מקדיש שתובע את פירות ההקדש

פדר"ים כרך ד' עמ' 189-192

התובעת: מעקל פייגה

נגד: הנתבע : הרב מרדכי גולדמן י—ם

הנדון : תביעה כספית.

תביעת אשה שהקדישה בית להקדש בתנאי שבמשך כל ימי חייה ההכנסות שייכות לה. — שנאמן ההקדש יחזיר לה דמי מפתח שקיבל מהחלפת דיירים. — טענת הנתבע שסילק בכסף זה משכנתא שרבצה על הבית ומסי עיריה והוצאות רישום ההקדש. — דינים שונים בפורע חובו של חבירו.

מסקנות

א. 1. בפורע חובו של הבית שלא מדעתו, סוברים רוב הפוסקים שאין הלוה חייב לשלם לו ואף אם תפש הפורע מוציאים מידו.

2. אבל פרע חוב שיש עליו משכון והוא תפוש במשכון או שילם משכנתא שרבץ על הנכס או הסיר עיקולים של מסים מהנכס והוא תפוש בנכס, אין מוציאים מידו מספק.

3. כמו כן פרע חובו של חבירו שהיה המלוה דוחקו לפרוע והוא המוחזק אין מוציאים מידו.

ב. הסכים הלוה שיפרעו את חובו על חשבונו, אף שעשו קנין, הרי זה קנין דברים בעלמא, אבל לאחר שהפורע זכה בכסף ששילם על חשבון חבירו, אין חבירו יכול לחזור עוד.

פסק דין

התובעת הקדישה בזמנו מחציתו של בית בן 16 חדרים הנמצא ברחוב הושע 19 י—ם שהיא הבעלים עליו למטרת ביכנ״ס וישיבה, ומנתה כנאמן על ההקדש את הנתבע וערכה לשם כך בביה׳׳ד שטר תנאי הקדש בתיק תשט״ו/135. בתיק זה תביעת המקדישה נגד הנתבע היא: כי לפני שנתים וחצי בהתחלף דייר בדירת ההקדש קבלה דמי מפתח בסך תשע מאות וחמשים ל״י, דאחד מתנאי ההקדש הוא, דבכל ימי חייה תשלוט שליטה מליאה ברכוש הנ״ל והפקידתם בידי הנתבע, וזה כמה פעמים דרשה ממנו שיחזיר לה הסכום, והוא משתמט בכל מיני תרוצים ואינו מחזיר לה, לכן דורשת לחייבו להחזיר לה את הסך הנ״ל.

הנתבע השיב: דעל ההקדש הזה הוציא כבר מכיסו יותר מאלפים ל״י, פרנס אותה כל הזמן זה כשלש שנים, סלק משכנתא שהיתה רובצת על הבית, מסי עירית ועוד. ובהיות ובתנאי ההקדש לא כתוב שצריך להוציא כספים על ההקדש לכן מגיע לו לקבל לזכותו הסך —.950 ל״י שקיבל מדמי מפתח, והביא גם שני עדים שהעידו כי שמעו בשעה שהתאונן הנתבע בפני התובעת שמוציא הוצאות מרובות על הבית ועליה, וענתה לו שיגבה ממה שיכניס הבית אך לא קבלה קנין על כך וגם לא חתמה על התחייבות. הנתבע הגיש קבלות על הוצאותיו השונות על התובעת ועל בית ההקדש וזה מסתכם: 1) לכלכלת התובעת סך — 520.555 ל״י. 2) הסרת עקולים מהבית למסי עיריה 343.-  ל״י. 3) פדיית משכנתא שהיתה רובצת על הבית סך —600 ל״י. 4) לעו״ד דורי עבור רשום ההקדש —,200 ל״י.

תשובות התובעת להוצאותיו הנ״ל של הנתבע המה:

בנוגע לכלכלתה התחייב לכך בשטר ההקדש, ובנוגע למה ששלם למסי עיריה ופדיית המשכנתא אין זה אלא כמבריח ארי וכפורע חובו של חבירו דאינו חייב לשלם לו, ונוסף על כך התחייב הנתבע בסעיף ח׳ משטר ההקדש כי יחולו עליו כל המסים הקשורים ברשום ההקדש.

א. הושמעו עוד טו״מ משני הצדדים אבל בהיות ולא נוגעים לגוף התביעה הנוכחית אין לנו לדון בהם. והנה בקשר להוצאות הנתבע לכלכלתה וכן בנוגע לתשלום הסך —.200 ל״י לעו׳״ד דורי עבור רשום ההקדש אין מקום לקחת בחשבון בכלל, כי בסעיף 8 משטר ההקדש הותנה במפורש כי כל המסים הקשורים ברשום ההקדש יחולו על הנאמן ויש להניח כי המכוון גם להוצאות עו״ד בהיות והוצאות אלו המה באופן ישיר לגוף הרשום ולזה המכוון של תוספת המלים כל המסים, אשר התובעת רצתה לדרוש מלישנא יתירה זה דבא לרבות גם פדיית המשכנתא ומסי עיריה, ולא כן: אלא המכוון כנ״ל ששייך באופן ישיר להעברת גוף הרשום.

כן אין מקום להביא בחשבון הוצאותיו לכלכלתה, כי גם בקשר לכך הותנה במפורש בסעיף 12 מתנאי ההקדש בי הנאמן נוטל על עצמו לדאוג ולתמוך במקדישה כל ימי חייה כדי שלא יחסר לה לפרנסתה.

ב. מה שיש לדון הוא בקשר להוצאות הנתבע לפדיון המשכנתא ולתשלום מסי העיריה.

לכאורה יש מקום לטענה דאין זה אלא כפורע חוב חבירו דאינו חייב לשלם.

אבל עם העיון מעט נוכחים לדעת דאין בזה בכדי להוריד מן הפרק הוצאותיו אלה של הנתבע וכמה נמוקים לכך, ובראשונה שתי הנחות מציאותיות:

1. בסעיף א׳ משטר ההקדש כתוב מפורש: ותמורת התחייבויותיו של הנאמן נותנת המקדישה יפוי כח בלתי חוזר לעו״ד א. דורי לרשום את מחצית הרכוש הנ״ל ע״ש הנאמן למטרות ביכנ״ס וישיבה, והיינו דמתנאי ההקדש הוא דהמקדישה מעבירה מיד זכותה הפורמלית על הרכוש לשם הנאמן למטרות המפורטות.

2. בלעדי פדיון המשכנתא שרבצה על הבית ומבלעדי תשלום מסי העיריה לא היה באפשרי להוציא לפועל מלוי התנאי הנ״ל בשלמותו, מתוך כך נבוא לנמוקים ההלכתיים:

א)  אמנם בחו״מ סי׳ קכ״ח סעיף א׳ נפסק דהפורע חובו של חבידו שלא מדעתו אפילו היה בשטר ואפילו היה עליו משכון ונטלו זה שפרע, אין הלוה חייב לשלם לו ואפי׳ אם היה המלוה דוחקו לפרוע. אבל חוץ ממה שהסמ״ע בסק״ג סובר לפסוק כהיש חולקים שנזכר ברמ״א שם דס״ל דחייב לשלם והב״ח ס״ל נמי דהו״ל ספיקא דדינא והממע״ה ואי תפס הפורע לא מפקינן מיניה, ובנדוננו הרי הפורע תפוס במעות, מלבד זה אפילו הש״ך שם בסק״ה שחולק בתוקף על כך ובהסתמכו על יותר משלשים פוסקים סובר בפשטות דהפסיד הפורע מעותיו ואפי׳ תפס מפקינן מיניה, בכל זאת היכא דהיה עליו משכון ונטלו זה שפרע ס״ל נמי להש״ך שם דהוי ספיקא דדינא ואם המשכון ביד הפורע לא מפקינן מיניה, וכן כותב הש״ך גם בסק״א דבהיה בידו משכון הוי ספיקא דדינא והממע״ה ואי תפס לא מפקינן מיניה. וא״כ בנדוננו בקשר לפדית המשכנתא הרי זה בדיוק כהיה עליו משכון ונטלו זה שפרע, דע״י פדיית המשכנתא עבור החוב שרבץ על הבית קבל הנתבע הבית לזכותו הפורמלית והעברתו על שמו כנאמן ההקדש.

ואותו הדבר יש לומר בקשר לתשלום מסי העיריה אשר הוסרו עי״כ העקולים מעל הבית.

ומצאנו מפורש בספר כסף הקדשים על חו״מ שמנה דברי הש״ך הנ״ל דכשיש משכון של חבירו לא שייך כן לומר הלכה ; דממילא כן הוא נמי בהנהוג בשכר הסרסרות שלפעמים ממתין הסרסור עד שיבא הלוקח לקבל הסחורה משם, אם מכר הלוקח הסחורה לאחר והסרסור עכב הסחורה עד שנתן לו שכר הסרסרות דהרי זה מוטל על הקונה הא׳ ע״ש. הרי כמעט בדיוק כבנדוננו שהלוקח השני לא היה יכול לקבל הסחורה שקנה עד ששילם דמי הסרסרות שהיה הראשון חייב לסרסור. והגאון בעל כסף הקדשים לא החשיב זה כסתם דין פורע חובו של חבירו דפטור, אלא החשיב זאת כהיה לו משכון וחייב את הראשון לשלם. וא״כ ה״ה נמי בנדוננו הן בנוגע למשכנתא והן בנוגע לתשלום מסי העיריה.

ב)   בהיות וכאמור בלי פדיית המשכנתא ותשלום דמי המסים לעיריה היה בלתי אפשרי להעביר רשום הבית ע״ש הנתבע אשר הוא מתנאי הקדש יסודי. א״כ הרי זה כהיה המלוה דוחקו לפרוע ובדין זה של היה המלוה דוחקו לפרוע חולק הש״ך בסק״ג על השו״ע והעלה דבבע״ח דוחק ובא אחר ופרע רבו המחייבים ועכ״פ הוי ספיקא דדינא ואי תפס לא מפקינן מיניה. והסכימו להורות כן גם הקצוה״ח והנה״מ בסק״ב ע״ש, ובנדוננו הרי הנתבע תפוס במעות.

ג)  על כל האמור העידו בנדוננו שני עדים ששמעו מפי התובעת שאמרה לנתבע שמכירה בהוצאותיו המרובות שמשקיע מכספו והרשתה לו לגבותם ממה שיכניס הבית.

ג. ונהי שלא חתמה על כך בכתב ידה וגם לא קבלה קנין על כך, אבל יש בזה אומדנא כללית מוכחת על הסכמה מצדה במה שפרע עבורה. ויורדת אם כן בכלל הטענה של שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו שישנה גבי פורע חובו של חבירו שלא מדעתו, וכמו״כ נהי דדברים בלבד לא חלה עליהם התחייבות ויכולים לחזור מזה אבל זהו כל זמן שלא הגיע לידי הזוכה אבל משהגיע לידי הזוכה ברור שתו אין אפשרות של חזרה, וכאן הרי כבר החזיק הזוכה בכסף שקיבל מדמי מפתח מחדרי הבית ולא הוכח שהתובעת חזרה בה מדיבורה לפני הגעת הכסף לידו. לאור כל הנ״ל נראה לפסוק דאין לנכות מסכום התביעה עבור ההוצאות שהוציא הנתבע לכלכלת התובעת והעברת רשום הבית על שמו ושכר טרחת עו״ד ויתר ההוצאות שהוציא בכדומה לכך, אבל יש לנכות מסכום התביעה עבור מה ששלם לפדיון המשכנתא ולמסי העיריה להסרת העקולים המגיעים לסך —.943 ל״י, לכן מחליטים:

א.            על הנתבע להחזיר לתובעת סך —.7 (שבע) ל״י בלבד.

ב.            הוצאות המשפט כל צד ישא בהוצאותיו.

הודע ביום שני כ״ח סיון תשי״ח.