תביעת מעצבת פנים שאישרה תשלום לקבלן שלא כדין

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 242-נה כרך ד עמ' קמט-קנב

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעת החזר כסף ששולמו לקבלן ערבי על סמך מעצבת פנים ישראלית והעבודה לא התבצעה

נושא הדיון

התובע בן חו״ל שהוא בעל דירה בירושלים, התקשר עם הנתבעת שגם היא בת חו״ל ומקצועה בירושלים הוא עיצוב פנים, כדי שתכין לו תכנית לשפץ את דירתו שבירושלים, תמורת סכום כסף כפי שסיכמו ביניהם. הנתבעת קישרה את בעל הדירה עם קבלן ערבי לבצע את השיפוץ, ועל סמך דבריה שילם בעל הדירה לקבלן סכום של 3.000$ עבור השיפוץ שעתיד היה לעשות. לאחר זמן הגישה הנתבעת לתובע תכנית עבודה ומחיר שלא נראו לו, ובגלל כך הודיע לה שהוא מבטל את הזמנת העבודה, והם סיכמו על החזרת הכסף ששילם לקבלן הערבי - פחות סכום מסויים שאותו התחייב בעל הדירה לשלם לנתבעת עבור עבודתה בהכנת התכניות - בתשלומים של 500$. ההסכם נכתב ע״י הנתבעת ונחתם על ידה וגם הקבלן הערבי חתם על ההסכם בשפתו.

טוען התובע שהקבלן הערבי לא עמד בדיבורו ועד היום, שנתיים לאחר ביטול העבודה, לא החזיר אלא 400$ בשני תשלומים, והוא מבקש לחייב את הנתבעת בהחזרת הכסף מכיון ששילם לערבי רק מפני שסמך עליה. הנתבעת משיבה שלא היא החייבת אלא הערבי, ועל התובע לתבוע את הערבי. עוד היא מלינה שהתובע לא פנה אליה בתלונה על הערבי במשך שנה שלימה, ורק לפני כשנה פנה אליה לראשונה. היא טוענת שאילו היה מתלונן מיד והיה מעמיד אותה על חוסר נאמנותו של הערבי, לא היתה לוקחת אותו לעבודה בבית בתה והיה חוסך לה הפסדים שקרו לה בגללו.

פס״ד

התביעה נדחית.

השאלות לדיון

א. נתן כסף לערבי על סמך דברי ישראלי והכסף ירד לטמיון, האם חייב הישראל מדין גרמי.

ב. האם יש לחייבו מדין ערב.

תשובה

א.  נתן כסף למישהו על סמך מישהו אחר והכסף אבד

פסק הרמב״ם שכירות פ״י ה״ה וטוש״ע חו״מ סי׳ שו סעי׳ ו עפ״י ב״ק צט ב וק א:

"המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע, אם בשכר ראהו חייב לשלם אע״פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד, ואם בחנם ראהו פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד, ואם אינו בקי חייב לשלם אע״פ שהוא בחינם, והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראיתו ולא יראה לאחרים".

וכתב הרא״ש ב״ק פ״ט שם שחיובו של השולחני הוא מדין גרמי כיון שההיזק בא בשעת מעשה, שמיד כשאמר לו שהוא טוב מזיקו, שהרי מיד פטר זה שנתנו לו. וכתב הנ״י שם שהטעם שאם היה בקי פטור אע״פ שסמך עליו, לפי שהבקי לא פשע כלל בדבריו, אבל אם לא היה בקי וצריך להתלמד, פושע הוא וחייב.

וכתב הג״א ב״ק שם וש״ג שם שה״ה המראה לאחד שאינו בקי סחורה או משכון וסמך עליו, חייב לשלם ההפסד אע״פ שהיה יכול להישמט מלקחת את אותה סחורה או משכון, אמנם היש״ש שם סי׳ כד וש״ך חו״מ סי׳ שו ס״ק יב כתבו שבאופן כזה אין המציע חייב, שאין לו לקנות ולקחת המשכון בעל כרחו.

ובנידון דידן שהתובע שהוא בן חו״ל שילם כסף לקבלן הערבי שהנתבעת המליצה עליו, הדברים מוכיחים שעליה הוא סמך גם אם לא אמר במפורש ״חזי דעלך קא סמיכנא״, כיון שהוא לא התמצא בשטח זה כלל, ואילו הנתבעת כיון שעיסוקה בשיפוץ דירות, והיא בת חו״ל ודוברת את שפת התובע, גרמה לאימון שנתן התובע בנתבעת גם בענין שאינו התחום הישיר של ידענותה. וגם פשוט הדבר שלמרות שבענין עיצוב פנים יש לנתבעת דין של מומחה, מ״מ בענין הכרת הערבי אין לה דין מומחה, וע״כ העצה הלא טובה שנתנה לתובע נקראת פשיעה. אך מכיון שהתובע רצה לעשות את השיפוץ בדירה מרצונו החפשי, ואילו רצה היה יכול להישמט מלהכנס עם הערבי בעיסקה כלל, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים האם המציע חייב או לא.

ועוד, כיון שכוונת הנתבעת היתה לטובה ולא בכוונת היזק, והנזק נגרם על ידה בשוגג ולא במזיד, הדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם חייבת לשלם, שלדעת הש״ך סי׳ שפו ס״ק א וס״ק ו כדעת הי״א שהביא הרמב״ן בדינא דגרמי אין גרמי חייב אלא משום קנס, ובשוגג לא קנסו, אמנם דעת הרמב״ן שם שהובא בש״ך שם שאפי׳ בשוגג חייב, כיון שחיוב גרמי הוא מן הדין ולא מטעם קנס. וה״ה בנידון דידן. ע״כ נראה שא״א לחייב את הנתבעת ולהוציא ממנה כסף.

ב. האם יש להגדיר את מעצבת הפנים כ"ערב"?

בנידון דידן שבעל הדירה שילם כסף לקבלן הערבי על סמך דבריה של הנתבעת והתשלום היה כדי שיבצע לו עבודת שיפוץ, אם יש לדונה כערבה הרי זה רק במה שנוגע לביצוע העבודה, אבל לא במה שנוגע להחזר הכסף אחרי ביטול ההזמנה, שהרי לא שילם את הכסף על מנת להחזירו, ומה שחתמה בזמן ביטול ההזמנה שהכסף יוחזר לתובע בתשלומים, אין זו ערבות, שהרי באותה שעה לא הוציא התובע כסף על פיה, והיא לא כתבה שמקבלת עליה ערבות להחזיר את הכסף, אלא רק שהקבלן הערבי יחזיר, ומהיכי תיתי לחייבה.

הרב אברהם דוב לוין.