תביעה למנוע יבוא בשר

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 205-נו כרך ד עמ' רלא-רלח

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.  

פס״ד בתביעה לזכויות שחיטה בבית מטבחיים בארגנטינה

נושא הדיון

התובע מבקש לאסור על הרבנות הראשית לישראל ועל יבואן בשר לייבא לארץ בשר שנשחט בבית מטבחיים בארגנטינה בתור בשר כשר מטעם הרבנות הראשית, בטרם יגיעו אתו להסכם, מכיון שלטענתו יש לו זכות באותו בית מטבחיים כספק בהמות לשחיטה כשרה, שממנו מתעלמים הנתבעים. לטענתו, היבואן הנתבע קנה בשר במשחטה זו בשנים האחרונות, מאז שהתחילה ההפרטה ליבוא הבשר, באמצעות התובע, ולאחרונה הגיע היבואן הנתבע להסבם עם הגויים המקומיים מאחורי גבו, וזה גרם לו נזק גדול בייקור הבשר.

הנתבע היבואן משיב שאינו חייב לתובע עבור זכויותיו משום שנכנס למפעל רק אחרי שהמשחטה הודיעה לו בכתב ובע״פ שהמשחטה החליטה לסיים את הקשרים עם יבואן קודם שפעל במקום - ביחד עם התובע - שהשקיע בבניית מיתקן הכשרה במקום, והיא מתחייבת לפעול עם הנתבע, וע״פ הנחיות הכשרות שיתנו לה. הוא טוען שלמרות זאת הגיע להסכם עם היבואן הקודם תמורת תשלום מסויים, ומכיון שהתובע עבד כשותף עם אותו יבואן, אין הוא חייב עוד לשלם גם לתובע. הוא טוען שבאחד הימים כשרצה להכנס למקום ראה כיצד לא מאפשרים לתובע להכנס לשם. הוא טוען שהתובע גרם לו נזק גדול ע״י התביעה שלו.

התובע משיב שההודעה מהמשחטה שאותה מציג הנתבע, לא יצאה ממנהל המשחטה אלא מאחד העובדים שלה, והיא אינה נכונה עובדתית. לטענתו הזכויות של היבואן שהשקיע במתקן ההכשרה עדיין בתוקף, וגם זכויותיו כמתווך בשר וכקבלן שחיטה במקום עדיין בתוקף. לטענתו אמנם הוא והיבואן עובדים ביחד, אך לכל אחד מהם זכויות נפרדות, ליבואן יש זכויות במתקן ההמלחה, ולו יש זכויות כקבלן שחיטה.

התובע מבקש לאסור את הבשר שנשחט באותה משחטה ע״י היבואן הנתבע בגלל חדר״ג ובגלל שדינו כעני המהפך בחררה ודין מערופיה. ב״כ הנתבע משיב שמכיון שאין לתובע הסכפ בכתב על זכויותיו כקבלן שחיטה אין בזה דין מערופיה, והוא מסתמך על דברי האחרונים בזה. לטענתו התובע עצמו רצה לקחת את זכויות השחיטה האחרונה מידי הנתבע אחרי שידע שהוא זה שארגן את השחיטה, הרי שדינו כמי שרצה ליטול מהעני המהפך בחררה, וע״כ אין לו זכות תביעה נגדית מדין עני המהפך בחררה, והוא מסתמך בזה על דברי האחרונים בזה.

פס״ד

א. מכיון שאין לתובע הסכם בכתב בדבר זכויות שהוא טוען להן, אי אפשר לפסוק איסור על הבשר שנשחט שם, ואי אפשר לחייב כסף את הנתבע.

ב. למרות זאת, כפשרה ומתוך תקוה לשלום בעתיד, על היבואן הנתבע לפצות את התובע בסכום מסוים.

השאלה לדיון

האם יש לספק בהמות לשחיטה כשרה זכות שאסור לאחרים לקחתה.

תשובה

א. האם מותר לקנות מספק שהיה מספק לסוחר אחר?

בשו״ת הרשב״א שהובא בב״י חו״מ סי׳קנו נשאל הרשב״א אודות חייט אחד שהיה רגיל אצל עירוני אחד מכמה שנים שהוא לבדו עושה מלאכה, ובא חייט אחר ורצה להכניס עצמו עם העירוני הזה לעשות מלאכתו בזול יותר, והראשון מתרעם עליו, והשיב הרשב״א שאין בי״ד מעמידין מידו אבל מסתברא שמוחין בידו וגוערין בו.

וברמ״א בשו״ע חו״מ סי׳ קנו סעי׳ ה פסק:

"אדם שיש לו עבודת כפיים מערופיה, יש מקומות שדנים שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובדי כוכבים ההוא, ויש מקומות שאין דנים, ויש מתירים לישראל אחר לילך לעכו״ם ההוא ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מניה, דנכסי עוכדי כוכבים הם כהפקר וכל הקודם זכה, ויש אוסרים, ואפי׳ ישראל שעושה מלאכה אצל עכו״ם ורגיל בכך, אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה, ואם רוצה לעשותו גוערים בו, מיהו אם עבר ועשה אין מוציאין מידו".

ועי׳ פד״ר ח״ג עמ׳ 336 וח״ח עמ׳ 82 ועמ׳ 227, ואבן המשפט סי׳ כו ומשפטיך שיויתי ח״ג עמ׳ עח.

והנה דבר פשוט וברור הוא שזכות קבלן שחיטה היא ככל זכות אחרת שאסור לנשל את בעליה מאותה זכות. אך לא כן בנידון שלפנינו, מכיון שלתובע אין הוכחות כתובות על זכותו, אי אפשר לאסור את הבשר שנשחט במקום אלא מכח הודאתו של הנתבע שאכן התובע היה קבלן שחיטה במקום, ולטענתו זכות זו לא היתה קיימת לו עוד בטרם שהתקשר הנתבע עם המפעל לצורך שחיטה זו.

אמנם כיון שלפי טענתו של התובע נגרמו לו הפסדים ע״י ההתקשרות של הנתבע עם הגויים, בכך שהמחיר התייקר גם עבורו, יש לדון עפ״י טענתו מצד גרמא בניזקין שחייבים לצי״ש. ועוד יש לדון שמכאן ולהבא אין לנתבע לשחוט במקום מבלי להגיע להסכם עם התובע.

ונראה לפשר ולחייב את הנתבעים בפיצוי בסך מסויים, וזה יהיה גם המודד להסכמים בעתיד, ושלו׳ על ישראל.

הרב אברהם דוב לוין.

ב. דיני חזקות ומערופיא

כתב המרדכי סי׳ תקטו:

"יש מקומות שדנין דין מערופיא וכן ראיתי בתשובת רבינו יוסף טוב עלם, ומדמי ליה לדגים דייהבי סיירא, ויש מקומות שאין דנין ומתירין לישראל לילך למערופיא של חבירו ולהלוות לו ולשחדו ולאפוקי מיניה דאין כאן גזל דנכסי עובד כוכבים אנס הן הפקר וכל הקודם בהם זכה. ופירוש מערופיא היינו דרגיל בו באותו השר ויניקתו ומחיתו תדיר הוא ממנו, דביאור לשון מערופיא לשון יערפו טל ויערוף כמטר לקחי. ול״נ דהוא לשון מכיר בערבית".

ובמרדכי ב״מ סי׳ תמה כתב שכל היכא שיכול להשתכר במקום אחר אין מעכבין עליו ונקרא רשע, א״כ אסור לישראל להעביר מחבירו מערופיא שלו, דהא לווין עובדי כוכבים איכא טובא ודמי למקח וממכר שיכול לקנות במקום אחר, וראיה מפרק לא יחפור אי אתי בר מבואה גבי ואוקי ריחיא מצי מעכב, ודמי נמי למרחיקים מצודת הדג. ור״ת התיר משום דאמר בחזקת הבתים נכסי כנענים וכו׳. ומ״מ נראה דאי עבר נקרא רשע, דמ״ש מצודת הדג והפקר ואפ״ה מרחיקין ה״נ לא שנא, וכן הורה ר״י בשמו לאסור.

וכתב הרש״ל בסי׳ לו דיש לדקדק בדברי המרדכי:

"מדכתב יש מקומות ש״אין דנין״ ו״מתירין״ דהיינו תרי בבי, מכלל דיש מקומות נוהגין לאסור ולדון עליו, וכן משמע לישנא דדנים אפילו ״להוציא מידו״ ועוד דכתב אח״כ דיש מקומות שאין דנין מפני שאין כאן גזלן מכלל דיש מקומות שדנין עליו ומדמין אותו לגזלן, כלומר להוציאו מידו, אלמא שאיכא מקומות שדנין דין המהפך בחררה ובא אחר ונטלה שמוציאין מידו, זה אינו, דאפילו לאותן מקומות שדנין היינו טעמא שמדמין למצודות דגים והתם היינו טעמא מפני שירד לתוך אומנות של חבירו דמצי מעכב, וא״כ גוי הרגיל לילך אצל יהודי אחר בין בהלואה בין במו״מ והוא מערופיא שלו והלך זה היהודי ופייס את הגוי עד שיתפייס לישא וליתן עמו א״כ המקומות שדנין עליו סברי שפיר דדמיא לדגים דייהבי סיירא ופרש״י שנתנו עין בהביטם להיות נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות, הלכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בתוכו בטוח בו שילכדנו דה״ל כמאן דמטה לידיה דמיא ונמצא חבירו מזיקו ע״כ מרחיקים מצודת הדגים, א״כ האי גוי נמי הרגיל אצלו הוי כאילו מזומן בידו ודמי לדגים או לעני הנוקף בראש הזית דסמכא דעתיה. ובאותן מקומות שאין דנין עליו מדמין אותו להפקר ומציאה, וכמו שפסק ר״ת דגבי הפקר ומציאה אין שייך בו דין מהפך בחררה ואינו דומה לדגים דמזומן הוא אצלו והוי כאילו לבדו משא״כ בגוי דלמא לא ישא ויתן עוד עמו. ומאחר דיש מקומות חלוקות ויש פנים לכאן ולכאן, ראוי לכתחילה לאסור עליו אבל לא לדון עליו כלל, בפרט בזמנים אלו, וכ״מ שפסק אב בית דין הזקן מורנו ר׳ קלומנוס אשר כבוד מנוחתו לעת עתה בק״ק בריסק בשבת תחכמוני, וכן בעלי תריסין אבני פז הנמצאים שם עמו וז״ל הגאון ובגלילות הללו לא מצאנו ידינו ורגלינו להיותינו דנין בדיני מערופיא".

ובשו״ת משאת בנימין סי׳ כז כתב על דברי רש״ל:

 "נראה דכל זה כתב אליבא דאותן מקומות שאין דנין דין מערופיא אבל אותן שדנים מדמין דין מערופיא לדין מצודות דגים ממש כאשר כתב הרב ז״ל, ולפיכך לפי מה שכתבנו דבעסק שהתחיל להתעסק ישראל ראשון הרגיל כ״ע מודו שיוצא בדיינין לפי זה אין לחלק בין מצודות דגים לאורדנא, דכיון שכבר התחיל ועסק באורדנא עד שנתרצה לו העכומ״ז הוי כמאן דמטי לידיה דמי ואפי׳ אותן שאין דנין דין מערופיא מודין בנידון דידן".

ולאחר שנשא ונתן בדברים כתב:

"נמצינו למדים שהצייד שאומנתו בכך לצוד דגים של הפקר ונתן עיניו בדג עד שהכיר חוריו וגם הדג מביט מזונותיו ונוהג לרוץ אל מזונו והוי כאילו לכדו וכמטו לידו דמי כדמוקי התם שאני דגים דיהבי סיירא, ואם באו אחרים ופרסו מצודתן תוך כמלא ריצת הדג ממקום הצייד הראשון מוציא מהן בדיינים וה״ה לכל דבר הפקר שאדם טורח עד שהרגיל עליו באופן שסמכא דעתיה עליו כאילו מטא לידיה דמיא, ובדבר שאומנתו בכך ובא אחר והקדימו דינא הוא כמו במצודת דגים שהראשון מוציא מהשני בדיינים, ומה״ט יש מקומות שדנין מערופיא כמו שכתב המררכי. ונראה דאפי׳ אותן מקומות שאין דנין מודו הכא, דשאני התם שמתירין לילך למערופיא של חבירו ולהלוותו ולאפוקי מיניה במידי שעדיין לא התחיל הנכרי בעסק זה עם ישראל הראשון, ומשום שהיה רגיל עמו בשאר מו״מ עד היום לא אמרינן דסמכא דעתיה לעולם דשמא לא ישא ויתן עמו עוד, ולא דמי כלל לדגים דיהבי סיירא דהתם כיון שנתן עיניו בדג הוי כאילו לכדו, משא״כ במערופיא דאע״פ שהיה רגיל אצל הנכרי במו״מ שעבר לא אמרינן שנשא עיניו למשא ועסק עתידי, אבל במו״מ שכבר התחיל הנכרי עם הראשון הרגיל עמו כ״ע מודין שדנין ומוציאין מן השני דהא דמי לצייד שנתן עיניו בדגו" ע״כ.

ובשו״ת הרשב״א ח״ג סי׳ פג וח״ו סי׳ רנט כתב:

"ראובן שהוא חייט והוא רגיל בבית עירוני אחד מכמה שנים שהוא אוהבו ועושה לו כל מלאכתו ואין אומן אחר עושה לו שום מלאכה, והעירוני נוהג לתת לראובן בשכרו שני דינרים מכל מלבוש שהוא עושה לו, עכשיו בא שמעון וגם הוא חייט ורצה להכניס עצמו באהבת העירוני הזה ואמר לעשות במלאכתו בזול מלבוש אחד בדינר, בא וקבל על שמעון שגורם לו הפסד וגוזלו בידים בכמה דרכים בזלזול השכר ושנכנס בגבולו והוא יכול להרויח כזה וכזה בכמה מקומות בעיר, אי הוי בידים או גרמא בניזקין וכעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה לאסור אבל אין דין מוציאין מידו. והשיב בכל כי הא אין בי״ד מוציאין מידו שהעכו״ם בעל מלאכה נתן מדעתו, אבל מסתברא שמוחין בידו ודמי למרחיקין מצודת הדג מן הדג, וה״נ דרגיל הוא לעשות מלאכתו ע״י זה כל שהוא צריך למלאכה זו הרי הוא כיהיב דעתו על זה וכאילו בא לידו וקרוב הוא דנוטל ממנו שכרו אע״פ שא[י]נו נוטל ממש, וההולך ומפתה את העכו״ם לעשות מלאכתו עמו כפוסק לחיותו וגוערין בו ומוחין בידו.

ובשו״ע חו״מ סי׳ קנו סעיף ה בהגה פסק הרמ״א:

"אדם שיש לו עבודת כוכבים מערופיא יש מקומות שדנים שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובד כוכבים ההוא, ויש מקומות שאין דנין, ויש מתירין לישראל אחר לילך לעכו״ם ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מיניה דנכסי העכו״ם כהפקר וכל הקודם זוכה, ויש אוסרין ואפילו ישראל שעושה מלאכה אצל עכו״ם ורגיל בכך אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה ואם רוצה לעשות גוערין בו, מיהו אם עבר ועשה אין מוציאין מידו".

ובשו״ת מהר״ם פדואה סי׳ מא כתב:

"חדשים מקרוב באו להרוס ולהשיג גבולי בעלי חנויות וגם זה הוא בכלל חרם ר״ג שהחרים על השגת גבול בשכירות הבתים מנכרים כי מה לי שכירות בית ומה לי שכירות הלואה בפרט אם המלוה הראשון יש לו כבר תנאים שהוא לבד ילוה ולא אחר ולכן הנני מודיע להם ולכל הרואין מכתבי אם ככה הם עושין צריכין כפרה לשעבר על שגגתם אולי שמעלו בחרם, והיכא שהגוי בא אצלו פשיטא דאין לקונסו כמבואר בסמ״ע סי׳ שפו אות ט ״מעשה אירע שבא עכו״ם ועשה מקח עם ישראל ליקח ממנו כך וכך מדות יין שרוף כל מדה בכך וכך ונגמר המקח ביניהן כדין התגרים שמכים כף אל כף, הלך אח״כ העכו״ם אל ישראל אחר הדר בשכונתו של ישראל הראשון ורוצה לעשות עמו ג״כ מקח ולא גילה שכבר דבר עם ישראל הראשון והיה כוונתו שאם יוזיל לו ישראל השני המקח שיקח ממנו ויניח הראשון, וישראל הראשון הרגיש בדבר שלכך הלך בבית ישראל השני ושלח אל ישראל זה ובקש ממנו שלא ימכור לו יין שרוף כי כבר עשה עמו מקח ולא השגיח ישראל השני ע״ז ועשה מקח עם העכו״ם ולקח העכו״ם היין השרוף ומכח זה לא קנה העכו״ם מישראל הראשון, נראה פשוט דאם אין ערמה בדבר לפי ראות עיני הדיינין דאין עונשין לישראל ע״ז מאחר שהעכו״ם מעצמו בא אליו ליקח ממנו יין שרוף, דאף למ״ד אסור ליקח מערופיא של חבירו היינו דוקא בעכו״ם הרגיל להיות עסק עמו וישראל השני מהדר אחר העכו״ם שישראל הראשון עסק עמו ומשדלהו לעסוק עמו״".

ובנידון דידן כיון שטרח התובע עם הנכרי ודאג שיקנה בהמות והשקיע ממיטב כשרונותיו איך לשפץ את המקום ודאג למשקיע שישקיע את הכלים הנדרשים להכשרת הבשר ומליחתו, וכיון דטרח אין ספק שאין לנתבע להיכנס שם בלי רשותו, כמ״ש מהרי״ק בשורש קלב וז״ל:

"הקשו התוס׳ על דברי ר״ח דעני המנקף בראש הזית דתנן בפרק הניזקין גיטין נט ב מה שתחתיו גזל משום דרכי שלום אע״ג דהוי מידי דהפקר התם נמי כיון שטרח בהם ונתעסק להפילם תקנו חכמים שיהיה בהם גזל מפני דרכי שלום, וכ״ש הכא דטרח טובא, וכ״כ המרדכי בשם אביאסף בפ״ג דקדושין סי׳ תקכד, וכן הא דאמר מרחיקין מצודת הדג מן הדג התם נמי טרח לתקן בה המצודות".

ועוד דבנידון דידן הוי כמו יורד לאומנתו של חבירו ושייך למימר ביה קא פסקת לחיותאי כדכתבו התוס׳ בפ״ב דב״ב וז״ל:

"והא שמעתין לא קשה אע״ג דהוי דבר של הפקר מ״מ בכמה מקומות ימצא שיוכל לפרוס מצודתו, ועוד דהכא אומנתו בכך" עכ״ל.

הרי בהדיא היכא דאומנתו בכך מצי אידך לעכב לשנויא בתרא דתוס׳, ומצינו למימר דשינויא קמא לא פליגא אשינויא בתרא דודאי מודה הוא היכא דאומנתו בכך דמצי לעכב אלא דלא בעי לאוקמה ההיא דמרחיקין מן הדג דוקא אומנתו בכך וא״כ דכו״ע מודו היכא דאומנתו בכך דמצי לעכב.

ואף דהתובע לא היה לו שום קנין ושום שטר על ההסכם שעשה עם הגוי שיש לו הזכות להשתמש בבית המטבחיים הנ״ל, וכבר כתב הרש״ל בסי׳ לז בקנין של יין שרוף שהוא רק רשות לדבר שאין בו ממש רק רשות וגרוע יותר מדירה שפסקו ר״ח והגאונים שקרוי דבר שאין בו ממש אם לא שיקנה גוף הבית לדירה, כ״ש הכא דאין באותו הקנין שום דבר אפילו דירה רק רשות וכח שלא יעשה שום אדם יין שרוף זולתו, והעלה ומה שאינו מקח ממש אמרו ג״כ חכמים שהוא קנין גמור בסוף פרק איזהו נשך גבי סיטומתא, וכ״כ האשר״י בפ״ק דב״מ וז״ל כי הקנין לפי המנהג כדאמר לקמן גבי סיטומתא, ומזה הביאו הראיה המחברים שעיקר קניה בסחורה הכל לפי המנהג.

וא״כ בעובדא דידן שטוען התובע שהם נוהגים לסכם בעל פה, ומילה שלהם זה מילה מפיהם ולא מפי כתבם, והנתבע לא מכחישו בודאי שיש לו זכות במקום ואין ראוי לשום בר ישראל להשיג את גבולו.

ובשו״ת חות יאיר סי׳ מב בעוברא דאתי קמיה בראובן שמכר סוסים של השר בעד סך עצום והנה אותו הממון נשאר ביד ראובן מדעת השר שאמר לו שיקנה לו בעד אותן הדמים סוסים מובחרים אחרים וזה כמה פעמים חקר ודרש ראובן זה אחר סוסים ולא עלה בידו כהוגן ותוך כך הלך שמעון עם סוסים אל השר ומכר לו כרצונו והשר נתן לשמעון כתב שיקח אותן מעות שהם ביד ראובן וראובן טוען שיש לו תביעה על שמעון מדין מערופיא ושמעון טוען שהשר שלח אליו לקנות לו סוסים, ופטר לשמעון מכל טענות ותביעות הנ״ל, ולאחר שהשיגו עליו מדברי הרש״ל הנ״ל דיש אוסרין במערופיא אפי׳ להוציא בדיינין כתב אחר אלף גלגולי מחילות מעצמותיו הקדושים פה קדוש יאמר דבר זה שפירש ליש דנין דיני מערופיא שר״ל אף להוציא בדיינין וכתב שמדמין לה לעני המנקף בראש הזית ולדגים דיהבי סיירא ומדמין ליורד לתוך אומנתו של חבירו, הא קיי״ל דיורד לתוך אומנות חבירו אין איסור בדבר כלל אפי׳ בר מבואה אבר מבואה לא מצי מעכב וכדקיי״ל בחו״מ סי׳ קנו. ובמ״ש דדעת הדנין דין מערופיא שר״ל אף להוציא בדיינין לעני המנקף מדמי להו בזה סתר המפורסם בש״ס דעני המנקף לא הוי גזל רק מפני דרכי שלום דקיי״ל כת״ק לא כר״י דס״ל גזל גמור מדבריהם ואמרינן בפרק הניזקין מאי בינייהו להוציא בדיינין ור״ל לת״ק אין מוציאין בדיינים, וכ״פ הגאון עצמו, ואיך יאמר דדעת הדנין דין מערופיא להוציא בדיינין ע״י ההתדמות לעני המנקף דקיי״ל כת״ק דהוי גזל מדבריהם ואין מוציאין בדיינים.

וכן נפסק בשו״ע חו״מ סי׳ שע סעיף ז:

"כל מי שיש בידו גזל מדבריהם אינו יוצא בדיינים".

וגם בזה נפל טעות בקולמוס הגאון במ״ש שם, ואולי היה נראה לפרש כוונתו דמוציאין בדיינין אין הכונה שיתן לו הרווחים שהרויח עד עתה דבזה ודאי אינו יוצא בדיינים אלא הכונה שמכאן ואילך אין אנו מאפשרים לו להמשיך ולהחזיק במערופיא ומוציאין זאת מידו דגם בדבר דרבנן שאחד גוזל מחבירו אף שאין מוציאין מידו אבל אין מניחים לו שימשיך ויגזלנו עוד.

ומה דמדמי ליה לדגים דיהבי סיירא דמשמע אפי׳ להוציא בדיינין אם עבר ונלכד הדג במצודתו, מ״מ אחר שנרד לעומק דעת התוס׳ יהא לן ברור לדעת ר״י טוב עלם והמרדכי הדנין דין מערופיא דאין דנין להוציא דמשום דאית ביה תרתי יהבי סיירא וגם אומנתו בכך ה״נ הגוי הזה כאילו כבר יהיב סיירא לגבי מכירו, אבל לא שייך כלל לגבי מערופיא אומנות דידיה כי מה זה אומנות רק כפורס מצודה או מעמיד ריחיים.

וכ״מ לשון השו״ע בהגה שכתב יש דנין שאסור ר״ל זהו שדנין שאסור ודי בזה שנותנין למערופיא כאילו כבר נלכד ברשתו אבל אכתי לא יהבו לבעליו דין אומנות בזה, ודעת היש מתירין אפי׳ לכתחילה דס״ל דהוי כדין נכסי הגוי דהפקר הן, ור״ל דאין בהן גזל אפי׳ מפני דרכי שלום.

ובאורים גדולים לימוד קצז כתב:

"יש לעיין בהא דאמרינן יש דנין דין מערופיא אם הוא למחות ולא להוציא או דלמא דנין ממש ומוציאין, ולאחר דשקיל וטרי העלה דמה שדנים דין מערופיא הוא למחות בידם מפני דרכי שלום, דאי דנים ממש אי ס״ל כרב הונא לא היו צריכים לדמותו לדגים דיהבי סיירא דבלא״ה נמי מצי מעכב כההיא דבר מבואה דליכא אלא משום פסקת לחיותי ואי ס״ל כרב הונא בריה דר״י אמאי מוציאין ומי עדיף ממצודות חיה ועוף שאינו אלא מפני דרכי שלום אלא ודאי שדנין דקאמר הוא למחות מפני דרכי שלום ואי עבד עבד".

ובשו״ת מהרש״ך ח״א סי׳ נא כתב באחד שהחזיק כמה ימים ושנים במלאכתו אשר הוא עושה במכס המלך יר״ה האם יוכל שום יהודי להשיג גבולו ולסלקו מאומנתו והעלה שהדבר פשוט וברור שזכה במלאכתו ואומנתו לא שנא שזכה בה מן ההפקר לא שנא שזכה בה בתורת מקח וממכר אין שום אדם רשאי להוציא מתחת ידו מלאכה הנז׳ וכל מי שירצה להוציא גוערין בו ומוחין בידו וינהגו עמו נזיפה עד שיחזור בו ולא ישיג גבול ע״כ.

כלל העולה מכל האמור לעיל דאין להוציא מידו ממון שהרויח שם אבל יש לנזוף בו ולגוערו, ומאחר שנגרם לתובע הוצאות מרובות יש לקנוס את הנתבע בסך מסויים. כמו כן יש לבטל את צו המניעה נגד הרה״ר לישראל על מתן ההכשר לבשר. והשי״ת יאיר עינינו בתורתו אמן.

הרב ברוך שרגא.