הקמת חנות מתחרה בניגוד לחוזה

פד"רים כרך ד' עמ' 200-205

ב ע נ י ן: יהושע פרנקל המערער

נגד: שמואל ויסהוז המשיב

ערעור על פסק דין של ביה״ד האזורי בחיפה שנענה לתביעת בעל חנות מאת שותפו לשעבר על אשר פתח חנות דומה באותה סביבה בניגוד להתחייבותו ולתנאים שביניהם בעת פירוק השותפות, וחייב את בעל החנות המתחרה לשלם פיצויים לראשון.

מסקנות

א. 1) המוכר לשני קונים בהמה ובתה ביום אחד בארבע תקופות החגים שבשנה, שכידוע קונים אז לשחיטה מיד, צריך להודיע לקונה השני על המכירה הראשונה. ואם לא הודיעו והראשון הקדים ושחט את שלו באותו יום ונאסר ממילא על השני לשחוט גם את שלו באותו יום משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״ — הרי זה מקח טעות.

2)  אבל אם השני הקדים ושחט את שלו או המוכר בעצמו לאחר שמכר את האם הקדים ושחט באותו יום את הבת — אם כי עשו שלא כדין — אין זה מקח טעות לגבי הקונה הראשון, משום שבשעה שמכר לא היתה שום הטעיה.

ב. כמו כן בסיטוני שמכר סחורה לתגר כדי למוכרה בשוק והקדים הוא ובא לאותו שוק ומכר מאותה סחורה במחיר הסיטוני ונמנע מהתגר למכור בריוח והפסיד את סחורתו, אם כי הסיטוני עשה שלא כהוגן, אינו חייב לשלם לו הפסדו ואין המקח בטל.

ג. תחייב אדם לא לפתוח חנות בצד חנותו של חבירו, אם כי בסתם קיימא לן שאין הראשון יכול לעכב בידי הבאים אחריו, אבל לגבי מי שנתחייב בפירוש כלפיו, יכול הוא למנוע בידו לעשות כן.

ד. וכמו כן בשותפים שנפרדו, שכתבו בהסכם פירוק השותפות שאסור ליוצא מהשותפות לפתוח עסק כזה באותה סביבה, יכול מי שנשאר בעסק לעמוד על חבירו שיקיים את התחייבותו, בהתאם למה שהוסכם ביניהם. אבל אם לא קיים, אין ההסכם בטל ואין עליו לשלם פיצויים כל זמן שלא כתבו כך בפירוש בהסכם.

ה. "יד בעל השטר על התחתונה״ ובמקום שניתן לפרש את השטר בשני אופנים, תופסים את האופן שהוא לטובת הנתבע.

פסק דין:

זהו ערעור על פסק־דין שניתן ע״י כב׳ בית הדין הרבני האזורי בחיפה, ביום י״ז באדר תש״ך, לפיו חייב המערער לשלם למשיב חמש מאות ל״י.

העובדות:

הצדדים היו שותפים בחנות לממכר עופות שחוטים ודגים בשכונת קרית־אליהו, היו ביניהם דו״ד והציעו טענותיהם לפני בוררים, ולפי הצעת הבוררים הסכימו הצדדים לפרק את השותפות. צורף לתיק העתק מתנאי־פירוק השותפות, החתום ע״י שני הצדדים, ביום י״ז בסיון תשי״ז.

בהסכם כתוב בין היתר:

״ביום ראשון הבא הוחלט לבוא לידי גמר ומי שיתן יותר ישאר העסק בידו... כן באו לידי הסכם שהצד שיוצא מהעסק של השותפות אסור לו לפתוח חנות למכירת עופות ודגים בסביבה הקרובה. וע״ז אנחנו הח״מ מסכימים להאמור לעיל...״.

המערער קיבל מהמשיב —.6,300 ל״י ע״ח חלקו בחנות, וכל החנות עברה להמשיב.

שנה אחרי פירוק השותפות פתח — לדברי המשיב — המערער חנות בסביבה הקרובה. אמנם הרשיון הוא ע״ש בנו אבל למעשה המערער הוא אשר ניהל כל העסק, ועי״ז הפר ההסכם.

הוגשה תביעה בבית הדין ביום י׳ בשבט תשי״ט, ובה נאמר:

״התחייב בכתב... לא לעשות חנות עופות על ידי... ועתה הנתבע לא מקיים כל התחייבויותיו, להזמינו ולחייבו לקיים את התחייבותו... ״.

הצדדים חתמו על שטר בוררות שהם מוסרים לבית הדין את בירור כל הסכסוכים בענין קיום ההתחייבויות הקשורות בפירוק שותפות ע״ס —.3,000 ל״י ותביעה נגדית בקשר להחזקת חדר בשווי של —800 ל״י.

כאשר הופיעו הצדדים בבית הדין ביום כ״ח בחשון תש״ך לבירור טענותיהם כבר נמכרה החנות — כחדשיים לפני התאריך הנ״ל — לאדם אחר (אשר גם הוא מוכר שם עופות שחוטים). התובע דורש לחייב את הנתבע בפיצויים הואיל והפר הסכם פירוק השותפות, פתח חנות במרחק של 50 מטר, משך את הקונים שלו, הוריד מן המחיר, וגרם לו הפסדים גדולים. החנות היתה קיימת בידי הנתבע כשנה, אח״כ מכר לאחר. גם כיום יש חנות עופות שם, והנתבע הוא הגורם לכך שתהיה שם חנות עופות.

לדברי הנתבע, בנו הוא אשר פתח את החנות, כל החוזים והרשיון הם ע״ש בנו בלבד, הוא אפילו לא היה בארץ כאשר בנו חכר את החנות, והבן בעצמו טיפל בקבלת הרשיון, אמנם הוא מודה שעזר לבנו בכסף ובנסיון, אבל הוא לא היה שותף בעסק.

כפי האמור הגיע כב׳ בית הדין האזורי למסקנה שהנתבע חייב לפצות את התובע.

אחרי שקבע כי ״חלק גדול ממימון העסק וניהולו היו ע״י האב־הנתבע, ואילולא השתתפות הנתבע בניהול החנות לא היה יכול הבן לפתוח חנות מתחרה בסביבה זו, ויש בזה איפוא הפרת התחייבות כי הקונים לא יבדקו על שם הרשיון, ובעיניהם החנות החדשה שנוהלה ע״י הנתבע היא היא של הנתבע, והפר בזה את ההסכם״.

1. בפסק־דין המעורער העלה כב׳ בית הדין האזורי כמה נימוקים לבסס את חיובו של המערער.

נתחיל בנימוק האחרון:

״... ולפ״ז יתכן בנדון שלנו שאפי׳ בלי שההסכם יכלול סעי׳ בדבר פתיחת חנות מקבילה או ניהול חנות כזאת ע״י השותף העוזב, ג״כ לא יהיה רשאי השותף העוזב לעשות כן ובמיוחד במקרה שלנו שכאמור חיצוניותו של הנתבע יכולה למשוך קונים לעופות כשרים, בודאי שדבר זה של אי פתיחת חנות או ניהול החנות על־ידו מהוה יסוד עיקרי בקנית חלקו על־יד הנתבע״.

והנה בפסק־דין המעורער הו״ד ה״מוצל מאש״ בקיצור, וז״ל בסי׳ י״א:

״מעשה בא לידי באחד שמכר מאה אוק׳ של כרתי לחברו לערך ג׳ לבנים האוק׳ והוליכו לכפר שלו למוכרם למחר בחנותו לערך ז׳ לבנים להרויח בה ויהי ממחרת ויבוא המוכר והביא בחנותו לערך ג׳ לבנים שק א׳ מלא כרתי לכפר אשר הלוקח דר שם ויבואו כל העם מקצה וקנו מזה המוכר לג׳ לבנים והלוקח הא׳ לא היה יכול למכור כי אם לד׳ ומתוך כך מכר המוכר כל הכרתי שלו ונשאר הכרתי של זה הלוקח ולא יכול למוכרה רק גם הוא לג׳ לבנים ומה שנשאר עברה צורתו והשליכה לים כי היה ערב החג יום ד׳ ועד יום א׳ כבר עברו ג׳ ונפסד. ועתה בא המוכר ותובע מעותיו מהלוקח, טען הלוקח שבסיבתו הפסיד כל הכרתי... וכעת לא מצאתי ראיה חותכת לחוב למוכר אף שיש אומדנא גדולה... אמנם לירד לעיקר הדין ראיתי להביא ראיה ממ״ש במכר בהמה לחבירו אינו יכול לשחוט בתה דאדעתא דהכי לקח הלוקח לשוחטה ראשון כדאמרינן בתוספתא שהביא הרא״ש ז״ל ס״פ או״ב ומתניתין דידן קתני שנים שלקחו אמה ובתה מי שלקח הראשון ישחוט ראשון. ועוד שם בתוסס׳ דאם מכר בעה״ב מה מכר אלא זכותו שהיתה לו בו. אלא שעדיין אין מכאן ראיה אלא שאינו רשאי למכור או לשחוט אבל לחייבו ממון לית לן בה״.

והואיל ״ובשו״ת קול אליהו סי׳ כ״ג תמה על המוצל מאש דאמאי אין ראיה משם לענין מקח טעות הא כ׳ הפוסקים בשם הרמב״ן שאם נודע ללוקח שכבר נשחטה בתה באותו יום הוי מק״ט ומחזיר הדמים שלקח, לפי זה הרי יש מקום גם לחייבו ממון״.

אכן, המעיין בשו״ת קול אליהו הנ״ל יראה שלפי דעתו יש לדחות בכלל הראיה מהתוספתא הנ״ל:

״דשאני התם דבמידי דאכילה היא ולאכילה הוא דקנה לפיכך אין להמוכר רשות לשחוט לפי שנשאר זה בלא אכילה אבל במידי דרווחא מי זה אמר דאין לו רשות להמוכר למכור משום דלא ירויה הקונה הראשון״.

ואמנם להלכה הוא מסיק:

״לפי פירוש מרן ונמשכו אחריו כל האחרונים תורה יוצאה לנ״ד... ואע״ג דאיכא אומדנא דמוכח דלהרויח קנה ממנו מדי המוכר למכור מאותו המין אע״ג דזילי נכסי״.

ובעיקר תמיהת קול אליהו ע״ד המוצל מאש, נראה דהדברים כפשוטם, ותרי הילכתא שנו כאן:

א.            הלוקח (בהמה) מבעה״ב הוא קודם לבעה״ב שמתחלה לא לקחו אלא ע״מ כן", (תוספתא שהביא הרא״ש פ״ה דחולין סי׳ ד׳).

ב.            בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, וע״ז כתב הרמב״ן ז״ל ״שאם לא הודיעו בארבעה פרקים הללו דהוי מקח טעות, דאנו יודעין דלשוחטה היום קנאה (רא״ש שם סי׳ ו׳) וביו״ד סי׳ ט״ז, ו:

״הלוקח בהמה אינו חושש שמא נשחטה... אבל על המוכר להזהיר הלוקח ולהודיעו אם שחט האם או הבן היום או אם מכרה לאחר לשחטה היום ואם הוא באחד מן ד׳ זמנים ... לא הודיעו... נודע לו אח״כ שנשחטה אמה או בתה היום הוי מק״ט״.

ובכן בד׳ פרקים הנ״ל כשלא הודיע להקונה שהוא כבר מכר אמה או בתה, נמצא שבשעה שמכר לו הבהמה כבר מכר מקודם את אמה כו׳ אשר לפי הדין הקונה הראשון זוכה לשחוט הראשון וזה השני אשר לא ידע מזה והוא הרי קנה אדעתא דהכי שיהיה לו הזכות לשחוט היום לכן הוה מקח טעות, אם אמנם התברר שהראשון השתמש בזכותו ושחט בו ביום.

אולם במקרה ומכר בהמה לראובן ואחרי כן מכר בתה לשמעון וקדם שמעון — אמנם שלא כדין — ושחט מה שבידו, נהי דעביד איסורא אבל מקח טעות אין כאן. הוא־ הדין כשהמוכר בעצמו עשה שלא כדין ושחט מה שנשאר בידו, גם כן לא הוה מק״ט הואיל ובשעה שמכר לו הבהמה לא היה שום טעות במכר, שהרי זכה הלוקח במקחו לשחוט ראשון, אלא שאחרי כן עקף המוכר את הדין וגרם לו שהפסיד את זכותו.

ולפי״ז שפיר פסק ה״מוצל מאש״ בעובדא דידיה דרק איסורא הוא דעביד המוכר בזה שהוא בעצמו מוכר מאותו המין, וראייתו מהתוספתא הנ״ל ״שמתחלה לא לקחו אלא ע״מ כן״ שיהיה לו הזכות לשחוט ראשון. אבל אכתי אין לנו ראיה שבידי הלוקח לבטל את המקח בזה שהמוכר עושה אחר כך שלא כדין והוא בעצמו מוכר מאותו המין בשוק ומפסיד ללוקח.

ואמנם כן מצאנו בשו״ת בית שלמה חו״מ סי׳ פ״ז:

״אלא שנראה דבלא״ה אין לומר בנדון המוצל מאש דהוי מקח טעות כלל ול״ד כלל למ״ש הראשונים הנ״ל דשם בשעת המקח כבד היתה הטעות דהא כבר נשחטה האם או הבת ואף אם עדיין לא שחט הלוקח הראשון בשעת המכירה הא מצד הדין הלוקח ראשון הוא קודם לשחוט אף בשאר ימות השנה כדאיתא במשנה וש״פ שם כ״ש בד׳ פרקים ע״כ הלוקח השני שלא ידע בשעת הקנין דכבר נשחטה האם או הבת או מכרם ע״מ לשחוט באותו יום הוי מק״ט שהיה הטעות בשעת מכירה אבל בנ״ד הא ביד המוכר שלא למכור ירקות ממין זה באותו יום וא״כ בשעת המכירה לא היה שום טעות רק דהמוכר בא עתה למכור ואיך נאמר שהוא מקח טעות למפרע הא מק״ט בשעת המכירה בעי׳... אמנם לענין למחות לכתחילה ודאי הדין עם המוצל מאש״.

והנה הלכה פסוקה בחו״מ סי׳ מ״ב ״יד בעל השטר על התחתונה״ ובמקום שניתן לפרש את השטר בשני אופנים, תופסים את האופן שהוא לקולא לנתבע.

ומעתה נחזי־אנן את נוסח ההסכם אשר לפנינו:

״כן באו לידי הסכם שהצד שיוצא מהעסק של השותפות אסור לו לפתוח חנות למכירת עופות ודגים בסביבה הקרובה״.

נראה כי פשטות הדברים ומשמעותם היא שהצד העוזב את העסק אסור לו לפתוח חנות, ובמקרה והוא ירצה לפתוח חנות בניגוד להאמור בהסכם, הצד השני זכאי לדרוש מבית הדין למנוע בידו לעשות את הצעד הזה ואם יפתח חנות עליו יהיה לסגור את חנותו, אבל לא יותר מזה׳ ולפימ״ש המוצל מאש הנ״ל י״ל דבנ״ד חל עליו דין זה שאינו רשאי לפתוח חנות בסביבה הקרובה.

ובשו״ת דברי חיים חחו״מ סי׳ ל״א כתוב:

״... הא דעושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ולא יכול למחות בו דאפסקיה לחיותיה הוא משום דקיי״ל כר״ה בדר״י (ב״ב כ״א), דכל אחד עושה בשלו. והנה יש מקום לומר כיון דלר״ה שם באמת אסור לעשות חנות בצד חנותו ש״ח, ונהי דאנן קיי״ל דא״י למחות בו, עכ״פ באם נתחייב שלא לעשות אסור לו לעשות... כן ה״נ י״ל כיון דלר״ה באמת אסור לעשות חנותו בצד חנותו ש״ח א״כ בנתחייב בפירוש שלא לעשות לכו״ע אסור לעשות״.

ואילולי היתה הכוונה בסעי׳ הנ״ל בהסכם כתנאי בחלוקת השותפות, ובמקרה והצד העוזב יפתח חנות בניגוד להסכם יהיה מקח טעות ו״בטל מחלוקת״, או אם המכוון הוא לחייבו בפיצויים, היו כותבים בהסכם במפורש באר היטב ולא היו מסתמכים על לישנא דאיסורא גרידא (וע׳ רשב״א בחידושיו לגיטין דף ע״ה דמה״ט לא מהני תנאי שאינו כפול מכח אומדנא ״דכיון שהתנה ולא התנה בהילכתא הרי גלה בדעתו שאינו חושש בקיומו״).

לפי״ז יש לדון גם בנימוק הראשון שבפסק־דין המעורער.

כב׳ בית הדין כותב:

״... דמאחר והיו קודם שותפים בחנות העופות והסכימו ביניהם שמי שיתן יותר מקבל החנות ובתוך ההסכם היה סעיף שאסור לשני לפתוח חנות... וברור הדבר שערך החנות הקודמת יורד אם השותף השני יפתח חנות דומה בסביבה הקרובה כי הלקוחות הקודמים יתחלקו לשתי החנויות... וא״כ יש בזה משום פחיתת ערך החנות המשותפת וברור הוא שהתובע לא היה משלם הסכום שנתן עבור חלק שותפו בחנות אם הנתבע לא מקיים התחייבותו בהסכם... וברור הוא שהסעי׳ הנז׳ נכתב בהסכם כדי להבטיח שהחנות תהיה באותו מצב כמו שהיה לפני פירוק השותפים... ״

אמנם, ברור הדבר שהסעי׳ הנז׳ נכתב בהסכם לזכותו של הצד הנשאר בחנות, וסעי׳ זה בא להבטיחו שהחנות תהיה באותו המצב כמו שהיה קודם, אכן אין בידינו להוסיף על זכותו יותר מהאמור בהסכם, לפיו הסכימו שני הצדדים על זה שעל הצד העוזב אסור יהיה לפתוח חנות בסביבה הקרובה, והצד הנשאר זכאי — לפי״ז — לעכב על־ידו, וכפי הנראה שסעי׳ זה סיפק אותם, אבל לחייבו בתשלומים אין לנו.

ומתוך כך שלא נאמר במפורש בהסכם שאם השני יפתח חנות, עליו להחזיר סכום מהכסף שקיבל, נראה שלא נתכוונו הצדדים גם למה שנאמר בפסק־דין המעורער בנימוק נוסף:

״הכסף שהתובע נתן לנתבע כלל לא רק עבור ערך החנות אלא גם עבור זה שימנע מלפתוח חנות ועל הכל הוא שילם לו... אשר לכן אם השותף עוזב העסק לא מקיים התחייבותו עליו להחזיר חלק מהכספים שקיבל מחבירו..."

(ומהלכה זו של התוספתא הנ״ל ״הלוקח מבעהב״י הוא קודם לבעהב״י שמתחלה לא לקחו אלא ע״מ כן״, מבואר דהמוכר מכר להלוקח זכותו לבלתי שחוט באותו יום אמה או בתה, ואסור לו לשחוט מה שבידו, והלכה פסוקה היא, וא״כ נאמר ג״כ שחלק מהכסף שקיבל הוא בעד זה שהוא מנוע מלשחוט באותו יום, ואם קדם ושחט עליו להחזיר חלק מהכסף שקיבל. וע׳ בתפא״י חולין פ״ה, דאם הקדים ושחט פטור הוא מלשלם להלוקח הזיקו שגרם לו עי״ז).

והנה בשלהי פסק־דין המעורער כתוב:

״לאור הדברים נראה לבית הדין שיש לחייב הנתבע לפצות התובע, ומאחר שקשה לקבוע הסכום של הפיצוי, לכן החליט בית הדין להטיל פשר בזה...״.

הינו, שבנוגע לעצם חיובו של הנתבע אין כל ספק לכב׳ בית הדין שהוא חייב מן הדין לשלם אלא שמכיון שקשה לקבוע הסכום של הפיצוי לכן הוטל על המערער לשלם בתור פשרה —.500 ל״י. אכן לפי האמור לעיל יוצא שמן הדין אין הדבר ברור לגמרי שהנתבע חייב לשלם להתובע.

אשר לתלונת המערער שעל תביעתו הנגדית בבית הדין האזורי לא החליט ע״ז כלל, על המערער להגיש בקשה לבית הדין האזורי, וכב׳ בית הדין ידון בזה ויוציא פסק־דין.

על יסוד כל האמור אנו מחליטים לקבל את הערעור, ואין לחייב את המערער לשלם כל סכום להמשיב.

אין צו להוצאות.

ניתן ביום ג׳ שבט תשכ״ב.