פנייה לעירייה על בנייה חריגה של שכן

בס"ד כ' מרחשוון תשס"ט

תיק מס' 69006, צפת

סיכום ביניים

התובעים: משפחת א'

הנתבעים: משפחת ג' שכני משפחת א'

רקע עובדתי

התובעים הגישו תביעה נגד הנתבעים בגין בניה של הנתבעים שלטענתם גורמת להם נזקים. במהלך הדברים התברר שקיימת גם תביעה נגדית של הנתבעים כנגד התובעים.

התובעים ביקשו מבית הדין להוציא צו מניעה להפסקת העבודות בבית הנתבעים עד לבירור דין התורה. התקיים דיון בנושא זה ביום חמישי ח' מרחשוון תשס"ט (6/11/08) וסוכם על דעת שני הצדדים כי העבודה בבית הנתבעים, תימשך רק לצורך מניעת רטיבות וכניסת גשמים. במהלך הדיון המקדמי טענו הנתבעים כי בידיהם כל אישורי הבנייה הנדרשים מן העירייה, וכי הם מוכנים להתדיין על מנת לברר את חילוקי הדעות ביניהם על פי דין תורה.

סיירתי במקום ביום רביעי י"ד מרחשוון תשס"ט (12/11/08) עם מר חיים, הנדסאי בניין, ובידי סיכום הסיור.

לאחר מספר ימים פנו התובעים שנית בטענה שבבית הנתבעים ממשיכות עבודות כרגיל שלא בהתאם לסיכום, וכי הם חוששים שייקבעו עובדות בשטח שיהיה בלתי אפשרי לשנותם אחרי דין התורה. התובעים אמרו לי שבכוונתם לפנות לעירייה, כיוון שהנתבעים בונים שלא כדין. אני אישרתי לתובעים לפנות לעירייה, משתי סיבות:

ראשית, הנתבעים טענו בדיון שבידיהם כל האישורים הנדרשים, ואם כך לא צריכה להיות כל בעיה בפנייה לעירייה.

שנית, אם באמת קיימת חריגה מצידם של הנתבעים, הרי שלענ"ד אין כל בעיה הלכתית להתלונן על כך בעירייה, והדברים יוכחו בהמשך.

התובעים אמנם פנו לעירייה וכעת נפתחו הליכים מצד העירייה לברור העניין. כיוון שעדיין עמדת העירייה אינה ברורה, לא ניתן להתדיין במקביל בשתי מערכות: מערכת מוניציפאלית, ומערכת משפטית – הלכתית. לפיכך, אני משהה את הדיון ההלכתי בתביעת התובעים עד סיום כל ההליכים מצד העירייה, לאחר מכן נוכל להמשיך בדיון על פי חתימת הצדדים על שטר הבוררות.

דיון הלכתי

במהלך ההתדיינות בין הצדדים עלה הטיעון שקיימת בעיה הלכתית לפנות לעירייה בנושא זה, ברצוני להבהיר את עמדתי ההלכתית בנושא זה.

עביד איניש דינא לנפשיה בעזרת ערכאות

בנזקי שכנים וגם בשאר נזקים, שברור שהם נזקים גם על פי דין, הניזק יכול למנוע את הנזק על ידי הרשויות אם לדין תורה אין את כוח הכפייה הנדרש לכך. כך נוהג כל בית דין רבני הדן בענייני אישות או בדיני ממונות על פי שטר בוררות, שמאפשר אכיפה על ידי הוצאה לפועל, בדרך כלל אחרי פסיקת הדין.

גם לפני שהחל דיון אדם יכול לעשות דין לעצמו ובוודאי במקום הפסד (שולחן ערוך חושן משפט סימן ד, א). הרמ"א (שם) אוסר לכתחילה להשתמש בערכאות של גויים לצורך זה למרות שאם השתמש מה שעשה עשוי, אולם, אין זה נוגע למקרה דידן שמדובר בעירייה יהודית, ואין כאן דין שנוגע לאיסור ערכאות אלא אמצעי כפיה בלבד.

במקום שהנזק לא ברור או שיש חשש נזק, דנו הפוסקים בתשובת מהרי"ק שהובאה בבית יוסף (חושן משפט סימן קנו) שעסק בהיעזרות ב"שֹר" ללא אישור בית דין:

"מהרי"ק בשורש קצ"א האריך מאד בדינים אלו וכתב שזה שכתב הרא"ש בתשובה שאדם יכול לדור בכל מקום שירצה ואין בני העיר יכולים לעכב עליו, פשיטא שרוצה לומר שאין בני העיר יכולים לעכב עליו על פי בית דין אבל אם תגבר יד בני העיר לסגור דשא באפיה הן על ידי השר הן על ידי שום מונע, פשיטא שהרשות בידם ולא יחלוק על זה כי אם העיקש והפתלתול אשר לא ידע ולא יבין ולא הגיע להוראה עד כאן לשונו.

[בדק הבית] ודבריו תמוהים בעיני היאך יופקד זה להתגבר עליו על ידי השר ושלא על פי בית דין ואף על פי שהפריז הרב על מדותיו להתריס נגד החולק על דבריו לא בשביל זה אמנע מלכתוב הנראה לי דמלאכת שמים היא ואין משוא פנים בדבר [עד כאן]"

מחלוקת המהרי"ק והבית יוסף ממשיכה בין הפוסקים האחרונים, בשו"ת המבי"ט (ח"ג סימן ל"א) האריך לדחות את דברי המהרי"ק ופסק שלא ניתן להשתמש בשלטון כשאין יכולת לעשות זאת על פי דין, ולעומתו בשו"ת מהרשד"ם (סימן תז) הביא את דברי המהרי"ק וכתב: "מי יבא אחר המלך את אשר כבר עשוהו", מדבריו נראה שבמקום שיש קצת נזק לתושבי העיר אם אותו אדם יבוא לגור שם יכולים למנעו על ידי השר וכך כתב גם הב"ח, וגם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סימן קנ"ז).

הרמ"א (חו"מ סימן קנ"ז סעיף ז') הביא את דברי המהרי"ק להלכה, ובפתחי תשובה (שם) כתב שהרמ"א לא ראה את דברי הבית יוסף בבית הבית ויתכן ואם היה רואה לא היה חולק עליו. בכסף קדשים (שם) כתב שהבית יוסף והמהרי"ק נחלקו אם במקום שעביד איניש דינא לנפשיה ניתן להשתמש בערכאות של גויים לשם כך, שלדעת הבית יוסף לא ניתן ולדעת המהרי"ק ניתן, וכתב עוד שייתכן ואין מחלוקת ביניהם: הבית יוסף דיבר על מקרה שהאדם נמצא כבר בשטח העיר והמהרי"ק מדבר על מניעת כניסתו.

היעזרות בערכאות כאשר הנושא ממילא מסור בידם

בש"ת אבני נזר (או"ח סימן ל"ו) דן במי שיש לו בית כנסת ואדם אחר רצה לבנות עוד בית כנסת, בתגובה הלך הראשון וביקש מהשלטון שלא יתנו לו רישיון. בתשובתו הוא הביא את דברי המהרי"ק והבית יוסף, וכתב:

"כבר כתבנו דאין זה ענין לנד"ד שהדבר מסור ביד הממשלה אם יתנו אם לא יתנו. אין למשתדל שלא יתנו דין הליכה בערכאות. ומאחר שאם תגבר ידו בעצמו יכול לעשות. ה"ה אם יכול להפריע מעשה השני ע"י שיפעול שלא יתנו לו רשות רשאי. ...ואם כן בנידון דידן שהשני אינו יכול לעשות בית תפלה בלתי רשות מהממשלה. והוא מחוקי המלכות. והוא בא להשתדל להשיג רשות. כל שחבירו משתדל שלא ישיג נקרא גם כן מניעת ריוח. זה אשר נראה לענ"ד לדינא".

עולה מדברי ה"אבני נזר" במפורש שבדבר המסור לשלטון אין בעיה של איסור ערכאות או איסור "מוסר" ואין זה שייך למחלוקת הבית יוסף והמהרי"ק, הוא מסביר שם שנחלקו ביכולת למנוע אדם מלגור כשמונע מהם ריוח.

גם בנידון דידן, כל בנייה טעונה אישור של הרשות המוניציפלית זה "דבר המסור לשלטון" ולכן לא קיימת בעיה של איסור ערכאות או מוסר.

התוקף ההלכתי של תקנות העירייה

מעבר לכך בנזקי שכנים אנו מתחשבים בתקנות העיר אפילו כשהם מחמירות על דין תורה, בשו"ת בית יצחק (חו"מ סימן ע"ח) כתב שכל שיש דינא דמלכותא שעל המזיק להרחיק, הולכים אחריו וחייב להרחיק אפילו כשעל פי דין תורה אינו חייב. ובכלל בדיני שכנים מנהג המקום תופס מקום מרכזי בהלכה, ותקנות הרשות והשלטון בנושאים אלו בוודאי שהם בגדר של מנהג המקום.

כתב בספר "פתחי חושן" בהלכות נזיקין עמ' תמ"ה: "ובזמננו רוב הדברים תלויים במנהג המקום" שם מדובר על הוצאות המוטלות על שכנים, והוא הדין בסדרי בנייה.

ולכן, אין למי שפונה לרשות המוניציפאלית דין של "מוסר" כשמדובר בשלטון של עם ישראל, שכולנו בוחרים אותו, ומחובתה של הרשות המקומית לנהל את סדרי הבניה בעיר.

רציתי להוסיף שגם אם הרשות תפנה לבית המשפט האזרחי בעניין לא יהיה כאן איסור ערכאות כיוון שאיסור זה קיים רק בתביעה שבין אדם לחבירו ולא בתביעה של המדינה או הרשות נגד אזרח, תביעה זו שייכת לתחום הפלילי שאין בו כלל איסור ערכאות, ואין כאן המקום להאריך בנושא עקרוני זה.

החלטה

להקפיא את הדיון בתביעת התובעים עד לסיום הטיפול בעירייה.

בניהו ברונר

אב"ד