נקיטת פעולות כנגד בעל חוב לפני מועד הפירעון מחשש לחדלות פירעון

פד"רים כרך ב' עמודים 65-96

      המבקש: א. (ב״כ עו״ד נ. כדיר)

נגד: המשיבה: ב. (ב״כ עו״ד א. לובוצקי)

עיכוב יציאה מהארץ ועיקול נכסים להבטחת פרעון חוב. — עיכוב לפני מועד הפרעון. — עיכוב במקום שהתערערות בטיחות הפרעון אינה נגרמת על־ידי החייב. — עיכוב להבטחת כתובה ונדוניא. — עיכוב להבטחת תשלום המזונות בעתיד. — חלות חיוב המזונות בתחלה לכל תקופת החיוב או יום־יום לאותו יום. — חיוב מזונות לפי הדין וחיוב מכח התחייבות. — חיוב מזונות על עזבון. — אופיו ומהותו של חיוב מזונות לאשה. — חיוב אישות וחיוב ממוני. — מזונות לילדים. — השתעבדות לעבודה שכירה לצורך פרעון חוב ותשלום מזונות. — מאסר ואמצעי כפיה אחרים לפרעון חוב ותשלום מזונות. — שיקול דעת בית־דין בצורך בעיכוב. — שיקול דעת בית־דין ביכולתו של החייב למתן בטחונות.

מסקנות 

א.     מעכבים חייב מלצאת את הארץ ומעקלים נכסיו להבטחת פריעת חיוב.

ב.    1) מחלוקת הפוסקים היא, אם לפני מועד הפרעון אפשר לנקוט באמצעי עיכוב העיקול נגד חייב ונגד רכושו, להבטחת פרעון החיוב בהגיע המועד.

      2)       טעם הפוסקים הסוברים שאין לעכב בתוך הזמן הוא : כל עוד לא הגיע זמן הפרעון הרי זה כאילו ״אינו חייב כלום״, ואין בית־דין רשאי לנקוט בכל פעולה שהיא נגד גופו ונגד ממונו של אדם שאינו חייב.

      3)       טעם החולקים הוא: אף שמעצם דין פרעון חוב אין בתוך הזמן כל חיוב פרעון, אולם הואיל ועצם החיוב והשעבוד קיים — הלכה היא שכל אדם ובית־דין בראשם מצווים על שמירת ממונו של אדם שלא יאבד באשמת חברו : ״להציל עשוק מיד עושקו״ ; ויש לנקוט לצורך זה בכל אמצעי שהוא.

       4)       להלכה נקטינן כפוסקים הסוברים שמעכבים ומעקלים גם בתוך הזמן.

ג.                    1) הואיל והעיכוב הוא משום ״להציל עשוק מיד עושקו״, אין לנקוט בפעולה כאמור אלא במקום שיש עושק ועשוק, כגון שהחייב מבזבז נכסיו

וכדומה, אבל לא במקום שהחייב התמוטט שלא באשמתו, גם אם נתערערה בטיחות הפרעון.

      2) תנאי זה הוא רק בפעולת בית־דין אבל הנושה עצמו או אדם אחר לזכותו רשאים לתפוס בתוך הזמן ממון החייב לגביית החוב כדי להציל מהפסד, גם במקום שאין להגדיר את החייב כעושק.

3)  מעכבים חייב מלצאת את הארץ גם כשאינו מבזבז, וגם אם יציאתו אינה במטרה להתחמק מפרעון החוב; כי אם אינו מבטיח את פרעון החוב לפני יציאתו הריהו עושק את בעל חובו במעשה יציאתו.

4) אשה החייבת חוב ועומדת להנשא ועל-ידי נשואיה תמנע גביית החוב, רשאי הנושה לעכב נשואיה עד שתתן ערבויות להבטחת הפרעון.

5) החיוב ״להציל עשוק מיד עושקו״ מוטל בראש וראשונה על דיין.

ד.                         1)    אין לעכב אלא אם־כן יש אמתלאה על העילה, כלומר ״רגלים־לדבר״ על הבזבוז וכדומה. וזה גם בחוב שחיובו אינו מוטל בספק.

2) אין צורך בראיות מבוססות לכך ודי באמתלאה מסייעת, לפי ראות עיני בית־הדין.

ה.                        1)    דיין יחיד רשאי לעכב ולעקל ואין צורך לכך בבית־דין של שלשה.

       2)      יש כח לבית־דין ״לחתוך הדין לפי האמת אפילו חוץ מן הדין״.

       3)      כח בית־דין כאמור נתון רק ל״בית־דין חשוב ומוחזק בחכמה וחסידות״.

ו.                      1) מחלוקת הפוסקים היא בדרך חלות החיוב והשעבוד במזונות : אם השעבוד חל בתחלה לכל תקופת זמן החיוב, וחוב המזונות לעתיד הוא ככל חוב לפני מועד הפרעון. או, הואיל והמזונות לפי מהותם הם מלוי הצרכים, והצרכים באים בכל זמן יחד עם הזמן, הרי לפני הזמן לא קיים כל חיוב, והחייב מתחדש יום־יום עם התחדשות הצרכים.

      2)      המחלוקת כאמור היא במזונות שחיובם הוא מכח נשואים, אבל במזונות שחיובם חל על ידי התחייבות — חל, לכל הדעות, החיוב בשעת ההתחייבות לכל תקופת החיוב ; כי הואיל ועילת החיוב היא מעשה ההתחייבות, הרי מעשה זה מחיל בשעתו את החיוב כולו על כל תקופת החיוב, כי לא יתכן שיחודש חיוב יום־יום באין עילה חדשה יום־יים,

      3)      כך הוא גם במזונות אשה לדעת הפוסקים הסוברים שהחיוב חל בתחלה, כי לדעתם הואיל והנשואים הם שיוצרים את החיוב, הרי הם ממלאים את מקום מעשה ההתחייבות, ומחילים בשעתם חיוב ושעבוד לכל תקופת הנשואים.

     4)      הפוסקים החולקים במזונות אשה סוברים : כי עילת החיוב היא לא מעשה הנשואים, אלא קיומם של הנשואים יוצר בתקופתם חיוב מזונות לכל שעה ושעה של קיומם ; כי הואיל והמזונות הם דבר יום-ביומו ניתנה כך הלכתם כשעבוד וחיוב החל יום ליומו.

     5)      חיוב המזונות לאלמנה ולבנות המוטל על העזבון, אם־כי חיובן הוא מכח הדין ולא מכח התחייבות, חלות החיוב והשעבוד היא דוגמת חיוב מכח    התחייבות ; כי אי־אפשר שהחיוב יחול שעה־שעה, הואיל והחייב אינו בחיים אז אין חיוב חל על מת.

     6)      גם על נכסי עזבין אין השעבוד חל אחרי מיתה, הואיל ועל בעל הנכסים לא חל אז חיוב כאמור, כי כלל הוא שאין שעבוד חל על נכסים אם אינו חל על בעליהם. אלא החיוב והשעבוד חל מחיים על האדם ועל נכסיו לכל תקופת החיוב בעתיד.

      7)     במזונות ילדים חלות החיוב הוא כדרך חלות חיוב מזונות האשה.

     8)     יתכן שבמזונות ילדים חלות החיוב הוא בכל זמן לאותו זמן גם לדעת הסוברים שבמזונות אשה חל החיוב מתחלה, כי הואיל ועילת החיוב היא האבהות, קיומה של הוויית האבהות מחייב במשך זמן קיומה ; ולא מסתבר לומר שלידת הילד הטילה שעבוד למשך כל תקופת החיוב.

ז.           1) אף שבהתחייבות שבשטר הכתובה נכללת התחייבות מפורשת למזונות האשה והקניו שבשטר מתייחס גם להתחייבות זו — אין ההתחייבות והקנין כאמור עושה את חיוב המזונות כחיוב מכח התחייבות ; כי במקום שלפי הדין חל החיוב גם אם לא נכתב בשטר, ותקנה היא שכולם יכתבו, אין הכתיבה באה לשנות את אופן חלות החיוב אחרת מכפי שהוא מכח הדין, ולקבוע את דרך חלותו כאילו היה חיוב מכח התחייבות.

      2)     הכתיבה והקנין פועלים במקרה כזה רק לחיזוק החיוב ולעשותו לעניו גביה כמלוה בשטר.

ח.           1) דין העיכוב והעיקול חידוש הוא ואין להרחיבו ולהמשיכו על חיובים שאינם דומים לחיובים בהם נשנה דין זה — אין לך בו אלא חידושו.

     2)     חוב הכתובה והנדוניא אינו בתקופת הנשואים ככל חוב בתוך הזמן, כי כלל הוא ״לא ניתנה כתובה לגבות מחיים״, כלומר : בתקופת הנשואין לא קיים לחלוטין דין גביה בכתובה והרי זה כחוב שאינו מיועד לגביה ; בניגוד לכל חוב בתוך הזמן שקיים דין גביה והחוב מיועד להיגבות בזמן שנקבע.

       3)      גם לדעת הפוסקים שמעכבים בחוב בתוך הזמן אין מעכבים להבטחת כתובה ונדוניא.

       4)     לפי שיטה אחת יש הבדל בין כתובה ונדוניא לענין האמור, ובנדוניא מעכבים.

      5)     גילה הבעל דעתו שרצונו בגרושין, דנים אז, ביחס לזכויותיו כלפי אשתו כאילו הם עומדים לגרושין, והרי זה לענין הכתובה והנדוניא כאילו הגיע זמן גרושין שהוא זמן הגביה. ומעכבים לכן במקרה כזה להבטחת הכתובה והנדוניא.

     6)     לדעת הפוסקים הסוברים שבמזונות חל החיוב יום־יום אין לכאורה לעכב להבטחת תשלומם בעתיד, כי הואיל ועדיין לא קיים כל חיוב על להבא, אין לפגוע בזכויותיו של אדם שאינו חייב כלל ; ואיו להקישם לחוב בתוך הזמן שעצם החיוב קיים כבר. ואם אין מעכבים להבטחת כתובה כאמור מפני שאין עדיין דין גביה, אף שחיוב ישנו כבר, מכל־שכן שאין לעכב להבטחת מזונות שאין עדיין חיוב.

      7)     כן אין לכאורה לעכב להבטחת מזונות ילדים הואיל וכאמור חל בהם החיוב יום־יום.

      8)     מזונות מכח התחייבות הרי הם ככל חוב בתוך הזמן לענין עיכוב.

ט.            1) אין על חייב להשכיר עצמו לעבודה שכירה לצורך פרעון חוב.

       2)     אין נוקטים באמצעי כפיה ואין אוסרים חייב כדי לאלצו לפרוע חוב.

       3)     יש לחייב ממה לשלם החוב ומסרב לשלם, כופין אותו בכל אמצעי כפיה שהיא ומאסר בכלל, לשלם את החוב.

       4)     גם אם החייב קבל עליו שישכיר את עצמו ושיכופו ויאסרו אותו לתשלום החוב: והיתנה על כך בשעת ההתחייבות — התנאי בטל ; כי השתעבדות הגוף וכפיה כאמור הרי היא בבחינת עבדות, ואין תנאי מועיל להפוך אדם לעבד בגלל חוב, שהרי זה ״מתנה על מה שכתוב בתורה״.

      5)     הרויח החייב בעבודתו משלם את חובו מריווח זה, אף שלא היה חייב בעבודה זו.

      6)     היה החייב רגיל לעבוד ורגיל להשכיר עצמו, וכדי להתחמק מפרעון החוב הוא משתמט מעבודה, כופין אותו לכך.

י.               1) חיוב מזונות אינו חוב ממוני גרידא, אלא הריהו חיוב ושעבוד אישות בדומה לעונה — ״שארה כסותה ועונתה״ שלשתן יחד מהוים את שעבוד האישות, והרי הם חלק בלתי נפרד מעצם הנשואים.

      2)      כשעבוד אישות הרי חיוב המזונות הוא ממהותו שעבוד הגוף.

     3)     הואיל והחיוב הוא מכח שעבוד אישות, לכן דין סידור שישנו בגביית חוב איננו במזונות, וגם אם אין לבעל מספיק לפרנסת עצמו, עליו להתחלק עם אשתו ולאכול אתה יחד את המעט שיש לו.

     4)     הואיל והחיוב הוא מכח שעבוד אישות שהוא שעבוד הגוף, לכן דעת הפוסקים שעל החייב לעשות כל מה שביכולתו, ולהשכיר עצמו גם אם אינו רגיל בכך, לכל עבודה גם אם אינו רגיל בה, כדי למלא אחרי החיובים הנובעים משעבוד זה. וכופין אותו לכך בכל אמצעי כפיה שהוא ומאסר בכלל.

      5)     גם לפי הפוסקים הסוברים שהחייב במזונות אינו משועבד להשכיר עצמו, משועבד הוא לעבודה־עצמאית לתשלום המזונות — מה שאין כל בכל חוב.

יא.               1) לפי שיטה אחת אין חיוב ממוני במזונות דוגמת כל חוב, אלא חיוב ״להיות אשתו כגופו", היינו לתת לה את כל הדרוש כמו בשביל עצמו.

      2) לפי שיטה שניה יש במזונות חיוב ושעבוד ממוני. אולם גם לשיטה זו מהותו ויסודו של השעבוד הוא חיוב אישות, אלא שלדעתם יוצר שעבוד האישות גם חיוב ממוני, אבל חיוב ממון הנובע מחיוב אישות ולא חוב ממון רגיל.

      3)     המחלוקת האמורה אינה באופן תשלום המזונות אם בכסף או בעין, אלא בהגדרת אופיו של החיוב.

יב.            1) הואיל והמזונות הוא שעבוד אישות החל עם חלות הנשואים וקיים כל תקופת קיום הנשואים, לכן אפשר לעכב להבטחת חיוב זה, כמו שאפשר לעכב בגלל חיוב עונה.

      2)     גם לדעת הסוברים שאין לעכב בחוב בתוך הזמן, וגם לדעת הסוברים שהחיוב הממוני במזונות אינו חל בתחלה — מעכבים להבטחת מזונות עקב שעבוד האישות כאמור.

       3)     גם במקום שאין חרם ואין מנהג וגם האשה לא התנתה שהבעל לא ישא אשה אחרת עליה — רשאית האשה לעכב על הבעל מלישא אשה שניה אם אין ביכולתו לפרנס שתיהן כראוי.

      4)  הלכה זו אינה משום הסדר כללי לתקנת הציבור, אלא זהו ענינה של האשה כפרט ; ברצונה הדבר תלוי, והיא רשאית לעכב לשמירת זכויותיה העלולים להפגע על ידי הנשואים השניים.

יג.              1) דין הקדימה לגבי חוב תלוי בהקדם שעת ההתחייבות ולא בהקדם מועד הפרעון.

 2) אין לאשה שנשואיה קדמו כל זכות קדימה בגביית מזונות כלפי אשה שניה שהבעל נשא אחרי זה.

יד.               1) חיוב מזונות הילדים כשהאם היא אשתו של האב הוא חלק ממזונותיה היא.

       2)      גם אם אין האם אשתו של האב — אופי החיוב של מזונות הילדים וגדרו הוא לפי גדר חיוב מזונות האשה.

       3)      בדומה למזונות האשה חייב האב במזונות הילדים גם אם יש להם אמצעי פרנסה משלהם.

       4)      בדומה למזונות האשה אין דין סידור בגביית מזונות ילדים, ועל האב להתחלק במה שיש לו עם ילדיו גם אם אין לו מספיק בשביל עצמו.

      5)      האמור הוא במזונות ילדים עד שש, אבל אחרי שש גדר החיוב אינו כגדר מזונות האשה, ואם יש לילדים ממה להתפרנס משלהם פטור האב ממזונותיהם, אין כופים אותו וגם אין מבקשים אותו לפרנסם.

       6)      תקנת הרבנות הראשית משנת תש״ד במזונות ילדים מאחרי שש ועד חמש-עשרה היא רק אם אין לילד להתפרנס משלו, ולא אם יש לו.

טו.              1) מעכבים להבטחת מזונות ילדים עד שש.

       2)      ספק רב אם מעכבים להבטחת מזונות ילדים אחרי שש.

       3)      התחייב האב לפרנסם מעכבים, בלי הבדל בגיל הילדים.

טז.          סך הערבויות להבטחת הפרעון מדתו הוא כסכום שהוא כדי פרעון החוב כולו.

יז. 1) ענין העיכוב נתון לשיקול־דעת בית־הדין.

     2)      שיקול הדעת מקיף את כל עניני העיכוב היינו : אם קיים החוב ; אם ישנה עילה לעיכוב ; אם יש חשש שהחוב לא ישולם ; אם יש באפשרות החייב לתת את הערבויות הנדרשות ; אם לא יגיע לחייב הפסד על־ידי העיכוב.

     3)      אין להטיל על החייב ערבויות במידה שלא יוכל לעמוד בהן והדרך תסגר עליו לחלוטין, כי הואיל ומעצם הדין אין עליו עדיין כל חיוב פרעון, והעיכוב הוא רק להציל עושק מיד עושקו. יש להזהר שהעושק לא יהפך לעשוק בשלילת חרות תנועתו עקב חוב שאין עדיין עליו לשלמו, ומצוה להציל גם עשוק זה כל זמן שאין חשד מבוסס שמטרת יציאתו היא כוונת זדון להתחמק מתשלום החוב.

פסק - דין

הצדדים היו בעבר בעל ואשה והתגרשו, ולהם בת מנשואיהם, בשם ג', בת תשע שנים. לפני הגרושין התקיימו בין הצדדים משפטים ממושכים בביה״ד (תיקים: 1301/תשט״ו — 5302/תשי״ד), וביום כ״ח בתמוז תשט״ו ניתן ע״י ביה״ד פסק־דין לגרושין ; על יסודו התגרשו הצדדים ביום כ״ט תמוז תשט״ו (תיק 4621/תשט״ו).בקשר לגרושין נערך בין הצדדים הסכם בכתב, ובין היתר סודר בהסכם זה ענין החזקת הבת הנ״ל ומזונותיה. בפסק־הדין לגרושין הנ״ל נתן ביה״ד להסכם האמור תוקף פסק־דין. לפי סעיף ב׳ בהסכם הנ״ל התחייב המבקש. בקנין כדין, לשלם למשיבה עבור מזונות הבת סך שלשים וחמש (—.35) ל״י לחודש, תשלום מזונות הבת הוא על המבקש עד שימלאו לה 18 שנה.

לבקשת המשיבה נתן ביה״ד ביום ז׳ בתשרי תשי״ז פסק־דין המעלה את מזונות הבת הנ"ל ומעמידו על סך ששים (—.60) ל׳י לחודש (ודק 3551/תשט״ז.)

במהלך הדיון בתביעה להעלאת המזונות, הוציא ביה״ד, לבקשת המשיבה, ביום ל׳ אב תשט״ז, צו לעכב את יציאת המשיב מהארץ (מם׳ 5307/716 בתיק 5816/תשט״ז). — צו זה הוא נשוא הדיון שלפנינו.

בתיק 103/תשי״ז פנה המבקש לביה״ד בבקשה לבטל את צו העיכוב הנ״ל, לפי דבריו הוא מבקש לצאת את הארץ לתקופת שלשה חדשים לשם ביקור אצל אחותו באנגליה, והוא מוכן להשליש כסף מזומן או לתת ערבות מתאימה להבטחת תשלום המזונות בהתאם לפסה״ד לתקופת חצי שנה או שנה.

המשיבה דרשה, כתנאי לביטול הצו הנ״ל, שהמבקש ישליש במזומנים את הסכום למזונות עבור כל תקופת החיוב, היינו, לתקופת תשע שנים עד שימלאו לבת שמונה עשרה שנה. היא טענה שלמבקש אין רכוש בארץ, הוא עובד שכיר, ויש להניח שלא יחזור לארץ, ואז תישלל לגמרי האפשרות לגבות ממנו את חוב המזונות, אף בהיותו בארץ הוא מפגר בתשלומי המזונות.

הדיון

א. לפנינו דיון בבעיא אם אפשר לעכב חייב במזונות ולתבוע ממנו מתן ערבות להבטחת תשלום המזונות להבא; והשאלה היא, אם יכולים לתבוע מחייב, ולנקוט באמצעים נגדו ונגד רכושו, לפני מועד הפרעון, כדי להבטיח את תשלום החוב, מתוך חשש שבהגיע המועד לא תהיה אפשרות לגבות את החוב ; ונחלקו בדבר הפוסקים. הטור בחושן המשפט סימן ע״ג כותב:

״הלוה לזמן, ובתוך הזמן רואה מלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע, ותובע המלוה שלו, כתב הרמב״ן שאין בית־דין נזקקין לו עד שיגיע זמנו״.

וכן כתב רבי יהודאי גאון: ״לוה שבקש לילך למדינת הים ולא הגיע זמן הפרעון, אין לו לתובע לבקש ממנו ערב שלא ניתנה מלוה ליתבע קודם הזמן כלל״. וכן פוסק הרשב״א בתשובותיו בח״א סימן תתק״ח וסימן אלף קי״א, וכן פוסק בעל התרומות בשער ט"ז חלק ג׳ ובשער ל״ה חלק א׳ אות מ״ד, וכן פוסק הריב״ש בתשובותיו בסימן ק״ט. והטור שם מביא שהרי״ף אינו סובר כך, וכדעת הרי״ף היא גם דעת הרא״ש, ומביא הטור בשמו:

״וכן כתב א״א הרא״ש ז״ל, מי שיש לו שטר על חברו ולא הגיע זמנו, ובא בתוך הזמן לבית־דין ואמר: ״מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שמא יביאו לידו ויבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי״, ומבקש מבית־דין שיעכבו הנכסים עד שיגיע זמן השטר ; אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו או שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוות הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר״.

ועיין בנמוקי יוסף בבבא בתרא סוף פרק יש נוחלין המביא תשובת הרי״ף, שיכולים לעכב בתוך הזמן, ופוסק גם הוא כך. וכן פוסק רבינו ירוחם בספר מישרים נתיב ראשון חלק ח׳.

והבית יוסף שם מכריע וכותב:

״ולענין הלכה, כיון שהרי״ף והרא״ש מסכימים לדעת אחת, ומסתברא טעמייהו, הכי נקטינן ; וכבר פסקתי כן בתשובה הלכה למעשה והסכימו עמי חבירי״.

וכן פסק סתמא להלכה בשו״ע חו״מ סימן ע״ג סעיף י' ולא הביא את הדעה החולקת, וכתב:

״מי שיש לו שטר על חברו לזמן, ובא בתוך הזמן... אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר. וכן הדין בלוה לזמן, ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע, או שהלוה רוצה לילך למדינת הים, ותובע המלוה את שלו, או שיתן לו ערב — שומעין לו״.

ופוסק כך הרמ״א בשו״ע שם סימן קי״א סעיף י״ג. וכן פוסקים המהרש״ל בים של שלמה בבא־קמא פ״ק סימן כ׳, הרשד״ם בתשובותיו חלק חו״מ סימן נ״ז, המבי״ט בח״ב סימן קל״ד, הרדב״ז בח״א סימן ס׳ והרמ״ע מפאנו בתשובותיו סימן נ״א. ועיין ברמ״ע מפאנו שם סימן פ״ט תשובת ר״ע ספורנו המכריע כשיטת הרא״ש, ומסיים: ״והכי נהוג למעשה״. וכן פוסק המהרח״ש בתשובותיו תורת־חיים חלק א׳ חו״מ סימן פ״ד.

ועיין ש״ך ס״ק ל״ד הכותב:

״...דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר...״.

הרי שיכולים לעכב את החייב או את רכושו להבטחת תשלום החוב כהכרעת הפוסקים הנ״ל, וכפי שנתפשט המנהג למעשה.

אלא שהש״ך נותן סייג בהלכה זו, ופוסק בחו״מ שם ס״ק ל״ד:

״דוקא מבזבז, אבל אם אינו מבזבז, אף־על׳פי שמתמוטט מידי יום יום, ולא יוכל לשלם לזמן, אפילו במטלטלין לא יוכל המלוה לעכב תוך הזמן. כן כותב מהרש״ל... כן נראה עיקר לדינא...״.

ולפי זה יש לקבוע, בכל דיון בענין עיכוב ועיקול, את אורח חייו והתנהגותו של החייב בעניני ממונו, אם הוא מוציאם בהתאם ליכולתו, או שהוא מבזבזם יתר על המדה.

והשאלה המתעוררת היא, אם התנאי ״מבזבז״ הוא בכל עכוב, היינו שבכל עיכוב — הן אם החייב נשאר במקום והעיכוב הוא על נכסיו, והן אם העיכוב הוא מפני שהוא עומד לעזוב את המדינה ; או שתנאי זה הוא רק בנשאר במקום, אבל בעומד לעזוב — מעכבים גם אם אינו מבזבז את נכסיו.

בפרוש לשון השו״ע הנ״ל מתבטאת השאלה כך: אם המשפט ״מבזבז נכסיו״ מתייחס רק למשפט שאחריו ״ואין לו קרקע״, .ולא למשפט ״ או שהלוה רוצה לילך למדינת הים״, היינו שמעכבים ״מבזבז נכסיו ואין לו קרקע״, ״או״ אינו מבזבז ״שהלוה רוצה לילך למדינת הים״, — או שהמשפט ״מבזבז נכסיו״ מתייחס גם למשפט ״שהלוה רוצה לילך למדינת הים״, היינו שמעכבים ״מבזבז נכסיו״: אם ״אין לו קרקע״, ״או״ ״שהלוה רוצה לילך למדינת הים״; אבל באינו מבזבז לא מעכבים בכל אופן שהוא.

ולפני בירור השאלה האמורה, נביא את דברי הרי״ף והרא״ש והרמב״ן, בהסבירם שיטותיהם בענין עכוב.

בספר התרומות שער ט״ז חלק ג׳ ; אחרי שהוא מביא את מחלוקת רבי יהודאי גאון והרי״ף, הוא כותב:

״ומפני שנסתפקתי בהכרעתה שאלתי בזה להרמב״ן ז״ל, וזה אשר השיב: אף־על־פי שאימת חכמת הרב מוטלת עלינו, אין משוא פנים בדין, שלא מצינו בגמרא למי שאינו מתחייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בבית־דין, משום חששא זו...״.

והרא״ש בפסקיו בבא־קמא פרק ראשון סימן ה׳ כותב:

״...וכן מצאתי בשם הגאון ז״ל כתוב: ״דתקנתא דרבנן הוא, באינש דמפסיד נכסיה, משום השבת אבידה״, ולי נראה דלא צריכנא לתקנתא דרבנן, אלא דין גמור הוא, שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו בכל טצדקי דמצי למיעבד״.

וכן כתב הרא״ש בתשובותיו כלל צ״ז סימן ד׳, ועיין בתשובת הרי״ף המובאת בספר התרומות שם, מסביר הרי״ף שיטתו וכותב:

״ומצינן רבותינו שמקפידין וחסין על בני אדם, שלא יאבד ממונם״

ומדברי הרי״ף בתשובה המובאת בנמוקי יוסף, סוף פרק יש נוחלין, משמע דהוי תקנת חכמים, ונותן הרי״ף טעם משום נעילת דלת בפני לווין, עיין שם. הרי שטעמו של הרמב״ן שאין לעכב הוא, כי כל עוד לא הגיע זמן הפרעון הרי זה כאילו ״אינו חייב כלום״, ואין בית־דין רשאי לנקוט בכל פעולה שהיא, נגד אדם שאינו חייב ונגד ממונו.

וכך מסביר הרשד״ם בתשובותיו בחלק חו״מ סימן שצ״ב את שיטת הרמב״ן:

״...ועתה נחזי אנן במאזנים לעלות סברת הרמב״ם (צ״ל: הרמב״ן) וסברת הרי״ף אי־זו מהם קרובה אל ה דין כפי הסברא; אין ספק שסברת הרמב״ם (צ״ל: הרמב״ן)... שהיה יכול לומר: ״מה לי ולך ומה אני חייב מן הדין״...״.

ועיין בספר ראש־יוסף לר׳ יוסף אישקאפא, חו״מ סימן ע״ג ס״ק י״ח המבאר את שיטת הרמב״ן וכותב:

״...אבל מכל מקום במבזבז... אמאי יהיה דבר זה כדי שיפסיד מעותיו... ונראה לי דסברת הרמב״ם (צ״ל הרמב״ן) בזה הוא משום... הלואה להוצאה ניתנה, וכיון שבא לידו לשום הלואה הרי היא שלו, ואין לאדם שום תביעה עליו... אפילו אם ירצה להשליכה בים... אין מי שימחה בידו, ואם כן הוה־ליה כשלו עד זמנה... אין לו שום תביעה עליו עד שיבא זמנו... כי אין לו רשות עליו אלא אז, והוא אז יפרע מכל מקום, ומה לו אם הוא מבזבז, כל אחד רשאי לעשות בשלו כמו שירצה״.

אבל הרי״ף והרא״ש סוברים שאף שמעצם החוב אין עדיין כל חיוב פרעון, אולם ישנה עוד הלכה והיא, שבית־דין וכל אדם מצווים לדאוג ולשמור, שממונו של אדם לא ילך לאיבוד באשמת חבירו; וזה או מצד תקנת חכמים, או מדין תורה, מתורת החיוב המוטל על כל אדם ״להציל עשוק מיד עושקו״; ולשם כך יש להשתמש בכל אמצעי אפשרי שהוא — ״בכל טצדקי דמצי למיעבד״.

ועיין בתשובות מהרש״ך חלק ג׳ סימן נ״ח, הדן בשאלה אם כל בית־דין רשאי לעכב, או רק בית־דין מוחזק ומומחה ; והספק הוא לפי דברי המגיד־משנה בהלכות מלוה ולוה פרק ב^׳ הלכה ד', בענין ההלכה ״שהדיין יש לו לחתוך הדין לפי האמת אפילו ח ו ץ מן הדין״, וכותב המגיד־משנה:

״שאין בכל בית־דין כח בזה אלא אם־כן הוא בית־דין חשוב ומוחזק בחכמה וחסידות...״.

ומסקנת המהרש״ך היא:

״...אבל מכל־מקום האמת הוא שכל דיין או בית־דין סגי אף־על־פי שלא יהיה כל כך מוחזק ומומחה...״.

ומבואר שם שדיין יחיד רשאי לעכב כדי ״להציל עשוק מיד עושקו״. הרי שמעשה העיכוב אינו ככל מעשה בית־דין הדן לחייב את החייב מעצם הדין, אלא מעשה על־פי הלכה מיוחדת ״להציל עשוק מיד עושקו״ ולכן היתה השאלה אולי יש צורך לכך בבית־ דין מומחה כלמעשה שהוא ״מחוץ לדין; ולכן גם המסקנא היא שאין צורך אפילו בבית־דין של שלשה ודי בדיין יחיד, אף שבכל דיני ממונות נפסקה ההלכה בשו״ע חו״מ סימן ג׳ סעיף א׳: ״אין בית־דין פחות משלשה״. ועיין שם במהרש״ך.

אגב יש לציין כי רבינו ירוחם בספר מישרים קבע הלכה זו של עיכוב בנתיב ראשון ״דיני־ דיינים״, ולא בנתיב ששי ״דיני־גביית־חוב״. והטעם הוא לפי המבואר, כי עיכוב תוך הזמן אינה הלכה בדיני גביית חוב, הואיל ובתוך הזמן אין דין פרעון; אלא העיכוב הוא מצד ההלכה ״להציל עשוק מיד עושקו״ — חיוב המוטל בראש וראשונה על דיין ; והרי זו לכן הלכה בדיני־דיינים.

ומכיון שמעצם החוב אין בתוך הזמן עדיין כל חיוב פרעון, לכן סוברים המהרש״ל והש״ך, שאין לנקוט בפעולה מכח הלכה זו, אלא במקום שיש עשוק ועושק, אבל לא נגד אדם שהתמוטט שלא באשמתו, גם אם נתערערה בטיחות הפרעון במועד. וכך מסביר המהרש״ל בים של שלמה בבא־קמא פרק ראשון סימן כ׳:

״...כי לא כתב דיא״ש עם סיעתיה אלא במי שרוצה להבריח נכסיו ולאבדם מידו ודעתו להעשיק המלוה... או שמבזבז נכסיו זהו פירוש שמותר בהוצאותיו שלא לצורך כדרך המותרים... על זה כהאי גוונא לב דיין יודע ועיניו רואות להציל המלוה מיד עושקו, כי כולן קרויין עושק, אבל כשמן השמים לא רחמוהו עליו וירד עליו גלגל החוזר בעולם, והוא הולך בתומו, והלוה אינו עושה להעשיקו, אפילו אם יאבד אחר כך חובו, אין לתבוע קודם זמנו... שהלוה אינו עושה שום דבר רמיה... אין הדין ניתן לעשות לו שום עכוב בנכסיו״.

ועין בספר אורים־ותומים סימן ע״ג הכותב באורים ס״ק ל״ט בפירוש דברי השו״ע ״מבזבז נכסיו״:

״...פירוש: מפזרן שלא כדת, ואם־כן זה חלק אדם רע שמפסיד ממון אחרים ולכך ניתן להציל ממון חברו ; אבל אם אין מבזבז, רק נכסיו הולכין לטמיון יום־ביומו בצוק העתים וכדומה... אין רשות ביד ב״ת־דין לעקלו... ״.

אמנם מצינו הלכה של נקיטת פעולה נגד ממונו של חייב, לפני זמן הפרעון, במקום שאינו עושה כל מעשה שהוא שיש להגדירו בגללה כעושק. וגם שלא במסגרת תביעה מכח עצם החיוב — והיא ההלכה בשו״ע חו״מ סימן ק״ה סעיף ה׳:

״אם אין עליו חוב לאחרים זכה התופס לבעל חוב ; ודוקא במקום דאיכא פסידא לבעל חוב כגון שהוא גברא דמפסיד נכסי, או שהעני וירד מנכסיו; ואפילו תוך זמן מהניא תפיסה, אם אין לו נכסים אחרים ויפסיד הלוה אי לאו הך תפיסה״.

מקורה של הלכה זו היא בתשובת הרי״ף המובאת בר״ן גיטין דף י״א ע״ב על דברי הרי״ף שם האומר: ״שמעינן מינה שהתופס לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים קנה״ — וכותב על זה הר״ן:

״כתב הרי״ף בתשובה דדוקא במקום דאיכא פסידא דבעל חוב כגון בגוסס... אי נמי בגברא דמפסיד נכסי, אי נמי עני ויורד מנכסיו,  ונראה לבית־דין שיופסדו נכסים עד שלא יבוא בעל חוב ויפסיד לגמרי, בכי הא אמרינן דקנה חברו. ותקנה הוא שהתקינו, הא אילו היה בעל חוב אמיד ויכול לפרוע לבעל חובו מה שיש לו אצלו — לא ; אלא הרי זה אומר: ״לאו בעל דברים דידי את״ — ושומעים לו״

ועיין בנמוקי־יוסף בבא מציעא דף י׳ ע״א ובחדושי הר״ן שם המוסיפים אחרי תשובת הרי״ף הנ״ל:

״וכתב הרשב״א ז״ל דבמקום פסידא אף מדין השבה אבידה יכול לתפוס״.

ועיין ברא״ש גיטין פרק ראשון אות י״ט הדן בענין האמור וכותב:

"דאף אם היא תוך הזמן  אם אין לו נכסים אחרים ויפסיד המלוה אי לאו האי תפיסה — מדניא תפיסה״.

הרי שגם במקום שהחייב אינו עושק כלל, כי מה עושה החייב בזה שהוא גוסס או בזה שהוא מתמוטט ויורד מנכסיו, מה הוא אשם שאי אפשר יהיה לגבות ממנו את החוב ; ובכל זאת במקום שאין הדבר גורם להפסד לאנשים אחרים, אם בא אדם שאינו הנושה של החייב ואינו בכלל בעל דין שלו, ותופס את ממונו עבור הנושה, אין החייב יכול להניד לו ״לאו בעל דברים דידי את״, הואיל והוא מציל בזה את ממונו של הנושה מהפסד — וזה גם בתוך הזמן כנפסק בשו״ע וכמבואר ברא״ש. ולכאורה הדברים סותרים את דברי המהרש״ל הנ״ל שאין לעשות כל פעולה כל עוד לא הגיע מועד הפרעון אלא אם־כן החייב הוא בבחינת עושק.

אלא הפשטות היא שיש הבדל בין תפיסה על־ידי בעל הדין בעצמו, או על־ידי אדם פרטי אחר, ובין מעשה הנעשה על־ידי בית־הדין ; כי אדם רשאי לעשות כל פעולה שהיא כדי להציל ממונו ולמניע הפסד, גם אם אין עדיין כל חיוב פרעון ודין גבייה. וכמו כן עושה אדם אחר את זה עבורו מדין השבת אבידה, או מדין ״זכין לאדם שלא בפניו״. אבל פעולותיו של בית־דין הן אך ורק במסגרת הדין, ובתחום הדין אין בית־דין רשאי לנקוט כל פעולה נגד ממונו של אדם אם אינו חייב בדין, וכלשון הרמב״ן: ״שלא מצינו בגמרא למי שאינו מתחייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בבית ־ דין״. ובזה מודים גם החולקים עליו, ואלא רק שאם החייב בא לעשוק את הנושה, אז סוברים החולקים על הרמב״ן שעל בית־דין מתפקידם כבית־דין לפעול מכח הלכה אחרת המוטלת עליהם בתור בית־דין במיוחד, והיא: ״להציל עשוק מיד עושקו״. אבל במקרה שאין החייב עושק ואין הלכה זו, אז אין להעמיד ממונו של אדם שאינו חייב בבית־דין וכמבואר.

יסודו של הכלל האמור מבואר בתשובות הראנ״ח חלק א׳ סימן י״ ט הכותב :

״...יש לומר דלא דמי מה שאדם עושה בעצמו, ללמוד ממנו  למעשה בית ־ דין שגם הבית־דין יעשו כן ; שאם האדם עושה מעצמו להפקיע זכות חברו... ומניחים לו לעשות כן לכתחלה — כל שהוא זקוק להגבאת בית־דין, הבית־דין לא  יעשו כן, ולא יגבו הם לבעל-חוב להפקיע כח האשה...

הרי שיש הבדל בין מעשה בית־דין ובין פעולה של היחיד, כי אין בית־הדיו רשאי להפקיע זכויותיו של אדם, גם באותם המקרים שהיחיד רשאי לכתחילה לעשות כך. ולכן גם לענין עיכוב, איו לבית־הדין לנקוט בפעולה בתוך הזמן ; כי הואיל ואין אז עדיין חיוב פרעון, אין לבית־הדין להפקיע את זכויותיו של העתיד להיות חייב. ואלא רק במקרה שהחייב הוא עושק, אז פועל בית־הדין מכח התפקיד ״להציל עשוק מיד עושקו" ; אבל לא במקרה שאין החייב עושק כלל, אף שהיחיד רשאי לתפוס כדי למנוע הפסד הנושה.

ועיין ברא"ש בבא־מציעא פרק ראשון אות כ״ז ובריץ גיטין ובבא מציעא שם.

ולפי זה יוצא, שגם בה־לך למדינת הים אין ביה״ד מעכבו כשאינו מבזבז, אם הוא הולך למדינת הים לתומו לאיזו מטרה שהיא, בלי כוונת דמיה להשתמט מתשלום החוב ולעשוק את בעל חובו.

אולם אין הדבר כך, ומפורש מוכח מדברי הנמוקי יוסף בבא־בתרא שם, ומדברי הרי״ף בתשובה המובאת שם, כי בהולך למדינת הים מעכבים גם אינו מבזבז; וכה כתב בנמיקי יוסף שם:

״...וכן לווה שמבזבז נכסיו, או שרוצה ללכת מן העיר תוך זמן החוב, מעכבין בהם; וכן כתב הרי״ף בתשובה: מבזבז נכסיו או רוצה לילך יכול לעכב עליו שיניח נכסים כדי פרעון...״.

הרי שמבזבז נכסיו והולך למדינת הים הם שני נמוקים נפרדים לעכב, ומעכבין בזה לבד ובזה לבד. וכן מוכח ברבינו ירוחם שם. וכן משמע גם מלשון המהרש״ל שם. ועיין בספר אורים־ותומים שם המוכיח בתומים ס״ק י"ג מדברי הנמוקי־יוסף הנ״ל: ״...דהולך למדינת־הים חד דינא אית ליה עם מבזבז נכסיו״.

ועיין בתשובות מהר״י לבית־הלוי סימן ט״ז בפירוש המלה ״או״ בדברי הגמרא והפוסקים: ״בלשון א ו — דמשמע או זה או זה״.

ומצינו בדומה לכך עכוב, עקב מעשה שאין בו כל כוונה לעושק, והוא בנמוקי יוסף שם הפוסק, שאשה החייבת כסף בלי שטר והיא עומדת להנשא לפני מועד פרעון החוב, כשיגיע המועד יהא הבעל רשאי לא לתת לשלם מהנכסים שהאשה הכניסה לו, וכותב הנמוקי יוסף שם:

״אמר המחבר, נראה דאם בא הלוה קודם שנשאה למחות בידה שתפרעהו, או שתיחד לו נכסים כדי שלא יפסיד; וכן לוה שמבזבז נכסיו, או שרוצה לילך מן העיר תוך הזמן — מעכבים...״.

ופסק כך הרמ״א בשו״ע אבן העזר סימן צ״א סעיף ד׳:

״...ואם בא המלוה קודם שנשאה, ורוצה למחות נשואיה  עד שתפרעהו ושלא יפסיד — הדין עמו, אף על פי שלא הגיע זמן הפרעון״.

ועיין בב״ש ובביאור הגר״א המציינים כמקור להלכה זו את ההלכה במבזבז והולך למדה״י.

וכי יעלה על הדעת לומר שמטרת הנשואין של האשה החייבת היא עושק, ומכוונם הוא כדי להשתמט מתשלום החוב ולעשוק את בעל החוב, וכי יתכן להכניסה על־ידי הנשואין בסוג זה של ״מבזבז״. הרי דוגמא בולטת של עיכוב עקב מעשה תמים בהחלט שאין בו כל רמיה וכל כוונה לעושק; ומכיון שנכסיה מתמוטטים עקב מעשה הנשואין, רשאי בעל החוב לנקוט באמצעי כה חריף עכוב הנשואים, כדי להבטיח את תשלום החוב בבא זמן הפרעון.

וכדי להסביר את הסתירות, הכרח לבאר שאין כוונת המהרש״ל להגדיר ״עושק״ במושג עושק במטרת זדון, כדי להתחמק מתשלום החוב ולהפסיד את בעל החוב, אלא כוונתו בהגדרת ״עושק״ היא, שהדבר שעל־ידו עורער בטיחות הפרעון בא על־ידי מעשה של החייב: שאם החייב עושה מעשה כזה המביא למצב שיתכן שאי־אפשר יהיה לגבות את החוב, הרי הוא עושק בכך את בעל החוב, ואם כי אין לו כל כוונה רעה בדבר ואינו עושה את מעשהו לשם הבאת המצב כאמור, אלא למטרת המעשה עצמו, גם אז אין בעל החוב מחוייב להיות עשוק ולסבול ממעשה זה ; כי אם הוא רוצה לבצע מעשהו, עליו להבטיח את פרעון החוב, ואם אינו חדל ממעשהו וגם את פרעון החוב אינו מבטיח, והחוב לא יפרע, הרי הוא עושק את בעל החוב על־ידי מעשיו.

אבל אם אינו עושה כל מעשה המערער את אפשרות הפרעון ובהלכו בתומו נהפך עליו הגלגל ומצבו התמוטט, אז הרי אין הוא עושה כל מעשה שיש בו משום עושק — וגם אם החוב לא ישולם בעתיד הרי לא על־ידי מעשיו בא הדבר, ולכן אין לנקוט נגדו ונגד ממונו כל פעולה שהיא, כל עוד לא הגיע הזמן ואינו חייב עוד לפרוע.

וכן משמע מדברי המהרש״ל שם שכתב:

״...אלא במי שרוצה להבריח נכסיו... או שרוצה לילך למדינת הים .. או שמבזבז נכסיו... להציל המלוה מיד עושקו — כי כולן קרויין עושק...״.

הרי שהמהרש״ל מגדיר את כל אחד מהמנויים, ו״רוצה לילך״ בכללם, כעושק, וכמבואר.

וכך מתבאר מדברי הרשד״ם בתשובותיו בחלק חו״מ סימן שצ״ב הכותב:

״... אין דעתי מסכמת למה שכתב כי תלוי דין זה בדין המבזבז... דאפושי מחלוקת לא מפשינן ויש לנו לקרב הסברות... אין ספק שסברת הרמב״ם (צ״ל: הרמב״ן) היא הראשונה העולה על הדעת, כי לכאורה פשיטא שהיה נראה שהיה יכול הלוה לומר: ״מה לי ולך ומה אני חייב מן הדין״; ומה שכתב הרי״ף חדוש הוא... וזה לשונו: ״המבזבז נכסיו או רוצה ללכת יכול לעכב עליו שיניח נכסים כדי פרעון, שלא יהא כל אחד לוה מחברו ומבזבז נכסיו או הולך למדינת הים...״ — הא בנדון זה... ואין תרעומת על הלוה כלל; מה שאין כן במבזבז או הולך למדינת הים     שיש ביד הלוה לקמץ נפשו ושלא לילך למדינת הים. ועל זה ודאי נראה בעיני דכולי־עלמא מודו שהדין כסברת הרמב״ם (צ״ל: הרמב״ן)...״.

הרי שדעת הרשד״ם היא כדעת מהרש״ל שאין מעכבים אלא במקרה שהחייב הוא הגורם להתערערות בטיחות הפרעון ; והרי מכנים הרשד״ם ״הולך למדינת־הים״ בסוג זה, בדומה ל״מבזבז״. ואף שהרשד״ם יוצא מנקודה אחרת ולא מנקודת ״עושק״, אולם לעצם הבעיא מוכח מהרשד״ם שהוא תופס ש״הולך למדינת־הים״ החייב הוא האשם בדבר, כי יש בזה ״תרעומת על הלוה״ — מפני ״שיש ביד הלוה... ושלא לילך למדינת־ הים״, וכמבואר.

ולפי זה יוצא, שאפשר לעכב כל אדם החייב במזונות מלצאת מהמדינה, גם אם אינו מבזבז נכסיו, כדי להבטיח שישולמו המזונות שמועד פרעונם טרם הגיע.

אולם, שאלה אחרת מתעוררת בענין עכוב החייב במזונות, והיא: המהרש"ל בים של שלמה שם, בהכריעו כדעת הרא״ש שיכולים לעכב לפני הזמן, הוא מסביר:

״...מכל מקום דבריו נכונים, כי אף שכתב זמן בשטר, מכל מקום השעבוד מתחיל משעת ההלואה, ותנאי הוא דאתני שלא יתבענו עד סוף הזמן, והיינו כמו מהיום ולאחר מיתה...״.

הרי שהזכות לעכב היא מפני שהשעבוד חל בשעת ההתחייבות, והוא קיים בתוך הזמן ממש כמו בהגיע הזמן, והגעת הזמן לענין הפרעון הוא רק בבחינת תנאי בסדר הפרעון. משמע שלפני חלות השעבוד, גם אם קיימת כבר העילה לחיוב העתיד, וודאי שיבוא בהגיע הזמן, בלי כל עילה נוספת, אין לתבוע פרעון — לדרוש ערבויות — לעקל ולעכב.

והשאלה היא, חלות שעבוד וחיוב מזונות איך ומתי הוא ; אם השעבוד חל, עם חלות החיוב בתחילה, לכל תקופת קיום החיוב, — וחוב המזונות לעתיד הוא ככל חוב בתוך הזמן ; או, הואיל והמזונות לפי מהותם הם מילוי הצרכים, והצרכים באים בכל זמן וזמן יחד עם הזמן, הרי שלפני הזמן, כל עוד לא קיים הצורך, לא שייך קיום של חיוב ; ואם כי עילת החיוב בגללה עתיד החיוב לבוא קיימת כבר, אבל עצם החיוב איננו עוד והוא מתחדש שעה־שעה יחד עם התחדשות הצורך, ועיין ריטב״א כתובות דף נ״ח ע״ב ד״ה ועוד הכותב:

״דמזונות דכל יומא חוב הוא באנפי נפשה״.

עיין בספר אבני מלואים סימן ס״ט סק״א. ועיין בספר הפלאה קונטרס אחרון הלכות כתובות סימן ע׳ ס״ק י״ז.

בהגדרה זו בחלות חיוב המזונות תלויה השאלה אם יכולים לעכב לשם הבטחת חיוב מזונות בעתיד, כי אם נאמר שלא קיים עדיין כל שעבוד וחיוב על המזונות להבא, אין לפגוע בזכויותיו של אדם שאינו חייב כלל, ובאופן זה פשוט שגם הרי״ף והרא״ש יודו לרמב״ן שאין לעכב ״למי שאינו מתחייב עדיין כלום״, כי נימוקם נגד הרמב״ן הוא, כהסבר המהרש״ל, כי ״השעבוד מתחיל משעת הלואה ותנאי הוא דאתני שלא יתבענו״, אבל במזונות שאין עדיין שעבוד כלל אין ללמוד ולהקישם לחוב בתוך הזמן.

ועלינו לחזור על ביטוי הש״ך בסיום דבריו הנ״ל, לענין מי שאינו מבזבז:

״ונהי שכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר, מכל מקום אין לך בו אלא חדושו״. 

הבית־יוסף בחו״מ סימן צ״ז, בדונו בשאלה למה אין דין קדימה לגביית מזונות שהבעל חייב לאשתו, כותב:

״...ואפשר דטעמא משום דחיוב מזונות מכאן ולהבא ודאי דמלוה בשטר קודמת משום לא הגיע זמנם לגבות״.

וברור הוא, שבדבריו ״שלא הגיע זמנם לגבות״, אין כוונת הבית־יוסף לומר, כי הואיל ומועד הפרעון במזונות להבא הוא יותר מאוחר לכן המלוה בשטר מוקדם להם לענין גביה, כי הרי ההקדם לגביה אינו תלוי בהקדם מועד הפרעון, אלא בהקדם החיוב, כנפסק בשו״ע חו״מ סימן ק״ד סעיף א^';

״מי שיש עליו בעלי חובות הרבה, כל מי שקדם זמן קנין של שטרו — קודם הוא לגבות... אפילו אם הגיע זמן פרעון, של המאוחר, קודם".

אלא שכוונתו היא, כי מזונות להבא — שעדיין לא הגיע זמנם לגבות — לא קיים עדיין כלל החיוב, ולכן חיוב המלוה בשטר הוא חיוב קודם להם. ועיין בספר בית דוד לר׳ יוסף דוד אב״ד ור״מ דשלוניקי הלק חו"מ סימן כ״ח.

הרי שדעת הבית־יוסף היא, שמזונות להבא לפני זמנם לא קיים עדיין חיוב כלל. אולם הפרישה שם והכנסת־הגדולה שם בהגהות בית יוסף אות ט״ל, וכן המשנה־למלך בהלכות מלוה ולוה פרק א׳ הלכה ח', תמהים עליו, ומביאים שהרשב״א בתשובה המובאת בבית־יוסף חו״מ סימן ק״ד אומר הפך דברי הבית־יוסף הנ״ל ; וכך כותב הרשב״א:

״שאלת, שנים שהלוו לעכו״ם בזה אחר זה, ואין בנכסי העכו״ם כדי לזה ולזה, וכשבא ראובן המוקדם לגבות שטרו קרן ורבית טען שמעון: קרן זה ורבית שהרווחת קודם אתה נוטל ומן המותר אגבה קרן חובי, לפי שלא חל חוב הרבית מזמן השטר אלא שבכל יום הוא מתרבה, והוא יכול לפרעו בכל עת ולסלק שעבודו״, — אין בדברי שמעון כלום, לפי שמשעת זמן השטר חייב עצמו בכל הרבית שיעשו מעותיו. ובהדיא שנינו (כתובות ק״א ע״ב) גבי פוסק לזון את בת אשתו, שניזונית מנכסים משועבדים, אף על פי שהמזונות דבר יום ביומו נתחייב להם, אלא שהשעבוד חל עליו משעה שקבל עליו מזונות. והטענה גם כן שאמרת דכיון דאיבעי למפרעיה ולסלוקיה נמצא שלא חל אלא בו ביום, מההיא נמי שמעינן דליתא כלל, דהתם נמי הא מצי לסלוקי שעבודה אי כתב לה ״כל זמן שאת עמי״, שהרי אם גירש את אשתו נמחל אותו שעבוד״.

ונפסק להלכה כרשב״א לענין חוב רבית בשו״ע חו״מ סימן ק״ד סעיף ט״ו.

הרי דעת הרשב״א היא, ומוכיח מהמשנה בכתובות, שבחיוב מזונות אם כי הוא ״דבר יום ביומו״, חלות השעבוד הוא ״משעה שקבל עליו״.

ועיין בביאור הגר״א בשו״ע שם ס״ק ל״ג המוכיח שבמזונות חל השעבוד מתחלה לכל הזמן מהמשנה בגיטין דף מ״ח ע״ב, לענין גביית מזונות אלמנה ומזונות הבנות מנכסי הבעל והאב אחרי מותו:

״אין מוציאין... ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדין — מפני תיקון העולם״.

הרי שלפי הדין, לולי התקנה (״לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחברו, אם מזון אשתו ובנותיו חוזרין עליו עולמית״ — רש״י שם דף נ׳ ע״ב) גובים למזונות האמורים מנכסים משועבדים ; ואם כי מכירת הנכסים קדמה למועד המזונות להבא — שעבוד המזונות קודם, כי בשעת חלות החיוב בתחלה חל החיוב והשעבוד של כל המזונות להבא ; והרי זה לפני הזמן ככל חוב לפני זמן הפרעון. ועיין בביאור הגר״א בשו״ע שם סימן ק״ד ס״ק ל״ה המציין, כמקור להלכה האמורה בענין חוב רבית, את הגמרא בגיטין הנ״ל.

ולפי זה יוצא שבנדון דנן בחיב מזונות להבא, תלוי דבר העיכוב במחלוקת האמורה, ולדעת הבית־יוסף אין לעכב, הואיל ולא קיים עדיין כל שעבוד, ולא הוי כחוב בתוך הזמן שהשעבוד קיים גם לפני מועד הגביה.

אולם יש להבחין, לענין הבעיא האמורה, בסוגי המזונות ; וההבדל נובע ממהותה של עילת החיוב, והוא: אם עילת החיוב היא מעשה התחייבות מסויים, הרי אותו המעשה היוצר את ההתחייבות בעתיד, מחיל, אז בשעת המעשה, את החיוב כולו, על כל תקופת משך החיוב ; סיבת החיוב היא מעשה ההתחייבות, והוייתו נגמרת במעשה זה ואין לאחריו ולא כלום.

ומשום כך בפוסק לזון את בת אשתו, שעילת החיוב היא ההתחייבות שבפסיקה. חל בשעת הפסיקה החיוב והשעבוד על מזונות כל תקופת החיוב, ושום חיוב ושעבוד חדש אינו נוצר, ואין כל סיבה שיווצר, במשך תקופת הזמן עבורה יש חיוב, וכך גם בפסיקת רבית להלואה לזמן קצוב, שעילת חיוב הרבית היא ההתחייבות שבפסיקה, חלות החיוב והשעבוד על הרבית, לכל משך זמן החזקת ההלואה בעתיד, הוא בשעת הפסיקה, ולא שעה־שעה במשך זמן החזקת ההלואה.

וגם אם לא מוכרח שהחיוב יתמיד, וישנם דרכים לבטל את המשכו, כגון ברבית על ידי סילוק החוב, ובפוסק לזון את בת אשתו על ידי גרושין, במקרה שהתחייב לתקופת קיום הנשואין בלבד ; מכל מקום כל זמן שהחיוב לא בוטל הוא נמשך מכח ההתחייבות הראשונה ולא מכח אי־ביטולו ; כי אי־ביטול חיוב אינה עילה להמשך חיוב.

בחיוב מזונות כאמור אין כל מחלוקת בין הפוסקים, וגם הבית־יוסף סובר, שהשעבוד והחיוב לכל הזמן חל בשעת ההתחייבות, אף שהגביה היא, למזונות של כל תקופת זמן, רק בהגיע הזמן ; וכפי שהוכיח הרשב״א מהמשנה בכתובות. ועיין בתשובות שבות־יעקב חלק ב׳ סימן קפ״ג. ועיין בספר נחל־יצחק סימן ע״ב ס״ק כ״א.

מחלוקת הפוסקים האמורה היא במזונות שהבעל חייב לאשתו מצד הדין, וכאן יש מקום לספק בגדר חיוב הדין. מצד אחד אפשר לומר, כי הואיל והנשואין הם שיוצרים את החיוב והם עילתו, הרי הנשואים ממלאים את מקומה של מעשה התחייבות, וכמו שבחיוב על ידי התחייבות חל השעבוד מיד לכל תקופת ההתחייבות, כן בחיוב על־ידי נשואים חל בשעת הנשואים החיוב והשעבוד לכל תקופת הנשואים. וזוהי דעת הפרישה והכנסת־הגדולה הלמדים דין מזונות נשואים מדין הרשב״א במזונות התחייבות.

אבל דעת הבית־יוסף היא, שאין כל דמיון בין מזונות מכח נשואים ובין מזונות מכח התחייבות, כי מזונות נשואים אם־כי חיובם נוצר עקב הנשואים, אין מעשה הנשואים מחילים בשעתם שעבוד וחיוב על מזונות של כל תקופת הנשואים, אלא קיומם של הנשואים הם היוצרים בתקופת קיומם חיוב מזונות לכל שעה ושעה של קיומם, כי הואיל ומזונות מטבע מהותם הם דבר יום ביומו, ניתנה כך הלכתם, הן אם הם מדאורייתא הן אם הם מדרבנן, כשעבוד וחיוב החל יום ביומו ; היינו שעילת החיוב היא לא מעשה הנשואים בתחלה, אלא קיום הנשואין שעה שעה לאותה שעה ; מה שאין כן בחיוב מכח מעשה התחייבות, שבהכרח החיוב כולו חל בשעת המעשה, כי לא יתכן שיחודש חיוב יום־יום אחרי המעשה, באין כל עילה חדשה יום־יום.

ואף שבמזונות האשה יש גם חיוב מכוח התחייבות, שהרי נוסף להתחייבות מצד הדין התחייב הבעל במפורש בשטר הכתובה על המזונות מחיים, וכפי שכתב הבית־יוסף בחו׳״מ שם:

"כיון שכתוב בכתובה ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר״.

וכך כותב בעל התרומות בשער ראשון חלק א׳ בסוף אות ד׳:

״...דאיהי במזונותיה בעל חוב היא, שכבר נתחייב לה או מתנאי בית־דין או מן הכתוב בכתובה ״ומזונייכי״.

הרי מפורש שנוסף על החיוב מכח הדין יש חייב למזונות מכח ההתחייבות בקנין שבשטר הכתובה.

אמנם הגדולי תרומה שם חולק על דברי הבית־יוסף הנ״ל וכותב:

״...הנראה מחוור בזה דלעולם האי ״ומזונייכי״ שבכתובה לא יהביה ליה דין שעבוד, משום דעיקר השטר על חיוב הכתובה והנדוניא נעשה, וכל שאר מילי הורגלו הסופרים לכתבם ואינם מעיקר שעבוד השטר... נהגו לכתבם בכתובה לשופרא, והקנין העיקרי הוא על הכתובה ועל הנדוניא... ומה דמסיים רבינו ״או מן הכתוב בכתובה ומזונייכי״ לרווחא דמילתא קאמר״.

אלא שמדברי הרשב״א בתשובה המובאת בבית־יוסף אבע״ז סוף סימן צ״ג, ומדברי המגיד משנה הלכות אישות פרק י״ח הלכה י״ג, מוכח ברור שקנין הכתובה הוא גם על התחייבות למזונות מחיים הנכתב בשטר הכתובה ; וכך היא גם דעת הרמ״א שהביא דבריהם להלכה באבע"ז סימן צ״ג סעיף כ״א.

אולם אף לדעת הפוסקים הנ״ל שההתחייבות למזונות שבשטר הכתובה עושה את חיוב המזונות לחיוב מכח שטר, זהו רק לענין דין גביה, לתת לחיוב כח מלוה בשטר ; אבל אין ההתחייבות שבשטר באה לשנות את צורת החיוב לפי הדין, לשנות מיסודו את אופן חלותו ולקבוע את דרך חלותו כאילו היה חיוב מכח התחייבות. אלא הפשטות היא שהקנין וההתחייבות שבשטר הכתובה בא רק לחזק את החיוב מכח הדין, לעשותו למלוה בשטר, באותו אופן ובאותה דרך שהדין קבע את חלותו של החיוב ; כי מכיון שהתחייבות זו הוכנסה בנוסח שטר הכתובה, אין כל הגיון וכל טעם לומר שמתקני נוסח הכתובה התכוונו לשנות את אופיו ודרך חלותו של חיוב המזונות אחרת מכפי שהוא לפי הדין.

ועיין בפרישה חו״מ סימן צ״ז ס״ק מ״א בהגדירו את חיוב המזונות לפי דין תורה או מדרבנן הוא כותב:

״ואף שקנו ממנו בקנין סודר על כתובתה ומזונותיה, מכל מקום לא קנה כי אם על פי מה שחייבתו תורה וחז״ל וכפי הנהו ג״.

ויסודו של כלל זה הוא בתשובת הריב״ש סימן ת״פ, בדונו בענין מזונות אלמנה שהבעל הזכירם בצואתו, הוא כותב:

״...ולא מפני שכיון שכתב לה ולא היה צריך, דהא אכלה בתנאי בית־דין, נאמר שלכך נתכוון שלא תפסידם בתביעת הכתובה ; שאם־כן הכותב לאשתו תנאי זה גם כן היה לנו לומר כן... וכן בכל תנאי בית־דין היה לנו לומר כשכתב שלהוסיף אי־זה דבר נתכוון, שאם לא כן לא היה לו לכתב דאף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי... אלא ודאי אין אומרים כן בתנאי בית־דין שהתקנה היא שיכתבו הכל, אלא שעשו חזוק לדבריהם שאף אם לא נכתב יהיה כמי שנכתב, והכותב לא הוסיף ושאינו כותב לא גרע...״.

הרי מבואר, שבמקום שהחיוב חל מכח הדין בלי כתיבה, ותקנה היא שכולם יכתבו בשטר את החיוב, אין הכתיבה מוסיפה אז כל חיוב חדש שלא היה לולא הכתיבה. ודברי באל התרומות הרשב״א המגיד־משנה והבית יוסף הנ״ל אינם לומר שנתוסף חיוב חדש שלא היה קיים ; אלא כוונתם היא שהכתיבה והקנין מחזקים את החיוב הקודם ונותנים לו דין מלוה בשטר. וכמבואר. ועיין בתשובות ר׳ עקיבא איגר חלק ג׳ (בודפסט תרצ״ח), ועיין בספר אבני מלואים סימן צ״ג ס״ק כ״ה. ועיין פסקי־דין בתי־דין רבניים כרך א׳ אמוד 221.

ולכן גם לענין הבעיא שלפנינו בחיוב מזונות האשה, גם כשהבעל התחייב בשטר הכתובה ובקנין, חלות החיוב הוא כחיוב מכח הדין ולא כחיוב מכח התחייבות.

סוג שלישי של חיוב מזונות ישנו, שאם כי חיובו הוא מכח הדין ולא מכח מעשה התחייבות, אולם חלות השעבוד בו היא מתחילה לכל תקופת החייב ולא יום־יום ; והוא: חיוב המזונות לאחר מיתה לאלמנה ולבנות מכח תנאי כתובה; כי במזונות אלו אי־אפשר שיחול החיוב שעה־שעה לאותה שעה, כי הרי החייב אינו בחיים אז, ואין חיוב חל על מת ; וגם על נכסי העזבון לא יתכן שיחול שעבוד לאחר מיתה, כי אין שעבוד חל על נכסים אם אינו חל על בעל הנכסים ; וכמבואר ברא״ש קדושין דף ח׳ ע״ב בהסבירו את כלל הגמרא ״מנה אין כאן משכון אין כאן":

״משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו, אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שעבוד על נכסיו״.

ועל כרחך שהחיוב והשעבוד חל מחיים על האדם ועל נכסיו, למזונות כל תקופת החיוב, ומכח שעבוד קודם זה גובים מהנכסים בהגיע זמן הפרעון, לאחר מיתה.

ועיין בר״ן כתיבות ריש פרק מי שהיה נשוי ד״ה ושמע־מינה, בענין מזונות אלמנה, הכותב:

״והרשב״א ז״ל דוחה ואומר דבמזונות  הקלו ועשאום כאילו לא חל שעבודן, אלא כאילו בכל יום חל שעבוד מזונות אותו יום. ולפיכך מלוה בשטר שקדמה קודם הגעת זמן מזונות היא קודמת בגוביינא; מה שאין כך במלוה בעלמא״.

משמע שדעת הרשב״א היא כי אליבא־דאמת חל השעבוד בחיוב מזונות אלמנה מכח הדין, בתחלה לכל תקופת זמן החיוב, דוגמת חיוב מכח התחייבות לפי הרשב״א, אלא שלגבי הענין הנדון שם הקלו ועש אום כאילו חל השעבוד בכל י ו ם למזונות אותו יום. ועיין בביאור הגר״א בשו״ע חו״מ סימן ק״ד ס״ק ל״ג.

אשר לשאלה מתי היא שעת חלות החיוב והשעבוד במזונות אלמנה והבנות, אם בשעת הנשואין או בשעת מיתת הבעל האב, אין הבדל בדבר לענין הבעיא שלפנינו, כי הן אם חלותו הוא בשעת הנשואין והן אם בשעת מיתה, חל הוא באותה שעה על כל תקופת זמן החיוב להבא, ולא יום יום למזונות אותו יום. ועיין ברמב״ם הלכות אישות פרק י״ח הלכה י״ד ובראב״ד שם, ועיין מגיד משנה שם, ועיין בספר קרית מלך רב לר׳ יהודה נבון שם ; ועיין בתשובות ראנ״ח חלק א׳ סימן י״ח וחלק ב׳ (מים עמוקים) סימן ט״ו, ועיין בתשובות פרח מטה אהרן חלק ב^' סימן כ״ח, ועיין בתשובות חתם סופר אבע״ז חלק א׳ סימן קמ״ד, ועיין בספר הפלאה שם ובסימן צ״ג ס״ק כ״ה, ועיין בספר בית מאיר אבע"ז סימן צ״ג סעיף כ״ב וסימן ק״ב סעיף א', ועיין בספר אבני מלואים סימן צ״ג ס״ק כ״ז וסימן ק״ג ס״ק ד'.

ולכן אין כל סתירה לדעת הבית־יוסף מהמשנה בכתובות שגובין ממשועבדים בפוסק לזון את בת אשתו, ומהמשנה בגיטין שלולא התקנה היו גובין ממשועבדים למזונות האשה והבנות ; כי במזונות בת אשתו מכח התחייבות, ובמזונות האשה והבנות שבמשנה בגיטין שהן מזונות לאחר מיתה, במזונות אלו חל לכל הדעות, החיוב מתחלה לכל תקופת החיוב בעתיד. וכמבואר. ועיין בספר אור שמח בהלכות אישות פרק י׳ הלכה י׳׳ט.

מכל האמור מתבאר, שלדעת הבית־יוסף אין לעכב כדי להבטיח חיוב מזונות להבא של הבעל לאשתו מחיים.

וכן במזונות ילדים המוטלים על האב על פי דין, אין לפי האמיר לעכב, לדעת הבית־יוסף, כי לפי הפשטות חלות החיוב והשעבוד הוא כדרך חלות חיוב מזונות האשה — בכל זמן וזמן לאותו זמן.

וכדוגמא לדבר אנו מוצאים הגבלה בדין עיכוב בדיון הפוסקים אם מעכבים להבטחת פרעון כתובה ונדוניא. עיין בתשובות משפטי־שמואל לר׳ שמואל לבית הקלעי סימן פ"ט, הדן בדרישת האשה לבטחונות וערבויות לכתובה ונדוניא וכותב:

״...מכל מקום לחייבו להבטיח איני רואה בו... ואפילו לדעת הרא״ש וסייעתו; דיש חילוק טובא בין חוב דקאי לגוביינא בהגיע הזמן, לכתובה ונדוניא דלא ניתנה לגבות מחיים... ובן כתב הריב״ש ז״ל בסימן צ״א...״.

וכן פוסק ר׳ ברוך קלעי בתשובותיו מקור־ברוך סימן נ״ט. ועיין בתשובות הרשב׳יא המיוחסות להרמב״ן סימן צ״ט, ועיין בתשובת הריב"ש הנזכרת, ועיין בתשובות מהרי״ק שורש ק״ז, ועיין בתשובות הרמ״א סימן צ״ג. ועיין בתשובות מהר"י  (ר׳ יעקב) לבית הלוי סימן ט״ז הכותב:

״...כבעל־חוב שרואים בו שהוא מבזבז... דיכולים לעכב הממון... ואין לומר דשאני בעל־חוב דאף־על־גב דלא מטא זימניה מכל מקום עתיד הוא לבא בהכרח, מה שאין כן זמן גביית הכתובה... — משום דבנידון דידן... "שגילה דעתו שרוצה להניחה, וכדי שלא יפרע לה נדונייתה חשב לקום ולברוח כדי שעל כרחה תתפייס בגט בלבד... דהרי לגרושין עומדת לפי הנראה ממעשיו... הוה־ליה כאילו הגיע זמן הגביה... דהוה־ליה כאילו ביאר בפירוש בפיו ובשפתיו שהוא עומד לגרשה... דמיקרי כמי שהגיע זמנו... ולא שייך כלל בנידון דידן דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים...״.

הרי גם דעת מהר״י לבית הלוי היא שאין לעכב להבטחת כתובה ונדוניא, ואלא רק בנדון שלו שהיה גילוי־דעת כי כוונת הבעל היא גרושין, אז דנים ביחס לזכויותיו של הבעל כלפי האשה כעומדת לגירושין, ולענין הלכה זו רואים כאילו זהו זמן הגירושין זמן הגביה. ועיין בתשובות מהרח״ש תורת־חיים חלק אבע״׳ז סימן י"ז ; ועיין בתשובות הראנ״ח חלק א׳ סימן כ״ח ; ועיין בתשובות נבחר מכסף לר׳ יאשיהו פינטו סימן מ״ז ; ועיין בתשובות בית־יהודה לר׳ יהודה עייאש הלק אבע״ז סימן ה^'. ועיין בתשובות מהרש״ם חלק ג׳ סימן רפ״ב.

ועיין בט"ז אבע"ז סימן צ״ג סעיף א׳ המשאיר בצריך־עיון אם מעכבים להבטחת כתובה. ועיין בחלקת מחוקק שם סימן צ׳ ס״ ק מ״ז ובביאור הגר״א שם ס״ק מ״ח.

וההבדל בין כתובה ובין חוב בתוך הזמן אינו מפני שבכתובה יש ספק הפסד הואיל ויתכן שלא תגיע לידי גביה, כי הרי כל עיכוב הוא הבטחה מספק הפסד, ואם כן מה בכך אם נתוסף עוד ספק: אלא הסבר הדברים הוא, שיש הבדל בעצם החוב, כי הכלל ״לא ניתנה כתובה לגבות מחיים״ פירושו היא שמחיים לא קיים לחלוטין דין גביה, ומחיים הרי זה חוב שאינו מיועד לגביה ; בניגוד לכל חוב לפני הגעת הזמן, שאם־כי טרם הגיע זמן הגביה, דין הגביה קיים כבר, שהחוב מיועד לגביה לזמן שנקבע.

ועיין בספר בית־מאיר אבע״ז סימן צ"ג סעיף א׳ המחלק לענין עיכוב בין כתובה ובין נדוניא ; ודעתי היא שמעכבים להבטחת נדוניא כבכל חוב אחר בתוך הזמן. ואף שספק הוא אם תבא לידי גוביינא, יש לסמוך לענין זה על דעת בעל העיטור הסובר שנדוניא הרי היא ככל חיב לענין גביה וניתנה ליגבות מחיים.

והשאלה היא, סוף־סוף מהו ההבדל להלכה לענין עיכוב בין נדוניא ובין כתיבה,

הרי למעשה אין גובים נדוניה אלא או בגרושין או במיתת הבעל, וכל הפוסקים חולקים על העיטור, עיין ברמ"א ובית־יוסף שם ואם־כן הרי יתכן שלא תבא לידי גוביינא, והרי זה שוב ספק ממש כמו בכתובה.

ועל־כרחך שההבדל בין כתובה ובין חוב אינו מפני הספק כפשוטו, אלא ההבדל הוא בעצם החוב, כי כתובה דינה היא ש״לא ניתנה ליגבות מחיים", והרי זה חוב שאינו מיועד כלל לגביה ; מה שאין כן בנדוניא לדעת בעל העיטור שלענין גביה דינה ככל חוב, והרי זה לדעתו חוב המיועד לגביה, וכמבואר. ועיין בספר העיטור בדין שובר. ועיין בתשובות הרשב״ץ בחלק ג׳ סימן ש״א. ועיין בספר מקרא־סופרים על העיטור, לר׳ יעקב אברהם גירון דב"ד ור"מ דאנדירניפלא, דף ל״א.

ולכן אין לדמות לענין עיכוב חוב הכתובה לכל חוב בתוך הזמן, וגם לדעת הפוסקים הסוברים שמעכבים בחוב בתוך הזמן, אין מעכבים בכתובה.

ואם־כן מכל שכן בחוב המזונות, לדעת הסוברים שאין עדיין חיוב ושעבוד למזונות להבא, שלא רק שאין עוד דין גביה אלא שאין עוד כל חיוב ושעבוד, פשוט הדבר שאין לכאורה לעכב להבטחתם, גם אם בכתובה ונדוניא כן מעכבים.

ועיין בתשובות גינת־ורדים חלק אבע״ז כלל ד׳ סימן ט״ז המחלק לענין עיכוב בין חוב וכתובה, ומוסיף:

"ותו כיון דמעיקרא דמילתא במחלוקת היא שנויה... אם־כן דיינו, שלא לגדוש  על דמדה ולהמשיך הדין גם בכתובת אשה, והיכא דאיתמר איתמר וחיכא דלא איתמר לא איתמר, והבו דלא לוסיף עלה.וכן מצינו לרב ש"ך שכתב .. דלא דיינינן הכי אלא... מבזבז... משום דאין לך בו אלא חידושו".

וגם אם נאמר: דיינו, שלא לגדוש על המדה ולהמשיך הדין גם למזונות, והבו דלא לוסיף עלה — דאין לך בו אלא חידושו.

אולם מזונות הבעל לאשתו יש לדון בהם, כי מהותם ואופיים אחר הוא מכל חיוב ; ולפי זה יוצא שיכולים לעכב להבטחתם לכל הדעות, גם לדעת הבית יוסף, ואפילו לדעת הפוסקים הסוברים שבכל חוב אין לעכב לפני זמן הפרעון, והוא: בשו"ע חו"מ סי' צ״ז סעיף ט״ו לענין פריעת חוב נפסק:

״...אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפורעו ; ואפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו וכתב לו זה בשטר אינו מועיל, ואינו יכל לא לאסרו ולא להשתעבד בו״.

ועיין בסמ״ע שם ס״ק כ״ט המסביר את הטעם וכותב:

״נראה דהיא מטעם דכתיב כי לי בני ישראל עבדים... ונמכר  בגניבתו ולא בהלואתו...״.

כלומר, חוב משעבד רק את ממונו של החייב ולא את גופו ; כפיית האדם לעבוד לתשלום החוב, שהיא השתעבדות גופו על־ידי כפיה, הרי זו בבחינת עבדות ; ואין להפוך אדם לעבד עקב חוב; ועיין בביאור הגר״א שם ס״ק מ״ד.

ומקור הלכה זו הוא בתשובת הרא״ש כלל ס״ח סימן י׳ הכותב: 

"...אם יהא רשאי שום יהודי מוציא שטר־חוב על יהודי אחר לתפוס גופו בכח אותו שטר־חוב... דבר ברור הוא שאם אין ללוה ממון לפרוע לא יתפוס המלוה גופו של לוה וישתעבד בו... ואפילו אם שעבד גופו לכך אין השעבוד חל על גופו... וגם המלוה עצמו אינו יכול להשתעבד בגופו, וכל שכן ליסרו עד שיפרע לו אינו רשאי... ואם כן למה יתפשהו? להשתעבד בו אינו רשאי, ליסרו אינו רשאי... מה ששאלת שטר שקבל עליו הלוה לאסור גופו עד שיפרע אם שטר זה קיים... אין התנאי מועיל שיהא מותר לכוף גופו חבירו ולעשות לו שום צער בגופו״.

ובביאור הגר״א שם ס״ק מ״ה מבאר למה אין יכולים להתנות על זה, מפני שהרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה ; ואפילו לרבי יהודה הסובר שבעניני ממון אפשר להתנות תנאים לחייב ולפטור, אבל מאסר ושעבוד לכפייה לעבודה אינו ענין של ממון, אלא ענין של הגוף, והואיל ולפי דין תורה אין לשעבד את הגוף לכך, אין תנאי והתחייבות מועיל לשעבד ; ועיין בתשובות הרשב״א חלק א׳ סימן אלף ס״ט, ובתשובות הריב״ש סימן תפ״ד, ובתשובות הראנ״ח חלק א׳ סימן נ״ח.

אמנם הרמ״א שם פוסק:

״ודוקא שאין לו לשלם, אבל אם יש לו ואינו רוצה לשלם, בית דין חובשין אותו... מכין אותו עד שתצא נפשו וכופין אותו לשלם״.

וכן נפסק בשו״ע שם סימן ע״ג סעיף ה'. אלא שמאסר זה, המופעל במקום שיש לחייב נכסים ואין אפשרות לרדת אליהם, הוא מדין כפיה לקיום מצות פריעת חוב, כמבואר בריב״ש ובראנ״ח שם, ואינו מכוח החיוב והשעבוד. ועיין כתובות דף פ״ו. ועיין ברמב״ם הלכות מלוה ולוה פרק ב׳ הלכה ד^׳. 

כך הוא בפרעון חוב, אבל במזונות — מחלוקת היא בין רבינו אליהו ורבינו תם.

והביא הטור באהע״ז סימן ע^׳ את שתי השיטות:

״כתב הרב אליהו חייב אדם להשכיר עצמו כפועל לפרנס את אשתו דמספר כתובה נלמוד ״אנא אפלח ואוקיר ואזון...״ ;

ורבינו תם היה אומר שאין צריך, ומכתובה אין ללמוד ד״אנא אפלח״ אין פרושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע״. ועיין בית־יוסף בשם תשובת מיימיניות שרבותינו שבצרפת נוהגים כפסק רבינו אליהו, ובשו״ע שם סעיף ג׳ הביא הרמ״א את השיטה שחייב להשכיר עצמו, ועיין תוספות כתובות דף ס״ג ע״א ד״ה באומר. הרי שבמזונות יש מחלוקת אם חייב הבעל להשכיר עצמו כפועל כדי לשלם מזונות לאשתו ; והמחלוקת היא בפירוש לשון ההתחייבות שבכתובה ״ואנא אפלח״; דעת רבי אליהו היא ש״אפלח״ פירושו הוא אעבוד כל עבודה, ושכירה בכלל ; ומכיון שהתחייב בכתובה להשכיר עצמו הוא חייב בכך ; — ורבינו תם סובר ש״אפלח״ פירושו הוא לעבודה עצמאית בבית ולא לעבודה שכירה, ולכן אין לחייבו להשכיר עצמו לאחר, והוא חייב בעבודה עצמאית בבית.

ועיין תשובת הרא״ש כלל ע״ח סימן ב׳ (הובאה בטור חו״מ סימן צ״ז), המביא את מחלוקת רבינו אליהו ורבינו תם, וכותב:

״ואפשר שרבינו אליהו היה מודה בשאר בעל חוב שאין מחייבים אותו להשתעבד ולפרוע, אלא דוקא במזונות אשתו ; ומספר כתובה נלמד דכתיב: ״ואנא אפלח ואוקיר ואפרנס״.

הרי שבמזונות חייב הבעל להשתעבד ולפרוע מפני שהתחייב לכך בשטר כתובה. והשאלה היא מה מועילה ההתחייבות, הרי כאמור גם התחייבות מפורשת בשטר אינה מועילה לחייב את החייב להשכיר עצמו.

עיין בתשובת הרא״ש הנ״ל ; והנידון שם הוא במקרה שהחייב התנה מפורש בשטר לשעבד גופו לתשלום החוב, והיתה דעת השואל להוכיח מדברי רבינו אליהו, שהתחייבות זו מחייבת וחייב להשכיר עצמו במזונות מפני שהתחייב בכתבו ״ואנא אפלח״ ; והשיב הרא״ש שאין הוא מחוייב להשכיר עצמו, כי רק במזונות סובר רבינו אליהו שהוא חייב להשכיר עצמו מפני שכותב ״ואנא אפלח״.

והתשובה לא מובנת, כי אם במזונות הוא חייב להשכיר עצמו מפני שהתחייב במפורש, למה לא יהא חייב לכך בכל חוב אם התחייב במפורש ; ואם ההתחייבות אינה מועילה למה היא מועילה במזונות? ועיין בטור חו״מ סימן צ״ט המביא את תשובת הרא״ש האמורה, ועיין בב״ח שם ובפרישה בסימן צ״ז ס״ק ל״א ובסימן צ״ט ס״ק י״ט. ועיין בספר מחנה־אפרים הלכות שכירות פועלים סימן ב', ובספר שער־המשפט סימן צ״ז סעיף ט״ו.

אולם פירוש הדברים אחר הוא, ואין הכונה לומר כי במזונות חייב הבעל להשכיר עצמו, מפני שכתב ואנא אפלח והתחייב לכך, כי אם אינו חייב מצד הדין להשכיר עצמו אין בכחו להתחייב לכך כמפורש ברא״ש בתשובה הנ״ל, וכמבואר ; אלא מכיון שכותבים בכתובה ואנא אפלח הרי זו הוכחה שהוא חייב מצד הדין להשכיר עצמו כדי לפרוע את המזונות, גם אם אינו כותב ואנא אפלח, כי אם אינו מחוייב להשכיר עצמו למה כותבים ואנא אפלח, דבר שאינו מחייב בו, ולא מועיל בו התחייבות.

וטעמו של דבר, שבמזונות חייב הבעל להשכיר עצמו מצד הדין — חיוב שאיננו בכל חוב אחר — נעוץ במהותו ואופיו המיוחד של חיוב מזונות, והסביר את הדבר בקצרה בעל חזון איש בחלק חושן משפט בבא-קמא סימן ס"ג ס"ק כ״ח, והיא כותב:

״...בשאר חוב... דאף אם ישתעבד בהדיא להשכיר עצמו לא מהני דהוי קנין דברים בעלמא. ולדעת רבינו אליהו... דדוקא למזונות אשתו, דשעבוד אישות אפשר דישנו בגופו כמו עונתה והכי נמי בשארה וכסותה. תדע: שהרי אף רבינו תם דחולק עליו בתוספות שם, מודה דחייב לחרוש ולזרוע כדי לפרנס אשתו, כמבואר בתוספות שם, ולא מצינו חוב זה בשאר בעל חוב, אלא שעבוד אישות שאניי".

כלומר, הלכה זו שאין אדם חייב להשכיר עצמו בשביל פרעון חוב, הוא בחוב ממוני ; משום שחוב ממוני אינו יוצר שעבוד על גופו של החייב, כי השתעבדות הגוף לכפיה לעבודה בגלל חוב ממון הרי היא בבחית עבדות, ועבדות אין בכח אדם להטיל על עצמו, והתחייבות להשכיר עצמו בלי השתעבדות הגוף אין לה ערך כלל, כי הרי זה קנין דברים בעלמא.

אבל שונה הוא חיוב המזונות שאיננו חוב ממוני גרידא שהבעל חייב לאשתו כסף לצורך מזונות, אלא חיוב זה הוא חלק מעצם האישות. וכמו שיש שעבוד הגוף — כחלק משעבוד האישות — לעונה, שעבוד כזה — כחלק משעבוד האישות — הוא חיוב המזונות ; שארה כסותה ועונתה — שלשתן יחד מהוים את שעבוד האישות של הבעל.

שעבוד אישות הרי מעצם מהותו הוא שעבוד הגוף, כי הריהו מוטל על האדם עצמו ; ומשום כך, שלא כבחוב ממוני המוטל רק על ממונו של האדם, מחוייב האדם לעשות כל מה שיכולתו גם בגופו כדי למלא אחרי חיוב ושעבוד הגוף. ולכן כופים אותו בכל אמצעי כפיה ומאסר בכלל, לעבוד כל עבודה שהיא, למלוא חיוב המזונות המוטל עליו מכח שעבוד אישות.

וכאן עלינו להזכיר כי אמנם גם בכל חוב כתב הרדב״ז בתשובותיו בחלק א׳ סימן ס׳:

״ומסתברא לי שאם הוא רגיל לעשות מלאכה או להשכיר עצמו, ועתה כדי שלא יקח בעל־חוב מה שיעשה אינו רוצה לעשות, כופין אותו לעשות כמו שהיה רגיל״.

והובאה שיטה זו בהגהות ערך לחם למהדיק״ש (ר׳ יעקב קאשטרו) חו״מ סימן צ״ז סעיף ט״ו.

ולכאורה הדברים לא מובנים. למה יכפוהו באם היה רגיל לעבוד ; ואין להסביר מפני שברגיל הרי זה סתמא כאלו על דעת כן היתה ההתחייבות, שהרי כפי המבואר לא מועילה גם התחייבות מפורשת להשתעבד לעבוד, ומכל שכן שלא תועיל התחייבות סתמא.

אלא את הסבר שיטה זו נמצא אם נעיין בפיסקא הקודמת בתשובה זו של הרדב"ז, הכותב:

״.. .ואף־על־גב דאין כופין אותו לעשות מלאכה מכל מקום כתב רבינו תם ז״ל שאם יראה בעיני הדיינים לקונסו לפנים משורת הדין טוב הדבר...״.

ומשמע מהקשר הדברים שהלכה זו, שברגיל בכך כופין אותו לעשות מלאכה, אינה לפי שורת הדין ; אלא זהו גם כן מכח ההלכה של רבינו תם, כלומר כביה שיש בכוח בית־הדין להפעיל לפנים משורת הדין אם הם מוצאים את הדבר לנכון ; והואיל והחייב משתמט מעבודה שהוא רגיל בה כדי להתחמק מפרעון החוב, מסתברא שנכון הדבר לקונסו ולכוף אותו לפנים משורת הדין להשכיר עצמו לעבוד.

והואיל והכפייה בכל חוב היא שלא מן הדין, לכן כופין רק ברגיל לעבוד ורק במלאכה שהוא רגיל בה, מה שאין כן במזונות שהכפייה היא על־פי הדין מכוח חיוב ושעבוד אישות, כופין את החייב להשכיר את עצמו גם אם אינו רגיל בכך, וגם למלאכה שאינו רגיל בה.

ובעצם הגדרת שעבוד המזונות שהוא שעבוד אישות מיוחד, גם רבינו תם אינו חולק על רבינו אליהו, כי גם רבינו תם סובר הרי שעבודת חרישה וזריעה בבית חייב הבעל לצורך המזונות, אם כי לא מצינו שעבוד זה בכל חוב אחר ; אלא שהמחלוקת היא מהי מדת ההשתעבדות שחוב אישות מטיל על הבעל, אם רק לעבודה עצמאית או גם לעבודה שכירה, אבל בכל אופן החיוב אינו ממוני גרידא אלא שעבוד אישות החל על האדם וגופו.

ועיין בטור אבע״ז שם אחרי שהוא מביא את דברי רבינו תם הוא כותב:

״וכן כתב הרמ״ה, לחיוביה למיעבד לא מחייבינן ליה, אבל היכא דעבד ושקל אגרא, אף על גב דגבי בעל חוב לא מחייבינן ליה למיפרע אלא לבתר דשיימינן ליה מזון שלשים יום ושאר מילי דסידור, גבי מזונות אשתו כיון דלאו זוזי אסקה ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה, אפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במאי דאכיל״.

הרי מגדיר הרמ״ה את חוב המזונות שאינו ככל חוב ממון, ולכן אין גובים אותו בדרכי הגביה של חוב ממון, בהגבלות של סידור החייב לצרכיו ההכרחיים, אלא במזונות הוא חייב לתת גם אם אין לו בשביל עצמו, ועליו להתחלק עם אשתו במעט שיש לו. והרמ״ה סובר כרבינו תם, כמפורש בדבריו, הרי שגם לדעת רבינו תם אין חיוב המזונות חוב ממוני כחוב ממון אחר. ועיין בפירוש הכתובה לרשב״ץ בתשובותיו חלק ג׳ סימן ש״א.

ועיין בפרישה חו״מ סימן צ״ז ס״ק מ״א הכותב:

"...מה שנראה לי מסברא והוא: דמזונות אשתו... מסתברא דלא חייבו התורה ולא חכמים בתורת חוב... אלא חייבו התורה או חכמים להיות אשתו כגופו, דהיינו ליתן לה שארה וכסותה כמו שמאכיל ומלביש נפשו...״.

הרי דעת הפרישה היא שחיוב מזונות אינו כלל חוב ממון, ומהות החיוב כפי שהפרישה מגדירו הוא חיוב אישות ״להיות אשתו כגופו״, ועיין דרישה שם. ועיין כסף־ משנה בהלכות אישות פרק י׳ הלכה י״א, ועיין בתשובות חתם־סופר אבהע״ז חלק א׳ סימן קל״א ד״ה איברא.

אולם גם לפי החולקים על הפרישה וסוברים שבמזונות יש שעבוד וחיוב בתורת חוב ממון, גם לדעתם מהותו ויסודו של השעבוד הוא חיוב אישות ; אלא שהם סוברים כי הואיל וקיים שעבוד אישות המחייב את הבעל לזון את אשתו, יוצר חיוב זה גם חיוב ממוני, ומטיל עליו שעבוד וחוב לתת לאשתו ממון למזונותיה ; אבל חיוב ממון זה נובע מחיוב האישות, ואינו חוב ממון רגיל בלבד.

וכאן עלינו להסביר שאין כוונת הפרישה לומר שבמזונות חיוב הבעל הוא רק לתת לה מצרכים הדרושים למזונותיה, מזונות ״בעין״ ולא כסף ; כי אין המחלוקת בין הבית־יוסף והפרישה בדבר אופן תשלומי המזונות, במה ישלמם הבעל אם במצרכים או בכסף ; אלא המחלוקת היא בהגדרת תורתו ואופיו של החיוב. דעת הפרישה היא שחיוב המזונות, גם באם הבעל חייב או רשאי לשלמם בכסף מזומן, גם אז אין לחוב זה תורת חוב־ממון, אלא חיוב אישות לספק לאשתו את כל הדרוש לה, בעין או בכסף, כמו בשבילו בעצמו, חיוב שמהותו הוא הכלל ״אשתו כגופו״. והבית־יוסף סובר שמכח חיוב אישות זה נוצר חיוב ממון, וכמבואר. ועיין בספר הפלאה שם סימן ע׳ ס״ק ח׳ וס״ק כ^׳.

ועיין בתשובות הרא״ש כלל ח׳ סימן ח', בענין איש שנשא אשה שניה על אשתו הראשונה, הכותב;

״ומה ששאלת למה מחוייב לפרנס השניה הואיל והיה משועבד לראשונה. מה קדימה שייך במזונות ופרנסה יכול לשעבד עצמו לכמה אנשים ; גופו של אדם יכול לשעבד לכמה חובות. ולא שייך קדימה אלא בשעבוד מקרקעי״.

וביסודה מפורשת היא ההנחה האמורה, בחיוב המזונות, בתוספות כתובות דף נ״ו ע״ב ד״ה הרי, בדונם בדברי הגמרא שם בהתנה בקדושין ״על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה״ שלרבי מאיר תנאו בטל גם בתנאי שבממון, משום מתנה על תה שכתוב בתורה. והקשו התוספות שם, אם גם תנאי שבממון אי־אפשר להתנות אם כן למה אפשר להתנות לפטור מחיוב נזקין, ותרצו:

״דנזקין לא דמו לקדושין, דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין, דאין לך קדושין שאין לה עליו שאר כסות ועונה״.

הרי דעת התוספות היא שהחיובים והשעבודים הממוניים שבנשואים הם חלק מהנשואים, ולכן סובר רבי מאיר שאי־אפשר להתנות שהקדושין יחולו בלי חיוב מזונות, כשם שאי־אפשר להתנות שהקדושין יחולו בלי חיוב עונה, כי לא יתכן קדושין בלעדי חיובים אלו, ואם מתנה שיחולו הקדושין בלי החיובים הרי זה כאילו מתנה שיחולו קדושין לא שלמים, וכלל הוא אין קדושין לחצאין.

העולה מהאמור הוא, שחיוב מזונות אינו חיוב ממוני, המשעבד את הנכסים בלבד, ככל חוב אחר ; אלא חיוב אישי החל על האדם עצמו כחלק מחיובי אישות ומטיל עליו שעבוד הגוף ; ומשום כך גביית המזונות אינה לפי כללי גביית חוב לענין סידור ; ומשום כך גם הוא משועבד להשכיר עצמו לכל עבודה שהיא, וכופין אותו לזה,בכל אמצעי כפיה שהוא ; מה שאין כן בכל חוב אחר.לפי זה גם לענין עיכוב כך, אין לנו לדון בדבר מכח השעבוד של חיוב הממון בלבד כבכל חוב ; אלא יכולים לעכב מכח החיוב האישי המוטל על הבעל לזון את אשתו כחלק משעבוד האישות.

וגם לדעת הבית־יוסף שהחיוב הממוני המשעבד את הנכסים אינו חל בתחלה אלא שעה שעה ; שעבוד האישות החל על הגוף מכח הנשואים, הרי חל עם חלות הנשואים, והוא קיים כל משך תקופת קיום הנשואין, וכמו שיכולים לעכב בגלל חיוב ממוני כשהחיוב חל כבר, כמו כן יכולים לעכב בגלל חיוב הגוף כשהחיוב חל כבר.

דוגמא לדבר, שיכולים לעכב מכח חיוב אישות, יש לראות בהלכה שיכולים לעכב מכח חיוב עונה, וכפי שנפסק בשו"ע אבע״ז סימן ע״ו סעיף ה׳:

״יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע עונתה, ולא יצא אלא ברשותה״.

וכן גם לענין מזונות שהוא חוב אישות כמו עונה, רשאית האשה לעכב את הבעל, אם יציאתו — או סיבה אחרת שהיא — תגרום למניעת קבלת מזונותיה מהבעל.

ואף שיש הבדל רב בין עונה ובין מזונות, כי בעונה הביטול הוא החלטי, מה שאין כן במזונות שאינו אלא ספק, כי הרי יתכן פרעונם מרחוק. אולם הדמיון הוא במהותם, ששניהם מהוים חיוב אישות היוצר שעבוד הגוף. ולכן כשם שהאחד מהוה עילה לעיכוב כך מהוה השני עילה ; שאין הבדל בדין עיכוב בין ודאי לבין ספק, כי מעכבים גם בחשש ביטול פרעון — אם קיים חיוב ושעבוד המהוה עילה לעיכוב.

וכעין זה מצינו דין עיכוב במזונות גופא, והיא ההלכה בשו״ע אבע״ז סימן ע״ו סעיף ז׳:

״נושא אדם כמה נשים... ואין אשתו יכולה לעכב; והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה לכל אחד...״.

והריב״ש בתשובותיו סימן צ״א כותב:

״מי שרוצה לקחת אשה על אשתו... אין האשה יכולה למונעו מזה — שלא התנתה עמו כן בשעת נשואין. אבל אם הוא עני ואין ידו משגת לזון ולפרנס את שתיהן, יכולה לעכב עליו מלישא אחרת עליה״.\

הרי שגם במקום שאין חרם ואין מנהג וגם האשה לא התנתה שלא ישא אשה אחרת עליה, בכל זאת רשאית האשה לעכב עליו, אם אין ביכולתו לתת מזונות לשתיהן, כמו שהיא רשאית לעכב עליו אם אין ביכולתו לתת עונה לשתיהן.

ועיין בחלקת מחוקק שם בסימן א׳ ס״ק י״ג המדקדק מלשון השו"ע הנ״ל, (שהוא לשון הרמב״ם בהלכות אישות פרק י״ד הלכה ג׳) ומדברי הריב״ש הנ״ל שהדבר תלוי ברצון האשה, בידה להסכים ובידה לעכב.

כלומר הלכה זו אינה משום הסדר כללי, שלא יקח אדם יותר מאשה אחת אם אין לו לפרנסן, מפני תקנת הציבור, כדי שלא תשארנה הנשים בלי פרנסה ; אלא זהו ענינה של האשה כפרט, שלשם שמירת זכויותיה שלה היא רשאית לעכב על הבעל נשואים שניים ; מאחר וחיובי הבעל כלפי השניה יפגעו בכושרו של הבעל למלא חיוביו כלפיה לעונה או למזונות ; הואיל ואם ישא אשה שניה לא יהיה לה לראשונה אז כל זכות קדימה למזונות לגבי השניה, כמבואר בתשובות הרא״ש כלל ח׳ סימן ח׳ ; ואם אין הבעל אמיד כדי פרנסת שתיהן כראוי, הרי יהיה עליהן להתחלק במזונות שיוכל לספק, ולא תקבל הראשונה מבעלה את המגיע לה. ומתוך חשש קיפוח זה במזונות היא רשאית לעכב על בעלה את הנשואים השניים. והיינו עיכוב מכוח שעבוד אישות המחייב עונה ומזונות, וכמבואר. ועיין תשובות בית יהודה לר׳ יהודה עייאש חלק אבע״ז סימן ה׳.

ומכיון שהעיכוב הוא מכח חיוב אישות למזונות, יכולים לעכב לכל הדעות גם לשיטות הפוסקים הסוברים שאין לעכב בחוב ממון בתוך הזמן, וכן גם לדעת הבית־יוסף שבמזונות להבא אין לפני כן כל חיוב ממוני ; הואיל והעיכוב הוא מכח חיוב האישות שהוא שעבוד הגוף, שעבוד זה חל וקיים משעת חלות הנשואים.

אולם שעבוד כאמור הוא במזונות האשה, אבל מזונות הילדים שאינם מכח חיוב אישות, אין לכאורה לעכב להבטחת מזונותיהם להבא. ועיין בתוספות יום־טוב כתובות פרק ד׳ משנה ו', לענין מזונות ילדים, הכותב:

״...אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו כפועל לפרנסם, אפילו למאן דסבר דבאשה חייב היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח״.

הרי שחיוב מזונות ילדים אינו כחיוב מזונות האשה ואינו חיוב לכן להשכיר עצמו, ואם כן גם לענין עיכוב כך ; ואם לעכב מכח חיוב הממון כבכל חוב הרי תתעורר השאלה אם החיוב והשעבוד חל מתחלה, או שהוא חל בכל זמן לאותו זמן.

ויתכן שגם החולקים על הבית־יוסף וסוברים במזונות האשה שהם חלים מתחלה לכל הזמן בעתיד, זהו רק  במזונות האשה כי לדעתם עילת החיוב היא מעשה הנשואים, ועל ידי מעשה הנשואים חל החיוב לזון לכל תקופת הנשואים, לכן הרי החיוב והשעבוד קיים כבר מאז לכל משך הנשואים.

אבל במזונות ילדים עילת החיוב היא האבהות, ומכיון שחיוב המזונות הוא מכח הוויית האבהות, כל זמן שהווייה זו קיימת, זהו המחייב למזונות אותו הזמן ; ולא מסתבר להגדיר שלידת הילד הטילה שעבוד וחיוב על האב למשך כל תקופת החיוב.

אולם המהרש״ם בתשובותיו ח״ג סימן רפ״ב, בנדון עכוב להבטחת מזונות אשה וילדיה כותב:

״...ונראה פשוט... אם רוצה האשה להבטיח דמי מזונותיה, וכן אם יש לו בנים קטנים שחייב לזונם, כפי המבואר באע״ז סימן ע״א, יש ביד בית־דין לעכב שלא יבזבז נכסיו כיון שלא יהיה אחר כך בידינו לגבות ממנו דמי המזונות, כמ״ש כהאי גוונא בחו״מ סימן ע״ג סעיף י׳... ולכן גם בנדון דנן, אם לפי ראות עיני בית־דין רוצה לבזבז נכסיו ולילך למדינה רחוקה ולעזוב בניו הקטנים שחייב לזונם, מהראוי לעכב בידו במה דאפשר״.

הרי תופס המהרש״ם לפשוט, שיכולים לעכב להבטחת מזונות אשה וגם להבטחת מזונות ילדים.

אמנם במזונות ילדים בזמן שהאם נשואה לאב, והיא תובעת את מזונותיהם, והם קטני קטנים עד שש, יש לדון שגדר חיובם הוא כמזונות האשה וכמו שכתב הר״ן בכתובות בסוף פרק אף־על־פי לענין מזונות אלו:

״...ומדין מזונות אמן נגעו בה, כיון שהם נגררים אחריה אי־אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם... הרי הן כמזונותיה ומדין מזונות שלה נגעו בה...״.

ועיין רמב״ם הלכות אישות פרק י״ב הלכה י״ד הכותב:

״כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים״.

ועיין משנה למלך שם המדקדק בלשון הרמב״ם וכותב:

״ומדברי רבינו שכתב ״כשם שאדם חייב וכו' " משמע דסבירא ליה כהר״ן דמזונות ,בניו מדין מזונות אמם נגעו בה, דאם לא כן למאי הלכתא אקשינהו, לימא חייב אדם לזון את בניו״.

ואם־כי ההלכה היא שחייב אדם לזון בניו גם אם אמם אינו אשתו, עין שו״ע אבע״ז סימן ע״א סעיף ד', ובחלקת מחוקק שם ס״ק א', ועיין משנה למלך שם, — אבל מסתבר שאם אם הילדים היא אשתו של האב, אז חיוב המזונות לילדים הוא משום מזונותיה כדעת הר״ן ; וכחלק ממזונותיה יש לחיוב מזונות הילדים כל הגדרים של מזונות האשה.

אבל מזונות הילדים אחרי הגרושין הרי אין להם כל זיקה למזונות האשה, ולפי הפשטות אין לחיוב מזונות אלו גדר מזונות אשה.

אולם בתוספת יום־טוב שם שאף שדעתו היא שאין האב חייב להשכיר עצמו במזונות ילדים, בכל זאת לענין הלכה אחרת דעתו היא — שדין מזונות האשה יש להם, ובדונו בהלכה שעד שש חייב האב גם אם אינו אמיד, הוא כותב:

״ואם תאמר: ואם אינו אמיד מה מוציאים ממנו ; ויש לומר: כמו בחיוב האשה דאפילי אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במה דאכל, כמו שכתב הטור סימן ע״׳.

הרי דעת התוספות יום־טוב היא שחוב המזונות לילדים אינו דומה לכל חוב ממון, שמסדרים לבעל חוב ומשאירים לו לצרכיו ההכרחיים, אלא הוא חייב להתחלק במה שיש לו גם אם אין לו מספיק בשבילו, ויש לחיוב זה דין חיוב מזונות האשה שאין מסדרים בו כמובא לעיל מהטור בשם הרמ״ה מפני שאינו חיוב ממון, וכמבואר.

ועיין ברא״ש כתובות דף מ״ט ע״ב, לענין מזונות עד שש, הכותב:

״...ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם פסק רבינו מאיר דחייב לזונם, כיון דתקנת חכמים היא זכו משלהן — דימיא דמזונות האשה מדכלל מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן, אלמא דין אחד להם״.

מדייק רבינו מאיר (מרוטנבורג) בלשון הגמרא שדין מזונות הילדים יש להם דין מזונות האשה, ונפסק כך להלכה בטור אבע״ז סימן ע״א, ועיין ב״ח שם הכותב שדברי הר״ן ולשון הרמב״ם הנ״ל הם ״סעד והסכמה לדינו של הר״מ מרוטנבורג ז״ל״. ועיין בתשובות הרשב״א חלק ב׳ סימן שצ״א.

ולפי הפשטות כללו של מהר״מ מרוטנבורג הוא לאו דוקא באופן שהאם היא אשתו של האב, אלא כל מזונות ילדים יש להם דין מזונות האשה.

והנראה הוא, שמכיון ובמקום שיש למזונות הילדים קשר למזונות האם דינם הוא לפי גדר מזונות האשה משום כך תקנו את תקנת מזונות הילדים בכללה, גם במקום שהם בנפרד, לפי גדר דין מזונות האשה, כי תקנת מזונות הילדים אחת היא ואין להבדיל ולחלק כהלכתה.

אולם כללו של מהר״מ מרוטנבורג הוא במזונות ילדים עד שש, אבל אחרי שש אין האב חייב אלא רק אם אין להם ממה להתפרנס, אבל אם יש להם האב אינו חייב כלל ; אין מבקשים ממנו באינו אמיד ואין כופין אותו באמיד, כמבואר בב״ח שם ; וכן פוסק הבית־שמואל שם ס״ק ב׳.

והטעם הוא, מפני שדין המזונות אחרי שש אינו מהלכה אחת עם דין מזונות עד שש, אלא אחרי שש הוא מהלכה אחרת, החיוב הוא מתקנת חכמים והכפיה באמיד היא מדין צדקה, כמבואר בגמרא כתובות מ״ט ע״ב, וברמב״ם שם ובטור ושו״ע שם. ועיין בתשובות מהר״מ מלובלין סימן ע״ט.

ועיין ברמב״ם שם המקיש מזונות ילדים למזונות האשה כנ״ל, ומקיש רק מזונות עד שש כמפורש בדבריו.

אשר לתקנת הרבנות הראשית לארץ־ישראל משנת תש״ד במזונות ילדים מאחרי שש עד חמש עשרה לא מוזכר בה חיוב במקרה שיש לילד להתפרנס משלו, — ואין לדון על־פי תקנה יותר מהמפורש בה. בהקדמתם מסבירים כבוד הרבנים הראשיים לארץ־ ישראל את הצורך בתקנה, נוסף לדין צדקה, כי ״סכנות גדולות צפויות להם... אם פרנסתם לא תהיה מובטחת״ — וזה שייך רק באין לילד משלו, ולפי זה משמעותה של תקנה זו אינה מעין חיוב שלפני שש ; אלא כפיה על החיוב הקיים ,מתקנת תכמים אחרי שש.

יוצא שדין מזונות הילדים אחרי שש אינו בכל אופן כדין מזונות האשה, ואם כן מסתבר שגם לענין עיכוב כך, שאין לעכב להבטחת פרעונם להבא. וכמבואר.

אלא שאין אנו מכריעים עכשיו בשאלה זו, הואיל וכפי שיבואר להלן, אין צורך בהכרעה בזה לנדון דנן.

בסיכום: ששה סוגי מזונות הם, לענין ההלכה שלפנינו עיכוב להבטחת פרעונם להבא, והם:

א.            מזונות האשה שהבעל חייב מכח הדין.

ב.            מזונות האלמנה והבנות המוטלים על העזבון מכח הדין.

ג.             מזונות מכח פסיקה שאדם מתחייב בהתחייבות כדין.

ד.             מזונות ילדים עד גיל שש כשהאם היא אשתו של האב.

ה.             מזונות ילדים עד גיל שש כשהאם אינו אשתו של האב.

ו.               מזונות ילדים אחרי גיל שש.

במזונות אשה מעכבים להבטחת פרעונם להבא לכל הדעות, גם לדעת הרמב״ן וסיעתו הסוברים שאין מעכבים בחוב בתוך הזמן, והעכוב הוא מכח חיוב אישות שהוא שעבוד הגוף.

במזונות מכח התחייבות מעכבים לפי פסק ההלכה שמעכבים בכל חוב בתוך הזמן.

במזונות אלמנה והבנות החיוב חל בתחלה לכל תקופת זמן החיוב, ודינם הוא כחוב בתוך הזמן.

מזונות ילדים עד שש משמעות הפוסקים היא שיש להם דין מזונות אשה, וכנראה שכך הוא גם אם אין אמם אשת אביהם, ולכן מעכבים כמו במזונות אשה.

במזונות ילדים אחרי שש ספק רב הוא אם יכולים לעכב להבטחת פרעונם להבא.

ולבסוף עלינו להסביר, שאם־כי שלפי המסתכם מעכבים ומעקלים להבטחת מזונות לכל הדעות, גם לשיטת הרמב״ן וסייעתו הסוברים שבכל חוב אין מעכבים בתוך הזמן, — אין כוונה לומר שבמזונות מעכבים ומעקלים על סמך טענה בלבד ובלי כל אמתלא ; אלא יש צורך באמתלא שאכן החייב הוא מבזבז או הולך למדינת הים ויש יסוד לחשש של אי פרעון המזונות; וכך פוסק מהריב״ל בתשובותיו חלק א׳ סימן ק״ב:

״...דכתב הרא״ש: ..."וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע זמנו... ואם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן, מצוה לדיין לעכב... עכ״ל״. דתרתי בעינן אמתלא בתביעה ואמתלא במה שאומר שיבריחם ולא ימצא מקום לגבות...״.

ומסתמך המהריב״ל שם בהלכה זו על דברי תרומת־הדשן בסימן ש״ה. ועיין בתשובות מהרש״ך חלק ג׳ סימן נ״ח הכותב:

״...ובלי ספק תרתי בעינן: שיראה הדיין שיש אמתלאה לתביעתו, ושלא יוכל לגבות החוב. ומה שכתוב בפסקים ״ואם רואה הדיין אמתלאה... או שלא יוכל ראובן לגבות חובו״, וגם העתיקו הטור אותו הנוסח שכתוב בפסקים — הדבר ברור הוא שטעות הוא שנפל בספרים...״.

וכן פוסק מהר״י לבית לוי בתשובותיו סימן ע״ח ; וכן פוסק המהרח״ש בתשובותיו תורת־חיים חלק א׳ חו״מ סימן פ״ד. וכן דעת מהר״ש הלוי בתשובותיו בחלק חו״מ סימן ל״ד. ועיין בתשובות פני משה לר׳ משה בנבנישתי חלק א׳ סימן ל״ח הכותב:

״...שהמלוה הוא מלוה-בשטר ואיכא אמתלאה על הבזבוז או על ההברחה דבית־דין מעכבים נכסי הלוה, ואף בתביעה על־פה אם יש אמתלאה על התביעה ואיכא נמי אמתלאה על ההברחה...״.

מבואר שגם אם החוב ברור ״מלוה־בשטר״ אין לעכב אלא אם־כן יש אמתלאה על העילה היינו הבזבוז או ההברחה. ועיין בתשובות רב־יוסף לר׳ יוסף קצבי סימן כ״ב הדן בארוכה בפירוש לשון הרא״ש הנ״ל ביישוב המלה ״או״ בדבריו.

הרי דעת כל הפוסקים היא שאין מעכבים אלא אם כן הדיין רואה אמתלא שיש מקום לחששו של התובע שלא יוכל לגבות את החוב היינו שעילת העיכוב מוכחת לבית־הדין.

ואם־כי שאין צורך בראיות מבוססות, ודי ב״חששא שמא יבריח הנכסים״ כלשון המהרש״ך שם, אולם יש צורך באמתלא היינו אסמכתא מסייעת לדבר לפי ראות עיני בית־דין, ואין לעכב על יסוד טענה בלבד, כמבואר.

ועיין בתשובות הרשב״א המיוחסות לדמב״ן סימן נ״ז הכותב:

״...אין האלמנה יכולה לעכב בעד הבעל־חוב מלגבות חובו... שאם אתה אומר כן כל מי שיש לו אשה... לא יגבה חוב מנכסיו כלום שכבר הוא משועבד למזונות ופרנסה של אשתו... אם־כן פטרנו אותו מכל חוב אם בעל אשה הוא — ואינו. ותדע לך: דבעל יכול למכור נכסיו ואין האשה יכולה לעכב לא מחמת שעבוד פרנסה״...

הרי מפורש שאין האשה יכולה לעכב נכסי הבעל להבטחת מזונותיה, ועל כרחך כאמור שדין עיכוב ועיקול הוא רק אם יש עילה ואמתלא לעילה שהחוב לא ישולם, והכמבואר.

ועכשיו נשוב לענין שלפנינו, בנידון דנן מורכב חיוב המזונות המוטל על המבקש, משני חלקים, האחד: החיוב מכח ההתחייבות שהמבקש התחייב בקנין כדין, לשלם —.35 ל״י לחודש ; והשני: החיוב מכח הדין שהאב חייב לזון את בתו בלי התחייבות.

וכשאנו באים לדרוש מהמבקש שישלם או יתן ערבויות עבור כל תקופת החיוב, יש לנו להגיש לו שני חשבונות, החשבון האחד בסך —.35 ל״י לחודש כפול החדשים של כל התקופה עד שהילדה תגיע לגיל 18, והשני, חשבון ההוספה בסך —.25 ל״י לחודש, בהתאם לפסה״ד הנ״ל שניתן ע״י בית־הדין, כפול החדשים של תקופת הזמן, שיש לקבוע שהמבקש יהיה חייב בהם לפרנס בתו מכח הדין ; ויתכן שלחלק השני יש להוסיף גם סכומים נוספים משוערים שהמבקש יהיה חייב בהם, עם גידול צרכי הילדה במשך הזמן.

אשר לחיוב מכח ההתחייבות, הרי זו התחייבות רגילה ככל חוב אחר, וגם אם לא מעכבים במזונות ילדים מכח הדין, ברור שמעכבים בגללם כמבואר, ומעכבים עד שהחייב יתן ערבויות מתאימות לסכום כולו לפי החשבון, וכלשון הרי״ף בתשובה המובאת בנמוקי יוסף בבא־בתרא הנ״ל:

"יכול לעכב עליו שיניח נכסים כדי פרעון״.

משמע שמעכבים עד שיניח לפי חשבון כל סכום הפרעון — ״כדי פרעון".

ויתכן שסכום זה יש להתאים למדד הוצאות המחיה, כי אף שבהסכם לא מוזכרת הצמדה כזאת, אולם הואיל והסכום נקבע למזונות, הרי הוא ממילא צמוד למידת ההוצאות הדרושות למזונות בכל עידן ועידן, לפי יחם סכום ההתחייבות ביום ההתחייבות.

אשר לחיוב מכח הדין, הילדה היא אחרי גיל שש, וגם אין האם עכשיו אשתו של האב, וכפי המבואר לעיל ספק רב הוא אם בכלל יכולים לעכב להבטחתם. כמובן שאם נניח שכן יכולים לעכב, הערבות הנדרשת היא לסכום כולו.

אולם הבעיא היא — במקרה שלפי שיקול דעתו של בית־הדין יהא זה למעלה מכוחו של החייב לשלם או לתת ערבויות על כל התקופה הארוכה של החיוב — מהו הדין אז, אם בית־הדין רשאי בהתחשב בשיקוליו לקבוע ולהפחית את סכום הערבות הנדרש או שאינו רשאי להתחשב בכך כלל.

והסבר השאלה הוא, לפי הנראה מדברי הפוסקים שענין העיכוב נמסר לשיקול דעתו של בית־הדין, עיין רא״ש בבא־קמא פרק ראשון סימן ה׳ הכותב בענין עיכוב:

״...ועל זה וכל כיוצא בו נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, הכל לפי הענין...״.

והשאלה היא אם כל הכרעה בענין עיכוב נמסרה לשיקול דעתו של בית הדין, או שכוחו של ביה״ד לשיקול דעת מוגבל הוא רק לקבוע בעצם הצורך בעיכוב, היינו להכריע אם יש חשש רציני שאם לא ייעשה העיכוב יפסיד הבעל חוב או שאין חשש כזה! אבל אם ביה״ד מוצא שקיים החשש, אז אין עליו לשקול את יכולתו של החייב, מפני שגם אם אין בכח החייב לתת ערבות לסכום כולו, ויצטרך להשאר במקומו או לסבול הפסד באיזה אופן אחר שהוא, גם אז על ביה״ד לעכבו בלי כל תקלה שהיא בערבות, כי אם החייב אינו יכול לתת ערבות מלאה — יקוב הדין את ההר וישאר החייב במקומו.

רבינו ירוחם בספר מישרים נתיב ראשון חלק ה׳ כותב:

״שטר חוב שלא הגיע זמנו עדיין ורואים בית־דין שהלוה מכלה ממונו או רוצה ללכת... יכולים בית דין לעכב... ואלו הדברים תלויים בראות עיני הדיינים: אם יש בדבר הפסד לתובע אם לא יעכבו ויוכל להפסיד חובו כשיבא זמנו; או אם יש פסידא לנתבע אם יתפסו ממונו עד שיגיע זמן השטר. כל זה יש לדיין לדקדק אלו הענינים — והכל לפי הענין להציל עשוק מיד עושקו״.

הרי מפורש שנוסף לשיקול אם יש חשש שיגיע הפסד לתובע או לא, על בית הדין גם לשקול לעומת זה את הפסדו של הנתבע על־ידי העיכוב לפני זמן הפרעון.

והביאור הוא, כי כאמור אין בחוב שעדיין לא הגיע הזמן חיוב תשלום מיד מצד ההלכה של פרעון חוב, ואי־אפשר היה לכן לעכב, אלא שמעכבים מצד הלכה כללית אחרת, והיא ״להציל עשוק מיד עושקו״ ; ומכיון שכך יש להזהר שעל־ידי נקיטת פעולת הצלה נגד העושק למעלה מכוחו, לא יהפך העושק לעשוק.

ולו היה כבר מועד הפרעון והיה חייב לפי הדין לשלם, אז אין עצה ואין תבונה, כי אם הוא חייב עליו לשלם, וכל זמן שאינו משלם ישאר בביתו ולא יתחמק ע״י יציאתו מפרעון החוב. אבל הואיל ואינו חייב עדיין לפרוע לפי הדין, אין להפסידו ולעשקו כדי להציל את בעל החוב מעושק.

וכאן שומה היא על בית־הדין לשקול הפסד כנגד הפסד ; ובבואו להטיל מתן ערבות על החייב, שמידתה היא כדי כל סכום החוב, עליו להזהר שלא להפריז על המידה למעלה מהאפשרות ולהטיל על החייב סכום ערבות שבמציאות לא יוכל לעמוד בו, ויגיע לו על־ ידי כך הפסד בשלילת חרות תנועתו בעיכוב יציאתו מהמקום, עקב תשלום שעדיין אין עליו לשלמו ; ומצווה היא להציל גם עשוק זה, כל זמן שאין חשד מבוסס שמטרת יציאתו היא כוונה זדונית להתחמק מתשלום חובו.

ואחרי השיקול במדת אפשרויותיו של המבקש דנן, לאור מצבו כפי שנראה לבית־ הדין במהלך הדיונים לפניו, מוצא ביה״ד שהמקסימום במזומן וערבות שאפשר להטיל עליו להשליש הוא, סכום המזונות כולו לשנה אחת מראש, מיום יציאתו מהארץ, ומתן ערבות מתאימה לשנתיים נוספות. במספרים: שבע מאות ועשרים (—.720) ל״י במזומנים ; ואלף ארבע מאות וארבעים (—.1440) ל״י ערבות. בהיטל למעלה מזה לא יהא בכוחו של המבקש לשאת ואין זה מהדין לסגור עליו את הדרך לחלוטין.

ולפי זה אין צורך לנדון דנן בהכרעה בשאלה אם יש לדרוש ערבות נגד הסכום הנוסף על ההתחייבות המוטל על המבקש לפי הדין, כי כאמור גם הסכום לפי ההתחייבות בלבד שהוא קרוב ל—.4000 ל״י, היינו —.35 ל״י לחודש עבור תקופת תשע השנים הבאות עד שהילדה תגיע לגיל 18, גם סכום זה אין אנו מטילים עליו במלואו, הואיל והוא למעלה מהסכום שאפשר להטיל על המבקש.

לאור כל האמור בית־הדין מחליט ; כי יבטל את צו עכוב הנסיעה נגד המבקש א׳ כשימלא אחרי התנאים דלהלן:

       א. יפרע את כל חוב המזונות עבור בתו ג׳ הנ״ל עד יום נסיעתו וישליש בקופת ביה״ד במזומנים עוד סכום עבור המזונות לתקופה של שנה אחת, החל מיום יציאתו מהארץ.

            ב  (1) ישליש בקופת ביה״ד שטר ערבות, על מזונות בתו הנ״ל לתקופה של שנתיים, נוסף על הנ״ל בסעיף א׳ — חתום ע״י ערבים מתאימים, לפי ראות עיני ביה״ד.

      (2) ביה״ד יחליט על נוסח שטר הערבות ועל הערבים, אחרי שהמבקש יציע ערבים לפי האמור.

              ג. (1)    המבקש ייפה את כוחו של מורשה לתקופת שהותו בחו״ל, לייצג אותו בכל דיון שיתקיים לפני ביה׳׳ד, או במשרד הוצל״פ, או בכל אינסטנציה אחרת, ובקשר לענין מזונות הילדה הנ״ל, בהתאם לדין ובהתאם להתחייבות שבהסכם שקבל תוקף פס״ד.

    (2)    הזמנה למורשה תשמש הזמנה למבקש.

            (3)     המבקש יצהיר לפני ביה״ד שהמינוי הנ״ל הוא בלתי חוזר ; וכן שהמורשה רשאי להעביר את ייפוי־הכח לאדם אחר.

ניתן בנוכחות הצדדים —

ביום כ״ד כסלו תשי״ז