הוצאות משפט, ורווחים עקב עיכוב כספים

פד"רים כרך ו' עמ' 81-89

תיק מס׳ שיח/2029

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

בפני כב׳ הדיינים: הרבנים, יעקב נ. רוזנטל — אב״ד, ברוך רקובר, עזרא הדאיה

בענין:

התובע : א.

נגד:

הנתבע: ב. (ע״י ב׳׳כ עו״ד נאמן)

 תביעת הוצאות משפט ורווחים עקב עיכוב כספים.

תביעת שותף מחבירו — לאחר ששותפותם נתפרקה וזכה בדין לקבל ממנו סכום מסויים בתור פשרה ע״ח הרווחים מעסקיהם המשותפים — שישלם לו את הוצאות המשפט שנאלץ להוציא בגלל זה, ואת הרווחים מהכספים שפסקו לו, ששותפו עיכבם בידו עד גמר המשפט. — אימתי חייבים מתדיינים בהוצאות משפט. — דינם של רווחים מכספי שותפות לאחר שהשותפות נתפרקה. — הדעות השונות בדבר רווחים מכספי פקדון ומלוה. — דין ׳״פסידא דשוקא״׳ ותקנת הירידים בזה בשעתם.

מסקנות

(ראה המסקנות ביחס להוצאות משפט גם בכרך ג׳ עמ' 18)

א. מי שנתחייב בדין, אינו חייב לשלם לזוכה הוצאות המשפט, פרט למסי משפט בתביעה ממונית שהם מוטלים על שניהם.

ב. תובעת אשה מזונות מבעלה ונתחייב בדין, חייב הוא להחזיר לה כל הוצאותיה בקשר עם תביעה זו, משום שגם דמי השגתם של המזונות — בכלל מזונות הם.

 ג. 1) סירב הנתבע לבוא לבי׳׳ד והתובע נאלץ להוציא כספים לכופו לירד עמו לדין, חייב הוא לכסות כל הוצאותיו, כולל שכר עו״ד.

2) כמו כן אם לא הופיע הנתבע לדין לאחר שנקבע מועד הדיון בהסכמתו, חייב הוא בכל ההוצאות.

ד. תובע שבא בטענות שקר ומטריח את חבירו לבוא לדין לחינם, חייב לשלם לו כל הוצאותיו, דהוי כאומר לו: ״לך ואני אבוא אחריך״.

ה. שיקר הנתבע וניסה להשתמט מלשלם חובו לחבירו במרמה וגרם לו הוצאות, דינו תלוי במחלוקת הפוסקים בגורם הפסד לממון חבירו במזיד אם זה "גרמא בניזקין", ומספק אין להוציא מידי המוחזק. ואין דינו דומה לשל נתבע המסרב לבוא לבי״ד, שהוא חייב מטעם תקנה או קנסא.

ו. 1) שותפות שנתפרקה ונשארו כספים של אחד מהם בידי חבירו שהמשיך לעשות בהם עסקים, חייב הוא לשלם לבעל הכספים את הרווחים שהכניסו.

2) אולם כשהם שותפים רק בעסק מסוים, דינם של הכספים שנשארו ברשותו של אחד מהם כדין פקדון.

ז. המפקיד כספים אצל חבירו והנפקד השתמש בהם שלא ברשותו והרויח בזה, פטור הנפקד מלשלם לו חלק ברווחים, משום שיש לו דין של גזלן שמשלם כשעת הגזילה.

ח. 1) בא בעל הפקדון אל הנפקד ותבע את כספו בטענה שרוצה להרויח בהם, והלה מעכבם בידו, חולקים הפוסקים אם הוא חייב לשלם לו רווחיהם מאז ולהבא.

2) במה דברים אמורים בשהנפקד הרויח ככספים, אבל כשלא הרויח למעשה, אעפ״י שהיה בידו להרויח, סוברים רוב הפוסקים שהוא פטור.

3) המחלוקת הזאת אינה אלא בפקדון, אבל במלוה אין הלוה חייב לשלם לו רווחים.

4) ויש פוסקים שיש בתשלום הרווחים לבעל הכספים איסור של רבית.

ט. 1) בירידים של הסוחרים היתה מקובלת תקנה בתקופה מסוימת, שהמעכב כספים של חבירו, חייב לשלם לו רווחים, משום ״פסידא דשוקא״.

2) אולם אין זה נהוג בזמננו ויש בזה משום איסור רבית.

פסק־דין

בין הצדדים הנ״ל התברר בפנינו משפט ממונות בקשר למכירת אתרוגים בארצות הברית.

ביום ג׳ בכסלו תשכ״א הוצאנו פס״ד, ובו חייבנו את הנתבע לשלם לתובע סך 800 ל״י, וזה כפשרה, מאחר שלפי הדין, הנתבע צריך היה להישבע שבועת השותפין.

על פס״ד זה הגיש התובע ערעור, וביה״ד לערעורין בפסק דינו מיום ה' בכסלו תשכ״ב פסק, כי הנתבע — אם לא ישבע — חייב לשלם לתובע כפשרה 1000 דולר, דהיינו שליש מהתביעה, ולפי הערך הוא סך 3000 ל״י. הנתבע לא רצה להישבע וחויב בסך הנ״ל.

כעת דורש התובע לחייב את הנתבע לשלם לו הוצאות המשפט שהי' לו — כולל התשלומים לעו״ד ולעדים — וכן שכר בטלה. כן הוא תובע לחייבו ברווחים עבור הכספים שהנתבע היה חייב לו והחזיקם אצלו, מבלי להחזירם לו כפי בקשתו.

בקשר לתביעת הוצאות המשפט, החלטנו לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 150 ל״י, ואלה נימוקי ההחלטה:

הדיון ההלכתי

א.

בחשן המשפט סימן י״ד סעיף ה' נפסק:

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו... אבל אם היה מסרב לבא לבית דין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין חייב לפרוע כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן)״.

ובספר ״ישועות ישראל״ שם בעין משפט אות ד׳ כתב:

״אבל במקום שכפה המלוה את הלווה ונמצא שהמלוה שיקר בתביעתו שנתברר שלא הי׳ חייב לו, בזה ודאי חייב המלוה להחזיר לו ההוצאות, שהרי ע״י כפיה שלו הוצרך להוציא הוצאות והרי איבד מעותיו על זה ע״י גרמתו ודמי ממש ל'לך אחרי ואני אבוא אחריך' ולא בא, דצריך לשלם לו ההוצאות כיון שעפ״י דיבורו הוציא זה ממונו״. ועיין שם בחוקת המשפט אות ה׳.

וראה בפסה״ד שנדפס בקובץ פסק הדין של בתי הדין הרבניים כרך ג׳ עמוד 18 ואילך, שהביאו דברי ״ישועות ישראל״, וכתבו שגם בלווה בשבא בעלילה ותואנה וכפאו המלוה והפסיד, חייב הלווה בהוצאות. אולם המעיין ב״ישועות ישראל' הנ״ל, יראה כי כשנתברר שהלווה ביקש תואנה והוכחש בדיבורו, הוא תולה הדבר במחלוקת של הרי״ף והרמב״ם והתוס׳ והרא״ש בגורם הפסד לממון חבירו במזיד, המובאת בח״מ סי׳ שפ״ו ס״ג, והביא שם שהמחבר פסק כדעת הרי״ף והרמב״ם דאף אם המזיק לא עשה מעשה בגוף דבר הניזוק, אם עשה במזיד חייב לשלם (עי׳ שם בדין הזורק כלים מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וסילקם ונשברו הכלים, שהוא חייב, ועי׳ היטב שם בבאר הגולה). אולם ברמ״א שם הביא שי' התוס׳ והרא״ש דכל היכא דלא עשה מעשה בגוף דבר הניזק, פטור מדין גרמא בניזקין (ע״ש בבאר הגולה׳ ועי׳ בש״ך שכתב דנראה עיקר כהרמ״א).

ולפי זה כתב ב״ישועות ישראל' דבמקרה שהנתבע ביקש תואנה והוכחש בדיבורו, לדעת התוס׳ והרא״ש פטור בזה, כי מכיון שלא עשה מעשה בגוף דבר הניזק, הוי הכל בכלל גרמא דניזקין דפטור. ומאחר שכן, אין להוציא הוצאות המשפט מספק מיד הנתבע שנתחייב בדין, אף אם גרם במזיד הוצאות לתובע, שהוא המוחזק. ומה דהמסרב לעמוד בדין חייב לפרוע הוצאות התובע, צ״ל דהוא מטעם תקנה וקנס על זילותא דבי דינא, ומטעם ״הפקר ב״ד הפקר״, וכמ״ש בתשובת הרשב״א ח״א סי׳ תתק״מ לענק הוצאות פתיחא, ״דב״ד מחייבים אותו על שסירב לבא לפניהם ליום שקבעו״. וכעי״ז כתב הרמ״א בתשובה סימן ק״ח לענין חיוב הנתבע בהוצאות שהוציא התובע בלכתו לערכאות ברשות ב״ד — ד״פשיטא דיש כח ביד ב״ד להפקיר ממונו ושיתחייב לו הוצאות והזיקות״. וע״ע מ״ש בזה בפסה״ד שבקובץ הנ״ל.

ב.

אמנם נראה שבמסי המשפט חייבים שני הצדדים. ואם כי הבאנו לעיל ש״המתחייב בדין אינו חייב לשלם לכשנגדו יציאותיו״, נראה דבמסי המשפט כן חייבים, דהרי נפסק בחו״מ סי׳ י״ג סעיף ג׳ ששני הצדדים נותנים שכר הסופר עבור כתיבת הטענות. ולפי זה נראה דהוא הדין גם לגבי מסי המשפט בתביעת ממונות, ששניהם חייבים בזה [להוציא בתביעת מזונות האשה והילדים כשהבעל יצא חייב בדינו והאשה לא יכלה להשיגן בלי בית דין, דבזה נראה דיש לחייב הבעל בכל המסים, דהכל בכלל מזונות ודרכי השגתן].

ג.

כמו כן נראה שנתבע שלא מופיע לישיבות ביה״ד כשהישיבה נקבעה בתיאום עם שני הצדדים, חייב לשלם לתובע כל ההוצאות שנגרמו לתובע — כולל הוצאות עו״ד — עקב אי הופעת הנתבע לביה״ד, וזה לאור המבואר בש״ע חו״מ סי׳ י״ד, סעיף ה'בהג״ה:

״מי שאומר לחבירו שילכו לדין במקום אחד, ואמר לו לך ואני אבוא אחריך והלך והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו״

ונראה דקביעת הישיבה במעמד שני הצדדים, הר״ז כאילו כל צד אומר לצד שכנגד: ״לך ואני אבוא אחריך״ וחייב לשלם כל הוצאותיו בזה.

ד.

וכעת ננתח את סוגי ההוצאות — בנידוננו — שהתובע מעתיר לחייב את הנתבע בזה.

הסעיף הראשון בהוצאות התובע הוא מסי התביעה — ששילם התובע בקופת ביה״ד — בסך 108 ל״י. סכום זה שולם על סמך תביעה שהגיש התובע בסך 3000 דולר — שלפי דעת התובע זהו סכום הריוח שהנתבע הגיע לו משותפות במסחר האתרוגים. אך נתברר שסכום תביעה זה היה מוגזם — אפילו כתביעה — כי כפי שהתברר במהלך הדיונים, התובע ביסס סכום תביעה זו על סמך מכתב של אחד שעבד אצל הנתבע ואשר כתב לו שלדעתו הי׳ ריוח של 3000 דולר. ומתוך עדותו בביה״ד של הנ״ל התברר, שהסכום של 3000 דולר שהעובד כתב, התכוון לריוח של 3000 דולר לשניהם, התובע והנתבע, דהיינו 1500 דולר לכ״א. וכמובן שמסי המשפט הי׳ מוקטנים בהתאם לכך, וברור שאין לחייב הנתבע במסים מתביעה מוגזמת.

אמנם נראה דעכ׳׳פ חייב הנתבע לשלם לתובע חלק ממסי המשפט, לאור מה שנתבאר לעיל דיש לחייב הנתבע במסי משפט בתביעה סבירה. כמו כן יש לחייב את הנתבע עבור זה שלא הופיע בחלק מישיבות ביה׳׳ד מבלי להודיע מקודם על כך לתובע וע״י זה גרם לו הפסד, ולפי המבואר דבכגון זה יש לחייב הנתבע.

ומאחר שבמהלך הדיונים חויב על אי הופעתו בסך 25 ל״י, לכן החלטנו לחייב הנתבע בסך נוסף של מאה וחמישים ל׳׳י עבור השתתפות בהוצאות מסי המשפט והוצאות עבור זה שהנתבע לא הופיע בחלק מישיבות ביה״ד.

יתר תביעות התובע אנו דוחים מטעמים דלקמן:

התובע דורש סך 600 ל״י עבור 22 ימי ביטול והוצאות נסיעה.

בנוגע לימי ביטול: אפילו במקום שחייבים לשלם הוצאות המשפט, אין חייבים לשלם בעד ביטול עבודה משום דהוי כמבטל כיסו של חבירו שהוא פטור. ועיין בקובץ פס״ד הנ״ל. (בנוגע להוצאות נסיעה ראה להלן בכלל יתר הוצאות התובע).

עוד דורש התובע סך 180.62 ל״י שהוציא עו״ד שלו, וסך 550 ל״י שכר טרחת עו"ד. וכאן יש לציין שהוצאות אלו כוללות גם הוצאות שהוצאו עקב ערעור שהגיש הנתבע בביה״ד לערעורים, ושם הרי פסקו כי אין צו להוצאות ע״ח הוצאות ערעור. ובעבור חלק משכר טרחת עו״ד — שנגרם עקב אי הופעת הנתבע — חייבנו לעיל את הנתבע לשלם לתובע, וגם במהלך הדיונים חוייב הנתבע בסך 25 ל״י עבור הוצאות התובע.

ה.

בנוגע ליתר הוצאות התובע (כולל נסיעות ועודף הוצאות העו״ד), הרי כפי שכתבנו לעיל, לווה שגרם הפסד למלוה, פטור מחמת גרמא בנזיקין — אפילו כשהי׳ במזיד — לשיטת התוס׳ והרא״ש, ואי אפשר להוציא מהמוחזק, ורק חייב לצאת ידי שמים.

ונראה דבנדון שלנו הנתבע פטור אפילו לשיטת הרי״ף והרמב״ם. וזה מאחר שהנתבע טוען שלא היו רווחים והתובע לא הוכיח ברורות כמה הי׳ ריוח בעסק, ואם הנתבע הי׳ נשבע שבועת שותפין הי׳ פטור, ורק מפני שלא נשבע, חויב ע״י ביה״ד לערעורים בשליש סכום התביעה המקורית — וכבר הוזכר כי התביעה היתה מוגזמת ביחס לסכום התביעה הסבירה — ונמצא דלא נתברר הדבר שאמנם הי׳ ריוח בסכום שחויב הנתבע.

ו.

וכעת נדון על החלק השני של התביעה, והוא ע׳׳ד הרווחים הנובעים מהכספים שחויב הנתבע, והמונחים אצל הנתבע משעת גמר השותפות עד זמן סילוק כל התשלומים.

התובע מסתמך על דברי התשב״ץ ח״ב סימן רכ״ט, וז״ל:

״עוד שאלת, ראובן שיש לו שותפות עם שמעון והרויחו ובאו לחלוק ונתן שמעון לראובן מה שרצה והשאר נשאר ברשותו, ועכשיו ראובן תובע לשמעון מה שנשאר ביד שמעון עם מה שהרויח באותן מעות לפי חשבון מה שהרויח מעות שמעון מאותו זמן שעכב מעותיו בידו עד היום, מהו הדין הזה״.

וע״ז השיב התשב״ץ:

״אבל אם לא הניחן בקרן זוית וערבם עם מעותיו חייב ליתן לו ריוח לפי חשבון מה שהרויח מעותיו וכן אמרו בירושלמי... הנותן מעות לחברו ליקח לו חטים ומחצית שכר... ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו... וכ״כ הרמב״ם... הנותן מעות לחברו ליקח בהם פירות למחצית שכר... ואם נודע בראיה ברורה שלקח ומכר הרי זה מוציא ממנו השכר בעל כרחו... ״.

והנה מדברי התשב״ץ ומהראיות שהביא מתבאר שהמדובר הוא כשהיו שני אנשים בשותפות כוללת לקנות ולמכור, או כשהיתה שותפות מיוחדת — שנתן מעות לחבירו לקנות חטים או פירות למחצית שכר, והלך חבירו וקנה ממעות השותפות. ובזה, הדין הוא שחייב הקונה לתת לבעל המעות חלק מן הריוח, מפני שהריוח בא ממשא ומתן בכספי חבירו שהיו מיועדים לכך — לקנות ולמכור ולהרויח בזה. ועיין היטב בחו״מ סימן קפ״ג; ועיין שו״ת מהרש״ך ח״א סימן קס״ז ; ועיין היטב גם בשו״ת ר״מ אלשיך סימן קי״ז שהביא דברי הרמב״ם הנ״ל לדינא בנדונו שהיו שותפים לקנות ולמכור סחורות, ונשאר כסף אצל אחד השותפים, והרויח ע״י מו״מ מהכסף שנשאר אצלו — ופסק שמגיע חלק מהרווחים גם לשותפו. ועיין בנדון זה בס׳ ״משה האיש״ חלק חו״מ סי׳ ח'.

אולם בנידוננו, שהשותפות היתה רק במכירת האתרוגים, ושותפותם נגמרת עם מכירתם, אפילו אם הי׳ ברור שנשארו ביד הנתבע כספים מרווחי השותפות, והרויח בהם, ג״כ היה פטור מלתת לתובע חלק מהרווחים, מפני שבמו״מ שאחר מכירת האתרוגים לא הי׳ התובע שותף, ואין לו כל שייכות ברווחים שהגיעו מהכספים שנשארו אצל הנתבע. ועיין בשו״ת ״שבות יעקב״ ח״א סימן קס״ב שכתב כדברינו ; וראה ב״פתחי תשובה״ חו״מ סימן קע״ו ס״ק כ״ד עייש״ה.

היוצא מדברינו, שאין לחייב הנתבע לשלם לתובע — מחמת השותפות —עבור הרווחים הנובעים מהכספים שחויב הנתבע לשלם לתובע.

ועדיין יש לדון אם יש לחייבו לשלם עבור הרווחים עקב עיכוב הממון אצלו.

והנה, בעד התקופה עד התביעה, נראה ברור דאינו צריך לשלם הרווחים לתובע. ועיין בשו״ת הרשב״א ח״א סימן תתקל״ו שנשאל אודות

״ראובן שהפקיד מעות לשמעון ונתעסק בהם והרויח לאחר זמן... לימים בא ראובן להוציא הפקדון מיד שמעון ותבע ממנו הפקדון ומה שהרויח בו״. והשיב הרשב״א: ״הפקיד בידי סתם אין נפקד רשאי ליגע בהן... ואם שלח בהן יד והוציאם הרי זה נעשה גזלן עליהם ומשלם כשעת גזילה ואם הותירו לגזלן ואם פחתו פחתו לו... ״.

ועי׳ בשו״ת מהריב״ל ח״א סי׳ נ״א שדן בדבר דומה:

״יתום אחד היו לו מעות ביד קרובו ראובן, ונפטר היתום לבית עולמו... והיו לו יורשים אחרים... והיורש האחד ששמו לוי הי׳ בדרך רחוקה עד מאד ונשאר חלקו ביד ראובן הנזכר, ועתה שלח לוי היורש מורשה לגבות את הירושה מיד ראובן, ושאל ג״כ הריוח מכל השנים שעברו״. והשיב מהריב״ל: ״אפילו הרויח בהם (ראובן) אינו מחויב לתת לו שום חלק מהריוח, דהא ודאי אלו המעות אחרי מות היתום נשארו בידו לפקדון ולא הי׳ רשאי ליגע בהן... ואם שלח יד והוציאם הרי זה נעשה גזלן עליהם, ומשלם כשעת גזילה, ואם הותירו לגזלן״.

וכן פסק הרמ״א בחו״מ סימן רכ״ב ס״ז:

״ואם הרויח במעות בין הי׳ לו רשות להשתמש בהן או לא א״צ לתת מן הריוח לבעל הפקדון״. וע״ש בנו״כ.

ועיין גם בשו״ת חתם סופר חו״מ סימן רע״ח שמסיק כי המבטל כיסו של חבירו בפקדון, לפני תביעתו של בעל המעות פטור.

ז.

אך יש לדון אם הנתבע צריך לתת לתובע הרווחים עבור התקופה שמן התביעה ואילך. ומקור הדבר הוא במרדכי בבבא קמא פ״ט סימן קכ״ד־ה.

מובאת שם שאלה שראובן תובע משמעון רווחים שהרויח ע״י הלואת כספי ראובן. וכ׳ שבמקום שמעכב הכספים מרויח, לא חל הפטור של ״המבטל כיסו של חבירו״. וסיים שם:

״ונראה דגבי פקדון נמי אם תובע פקדונו מפני שאומר אני רוצה להרויח בו או להלוות, והלה מעכב ומרויח בו, גם זה מבטל כיסו הוא, ואם ידוע שמרויח בו חייב ליתן לו מכאן ולהבא שהרי הוא מזומן להלוותן״.

והרמ״א בחו״מ סימן רצ״ב ס״ז הביא דין המרדכי להלכה, וכתב:

״מיהו אם בא הבעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהן לעצמי והלה מעכב בידו חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא״.

אולם הרש״ל ב״ים של שלמה״ בב״ק פ״ט סימן ל׳ חלק על דין זה וכתב:

״לא ידענו מאיזה צד יש לחייבו, אי משום דהזיקו שעכב ממונו, א״כ אפילו לא הרויח נמי ; אלא גרמא בנזיקין הוא פטור, א״כ אפילו הרויח נמי ; אלא משום דזכה ממונו בריוח שהרויח, ותימא מאחר ששלח בו יד אפילו היתה דעתו לשלם, סוף סוף גזלנא הוא וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ואין שייך כאן ריוח״.

וסיים שם:

״אלא נראה בעיני שבין פקדון ובין מלוה, לעולם אין שייך ביטול כיס, אפילו אם הרויח, ואפילו תבעו זה לדין ואמר ליתן לו פקדונו, כי יש לו ריוח ברור, ומברר דבריו בפני שני עדים וזה מעכבו — פטור, משום גרמא, ואפילו אם הוציא לעצמו והרויח — פטור משום גזלנותא״.

ועל דברי המרדכי הנ״ל הוא כותב: ״ואל תשגיח בספר המרדכי שתמצא דעות חלוקות זה אומר בכה וזה אומר בכה והם מפוזרים, אלא כתבתי לך הברור והעיקר״.

והש״ך בחו״מ שם ס״ק ט״ו מביא את דעת הרש״ל להלכה. וגם בשו״ת חות יאיר סימן קנ״א פוטר את מעכב המעות מטעם גרמא, וז״ל:

״אפילו אם ידוע בברור שהי׳ בעל המעות מרויח בהן אם היו מעותיו בידו מ״מ פטור זה כ״ש באינו ברור דמצי למימר מי יימר שהיית מרויח״.

ואמנם בשו״ת חתם סופר חו״מ סימן קע״ח הנ״ל פסק כדעת הרמ״א, שהמעכב מעות חבירו שקבל לעסקא צריך לשלם לבעל המעות הרווחים, וז״ל:

״כל זה קודם שתבעו, אבל מתביעה ואילך, ומברר שיש לו עסקה להרויח והוא מעכבו, אז הו״ל זה נהנה וזה חסר וצריך לשלם לו פלגא על כל פנים״

אבל בתשובה אחרת שם סימן קנ״ז פסק אחרת, וכתב בענין רווחים של מעכב מעות חבירו:

״והמבטל כיסם חייב לשלם עפ״י פסק שו״ע סימן רצ״ב סעיף ז׳, אלא הש״ך שם ס״ק ט״ו נוטה לדעת מהרש״ל דאינו אלא גרמא בנזיקין... וא״כ אם עדיין לא הי׳ נותן... והם באו להוציא מידו, קשה להוציא נגד הנ״ל״.

וכבר העיר על זה בנחלת צבי חו״מ סימן רצ״ב ס״ז, וסיים שם: ״ופשוט דלדינא יכול המוחזק לומר קים לי וצ״ע בכל זה״.

ועיין בשו״ת פורת יוסף (לרבי יוסף רוזין אב״ד סלאנים) סימן ס״ט שפסק שאפילו אם המפקיד מוחזק בכספים של מעכב המעות אינו יכול לומר קים לי כדעת הרמ״א וחייב להחזיר את הכספים.

ועיין בשו״ת ״אבני נזר״ חלק ייו״ד סימן קל״ג, שאחרי שהביא את דעת הרמ״א הנ״ל, כתב: ״אך באמת הש״ך פסק שם דלא כרמ״א אלא כרש״ל״. ומסיק להלכה: ״חלילה לפסוק נגד הש"ך שפסקיו מקובלים בכל ישראל״.

ועיין בש״ך בחו״מ סימן פ״א ס״ק פ״א שכ׳ דבהלואה גם הרמ״א יודה שפטור, ודברי הרמ״א הם רק בפקדון. ועיין בשו״ת הרמ״א סימן ק״ח שג״כ מובן כן. ועיין בשו״ת משאת בנימין סימן ל״ד ובשו״ת חת״ם חו״מ סימן קע״ח ובשו״ת שבו״י יו״ד ח״א סימן ס״ד שג״כ כ״כ. ועיין בשו״ת מהרשד״ם יו״ר סימן רכ״ב.

ולהלכה, מאחר שרבו הדעות שהמעכב מעות חבירו א״צ לתת רווחים לבעל המעות — עכ״פ כשהנתבע מוחזק — אין לחייבו לשלם בזה, ובפרט למש״כ הש״ך בסי׳ פ״א הנ״ז דבהלואה גם הרמ״א מודה שפטור.

ואם כי ה״אבני נזר" סיים שם: ״מ״מ בכגון זה טוב לפשר ביניהם״. וכן הגרצ״פ פרנק זצ״ל ב״הר צבי״ שעל טוי״ד סימן קע״ג הביא כפסק דברי ה״אבני נזר״׳ מ״מ בעניננו נראה שאין לחייבו לשלם. וטעמא דמילתא הוא, שכפי המבואר לעיל יסוד החיוב הוא (לדעת המחייבים) ע״פ דברי הרמ״א הנ״ל שפסק כהמרדכי, ובדברי המרדכי מבואר שרק אם המעכב מעות חבירו הרויח, צריך לשלם לבעל המעות, משא״כ אם לא הרויח — אע״ג שיכול הי׳ להרויח — פטור מלשלם. וכ״כ המשנה למלך הלכות מלוה ולוה פרק ז׳ הלכה י״א, עייש״ה.

ואם כי ב״שלטי הגבורים״ שעל הרי״ף בב״מ פרק איזהו נשך דף ס״ח ע״ב כתב: ״גם היכא שמבטל כים חברו והוא אינו מרויח בהן איכא פלוגתא״.

אולם כבר השיג עליו בשו״ת תורת חיים (לרבי חיים שבתי) חו״מ סימן פ״ה, וכתב: ״אני בעניי לא ראיתי ולא מצאתי שום פוסק שיחלוק על זה, אדרבא, כולם פה אחד כתבו כדכתיבנא... שאינו חייב שמעון כלום והאריכות הוא איבוד נייר... ״.

אמנם ראה ב״ספר מישרים״ לרבינו ירוחם נתיב כ״ט ח״ג דמשמע לכאורה דס״ל שגם אם לא הרויח צריך לשלם לבעל המעות, וכתב שם שאומדים כמה אדם רוצה ליתן במעות בזמן כזה. אך ראה שם בנתיב ל״א חלק שני׳ שכ׳ דמבטל כיסו של חבירו פטור. וצ״ל דמש״כ בנתיב כ״ט הוא כשעשה רווחים, וס״ל דמ״מ א״צ לשלם כפי שהרויח למעשה רק כמה שאדם רוצה ליתן וכו׳. ועי׳ בחוט המשולש שנדפס עם ס׳ תשב״ץ בטור השני ס״א, וראה גם במחנה אפרים הלכות מלוה ולוה דיני ריבית סמ״א.

וגם מדברי הרמ״א הנ״ל משמע נמי שדעתו לפסוק שהמעכב חייב לשלם רק ממה שהרויח, ולא ממה שהי׳ יכול להרויח.

ובעניננו, התובע לא הוכיח, ואף לא טען בוודאות שהנתבע הרויח מהכספים שנשארו אצלו, והנתבע טוען שבכלל לא נשארו אצלו כספים מהשותפות, ואעכו״כ שלא היו רווחים מהכספים, ואם הי׳ נשבע שבועת השותפות הי׳ פטור לגמרי, ובגלל זה שלא רצה להישבע, חויב הנתבע ע״י ביה״ד לערעורין לשלם בתור פשרה שליש מסכום התביעה המקורית, וכבר הזכרנו לעיל שסכום התביעה הי׳ מוגזם, לכן נראה שאין לעשות עוד פשר בענין הרווחים האפשריים מהכספים שחויב בהם הנתבע.

ונראה די״ל שאף ה״חתם סופר״ — שכתב בשו״ת חו״מ סימן קע״ח הנ״ל שצריך המעכב מעות חבירו לקבל עליו בחרם לאמת טענתו שנתכוון לשלח יד באסור ולא התכוון לטובת המפקיד — יודה שבנידון שלנו אינו חייב לקבל עליו בחרם שלא היו רווחים, מפני שאין לחייבו עוד פעם קבלת חרם על אותו דבר שמחמתו חויב להישבע, וכבר חויב בפשרה עקב סרובו להישבע.

ועוד נראה, שבעניננו, שהנתבע לא עיכב סתם לשלם לתובע, אלא טען שלא היו רווחים ולא מגיעים שום כספים לתובע, הרי אם האמת היא שכן היו רווחים, א״כ בסרבו לשלם לתובע הרווחים המגיעים לו, הרי היו כספים אלה שנשארו אצלו בתור גזלנותא, ובכה״ג כל הפוסקים מודים שאין חיוב לשלם הרווחים מהמעות שנשארו אצלו ; כי כל הגזלנים משלמים בשעת גזילה, ולא הרווחים מהגזילה. ראה בדברי הפוסקים בנדון זה.

ויש לציין, שיש דעות שלא רק שפטור המעכב לשלם לבעל המעות, אלא אף יש איסור רבית בזה, אף שהחוב אינו נובע מהלואה. ועיין בזה בשו״ת חוות יאיר סימן ק״צ שכתב שאפילו אם לא נעשתה שום הלואה, ורק שבא עליו חוב תשלומים, ומרצה לבע״ח באגר נטר, הוי אבק רבית ואסור. ובשו״ת ״אמרי בינה״ סימן א׳ הוכיח מראשונים שאיסור רבית חל אף שלא בהלואה ואין לפצות לבעל הכספים עבור העיכוב.

אולם יש פוסקים הסוברים שבמעכב ממון חבירו אין איסור רבית, ולשיטתם, מותר למעכב לשלם ורווחים לבעל הממון, ורק פטור מדיני אדם מטעם גרמא וחייב לצאת ידי שמים.

עד כה בררנו שלפי הדין פטור המעכב מעות חבירו לשלם לבעל המעות הרווחים.

ט.

כעת נדון בדבר התקנה שהוזכרה בפוסקים לפסוק ״פסידא דשוקא״.

יסוד התקנה הוא שטר הר״י מאירלינש שהביא בהגהות מרדכי ב״מ פרק איזהו נשך סימן תנ״ד־תנ״ה, וז״ל:

״הנני ח״מ מודה הודאה גמורה שאני חייב לפב״פ כך וכך מחמת שהלוה לי... והנני מחויב לפורעם לו תוך ט״ו ימים... וכל זמן שאעכבם ולא אפרע לו עלי לתת לו במתנה כל שבוע ושבוע שאעכבן... ״.

בהג״ה שנדפסה בצד הגהות מרדכי כתוב:

"אין להשגיח בהגהה זו כלל כי בודאי לא יצאו הדברים האלו, אשר נוגעים באיסור דאורייתא, מפי הרב הגדול הנזכר כאן״.

והב״י ביו״ד סימן קע״ז בדונו בענין זה כתב:

״נ״ל דלכו״ע אסור כיון שחייב עצמו ליתן לו כו״כ בכל שבוע בעוד שמעכב ממונו, אין לך הערמת רבית גדולה מזו... והרשב״א כתב על תנאי כיוצא בזה הרי זו רבית גמורה ולא תהא כזאת בישראל״.

וגם בהגהות ״חידושי אנשי שם״ על המרדכי שם כתב: וחלילה שלא יעשה כן בישראל, עיי״ש. ובקונטרס הסמ״ע (שבו רשם התקנות שנתקנו ביריד גראמניץ בשנת שס״ו) הביא את דברי הגהות מרדכי הנ״ל, וכתב ״ששקלו וטרו בזה ראשי הישיבות והסכימו על הדברים, וקיבלו עליהם לאשר ולקיים וכן כתבו בפנקס שלהם בפני״.

ובקונטרס אחרון מלחם הפנים ליו״ד העתיק באות ב׳ לשון הסמ״ע הנ״ל, וכתב בהקדמתו:

״ראה ראיתי דברים שראוי ונכון להעתיק כאן פסקי הלכות הנהוגות בזמננו מפוסקים האחרונים הן מפנקס הארצות שנכתבו בכ״י הגאון הסמ״ע בשנת שס״ז ביריד גראמניץ״.

וב״בית הלל״ יו״ד סימן ק״ע ס״א כתב: ״אבל עכשיו בדורות הללו המנהג בדיני ארצות לפסוק פסידא דשוקא, אין פוצה פה ומצפצף כדין הפקר בית דין הפקר, וזה פשוט״.

ומשמע קצת מדברי ה״בית הלל״ שנתקבל המנהג לפצות משום ״פסידא דשוקא״, אף אם לא היתה התחייבות מיד הלווה לפצות למלוה במקרה של עכוב חשלום.

ובספר ״חוקי משפט״ על חו״מ אות מ׳ ס״ק ל״ה כתב שמדברי הסמ״ע בחו״מ סימן פ״א ס״ק ס״ה:

״ראיה על התקנה שפוסקים בכל ירידים פסידא דשוקא אם זמן פרעון הי׳ ביריד״.

אך באמת אין מכאן ראיה, די״ל כונתם דפוסקים ״פסידא דשוקא״ אם כתבו במפורש כן, והחידוש הוא דאין איסור רבית בזה, אבל אם לא התנו אין כאן תקנה שחייב.

ועיין בספר ״חמדת נפש״ (רדבי משה פרלמוטר אב״ד לאדז') סימן כ״ה דכתב לענין התקנה הנז':

״וגם בכה״ג לא תקנו כן אלא משום ״פסידא דשוקא״ שהיה אז בזמן הסמ״ע... הי׳ נחוץ אז הוראת שעה״.

וראה מש״ש על דברי ״בית הלל" הנ״ל, שהם רק במקרה שאחר התקשר עם חבירו לשלם היזקותיו, וע״ז כתב ה״בית הלל״ שתקנת הארצות היא לשלם משום פסידא דשוקא.

וגם בספר ״זית רענן״ ח״ב סימן י״ז ס״ז כתב על תקנות ומנהגים של ד׳ ארצות: ״לא נתפשטו בכל המקומות ולא בכל זמנים רק בדורותם בזמן הועד ; וכן שמעתי מן הגאון אב״ד דק״ק דנטשיץ מוהר״ח זצ״ל דאנן לא פסקינן השתא פסידא כתקנות ארבע ארצות״.

לאור זה נראה שגם מחמת תקנה אין לחייבו ״פסידא דשוקא״ בזמן הזה.

עוד מבקש התובע שנפסוק על תביעתו בסך 4381.50 ל״י. אולם התובע כותב: ״החלקים האלה של תביעתי אינם מהוים רווחים מהעסק המשותף ואין להם שום שייכות לעסק המשותף ובכלל אינם מתיחסים לרווחים כל שהם, אלא הם תביעותי הפרטיים השייכים לי לעצמי בלבד באופן פרטי״.

עד עכשיו לא הגיש תביעה על זה ולא נידונו הדברים.

לאור האמור ביה״ד מחליט:

א. לחייב הנתבע ב. לשלם לתובע א. סך מאה וחמישים לירות עבור חלק מהוצאות, בקשר למשפט שותפות האתרוגים.

ב. יתר התביעות כאמור לעיל, נדחות.

ג. הוצאות פס״ד זה על שני הצדדים.

ניתן ביום י״ג חשון תשכ״ו.