פירוק שותפות בחנות פיצה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 389-נה כרך ד עמ' קפג-קפו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעה לפירוק שותפות בחנות פיצה

נושא הדיון

הצדדים עשו ביניהם עיסקת שותפות בחנות פיצה בסביבה חרדית בירושלים עם הכשר מהודר. התובע שהוא בעל מינימרקט באותו איזור חיפש אדם חרדי שיש לו בסיון בתעשיית הפיצה כדי למשוך לחנות קניינים מהסביבה. מנהל החשבונות של התובע הכיר לו את הנתבע שגר במרכז הארץ כאדם העונה לדרישות, והצדדים חתמו על הסכם שותפות ברווחים ותשלום עבור שעות עבודה. התובע התחייב להשקיע את הציוד, וכן חלק נכבד מהשכ״ד החדשי של החנות, והנתבע התחייב לנהל את החנות, לעבוד ביצור הפיצה ולתרום מנסיונו בענין, וחלק מהשכ״ד. לאחר כחודש רבו הצדדים ביניהם, והתובע העמיד לנתבע כמה אפשרויות להמשך הדרך, עד שהנתבע הסתלק מהחנות, והתובע ממשיך להפעיל את החנות בלעדיו.

התובע טוען שהנתבע לא עמד בתנאי השותפות מכיון שהניהול של החנות היה כושל, לא הקפיד על רישום קופה מדוייק ועל ניהול ספרים תקין, דבר שהעמיד בסכנה חוקית את ניהול הספרים כולו, לא דאג לחומרים כשהיה בהם צורך, העסיק ילדים בחנות במקום לעבוד בעצמו, נעדר מהחנות בגלל ריחוקו מירושלים, לא הסכים לשתף את התובע ביצירת הפיצה והסתיר ממנו את הסוד המקצועי, הבצק של הפיצה לא תפח דיו, והיה הכרח לשנות את המירשם. הוא חושד בנתבע שגנב מהחנות בלוקים של גבינה צהובה וכן אריזות שונות, וביום האחרון לקח את הפדיון של הקופה ולא החזיר אותו. עוד הוא טוען שהנתבע חילק מנות פיצה לילדים שהבטיחו לו שנזהרים מלשון הרע. הוא טוען שמלכתחילה התחייב להשקיע בציוד סכום של 20.000$, אך למעשה השקיע הרבה יותר, והגדיל בכך את אחוזי השותפות שלו בהסכמת הנתבע, חוץ מהשכ״ד ששילם במלואו. החודש הראשון להפעלת החנות הסתיים בגרעון גדול. בגלל כל העובדות הללו לטענתו השותפות התבררה כטעות מיסודה, והוא דורש ממנו להחזיר את מה שלקח מהחנות בלי רשות ולשלם על ההפסדים שגרם.

מנהל החשבונות של התובע ממשיך וטוען שהתנהגות הנתבע בניהול החשבונות של החנות סיבכה את התובע גם בעסקים האחרים שלו מכיון שהכל מנוהל באופן מאוחד. הוא מספר שהתיעץ ברב ישוב שהכיר את הנתבע, והוא המליץ לו שלא להמשיך ולהתעסק אתו.

הנתבע מכחיש את טענות התובע. לטענתו ניהל את החנות כפי שצריך, והביא על כך כמה עדים. הוא אומר שהיה ידוע לתובע שהוא גר במרכז הארץ ולא יוכל להיות כל היום בחנות ויאלץ להעסיק גם עובדים אחרים בחנות. לטענתו עבד עד שעה מאוחרת בלילה בחנות, וע״כ איחר להגיע בבוקר, אך העובד שלו הגיע בבוקר בשעת פתיחת החנות. הוא מכחיש שגנב חומרים מהחנות, וטוען שמפתחות החנות היו גם אצל השותף של התובע ואצל שני עובדים נוספים, ויש לברר את ענין העלמות החומרים אצלם. הוא טוען שהוא היה זה שהביא לחנות ביום הראשון את החומרים לתעשיית הפיצה, והדבר כלל לא נרשם בספרי החשבונות, ואם התובע דואג כל כך לניהול תקין של הספרים כיצד יסביר את ההשמטה הזו. הוא טוען שגם אם נכון הדבר שחילק מנות פיצה לילדים בחינם כפרס, הרי זה רק הועיל לחנות למשוך קונים בתקופה הראשונה. הוא טוען שאין להביא ראיה מהמאזן השלילי של החודש הראשון, מכיון שהוא משקף את ההשקעות הראשוניות, ועדיין לא כבשו את השוק. בנוגע לרב הישוב שאמר עליו מה שאמר מעיר הנתבע שאותו רב הסתכסך אתו בגלל סיבות אחרות, וע״כ אין להביא ממנו ראיה.

הנתבע טוען שהסתלק מהחנות בגלל רמזים ברורים של איומים מצד התובע, ומכיון שעפ״י ההסכם במקרה של פירוק השותפות אסור לצד המפרק להפעיל חנות פיצה באיזור בתקופה של 3 שנים, הוא דורש לאסור על התובע להפעיל את החנות במשך 3 שנים.

פס״ד

התביעה נדחית, אך השותפות מתפרקת, ועל התובע לשלם שכר לנתבע עבור עבודתו ועבור המוניטין שהשיג לחנות. ההגבלה שלא לפתוח חנות דומה באיזור עומדת בעינה על הנתבע.

השאלות לדיון

א. האם רשאי שותף לחלק מצרכים בחינם על דעת עצמו כדי לרכוש לקוחות.

ב. שותף שגנב מהשותפות, האם השותפות מתפרקת.

ג. האם יש תוקף להתחייבות שבמקרה של פירוק שותפות אין לפתוח חנות דומה באיזור.

תשובה

א. האם שותף רשאי לחלק מצרכים בחינם על דעת עצמו לרכוש לקוחות?

רמב״ם שלוחין ושותפין פ״ה ה״א:

"המשתתף עם חבירו בסתם לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה, ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו להמכר תמיד בהקפה".

וכ״פ בשו״ע חו״מ סי׳ קעו סעי׳ י. וכתב הכ״מ שמשמע מהרמב״ם כדברי הגאונים שהביא רי״ו שדוקא אם כולם מוכרים בהקפה רשאי למכור בהקפה, אבל אם מקצת נוהגים כך ומקצת נוהגים אחרת אינו רשאי למכור בהקפה. והנה במשנה ב״מ ס א מתירים חכמים לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם לבוא אצלו, וכ״פ הרמב״ם מכירה פי״ח ה״ד ושו״ע חו״מ סי׳ רכח סעי׳ יח.

וה״ה בנידון דידן שלטענת הנתבע חילק התובע מנות חינם לילדים, כיון שהדבר מצוי ורגיל בחנות חדשה להרגיל את הקונים ע״י חלוקת מתנות קטנות, היה התובע רשאי לעשות כן.

ב. האם השותפות מתפרקת כשאחד השותפים גונב מהשותפות?

עי׳ נתה״מ סי׳ קעו ס״ק לג וכסף הקדשים שם, ואגרות משה חו״מ ח״א סי׳ מז.

ג. תוקף התנייה שאחד מהשותפים לא יפתח עסק בסביבת השותפות

מהרשד״ם חו״מ סי׳ רעד:

"שותפים שהיתנו בשעת קנין השותפות שלא יוכל הא׳ להשכיר חלקו מבלי רשות הב׳, וגם היתנו שלאחר חלוקה לא יוכל שום א׳ מהם למכור חלקו לשום אדם עד שישאל את חבירו, שאם ירצה לקנותם יקנה בסך שקנו, נחלקו בדבר שני חכמים אם התנאי קיים, ולרשב״א שהובא ב״י סי׳ רו משמע שקנין לקנות או למכור אינו אלא קנין דברים, וכ״ש בנ״ד שהדבר תלוי ברצונם, אמנם מדברי מהרי״ק שורש כ משמע שהתנאי קיים".

ובשו״ת פרח מטה אהרן ח״א סי׳ יד תמה על המהרשד״ם דכיון שהיתנו בשעת קנין השותפות הרי ע״ד כן זכו בשותפות ומהני בדיבור בעלמא בלא קנין.