. דנהי שנהגו שטובי העיר נהגו אינם צריכים קנין, מי שאינם טובי העיר אלא פרטיים מי יימר שאינם צריכים קניין. ולכן מהדר אטעמי טובא. מצד מתנה מועטת השייכת גם ביחיד. וכמבואר בחו״מ סי' ר״ד (סע' ד'). ועל נדר שנידר ע״ד רבים וכמבואר ביו״ד (סי' רכ״ח סע' כ״א) שנדר שעל דעת רבים, אין לו התרה בלא דעתם... וכן נכון להחמיר לכתחילה, אלא אם כן יש מצוה בהתרתו עכ״ל. ובכל אופן הא קמן דברי הנתיבות והאבני נזר שס״ל שדווקא במקום מצווה. ואף דברי הרמ״א ברב נאמרו. ואף הוא דבר מצווה

              ו.   ובציפייתנו ציפינו להגאון רבי יצחק אלחנן בשו״ת באר יצחק (יו״ד סי' ג') שמאי דקיי״ל דדברי הקהל אינם צריכים קנין כמבואר בח"מ (ססי' קס״ג), י״ל דאף דדברי הקהל א"צ קנין עכ״ז לא עדיף מקנין גמור דקיי״ל דהיכא דצד א' יכול לחזור דאז אף הצד הב' ג"כ יכול לחזור. כדקיי״ל בנתן מעות ולא משך הפירות דאף הלוקח יכול לחזור בו. ואף דנעשתה משיכה במעות של הלוקח, עכ״ז כיון דהמוכר יכול לחזור משום דהא לא נעשה קנין בהחפץ הנמכר, אף הלוקח יכול לחזור. וכן מבואר בח"מ (סי’ רכ״ז סעי' ד') שאמרו שם דהיכא דהנתאנה יכול לחזור אף המאנה יכול לחזור משום דלא נגמר המקח כ״ז שחבירו יכול לחזור וכו' והא שדברי הקהל א"צ קנין מיירי היכא דהקהל נתנו מתנה להיחיד ולא היכא שנותנים מחמת מכירה ושכירות, משא״כ היכא דהפועל התחיל במלאכתו בזה ברור דהשוכר אינו יכול לחזור לפי ששכירות נקנית בדבור, ואף דאכתי הפועל יכול לחזור דהא פועל חוזר בחצי היום, עכ״ז שא"ה דהא קיי״ל דאינו יכול לחזור אלא מחמת עבדות ולא מחמת יוקרא וזולא כמבואר בח"מ (סי' של״ג סעי' ד' בהג"ה שם), ולכן שייך שפיר לומר דנתחייב בדמי שכירות כיון דנקנה לו הפועל דהא אינו יכול לחזור מחמת יוקר וזול. והא דחוזר מחמת עבדות הוי זה מגזה״כ אבל לא מחמת מחוסר קנין, אבל היכא דיכול לחזור מחמת מחוסר קנין אז בודאי לא שייך לומר דדברי הקהל א"צ קנין כנ״ל. עכ״ד. וכפי זה במכירה ושכירות אין כוח הציבור אלים להיות דבריו ככתובים וכמסורים. ולפום ריהטא ה״ה לנידו״ד שמחמת שכירות הם באים אין כוחם יפה להקנות באמירה בעלמא בלא קניין. ועכ״פ לא כל עוד ושכנגדן יחזור לחזור בו. ואולם מצאתי כתוב בשם הרשב״ש בתשובה (סי^' תקס״ו) [ואמ״א] שאלים כוח הציבור בלא קניין ובדבר שלא בא לעולם, ולמי שלא בא לעולם ואין בה דין הונאה ע"כ. כיע״ש. הנה ודאי יש לומר שבמקום הונאה דווקא שלא ידעו בזה מתחילה שאל״כ אין להם רשות לעשות דבר הגורם נזק והפסד לרבים. ואין בזה סתירה לדברי הרב באר יצחק הנ״ל. שברור שכשהמקבל מהציבור נתאנה גם הציבור יכול לחזור אע״פ שלא נתאנה. שהרי לא נגמר המקח. אלא כשהמקבל מהציבור לא נתאנה והציבור נתאנה וידוע להם שנתאנו אינם יכולים לחזור בהם. כיוון שאצל המקבל נגמר המקח הואיל ולא נתאנה אף הציבור נגמר המקח לגמרי. ובזה אף שלאחר זמן יוודע להם דבר ההונאה אינם יכולים לחזור. וכדברי הרשב״ש.

                   ז. דון מינה ואוקי באתרין שלמרות שכוח הציבור מקנה בלא קניין יש סייגים וחילוקים רבים בדברי הפוסקים. שלדעת הרא״ש אינו תופס בכל עניין של ממון. ולדעת הנתיבות והאבני נזר היינו דווקא בדברים של מצווה כגון רב או מלמד. ומעמיסים דבר זה גם בדעת הרמ״א. שדווקא בזה ס״ל שדברי הציבור תקפים בלא קניין. ולדעת מהר״י אלחנן אין מה הציבור תקף אלא במתנה. אבל לא בשכירות ומתנה. ומצאתי חבר לו בשו״ת בית יצחק שמעלקיס (חו"מ סי' ע״ח) דס״ל שבמכירת קרקעות לא מהני כוח הציבור כי אם במעמד רוב הציבור. כיע״ש. ואין להקשות מדברי המרדכי שנתן טעם לכוח הציבור מכמה טעמים. משום מנהג ומשום מתנה ומשום נדר. שכבר מצאנו בשו״ת מנחת יצחק הנ״ח שבחלקות ישית למו. שבדבר מצווה הוי כנדר. ומהני אף שלא ע״י טובי העיר. והמרדכי ליתר שאת כתב דבטובי העיר אולי מהני גם שלא לדבר מצווה. ושלא לדבר מצווה תלינן במנהג. את״ד. וכפי זה עדיין יש לדון מצד מנהג אם קיים מנהג שהציבור מקנה בעצם אמירתו. ואע״פי שזה כנגד דעת הבאר יצחק אלחנן. מ"מ דבריו תורה היא. וניתנת להיבחן בכור המבחן של הראיות שבפוסקים. ברם נראה לומר שמנהג בשכירות הוא ע״י חתימת חוזה. וכשם שמכירת קרקע היא ע״י הליך של רישום בטאבו ומצאנו כיוצא בזה בפסקי דין רבניים (חלק ו' עמוד שט״ו בנידון חברה ציבורית שחתמה על חוזה עם התובע) וז״ל:

ברם נראה דבארץ- נוסף לזה דהוי אתרא דנהיגי בשטרא - יש גם דינא דמלכותא שאין תוקף למכירת קרקעות כי אם ע״י רישום בספרי האחוזה (טאבו). ובשו״ע חו"מ (סי' קצ״ד סע' ב') נפסק:

במה דברים אמורים במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר,,, עושים כפי משפט המלך. ע"כ.

וא"כ בנידו״ד אע״פ שאין זה מכר כי אם שכירות נימא שהמנהג הוא להשכיר בכפוף לחתימת חוזה מתאים.

                ח. מעתה נבוא לחתוך גופו של דין העומד לפנינו. שהשטח שהובטח בהחלטה מיום ח״י סיון תשנ״ט הינו שטח הלול הדרומי. ולא השטח שטוען התובע. כמו כן לא הגיב התובע לבקשת האגודה שבאם לא יסכים להחלטה יפנו לדין תורה. וגם לא ניגש לברר במה מדובר ובמה דברים אמורים. ואם מדיני מתנה שכתב המרדכי הרי שאינו רוצה לקבלו. כי ע"כ לא הגיב ע״ז. ומי יכריחנו לקבל מתנה אם אין רצונו בכך. ואם מצד נדר הרי י״ל שרק בדבר מצווה הדברים אמורים. וא"כ פרנסתו של אדם קצת מצווה יש בה. וכנ״ל. מ"מ אינה מצווה גמורה שצריך העולם לדאוג לה. כי רק מצד גמ״ח ועשיית הטוב. ואם מצד מנהג הרי שלא חתם על הסכם שכירות כל שהוא כמנהג המקובל. ובכך שלא נדרש לבאר החלטות היישוב ולא בא לכלל מו"מ אתם בזמנו הרי שגלה דעתו שאינו מעוניין בהצעתם. ונדחית היא מדעתו. ועוד יאמר ברור שמלבד מה שמבארים היטב בהחלטתם היכן השטח שהוקצה לו, הרי שלפנינו אמר התובע שלא טרח לבדוק היכן הוא השטח המדובר. הן אמת שלכל אורך השנים ניסה התובע להשיג הכרה כענף משקי. אכן לא הוכיח רווחיות הענף. ומה שביקש פיצויים כשכיר ברור הדבר שלא מגיע לו מעבר למה שקבלו כל החברים שעמלו בענפים השונים ובזמן ההפרטה הופרשו מהם. באופן שהגם שהפכנו בזכותו של החבר התובע לא מצאנו לו כל צד זכות. ודין תביעתו להידחות

              ט.    עם זאת ומכיוון שהאגודה השיתופית הפגינה אורך רוח ורצון כן לעזור לחבר בכל דרך, ומצד עשיית הישר והטוב יש להניח הצעת הפשרה לעבור לאתר ה"אחר" על כנה לזמן מה שיקבע ע״י ביה״ד. ובתנאים שקבע ביה״ד. שמא בכל זאת ימצא החבר טעם בדבר.