אינסטלטור שעבד לאחר הזמנה בישיבה ותובע שכר גבוה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 309-נה כרך ד עמ' קסא-קסו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעת שכר עבודה שהוזמנה ע”י שליח

נושא הדיון

התובע שהוא שרברב במקצועו, הוזמן ע׳׳י א׳ שהוא מנהל משק בישיבת ר׳ לפתוח סתימה בצינור ביוב העובר בחצר של ישיבת ר׳ וישיבת ש׳. לאחר כמה שעות עבודה שלא הביאה לתוצאות, פנה אליו ב׳ מנהל ישיבת ש׳, באמצעות עוזרו ג׳, שימשיך בעבודה ״בכל מחיר״ עד שיצליח לפתוח את הסתימה שבגללה יש הצפה בישיבת ש׳. התובע השקיע מאמצים נוספים ולאחר כמה שעות הצליח לפתוח את צינור הביוב שהיה סתום באבנים וחמרי בניה.

לפני תחילת העבודה לא סיכמו ביניהם על המחיר, אך לאחר גמר העבודה נקב התובע במחיר של 2.200 ש״ח. א׳ טען שהמחיר מופרז וניתן היה להשיג פועלים בחצי מחיר.

טוען א׳ שהזמין את העבודה מהתובע עפ״י בקשת ב׳ שישיבתו סבלה מהסתימה, ואת התביעה יש להפנות לב׳, מה גם שנתברר בדיעבד שהסתימה נוצרה מחמרי בנין, וכנראה שנעשתה ע״י הפועלים הערבים שעבדו בבניה בישיבת ש׳. ב׳ טוען שהתענין אצל כמה בעלי מקצוע על מחיר של פתיחת סתימות, ולפי דבריהם המחיר הוא כ-300 ש״ח בלבד. לטענתו אינו חייב לשלם עבור כל אותן שעות עבודה שהשקיע התובע ולא היו להן תוצאות מעשיות, אלא רק עבור העבודה שהביאה לתוצאות. עוד הוא טוען שהתובע לא סיים את העבודה בכך שהשאיר את מצבורי החפירות במקום, דבר שגרם לו לעבודה נוספת.

התובע משיב שהמחיר כולל את כל שעות העבודה שהשקיע במקום, שאילולא אותן שעות לא היה מגיע לסיום העבודה. לטענתו, לאחר ששחרר את הסתימה תבע את שכרו, ולאחר שנתקל בסירוב לא עבד עוד בנקיון המקום, אך השכר הוא עבור פתיחת הסתימה גם בלי הנקיון.

התובע טוען שצינור הביוב שייך גם לישיבת ר׳ שכבר ביצע עבורה בעבר עבודות אינסטלציה עפ״י הזמנת א׳ שהוא מנהל המשק שלה, והוא היה בטוח שגם הזמנה זו היא עבור ישיבת ר׳. לדברי התובע אמנם הסבל המידי מהסתימה היה של ישיבת ש׳ שהצינורות שלה בשיפוע למטה מהסתימה, אך סתימה כזו היתה מביאה בעתיד סבל גם לישיבת ר׳. מנהל ישיבת ר' מצהיר בבית הדין שמעולם לא בקש מא׳ להזמין את העבודה, וע״כ א׳ לא היה מוסמך להזמין זאת עבור ישיבת ר׳.

בתשובה לשאלת בית הדין משיב התובע שהוא מעריך את עלות העבודה בשעות הראשונות עד לבקשת ב׳ בסכום של כ-600 ש״ח, ועבור השלמת העבודה לאחר בקשת ב׳ הוא מעריך בכ-1.600 ש״ח.

החלטה לבקשת יעוץ מקצועי

עפ״י הסכמת הצדדים פנה בית הדין ליועץ מקצועי, על חשבון שני הצדדים, ולאחר שביקר במקום ושמע את מהלך העבודה וראה את תוצאותיה, מבלי לשמוע את המחיר שדורש התובע ומה שהנתבע מוכן לשלם, קבע היועץ שיש להתחשב בשכר גם עבור שעות העבודה הראשונות, מכיון שבסופו של דבר היו תוצאות מעשיות לעבודה ע״י פתיחת הסתימה. לפי חוות דעתו עלות העבודה היא בסך 1500 ש״ח ועוד מע״מ.

פס״ד

מקבלים את חוו״ד היועץ, ומחייבים את הנתבע ב׳ בתשלום בהתאם.

השאלות לדיון

א. מנהל משק של ישיבה שמזמין עבודה, האם חייב הוא בשכר העבודה.

ב. עשה עבודה בחצר חבירו, האם חייב בעל החצר לשלם לו שכר.

ג. פועל שטרח ויגע והעלה חרס בידו, האם מגיע לו שכר על עמלו.

תשובה

א. מנהל משק של ישיבה שהזמין עבודה, מי משלם עבורה?

פסק הרמ״א בשו״ע חו״מ סי׳ שלט סעי׳ ז עפ״י טור בשם הרא״ש שאם שכר את הפועל לעשות מלאכה, והפועל יודע שהוא של חבירו ואין המלאכה שלו, אע״פ שהשוכר לא פירש כלום, אין השוכר עובר על בל תלין. וכתב הסמ״ע סי׳ רלו ס״ק ד שאם א״ל עשה מלאכה בשדה זו והפועל ידע שהיא של חבירו, אע״פ שלא א״ל בפירוש עשה בשדה של חבירי, כיון שלא א״ל שכרך עלי, והפועל ידע שהוא של חבירו, אין שכרו מוטל על השוכר.

ואין להקשות ממה שכתב הרמב״ם שכירות פי״א ה״ד:

"האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים, אמר להם שכרכם על בעה״ב שניהם אינם עוברים משום בל תלין, זה לפי שלא שכרם, וזה לפי שאין פעולתם אצלו, ואם לא אמר להם שכרכם על בעה״ב, השליח עובר".

וכתב המ״מ שכן מבואר בגמ׳ ב״מ קיא א, והטעם שכל שלא אמר, שכרם עליו הוא. וכ״כ נ״י שם שאם שכרם סתם ה״ז כאילו אמר עלי. ולכאורה יש מכאן סתירה לדברי הרמ״א והסמ״ע שאין שכרו על השליח.

אמנם צ״ל שזה דוקא כשכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, והפועל אינו יודע של מי השדה, ולפיכך כשאינו אומר לו שכרך על בעה״ב, ה״ז כאילו אומר עלי, וכן מבואר מסוגית הגמ׳ שם שאם אמר להם שכרכם עלי - או שלא פירש כלום, כדברי הנ״י והמ״מ - שכרו עליו הוא, דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעה״ב מה שההנה אותו. אבל אם הראהו בשל חבירו, כלומר שהפועל ידע שהשדה אינה של השליח אלא של בעה״ב, בודאי ששכרו אינו על השליח, גם אם לא פירש לו ששכרו על בעה״ב, וכמו שכתבו הרמ״א והסמ״ע.

לפיכך בנידון דידן שהתובע ידע שא׳ אינו בעל המקום אלא רק שליח, וא׳ לא אמר לו שכרך עלי, אין שכרו מוטל על א׳, למרות שהתובע טעה וסבר ששכרו על מנהל ישיבת ר׳, ולמעשה היה א׳ שליח של מנהל ישיבת ש׳, אין בכך נפקא מינה לענין פטורו של א׳ מתביעת השכר.

אלא שיש להסתפק במקרה זה האם חייב מנהל ישיבת ש׳ בשכר העבודה כיון שא׳ הזמינו עפ״י בקשתו, וחיובו הוא כדין שוכר את הפועל, או שחיובו בזה הוא מכיון שנהנה מהעבודה ולא מדין שוכר את הפועל, שהרי לא הוא שכר אותו אלא שלוחו, ונפ״מ לענין תשלום בשוה כסף, ששנינו במשנה ב״מ קיח א שהשוכר את הפועל אינו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך, ופרש״י משום שבפועל כתבה תורה בל תלין שכרו, מאי דאתני בהדיה משמע. ועי׳ ברכת שמואל ב״מ סי׳ כו אות ה וקובץ זכרון נצר מטעי עמ׳ שס-שסב בשם הגר״ח שהיתרון של פועל הוא מצד קנין הפעולה שיש לו בו.

והנה באומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים והראהו בשלו ששניהם אינם עוברים משום בל תלין, הקשה הריטב״א בב״מ קיא א מדוע אין אומרים בזה שלוחו של אדם כמותו, וכן הקשו הרש״ש ב״מ שם וב״ח חו״מ סי׳ שלט. ועי׳ ריטב״א שתירץ שמא לא אמרינן הכי לחובתו, והב״ח תירץ שהוא כעין גזה״כ דכתיב אתך. ומבואר מדבריהם ששייך בזה דין שליחות, וע״כ הקשו שיעבור המשלח בבל תלין. ולולי דבריהם י״ל עפ״י דברי הגר״ש שקאפ בקונטרס השליחות סי׳ ח עפ״י ירושלמי פרק האומר שאין אדם עושה שליח לקבל מתנה, ובנ״י ב״מ פ״ק מבואר שאף במציאה כן, והסברא הוא כיון שאין אדם עושה שליח אלא על דבר שהוא בעלים, כמו להפריש תרומה או לגרש, שאין לשום אדם רשות על זה כי אם לו לבדו, ולכן הוא נותן כח זה גם לשליח שיהיה לו הכח והיכולת לעשות כמותו, אבל בדבר שאין לו שום זכות וכח עתה, אף שגם הוא יכול לקבל המתנה אם יתן לו הנותן, וכן במציאה יכול לזכות בה, אבל מ״מ אין בידו לעשות שליח, כיון שאין לו שום זכות ויתרון משאר בני אדם. ואף הנתה״מ סי׳ קפח ס״ק א שכתב לחלק בין שליח לקבל מתנה לשליח לקנות, שאע״פ שאין שליחות לקבל מתנה מ״מ מועיל שליח לקנות, היינו כמו שכתב שם שמסר לשליח את הכסף לקנות וכאילו עשאו בעל הממון שהוא יהיה הלוקח (ועי׳ שערי ישר ש״ז פ״ז שבקנינים אין מעשה השליח מתיחס למשלח אלא נחשב כבעלים עצמם שיכול להועיל ע״י מעשיו), אבל אם שלחו לקנות ולא מסר בידו כסף, ה״ז כשליח לקבל מתנה, וה״ה בשכירות פועלים, אם לא נתן לשליח כסף שישכור לו פועל, אלא רק ציוה עליו לשכור, איזה כח יש לבעה״ב בשכירות הפועל יותר משאר בני אדם שיוכל להעביר ולתת את הכח לשליח, וע״כ מובן שאין בעה״ב עובר בבל תלין.

עכ״פ כיון שמפורש בגמ׳ שבעה״ב אינו עובר בבל תלין על מה ששכר השליח, אע״פ שבודאי חייב הוא לשלם על מה שנהנה, שאינו גרוע מיורד לשדה חבירו, עי׳ להלן אות ב, דינו כשאר חוב שמשלם אף בשוה כסף, שהרי כל יתרון הפועל הוא משום שנאמר בו בל תלין, וכמו שפרש״י, ועפ״י ביאור הברכת שמואל משום שיש לו בו קנין הפעולה, ואם אין עליו בל תלין, והשליחות אינה מועילה להקנות את הפעולה לבעה״ב, אין לו כל יתרון מחוב אחר.

ב. ביצע עבודה בחצר חבירו, מי משלם עליה?

היורד לשדה חבירו ברשות, פסק הרמב״ם גזילה פ״י ה״ז ושו״ע סי׳ שעה עפ״י ב״ב מב ב שידו על העליונה, ואם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה, ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל השבח. ואף היורד שלא ברשות, אמרו בגמ׳ ב״מ קא א שאם גילה דעתו שרוצה בכך, כגון שהשלים הבנין, ידו על העליונה, ופרש״י שע״י כך עשאה כשדה העשויה ליטע, ונוטל שכרו כשאר שתלי העיר כמנהג המדינה. וכ״פ רמב״ם שם ה״ד ושו״ע שם סעי׳ א.

לפי״ז בנידון דידן ששמנהל ישיבת ש׳ בקש מא׳ שיזמין פועל לתקן את הביוב, פעולתו של הפועל נחשבת כפעולה ברשות בעה״ב, גם אם אינו נחשב כשכיר שלו לענין קנין פעולתו, עי׳ לעיל אות א, וע״כ ידו על העליונה לגבות אף הוצאות היתרות על השבח, ובכלל זה שכר לפי שעות עבודה שהשקיע במקום, הגם שהשבח עצמו פחות מכך.

אמנם מנהל ישיבת ר׳ שלא הזמין את העבודה, וישיבת ר׳ לא סבלה מאותה סתימה כלל, אינו חייב בתשלום לתובע, כיון שלא נעשה לו כל שבח בעבודה.

ג. האם מגיע שכר לפועל שעבד ועבודתו לא הועילה?

בב״מ פג א מסופר על רבה בר רב חנן שנושאי משאות נשאו לו חבית יין ושברוה, והורה לו רב לשלם שכרם לפנים משורת הדין. ומבואר שמן הדין אינו חייב לשלם שכרם, ועי׳ תוס׳ שם כד ב כיון שלא די שלא הועילו לו, הם עשו לו נזק גדול, ועי׳ סמ״ע סי׳ שלה ס״ק ט ונתה״מ ס״ק ג ושו״ת שו״מ מהד״ב ח״ד סי׳ כ ומהדו״ג ח״א סי׳ תסט שפועל שהתחיל לעבוד ולא סיים בגלל אונס אין בעה״ב חייב לשלם לו כלל. ועי׳ בהקדמה לספר דברי לוי שזה הביאור במה שאומרים בסיום מסכתא: אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, והקושיא מפורסמת, הרי כל העמלים ובעלי האומניות מקבלים שכרם משלם, אך התירוץ הוא שאלה אינם מקבלים שכר על עמלותם אלא בשביל גמר ושלמות הפעולה, ואם עמל בזיעת אפים ולא הצליח להוציא מתחת ידו דבר מתוקן, לא יקבל מבעליו שום שכר, כיון שתכלית הפעולה היא הגורמת את השכר, ואם השלים את ההזמנה בלא עמל ויגיעה שכרו אתו, מה שאין כן בעמל התורה אנו מקבלים שכר על העמל עצמו.

ג2. הדין כשעבד והצליח לבסוף בעבודתו

אמנם נראה שאמנם אם עמל ולא הצליח להוציא מתחת ידו דבר מתוקן אינו מקבל שום שכר, מ״מ אם הצליח לבסוף, אע״פ שלאחר שהצליח גילה שהדבר היה פשוט ממה שחשב בתחילה ואילו היה יודע היה יכול לחסוך שעות רבות של עבורה, שכרו המלא הוא גם עבור כל השעות שהשקיע, והוא בכלל הוצאה היתירה על השבח.

וה״ה בנידון דידן, וכמו שכתב היועץ בחוו״ד שלו לבית הדין.