פד"רים כרך ד' 282-288

נגד: התובע: יצחק להבי

הנתבע: יהודה בלקובסקי (בליווי ב״כ עו״ד ויסמן)

הנדון: ביטול הסכם מחמת טענות אונס

תביעת שותף שבא לידי הסכם בכתב על מסירת העסק לשותף השני שההסכם נעשה מתוך אונס. — טענת הנתבע — נוסף על הכחשת האונס — שמדינא צריך האנוס למסור מודעא מוקדמת על כך. — דין אונס בפשרה. — דין מכר באונס ללא תמורת מזומנים.

מסקנות

א. אין מכר בטל בטענת אונס אלא אם כן מסר המוכר מודעא מוקדמת על האונס בפני שני עדים ושהעדים יכירו את האונס.

ב. 1) בפשרה מתוך אונס, חולקים המפרשים אם דינה כמכר ואינה מתבטלת ללא

מודעה מוקדמת או מספיק שהעדים ידעו על האונס.

2) פשרה שיש לטוען טענת אונס — רווחים בגללה, כמוה כמכר.

ג. 1) במכר מתוך אונס שהתמורה שולמה בשטר חוב, חולקים המפרשים אם גמר ומקני.

ומספק מעמידים בחזקת המוחזק.

2) בשטר חוב באחריות, יש אומרים שדינו כמזומנים וכ"ש בערבות בנקאית.

פסק - דין

התובע התקשר עם הנתבע ועשו שותפות לגבי חנות למכירת דברי אמנות ברחוב הרצל — חיפה.

לאחר כמה חדשים פרץ סכסוך ביניהם. שני הצדדים פנו לעו״ד וינשל ולאחר הבירור שהיה אצלו חתם התובע על קבלה וכתב שחרור ולפיו הוא מצהיר שלאחר שיקבל סך 20,000 ל״י לסלוק כל תביעותיו ודרישותיו, אין לו יותר כל דרישות כלפי הנתבע.

התובע פנה לבית הדין וטען כי חתם על ההצהרה הנ״ל מתוך אונס ותובע סכומים נוספים המסתכמים בסך 2,865 ל״י, ומבקש לחייבו בסכום הנ״ל.

הצדדים חתמו על הצהרה חוקית מתאימה שיצייתו להוראות בית הדין.

ב״כ הנתבע מכחיש שההסדר שנעשה ביניהם היה מאונס. להיפך התובע קיבל כל מה שדרש. כן טוען שלאחר שחתם על ההצהרה דלעיל התובע בכלל מנוע מלהגיש התביעה.

טענה נוספת. שעל פי הדין בטענת אונס היה חייב למסור מודעא — דבר שלא עשה.

התובע טוען טענה נוספת. והיא, מאחר והוא לא קיבל כל הכסף במזומנים אלא רק חלק במזומנים וחלק בערבות בנקאית, יש בזה הדין כאילו שהנתבע נתן לו שטר. ולפי האמור בחו״מ סי׳ ר״ה סעיף א׳ בהג״ה יש דעה, שאפילו במכר, אם לא נתן המעות אלא שטר, לא קנה אם המכר היה באונס.

עו״ד וינשל שאליו פנו הצדדים העיד בבית הדין, ודבריו רשומים בפרטיכל.

א. בשלחן ערוך חשן משפט סי' ר״ה סעיפים א, ב, נפסק:

״מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר... לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור ואמר לשני עדים דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני... מפני אונס הרי המכר בטל... וצריכים העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אונס ודאי לא שיסמכו על פיו..., במה דברים אמורים במכר אבל במתנה או מחילה אין צריכין להכיר אונסו״.

בפשטות הדברים היה נראה, דבמתנה או מחילה אין המתנה או המחילה בטלה, אלא אם כן מסר מודעא, אלא דבזה אין העדים צריכין להכיר אונסו. אך בנתיבות־המשפט שם כתב:

״והוא הדין דאונס בלא מודעא מבטל המתנה״ (ועי׳ פ״ת שם סק״ד).

בסעיף ג׳ בשו״ע שם כתוב לאמר:

״פשרה דינה כמכר".

לכאורה, דין זה סותר להאמור בחו״מ סי׳ י״ב סעיף י״א:

״אם ראובן הפחיד את שמעון למסרו לאנס אם לא יתן לו ממון שהיו דנין עליו ואין לו בו זכות כפי הדין ועשו פשרה בקנין וביטול מודעא יכול לחזור בו״.

הרי מבואר בזה, דבפשרה יכול לחזור — אם נתברר האונס — אף שעשה קנין וביטול מודעא, ואיך כ׳ בשו״ע בסעיף ג׳ דפשרה דינה כמכר, והיינו דצריך למסור מודעא, ובלא זה המכר קיים. ונאמרו בזה הרבה תירוצים:

א. תי׳ הגאון מוהר״ע — שהביא בהגה״ה בבאר־היטב שם סק״ח — דהא דאמרי׳: ״פשרה דינה כמכר״׳ היינו דוקא לענין שצריכין לידע שהוא אנוס, אבל אי ידעינן באונסו, אפילו לא מסר מודעא, נתבטלה הפשרה.

ועי׳ בבאר־הגולה שם שכ׳ פשרה דינא כמכר פי׳ שצריכין להכיר אונסו. ונראה דעתו כהגאון הנז'.

ב. בב״ח תירץ — בישוב שתי ההלכות הנזכרות — : דדוקא בא׳ שיש לו דין על חברו, ואינו יודע אם יהיה זוכה בדין אם לאו, והוי לי׳ כאילו מוכר כל אחד לחבירו — כל זכות שיש לו בתביעה זו — בסך שמתפשרים ביניהם. אבל אם ידוע שאין לראובן זכות בדין והפחידו כו׳, פשרה כזו כ״תליוהו ויהיב״׳ והקנין וביטול מודעא הכל היה מחמת אונס, וחייב להחזיר מה שנתן לו ע״פ פשרה זו.

ועי' בקצות־החושן שם סק״ב שכ^׳ נמי — דבסי׳ ר״ה מיירי, בדין מסופק שאין ידוע להיכן נוטה, או בדבר שיש בו הכחשה ועסק שבועה ביניהם, והו״ל תורת פשרה, אבל בס׳ י״ב מיירי, שהיה הדין ברור.

ג. ב״חמדת־שלמה״ סי״ג כתב לתרץ דבסי׳ י״ב מיירי שעדיין לא נתן הכסף, אלא שחייבוהו הפשרנים ומשו״ה לא מהני מה שחייבוהו, דהתחייבות ע״י כפיה לא מהני. ובסי׳ ר״ה מיידי שכבר נתן הכסף וכו׳ בזה הוי כתלוהו וזבין (ועי׳ שם פ״ת סק״ה). ועיין בחו״מ סי״ב ובסמ״ע שם ובפ״ת שם סקי״ח.

ובנידון שלפנינו, התובע חתם ביום ז׳ תשרי תשכ״א (28 לאוקטובר 1960) על ״קבלה וכתב שחרור״׳ ובו נאמר: ״אני הח״מ יצחק להבי... מאשר בזה שקבלתי ממר י. א. בלקובסקי לסלוק מלא של כל תביעותי ודרישותי את הסך של עשרים אלף ל״י... ואני מאשר בזה שאין ולא נשארו לי כל דרישות ותביעות מאיזה מין שהוא בגין מר י. א. בלקובסקי ו/או בגין השותפות א. כהן את לוברסקי וע״ז באתי על החתום...״. הכתב הזה סודר ע״י עו״ד ד״ר וינשל, וד״ר וינשל אישר בכתב וגם העיד לפנינו שמר להבי הסכים להסדר הנ״ל׳ וחתם ברצונו הטוב, ובלי כל לחץ וכפיה. בעדותו לפנינו ציין כי ניהל עם להבי מו״מ רגיל, ולהבי רצה לצאת מהענין ולקבל את כספו. הנתבע בלקובסקי לא היה נוכח בזמן המו״מ. מתוך דברי התובע מתברר כי הוא הוא שהציע ללכת לד״ר וינשל.

וכעת, טוען התובע מר להבי, שחשש שיפסיד כל כספו, כי לא היה לו שום דבר ביד על חלקו בחנות, ולכן חתם על הכל (ראה פרוטוקול מיום כ״ג שבט תשכ״א). ביום י^' אייר תשכ״ב, אמר מר להבי בצורה אחרת: ״שנה וחצי סחב אותי עם כספי, ובינתיים הכסף ירד ערכו. אמנם התייעצתי עם עו״ד, ואמרו לי שיכול להגיש משפט. אולם עשיתי חשבון שמשפט יימשך שלש שנים, ואם אקבל אפילו עוד 5000 ל״י, הרי ערך הכסף ירד״.

לעומתו, טוען הנתבע מר בלקובסקי, שלא היה שום לחץ וכפיה עליו, ו״להיפך הוא לחץ עלי לגמור ולהחזיר לו הכסף, אני רציתי שיהיה שותף הלאה והוא סירב להמשיך בשותפות״ (ראה פרוטוקול מיום כ״ג שבט תשכ״א). כן טען שהיו לו תביעות נגדיות הן כספיות — כפי שפירטן בביה״ד — והן פליליות בנוגע לתקופה — דבר שהודה התובע. אך כדי לגמור הענין, הסכים לפשרה שסודרה.

ב. ולאור האמור לעיל, נראה דפשרה כזו דינה כמכר. מאחר שהתובע בעצמו טען שהיה כדאי לו לגמור בפשרה — אף שלדבריו יכול היה לקבל יותר כסף — משום שחשש לירידת ערך הכסף, הרי בפשרה שעשה, הרויח קבלת הכסף מוקדם יותר. דאף שרצה לפרק השותפות. ולגבי פירוק שותפות נפסק בחו״מ סי׳ קע״ו סעיף ט״ז:

״נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהם ויטול כל אחד חלקו מהסחורה ואם לא היה באותה סחורה דין חלוקה או שהיה בחלוקתה הפסד הרי אלו מוכרים אותה וחולקים הדמים״.

הרי שהיתה לו לכאורה, זכות לדרוש פירוק השותפות, מ״מ אין השותף — הדורש פירוק השותפות — יכול לקבוע זמני התשלומים, כי במקרה שהיו הולכים למכור השותפות, יתכן שזמן קבלת הכספים היה מתאחר יותר מהזמן שהנתבע שילם לו, בהסכימו לרכוש חלק התובע. וגם לא ברור, אם היה מחוייב להסכים לתת לו חלקו שהשקיע בשותפות, דאף דמבואר בחו״מ סי׳ קע״ו סעיף ט״ז:

״נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהם ויטול כל אחד חלקו מהסחורה ואם לא היה באותה סחורה דין חלוקה או שהיה בחלוקתה הפסד הרי אלו מוכרים אותה וחולקים הדמים״.

ג. ומבואר, לכאורה, דבנשתתפו סתם - בלי קביעת זמן — יכול כל אחד לדרוש פירוק השותפות. מ״מ י״ל דבשותפות בחנות לממכר תמידי באופן קבוע, וגם יש בזה השקעה של רבבות לירות, אין שותף אחד יכול לדרוש מיד פירוק השותפות, ועי״ז להביא הרס לשותפות כולה. ועי׳ בשו״ע שם בסעיף י״ז שכתוב שם: