ירושת כספי פיצויים של הנפטר לאחר שהוציאו צו ירושה בערכאות

פד"רים כרך ה' עמ' 228-238

בענין: התובעת: א. (ע״י ב״כ הרב קולר ובהמשכו עו״ד ח. נופך מוזס).

נגד:  הנתבע: ב. (ע״י ב״כ הרב ש. צפח ועו״ד גלעדי).

הנדון: חליצה ותביעות כספיות.

תביעת אלמנה מאחי בעלה המנוח שלא השאיר זרע של קיימא שיפטרנה בחליצה. — סירובו של היבם משום שעדיין לא עברה שנה מפטירת האח. — תביעות כספיות מצד היבם והוריו בענין הירושה. — דין ירושה בכספי ביטוח. — תקנת ר״ת בנוגע לחיוב הכתובה כשמת הבעל תוך שנה ראשונה לנשואין.

מסקנות

א. 1) הוגשה עתירה מצד היבמה לחליצה והיבם לא נענה לעתירתה מתוך נימוק שעדיין לא עברה שנה מפטירת האח, לדעת הראנ״ח נימוק זה אינו בעל משקל לדחיית סידור החליצה ויש לחייבו לחלוץ מיד.

2) הגישה האשה תביעה נגד היבם למזונות בגלל סירובו לחלוץ מהנימוק הנ״ל, ביה״ד מחייב אותו בהם מיד.

ב. 1) פנו היורשים לערכאה אזרחית לחלוקת העזבון וניתן צו ירושה. ולאחר זה פונה חלק מהם לבי״ד בתביעה כנגד השאר שהצו ניתן בניגוד לדין תורה, ביה״ד אינו יזקק לעתירה זו, מכיון שפנייתם לערכאה הראשונה שנעשתה מרצונם הטוב — כמוה כויתור ומחילה גמורה לטובת כל הצדדים.

2) ערכו היורשים מודעה שהם נאלצים על הויתור, ידון ביה״ד על תוקפה של המודעה.

ג. הוציאו אחדים מן היורשים לטובתם הוצאות המשפט בקשר עם מתן צו הירושה, לא מחייבים את שאר היורשים להשתתף בהן, אעפ״י שגם הם נהנו מטיפולם, כי מכיון שהראשונים פעלו לטובת עצמם, הרי דינם כדין ״זה נהנה וזה לא חסר". וכן הדין בכל ההוצאות שאדם מוציא לעצמו וחבירו נהנה ממנו.

ד. ניהלו הצדדים משא ומתן בתביעות הדדיות והגיעו לכלל הסכם על חלקן ובחלקן השני הם עדיין שנויים במחלוקת, נשארת הזכות לכל צד להתחרט, כי מאחר שדנו על הענין בשלימותו ולא באו לידי הסכם על הכל, אין תוקף גם להסכמה החלקית.

ה. נסתפקו הפוסקים בתקנת ר״ת בנוגע לחיוב הכתובה כשהבעל נפטר תוך השנה הראשונה לנשואיהם. יש גם ספק אם התקנה נתפשטה באשכנז וספרד. מסקנת הפוסקים לעשות פשרה בדבר סכום הכתובה.

ו. כספים מביטוח חיים מתחלקים בין היורשים לפי תקנת החברה, כי בודאי סמך המבוטח על התנאים האלה ולא חל בזה דין ירושה.

פסק־דין

התובעת הינה אלמנתו של המנוח ג. שנהרג בתאונת־עבודה ביום ה׳ כסלו תשכ״ג כשלשה חדשים לאחר נישואיהם. המנוח לא השאיר אחריו זרע של קיימא והאלמנה זקוקה לחליצה מאח המנוח־הנתבע בתיק זה. הנתבע לא נעתר לבקשת היבמה לסידור חליצה, ולכן הגישה תביעה למזונות. היבם מנמק סירובו לחליצה הואיל והוזמן על ידי התובעת לסידור החליצה כחדשיים מפטירת אחיו בעודם שרויים בכאב האבל, ודבר זה עורר שנאה כלפיה. עם תום שנת האבל יהיה מוכן לסידור החליצה. ביה״ד קיים מספר ישיבות להשפיע על הנתבע לקיים את מצות חליצה בהקדם ללא דחיה. אך הנתבע עמד בסירובו מתוך נימוק ניסף שהוא נתקל בהתנגדות חריפה מצד הוריו. הנתבע חויב במזונות, כי ביה״ד לא מצא עילה לדחיית החליצה, ובמיוחד שהנתבע נשוי ואב לשלשה ילדים. אמנם הנתבע העלה טענה שיהיה מוכן לגרש את אשתו ולייבם את האלמנה, אך ביה״ד לא ראה כנות בטענה זו, ואמנם במהלך הדיון הודה היבם בעצמו שהוא מחוסר החלטה (ראה פרוטיקול מיום א׳ תמוז תשכ״ד).

בתאריך כ״ח טבת תשכ״ד, הביע הנתבע הסכמתו לסידור חליצה, אך דרש מהתובעת סך חמשת אלפים לירות והרהיטים שבבית המנוח. התובעת לא הסכימה לדרישה זו מאחר שיש לה זכות לתבוע את כתובתה בסך חמישים וחמשה אלף ל״י, וכן טוענת שעבדה והשתתפה ברכישת הרהיטים. היא מוכנה לוותר 75% מכספי הפיצויים וכן תוותר על הכתובה. לכל ההצעות שהועלו להשלשת כספים בכדי להבטיח קבלת הפיצויים לטובת היבם, התנגדה התובעת מתוך נימוק שהיא מחוסרת אמצעים כספיים. בינתיים הוצא צו ירושה על ידי ביהמ״ש המחוזי לפיו זכאים הורי המנוח לקבל מחצית מעזבון המנוח מכל סוג שהוא ומחצית תקבל אלמנת המנוח. עם קבלת צו הירושה פנו ההורים והאלמנה לקרן ביטוח לפועלי בנין וסכום הפצויים חולק ביניהם בחלקים שוים. ההורים איישרו שקיבלו את חלקם בסך אלף שבע מאות ארבעים ושלש לירות, ועם קבלת הסכום לא יהיו להם תביעות כל שהן מהקרן בקשר לחברתו של בנם המנוח.

ביה״ד קיים מספר ישיבות בקשר להגדלתם והפחתתם של המזונות. הנתבע עמד על תביעתו הכספית ודרש החזרת סכום הפיצויים שקיבלה מקרן הביטוח מאחר שלפי הלכות ישראל אין האלמנה יורשת את בעלה, גם ההורים הצטרפו והגישו תביעה כספית נגד האלמנה וטוענים, שחלק הפיצויים שקבלה מקרן הביטוח לא מגיע לה, על אף הצהרתם הנ״ל, ומנמקים זאת כי בדעתם היה לקבל לעת עתה את המחצית מקרן הביטוח על ידי צו הירושה ולתבוע מהאלמנה את המחצית השניה. צורף לתיק תצהיר מעו״ד ברא״ז שטיפל בשעתו בקבלת הפיצויים, ובהצהרתו הוא מעיד ״כי מפאת מצוקתם הכספית של ההורים נאותו לקבל בהתאם לצו הירושה וזאת מבלי לפגוע בזכויות לתבוע מאלמנת בנם את הכספים שקבלה מקרן הביטוח, לא היה כל הסכם בין הורי המנוח ובין האלמנה לפיו ויתרו ההורים על המגיע להם לטובתה״.

הצדדים קבלו בקאג״ס שמוסרים כל הסכסוכים להכרעת ביה״ד.

ההורים והיבם טוענים כי המנוח בשעתו נתן הוראה בכתב לקרן־הביטוח כי הפיצויים והתוספות תשולמנה לההורים, לאחר הנישואין לא שינה את ההוראה, לפי דין התורה אין אשה יורשת את בעלה, ואשר — לכתובה טוענים כי התובעת ירדה לחייו של בנם המנוח, וכבר בחייו התיעץ עם בני המשפחה על הגשת תביעה נגדה להכריזה כמורדת שמפסידה כתובתה. לחלופין, טוענים כי תוך המשא ומתן הצהירה היבמה שמוותרת על הכתובה, האלמנה לקחה לעצמה הרהיטים וכלי הבית שנרכשו מכספי המנוח, תובעים בס״ה למעלה משבעת אלפים ל״י מאחר שהיו להם הוצאות רבות, כן על היבמה להחזיר להם דמי המזונות שקבלה לפי פסקי־הדין, כן דורשים שתוותר על מחצית הפיצויים שתקבל בעתיד מכל סוג שהוא.

היבמה מכחישה את טענות התובעים, טוענת שהשתתפה בסכום כסף לרכישת הרהיטים, החיים המשפחתיים היו תקינים, מכרה את הרהיטים בסך שבע מאות לירות מאחר שהיתה זקוקה למזונות.

ביה״ד שמע עד שהוא חבר הנהלת קרן הביטוח: העיד כי בשעתו קבע המנוח שההורים יהנו ממענק הפיצויים, בתקנות של קרן הביטוח קיים סעיף, שאם יחול שינוי במצבו האישי של המבוטח ישולם המענק לפי צו ירושה, המבוטח חתם שימלא אחרי תקנות האגודה. התשלום בוצע בהתאם לצו הירושה.

ב״כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

ב״כ ההורים והיבם מסכמים, שיש להסתמך על הצהרתו של העו״ד ברא״ז, כמו כן מסתמכים על הצהרתה של היבמה בשעת ניהול המו״מ שהיא תוותר על חלק מהפיצויים מכל סוג שהוא לטובת הייבם, לדעתם לא הכחישה שקבלו מההורים סך שבעת אלפים ל״י, לא מגיעה לה כתובה כי היתה מורדת, עליה להשתתף בהוצאות צו הירושה, פרסומים ושכ״ט עו״ד, כן עליה להחזיר הסכומים שקיבלה למזונות.

ב״כ היבמה מסכמת: אין היבמה מוותרת על סכום כל שהוא שעלולה לקבל כפיצויים ממקום עבודתו של המנוח, כן מתנגדת לדרישתם להחזרת הסכום שקבלה מקרן הביטוח, טוענת כי המנוח לא הספיק לתת הוראה לטובת היבמה אם יקרה לו אסון, כלום דרכו של התן בירחי כלולותו לחשוב על מות. אין לקבל תביעתם על החזרת סכום של שבעת אלפים ל״י מאחר ומחיר הרהיטים עלו בס״ה אלף ומאתיים ל״י. כן לא מגיע להם הוצאות צו ירושה, וכל צד נושא בהוצאותיו. בקשר להחזרת המזונות הרי שולמו על פי פסק־דין שלא הוגש עליו ערעור. האשה לא היתה מורדת ובמיוחד בענין מורדת הרי אם מת תוך י״ב חודש יש לה כתובה מן היורשים. מבקשת להוציא צו כפיה נגד היבם לחלוץ את יבמתו ולחייב בתשלום דמי הכתובה והוצאות המשפט.

אנו עומדים בפני מכלול בעיות הטעונות בירור בהלכה והן כדלהלן:

א.         אם יש לחייב את האלמנה להחזיר המזונות שקבלה מהיבם וכן אם עליה להחזיר את הרהיטים, כספי הפיצויים, והוצאות צו הירושה.

ב.         אם זכאית לקבל הכתובה מעזבון המנוח.

נתחיל בירור הבעיה בקשר להחזרת המזונות.

א. ביה״ד בשעתו לאחר שקיים ישיבות מספר ולא הצליח להשפיע על היבם שיחלוץ, חייב את היבם במזונות כי לא מצא עילה מספיקה לדחיית סידור החליצה. הטענה לדחות את החליצה עד תום שנת האבל לא היתה לה על מה להישען וראינו בטענה זו התחמקות, סחבת וגרימת עוול להיבמה, ואמנם ביה״ד ראה מראש את המצב לאשורו, כי מיד לאחר שחויב היבם במזונות, העלה בפני ביה״ד את העתירה לחייב את היבמה בסכום כסף והבטחת הפיצויים, ואז יחלוץ, בעוד שהיה יכול לטעון זאת מיד בישיבה הראשונה ולחסוך זמן והטרדות מיוחדות, ויש לציץ כאן את דברי הראנ״ח שדן בענין כזה ועי' בסי׳ ע״ח:

״יבמה נפלה לפני יבם ותובעת ממנו לחלוץ לה או ליבם והוא אומר... תמתין לו ימים או עשור מפני עגמת נפש אחיו עד מלאת שנה גם שאמו מעכבת עליו מליבם... אם שומעים לו. תשובה, דבר פשוט שכל שהיבם אומר איני רוצה. שאין שומעין לו וכופין אותו לחלוץ או ליבם ... וכ״ת היינו דוקא שאינו רוצה... אבל... ויוכל לדחותה ימים או עשור, כיון שהוא אומר שאח״כ יעשה לה כדת הנשים וכ״ש כשנותן אמתלאה לדבריו בנדון דידן, הא ודאי פשיטא שאין לחלק בכך ואיזה זמן תתן לו... ואין זה צריך לפנים...  ויש להביא ראיה לזה מהריב״ש... שהיבם כבר יש לו אשה אחרת ידעת קצת... שבענין זה כופין לחלוץ, ואין צריך לומר במלכות זה שהנושא אשה על אשתו מחייב את ראשו למלך... והדבר ברור דלא משהינן ליה עד שיטול רשות מן המלך אעפ״י שנטילת רשות מן המלך אינו דבר מסופק... ומעתה נלמוד... והוא עומד כאן לפנינו דלא משהינן כלל. וטענת עיכוב האם אינה טענה לדחות את המצוה...״

נידון הראנ״ח הוא ממש הנידון שלפנינו, ומסקנתו היא שאין לדחות החליצה אף אם היבם מבטיח לקיים מצוה זו תוך זמן מסוים, כי החובה לקיים מיד ללא שום דחיה, לאור מסקנה זו חויב היבם במזונות, וכך נפסקה ההלכה בשו״ע אהע״ז סי' ק״ס:

״עמד בדין לאחר ג׳ חדשים ותבעתו לייבם או לחלוץ ונתרצה לייבם ואירע אונס שחלה או שהוצרך לברוח מחמת ממון או מרדין חייב במזונותיה״.

ועיין בבית שמואל ס״ק ד׳:

״ואם ברח במזיד י״ל לכו״ע חייב במזונות אפילו לא התרצה לייבם, ואם לא ברח אלא נתעכב פה, אין חייב במזונות אא״כ תבעו לייבם או ליתן לה מזונות ונתרצה לייבם״.

המשמעות בדברי הב״ש שעובדת הבריחה מהווה גורם לחיוב המזונות ואילו כשנתעכב ולא ברח אינו מחויב במזונות היבמה, וכבר עמדו על מדוכה זו רבותינו הקודמים ועי׳ בישועות יעקב בסי׳ הנ״ל שהעיר על דברי הב״ש:

״ומ״ש עוד דאם נתעכב פה... אינו חייב במזונות ואני תמה ע״ז כיון דמכח קנס שאינו כונסה חייב במזונות מה נ״מ בין ברח או שהוא כאן".

דעתו של ישועות יעקב מבוססת על הסברא שעצם עיכוב הייבום או החליצה מהוה גורם לחיוב המזונות, ומה לנו אם ברח או נמצא כאן, תהיה הסיבה אשר תהיה, הרי היבם מורד מייבום ומחליצה ומעגן את היבמה. ועיי' בבית מאיר שמפרש את דברי הב״ש ומגיע למסקנה:

״נראה לפענ״ד... דבמרדן שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ אפילו לא ברח והוא כאן, מיד שתבעתו לדין לאחר ג׳ שכופין אותו לייבם או לחלוץ חייב במזונותיה... א״כ מה שמסיים הב״ש ואם לא ברח אלא נתעכב לא קאי אדלעיל במורד... אלא בנתרצה דוקא איירי שאז פטור כ״ז שהוא כאן... אבל מורד מיד מתחייב״.

דעתו של בית מאיר כי גם בית שמואל סובר אם מורד לא לייבם ולא לחלוץ ואף אם לא ברח יש לחייבו במזונות היבמה.

לאור כל האמור לעיל הגענו להחלטה לחייב את היבם במזונות, ועיי״ש בראנ״ח שאומר בתוך דבריו:

״וכן יש לדקדק מהנימוקי בפרק החולץ גבי עמד בדין וברח דמזונות משל יבם שכתב ודוקא ברח אבל אם הוא לפנינו כופין אותו לכנוס או לפטור, דאפילו אומר המתיני לי ואחלוץ או איבם כופין אותו, דליכא למימר דהכא מיירי כגון שאומר איני ריצה לעולם אבל אומר המתינו לי... שומעין לו, דא״כ אכתי אמאי נקט ברח הא בלא ברח נמי משכחת לה דתקנו לה מזונות כגון שהוא לפנינו ודוחה אותה לזמן שאין כופין, ופשיטא דכל כה״ג ראוי לתקן לה מזונות״.

דעתו של הראנ״ח שאף, אם היו נענים לעתירת היבם לדחות הייבום או החליצה, אך דחייה זו לזמן־מה, אינה פוטרת אותי ממזונות היבמה מאחר שכבר הגיע הזמן לייבום או לחליצה אלא שמסיבת בקשת הייבם חל העיכוב, ולכן החובה עליו לתת מזונות ליבמתו. וכן הגיע למסקנה הערוך השלחן בסי׳ ק״ס:

״ואם אינו רוצה לייבם ולחלוץ תתבענו לדין ויצוו לו לחלוץ או לייבם ואם לא יציית דינא יתנו לה מזונות״.

אכן יש להבהיר עוד נקודה, כי יתכן שכל המבואר לעיל הוא רק אם היבם עומד לייבם וחיוב המזונות חל עליו כדין הגיע הזמן בארוסה שיש לה מזונות, אבל אם כל החיוב אינו אלא מטעם קנס הרי הדבר משולל הבנה שמצד אחד נענים לעתירתו לדחיית החליצה לזמן מה ומאידך מטילים עליו קנס לתת מזונות ומה טעם לקנס זה, וכאמור לעיל הרי הראנ״ח מדייק מהנימוקי יוסף שגם אילו נענים לדחיית הייבום או החליצה, חל עליו מיד חיוב המזונות. אכן יתכן דיוקו של הראנ״ח אם חיוב המזונות מבוסם על הדין של הגעת זמן כמו במזונות־ארוסה, אבל לדעת הפוסקים שמזונות מטעם קנס הרי אין טעם להטיל עליו קנס, ועיי׳ בערוך השלחן סי' הנ״ל סעיף ו':

״ודבר פשוט הוא שאם עמד בדין ולא הבטיח לא לייבם ולא לחלוץ ומדחה אותה מדחי אל דחי שכופין אותו במזונות ובעוד דברים עד שיפטרנה״.

אם נדייק הרי נזהר בעל ערוך השלחן בלשונו וכתב שאינו מבטיח ודוחה אותה מדחי אל דחי, והרי דוקא כשדוחה אתה מדחי אל דחי אבל אם מבטיח לחלוץ עם תום שנת האבל, יתכן שנענים לבקשתו ואין לחייבו במזונות.

כאמור לעיל ביה״ד קיים ישיבות מספר להשפיע על היבם בטוב ובהסכמתו המלאה לחלוץ ליבמתו, ואמנם לא חויב היבם במזונות כל עוד שהיו סיכויים לקבל את הסכמתו לחליצה, אך הוא עמד בעקשנותו, וביה״ד לא ראה כנות בדחייתו, מאחר שהעלה הצעות רחוקות לכת, שרצונו לייבם על אף שהנו נשוי ואב לשלשה ילדים, הוא מוכן לגרש את אשתו ולייבם את יבמתו, גם בזאת לא ראינו כנות כי הרי ביצוע הדבר קשור בהסכמת אשתו, ואכן הרי תוך הדיונים, היבם בעצמו הצהיר שהוא מחוסר החלטה, לכן הגענו למסקנה שדחיית סידור החליצה אין לה משענת בהלכה והוטל על היבם לשלם מזונות ליבמתו, וטענתו ותביעתו לחייב את היבמה להחזיר את סכום המזונות שקבלה בעבר, אין לה נימוק הלכתי כי היבם בעצמו היה הגורם לכך.

ב. אשר לטענת ההורים לחייב את היבמה להחזיר את הפיצויים שקבלה על חלקה מקרן ביטוח לפועלי בנין בהתאם לצו הירושה, הם מנמקים את התביעה הואיל ובשעתו כשנתקבל בנם המנוח כחבר בקרן, נתן הוראה לתת את המענק להורים וגם לאחר שחל שינוי במצבו האישי לא מצא לנחוץ להורות שגם האשה שלו תהנה מהמענק, אם המנוח יודעת גם לספר שבנה הבטיח לה שכל זמן שהוא יחיה לא ישנה את הרישום, לעומתה משיבה באת כחה של היבמה כי המנוח ביטח את חייו לזכות הוריו בהיותו רווק, וברור שלא סיפק בידו תוך הזמן הקצר שבין נשואיו ובין מותו הטרגי לתקן את פוליסת הביטוח, כלום דרכו של חתן בירחי כלולותיו הראשונים לחשוב על מוות ? ביה״ד שמע עדותו של מר רוזנברג, חבר ההנהלה מקרן הביטוח, וגם צירף לתיק תקנות מודפסות של קרן הביטוח, ובפרק ו׳ קיים סעיף שאם חלו שינויים במצב האישות של החבר מתאריך מנוי הנהנה עד מותו, ישולם המענק רק עפ״י צו הירושה, ובהתאם לסעיף זה שולם המענק לפי צו הירושה, מר רוזנברג מעיד כי כל חבר המבוטח חותם שימלא אחרי תקנות האגודה, וידע המנוח מראש שאם יחול שינוי במצבו האישי ישולם המענק לפי צו הירושה. ואם נצא מתוך הנחה שהמבוטח ידע מתקנות הקרן, הרי לא היה צורך לצוות על מתן מענק גם לאשתו מאחר שההוראה המתבקשת ניתנה מאליה, ומה גם שמתקבלת על הדעת תשובת באת כח היבמה: כלום חתן בירחי כלולותיו הראשונים חושב על מענק לאשתו לאחר מותו.

ג.          אכן יש לציין כי ההורים העלו טענה כי מהלכות ישראל הם היורשים היחידים של בנם המנוח, ואם הדבר נמסר לשיפוט בית הדין הרבני, הרי אין האשה יורשת לפי הדין, והבעיה המחכה לפתרון היא אם טענה זו היא בעלת משקל בכדי לחייבה החזרת כל הסכום להורים. התשובה על כך היא ברורה, אילו נמסר הענין מראש להכרעת ביה״ד ולשיקולו היחידי מבלי להקדים צו ירושה מערכאה אחרת, הרי אז היתה עלינו החובה להתעמק ולהרחיב את הדיבור בפירוש הסעיף ו׳ בתקנות שהמענק ישולם עפ״י צו ירושה, כי אמנם יתכן שהמנוח התכוון לצו ירושה בהתאם להלכות דיני ישראל, ואם כי טרם נחליט שמענק פיצויים כגון אלו דינו כמו ירושה העוברת ישירות מהמוריש ליורשיו וכי זכותה של האשה מוגבלת ביחס ליתר היורשים, אך פטורים אנו במקרה דנן לברר וללבן שאלה זו, כי מאחר שהוצא צו ירושה לפי בקשתם הם, הרי לא יהיה הוגן לזכות בשני שולחנות, ואם כי אין עיננו צרה בכך, נראה לנו כי זה בניגוד להלכה, כי הרי ידעו מראש שצו הירושה יעניק מחצית מהעזבון לאלמנה ומשום מה לא ביקשו פשרה בבית הדין והזדרזו להוציא צו ירושה, ברור על כן שויתרו מחצית מהעזבון לטובת האלמנה, והטענה שמצוקתם הכספית גרמה לכך, אין לה על מה להתבסס, כי היו יכולים להחיש את הדיון בבית הדין ולהגיע לכלל פשרה בכל הענינים הכספיים, והתצהיר של העו״ד ברא״ז שאמנם ב״כ התובעת לא התנגדה לצרף לתיק, אך הצהרה זו אינה בעלת משקל מאחר שחסרים בה כל דיני מודעא, וגם חתימה על ידי אחד, ועיי׳ ברמב״ן ב״ב ל״ט ובריב״ש רל״ב ובערוך השולחן חו״מ סי׳ ר״ה סעיף ד׳ ובשו״ת ברית יעקב אהע״ז נ״ה. לכן אין ביה״ד רואה מקום בהלכה לשלול מהיבמה את הזכויות שהעניקו לה לפי צו הירושה, וזה ג״כ ברור אף שלא היה קנין לפי דיני ההקנאה, אבל כיון שידעו מראש שעם צו זה מפסידים מחצית מהעזבון והאלמנה תקבל המחצית וצו זה הנו החלטי, הרי היתה גמירת דעת ומחילה על כל סכום שהיא תקבל מקרן הביטוח.

זאת ועוד, הרי היבמה תובעת כתובה בסך חמישים וחמשה אלף ל״י, ואם דנים בענין ירושה לפי דיני ישראל למה לא לדון גם ענין הכתובה לפי דיני ישראל, וטענה זו כאילו שכבר ויתרה על הכתובה, יש לראותה כאלו אוחזין את החבל בשני ראשין, אם עומדים בהתדיינות לפני החליצה וכל ההצעות הקודמות היו בחינת משא ומתן להחיש את החליצה, הרי שכל עוד לא הגיעו לכלל החלטה אין לחייב את אחד הצדדים שיעמוד בהצעתו, ואכן היתה הצעה על ויתור הכתובה על מנת שהיבם יחלוץ את היבמה מיד כבקשתה, אבל היבם דרש ערבויות כספיות שהיבמה לא היתה יכולה לעמוד בהן ולא הסכימה לדרישתו, וכל המשא ומתן לא היה בר קיימא. הרי אין לחייב צד אחד לטובת צד השני, ועיי׳ בשער־המשפט סי׳ כ״ב ס״ק ה׳:

״ולפ״ז יצא לנו מזה דבר חדש בשני בע״ד המתווכחים זה עם זה והתובע רוצה לוותר לו מקצת התביעה והנתבע רוצה יותר ולא נגמר הדבר ביניהם אף במחילת ממון לא מהני... כ״ז שלא נגמר הענין ביניהם לא הוי מחילתו מחילה ויכול לחזור בו...״

פירוש הדבר שאנו מתיחסים לכל הענין בכללו ובשלימותו, וכל עוד שלא הגיעו לכלל הסכם על כל הדברים השנויים במחלוקת, אף שעל חלק מהם אין ביניהם מחלוקת, אבל כיון שלא הגיעו לכלל הסכמה מליאה לכל הפרטים, ממילא נשארת זכות לכל אחד להתחרט ולחזור גם מהחלק שעליו כבר הגיעו לכלל הסכם.

ברור הדבר כי בנדוננו אף שהיבמה הצהירה שמוותרת על כתובתה, אבל כיון שהיבם סירב לתת החליצה והעמיד דרישות ביחס לקבלת הפיצויים שהיבמה לדבריה לא יכלה לעמוד בהם, מזכותה להתחרט ולתבוע כתובתה.

יתר על כן, הרי יש אומדנא גלויה שכל מטרת הויתור על הכתובה היא בכדי להחיש את סידור החליצה, ומכיון שהחליצה נדחתה והתחילו להתדיין מחדש, הרי לא הושגה המטרה ומחילת הכתובה בטילה מאליה. ועיי׳ בנוב״י חו״מ מה״ת סי׳ ל״ב:

״מה ששאל... שהאשה מחלה לבעלה כתובתה קודם הגט ועכשיו היא חוזרת בה... אך לפי מה שפסקתי שהגט פסול וצריכה גט מחדש פשיטא שהיא מחילה בטעות שהרי כל עיקר המחילה היתה כדי שיגרשה״.

ד.        אכן יש לנגוע בנקודה ביחס לחיוב הכתובה, כי מאחר שנפטר כשלשה חדשים לאחר הנישואין, הרי יש דעות בין הפוסקים שאם נעדר תוך השנה לא מגיעה לאלמנה כל הכתובה.

ועיין בשו״ע אהע״ז סי' נ״ג סעיף ד׳:

״עוד תיקן ר״ת וחכמי צרפת שאף אם נתן האב נדוניא אם מתה האשה או האיש תוך שנה הראשונה בלא זרע קיימא חוזר הכל לאב או ליורשי המת״.

ועיי׳ בח״מ ס״ק ט״ו:

״או האיש. כבר כתבתי דבתש' מהרי״ל סי׳ פ׳ נסתפק אם התקנה היתה גם על האיש שמת תוך שנה אם האשה גובה כתובתה מן הנדן שנתן לו אביו, ומסיק שם דלא ברירה ליה התקנה וכל זמן שלא יברר לא עבדינן עובדא לאפוקי כתובה ומביא... שבמרדכי ובתשו׳ מימון כתבו על כל איש ואשה״.

ועיי' בבית שמואל ס״ק ט״ז:

״יש לספק אם תקנו להפקיע הכתובה או דילמא מאחר שהפקיעו ירושת הבעל מכ״ש כתובה... אם מת בנו היא נפלה לפני בנו השני לייבם מ״מ מחמת התקנה הנ״ל זכה האב ומחזירין לו הכל... ואם הניח הרבה בודאי אין לה זכות ליטול יותר מכתובה אבל סך הכתובה תטול ואם עולה החצי לשיעור הכתובה ותוספת כתובה תטול גם תוספת כתובה״.

לאור הלכה הנ״ל, הרי יש לדון אם מגיע להאלמנה כתובה תוך השנה הראשונה.

אמנם קיימות תקנות שונות, לדעת המהרי״ל ספק הוא אם יש להפקיע את זכות האשה לגביית הכתובה, ואילו דעתו של המהרי״ק נוטה שאם נשארו הרבה נכסים גובה הכתובה והתוספת אם הסכום הוא בשיעור של חצי הנכסים.

ועיי׳ בחתם סופר אהע״ז סי׳ קי״ז:

״מי שנשא אשה חנם אין כסף והוא היה לו אשר חננו השי״ת מיגיע כפו... ואירע שמת בשנה הראשונה בלי זש״ק ויורשי הבעל רוצים לשלחה ערטילאי כי לא הכניסה לו כלום והרב השואל טען בעדה ב׳ טענות, כיון שלא היה להחתן ממון מיורשין כ״א מיגיע כפו אין כאן תקנת שו״ם... שנית הא... דאין לה כתובה היינו אם הכניסה לו דבר ונוטלת נדוניא... אבל הכניסה ערטילאי לא ס״ד שתצא בת ישראל בלא כתובה... ומ״מ בנדון שלפנינו... אין ראוי להפסיד כתובה דאורייתא״.

הנדון של הח״ס הוא שבתנאים אחרונים נכתבו אם ימות בשנה הראשונה בלי זש״ק תקח מה שהכניסה לו בלי כתובה ותוס', ועקב זה רצו יורשי הבעל לשלחה ערטילאית, בכל זאת הגיע למסקנה כיון דלא הביא מבית אביו כלל אין ראוי להפסיד כתובה דאורייתא, והח״ס מסתמך על דברי בית מאיר שלא ראוי לכתוב התנאי של שנה־ראשונה במקרה שהנכסים של החתן אינם של האב, ואף שהנדון היה שכן נכתב התנאי, דעתו של החת״ס שאין ראוי להפסידה כתובה דאורייתא, וכן מסיק הח״ס בנוגע להשאר, אם יש ממה שסיגל והרויח אחר החתונה נותן לה כל ההתחייבות ואם לאו נוציא מהיורשים, ומסיים שם כנרלענ״ד עפ״י קרוב לדין תורה. חידושו של הח״ס בנדון זה הוא שעל אף התנאי בתנאים האחרונים גובה האשה עיקר הכתובה ולפעמים גם יתר החיובים.

תקנות הנ״ל לא נתפשטו בכל המקומות כי יסודה שיל התקנה היתה באשכנז, ואילו בספרד ובעוד מקומות לא נתקבלה התקנה, ועיי׳ בכנה״ג אהע״ז סי׳ קי״ח שהאריך והביא הרבה פוסקים שעוסקים בנדון זה.

ועיי׳ בבנימין זאב דיני כתובה סי׳ ס׳:

״והחרם הזה לא תקנו ר״ת אלא סמוך לגליל צרפת ובמדינות ההם ולא נתפשט בגלילות הללו וכן נראה בהדיא מלשון התקנה.. והרב רבינו ישעי׳ מטראני ופוסקים אחרים אשר היו אחרי ר״ת לא זכרו תקנה זו כלל בספריהם... וי״א כי בסוף ימיו חזר בו ר״ת... ומצי הבעל למימר קים לי כיש אומרים... בספר האגודה פסק נערה ... שנעשה תקנת... ונפטר בעולמו הן האיש והן האשה בתוך שנתיים בלא זרע של קיימא שיחזירו חצי הנדוניא ליורשי הנותן״.

התשובה הנ״ל כתובה באריכות ולא הגיעה למסקנה ברורה ביחס לתקנת ר״ת, והמשמעות בדבריו שיש לעשות פשרה כמו שמובא בספר האגודה, ובהרבה מקומות נהגו כפי תקנות טלטולא, ועיי׳ בשו״ע אהע״ז סי׳ קי״ח סעיף א' ובח״מ ובבית שמואל:

״תקנת טלטולא היתה שאם כתובתה מרובה מחצי הנכסים אין לה אלא חצי הנכסים והחצי האחר ליורשים״.

בנדוננו אם היינו מחלקים את הירושה לפי דיני ישראל, הרי ברור שלא היינו שוללים את זכותה של האשה בגביית הכתובה, ואף אם לא היתה מקבלת את כל הסכום וגם מחצית מהסכום לא היה ממה לגבות, אבל מעל לכל ספק שהיינו מזכים אותה בחלק מהכתובה בתורת פשרה. היינו צריכים עוד לברר אם כתובה נגבית מכספי פיצויים, באשר לכאורה דינם כראוי שאין כתובה נגבית מהם, ועיי' בשו״ע אהע״ז סי׳ ק׳ ובאר היטב שם. אבל אין לנו צורך בבירור בעיה זו בהיות שכל הכתוב לעיל ביחס לגביית הכתובה היא רק להפיס דעתם של התובעים שזכותה של האשה בגביית הכתובה נשארה בתוקף ואין לשלחה ערטילאית כביטויו של הח״ס, אך בעיקר נפתרה השאלה לאחר שנעשה צו ירושה שמחצית העזבון מגיע לאלמנה הרי מזכותה היה לגבות חלק זה, וכאמור לעיל הרי מרצונם ויתרו על כך, לכן אין לחייב את האלמנה להחזיר מחצית הפיצויים שקבלה מקרן הביטוח לפועלי בנין.

ה.         ואשר לפיצויים שעתידה לקבל ממקום עבודתו של בעלה המנוח, שהתובעים דורשים מחצית מהסכום שהיא תקבל, אין ביה״ד רואה מקום להתערבותו שיפסוק בנידון זה, מאחר שההורים כבר הצטיידו בצו ירושה לפיו יקבלו מחצית העזבון מכל סוג שהוא, וכפי שניתן להבין מפנייתם אלינו, אינם יכולים לקבל את מחצית הפיצויים לפי צו זה באשר כל הסכום מיועד אך ורק לאלמנה, היות שתנאי הביטוח הם רק לטובת האלמנה ולזכותה הבלעדית ועל מנת כן נערך חוזה הביטוח על ידי המנוח ופיצויים כאלה אינם נכללים בעזבון המנוח. לפי הנחה זו הרי אין ביה״ד יכול לשנות את הנעשה מראש לטובת האלמנה. וכבר נשאלה שאלה זו להגרי״א הרצוג זצ״ל הרב הראשי לישראל, ועיי׳ בחוברת קול תורה שנת תשט״ו סיון־תמוז שהגיע למסקנה שאין דין ירושה בכספי ביטוח:

״נראה שבדבר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה דוגמת כופר לא שייך דין ירושה... אבל בדבר שכזה אין היורשים זוכים מהאב הואיל והאב לא יכול לזכות בו בחייו... וברור שדעתו ורצונו היה להבטיח את הנפשות התלויות בו שלא ישארו בלי יסוד פרנסה״.

לאור האמור, אין ביה״ד נזקק לדון ולחייב את היבמה לוותר על מחצית הפיצויים. אמנם מזכותם של התובעים להוכיח את תנאי הביטוח אם היתה הוראה להעניק חלק מפיצויים גם להורים, ואז בודאי יזכו בהתאם להוראות.

ו. ואשר לתביעת ההורים הוצאות צו הירושה ושכ״ט עו״ד, נראה לנו שתביעה זו אין לה יסוד מכמה וכמה טעמים. ההורים עשו על דעת עצמם מבלי להודיע לאלמנה שהדבר קשור בהוצאות כספיות, יתכן מאד שהיו מגיעים לידי פשרה לחלוקת הפיצויים ולא היו זקוקים לצו הירושה כלל וכלל, ואם עשו זאת על דעת עצמם בכדי לקבל את מחצית הפיצויים, הרי הם הנהנים מתוצאות אלו, ואם כי האלמנה גם כן קבלה את חלקה ונהנתה באותה המדה, אבל במקרה כזה יש לנהוג לפי ההלכה שזה נהנה וזה לא חסר.

ועיי׳ בהרי בשמים סי׳ מ״ב שדן מאלה מעין זו:

״ראובן תבע משמעון... וכבר באו בפלילים... ושמעון הניח המעות בהדעפאזיטענאמט ולאחר שזכה ראובן בערכאותיהם עשו מרצונם כתב ביניהם באלה ושבועה להתפשר ... ויצא פס״ד מאת הרב המפשר ... שראובן יקבל רק סך ...והמותר מחויב להחזיר לשמעון... והוא תובע משמעון חלק מהוצאות ממה שקבלה השתדלות למהר גביית המעות מהדעפאזיט ויתן לו שמעון כפי העולה על חלקו אחרי שגם הוא נהנה שמקבל מעותיו קודם... ושמעון טוען... מי בקש זאת מידו לעשות הוצאה על זה... וגם מה שהוציא המה לטובתו ואין עליו לסייע... הנה כיון שגם בשביל ממונו בלבד היה צריך להוצאות הללו הלא מבואר בחו״מ סי׳ רס״ד סעיף ד׳״.

המסקנה היא כיון שהתובע היה צריך להוציא הוצאות כספיות בשבילו הוא, ואף שהשני נהנה על ידו, אינו מחויב לתת השתתפות כיון שהכוונה הראשונה היתה להציל את שלו ולא התכוון להציל את חלק חבירו כלל וכלל.

וכך נפסקה ההלכה הנ״ל:

״שנים שנתפסו והוציא האחד הוצאות... ואם לא יצא השני רק ע״י השתדלות האחר... חייב ליתן לו כפי מה שנהנה... ואם נראה לבי״ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו דאפילו בשבילו לבד היה צריך לכל ההוצאות אלו אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר... ונ״ל דוקא שירד תחילה להציל שלו אלא שהציל ג״כ של חבירו עמו אבל אם ירד על דעת שניהם חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חבירו״.

בנידוננו נראה ברור שההורים עשו צו ירושה לטובת עצמם, מבלי לקחת בחשבון את חלקה של האלמנה, אדרבה רצונם המה לשלול מהאלמנה את קבלת חלקה בפיצויים, וזאת יש לראות מתביעתם על החזרת הפיצויים שהאלמנה כבר קיבלה. לדבריהם אם היתה להם אפשרות לעכב את ביצוע התשלום להאלמנה היו עושים זאת, אלא מאחר שלא היה להם דרך אחרת לכן לא עיכבו את האלמנה לקבל את חלקה מקרן ביטוח, ומכיון שעשו הכל רק לטובתם הרי דינה כדין זה נהנה וזה לא חסר.

אשר לתביעה על החזרת הרהיטים, אין ביה״ד נעתר לבקשה זו  מאותו הטעם האמור, כיון שהאלמנה כבר זכתה בצו הירושה מחצית העזבון מכל סוג שהוא, ומלבד זאת הרי  מזכותה לגבות מהרהיטים חלק מהכתובה, ולכן הצדדים זוכים ברהיטים בחלקים שוים.

אכן עלינו לברר טענת האלמנה שמכרה את הרהיטים לצורך מזונות ולדבריה לא נשאר בידה סכום כל שהוא, והיות שיש הכחשות בין הצדדים על הסכומים שנרכשו ונמכרו הרהיטים, לכן מזכותם להוכיח זאת על ידי הוכחות שבידם, אך זה לא יעכב את סידור החליצה.

ועל היבם לקיים מצות חליצה מיד ובהקדם האפשרי ללא דחיה כל שהיא, ולוא השכיל לעשות זאת בעבר כשהוגשה בראשונ העתירה לסידור החליצה, היה מונע התדיינות ומריבות ללא תועלת, והיה גורם גם נחת רוח לאחיו המנוח ועושה חסד עם החיים והמתים ולהרנין את לב האלמנה הצעירה.

ניתן ביום כ״א מרחשון תשכ״ה.