ערעור על פסק תביעה לקיום הסכם בין מפלגות

פד"רים כרך ו' עמ' 173-181  (ערעור על פסק מס' 13176 באתר)

בענין: המערערת: המפלגה הדתית־לאומית ברחובות, (ב״כ הרב ח. ד. אוירבך ועו״ד י. צימרינג)

נגד: המשיבות: 1) הסתדרות אגודת־ישראל ברחובות, (ב״כ הרב ט. לנדוי ו־י. גרינבוים)

2) הסתדרות פועלי־אגודת־ישראל ברחובות

ערעור על פס״ד של ביה״ד האזורי ת״א, המחייב את המפלגה המערערת לקיים הסכם אשר נערך בינה לבין המפלגות המשיבות, בו התחייבו המערערת ונציגה בעיריה להתפטר מחברות בעיריה לטובת המפלגות המשיבות. — תוקפו של מעשה הנעשה על ידי נציגי הציבור בענין ציבורי. — כוחו של הציבור במעשהו, ככוח בית דין, בלי קנין, בדברים אשר אינם כלל בתחום הקנינים. — כוחו של הציבור במעשהו מבלי שיתקין תקנה לשם כך. - תוקפו של מעשה הציבור במקום שהתברר שטעה ונתאנה. - פרנסי ציבור הבאים בטענות כי דיבוריהם והתחייבותיהם אינם מחייבים מפני שאין להם תוקף לפי הדין.

מסקנות

א.            שנים הם התנאים, למען שוות לפעולה אופי של מעשה הציבור, כדי שיהא להם התוקף הנובע מכוחו של הציבור, אשר כוחו יפה ככוח בית דין, והם: א) ״ ענין הרבים״ ; ב) ״דבר הנעשה לפני רבים". כלומר: עצם הענין הוא מאופיו ציבורי ונוגע לציבור ; והוא נעשה על ידי הציבור, או על ידי מייצגיו, ולפניהם.

ב.            1) כוחו היפה של הציבור להקנאותיו בלי מעשה קנין, וגם בדברים שאין קנין מועיל בהם, ולא קיימות לגביו המגבלות הקיימות במעשה היחיד, הוא: הן אם הפגם הוא בדרכי הקנין, כגון ״דבר שלא בא לעולם״ או ״אסמכתא״, אשר הקנין אינו שלם בהם מפאת העדר גמירות דעת מוחלטת ; והן אם הפגם הוא בתנאי הקנין, כגון ״קנין דברים״, אשר הקנין נעשה באופן כזה שחלותו לא תהא על גוף הדבר עצמו, אלא על מעשה ביחס אליו — שייעשה בעתיד.

2) גם בדבר אשר עצם דיני הקנאה אינם בו, היינו שגוף הענין ממהותו אינו אלא דברים, ואיננו כלל בשטח אשר הקנינים פועלים בו, וכגון דבר התמנות לתפקיד ציבורי מטעם הציבור, אשר עצם הענין אינו בר־קנין, אינו בתחום הקנינים, ואין בו זכויות וחיובים אשר קנינים שייכים בהם, גם בכגון זה אלים הוא כוח הציבור, והמעשה חל ויש לו תוקף ככל מעשה הנעשה בדרכי הקנינים כדין.

ג.             הלכה זו בטחו היפה של מעשה הציבור, היא לאו דוקא כאשר הציבור קיבל על כך בדרך הסכמה ותקנה שהתקין, מכוח סמכותו לתקן תקנות ציבור ; אלא גם אם עשה מעשה מבלי להתקין תקנה לשם כך, המעשה עצמו של הציבור כוחו יפה והוא שריר וקיים.

ד.             גם התחייבותו של היחיד לציבור, אם הוא בענין ״לשרת את הציבור״, דינה ותוקפה הוא כמעשה ציבור, ואין היחיד רשאי לחזור בו.

ה.            1) ציבור ״המודה״ אינו יכול לטעון: ״משטה הייתי״׳ כלומר ההודאה לא נאמרה ברצינות אלא בדרך השטאה, ״שאין דרך הציבור להשטות״.

2) והוא הדין ביחיד המורה לרבים — ״אין דרכו להשטות לרבים״.

ו.              1) אף על פי שלבסוף מתברר כי הציבור נתאנה, והמעשה לא היה לטובתו, ונגרם לציבור הפסד על ידי המעשה, אונאה במידה כזאת אשר היחיד היה רשאי לחודר בו בעקבתה, בכל זאת גם באופן זה אלים מעשה הציבור והוא שריר וקיים, — הציבור לעולם עומד בדיבורו ואינו חוזר בו.

2)            אין הציבור טוען: "טעיתי" "הוטעיתי" — .שגנאי הוא לציבור לומר: מוטעים היינו".

3)            הלכה זו אינה אלא כאשר רק לבסוף נתברר שהמעשה אינו לטובת הציבור, אבל אם מראש־ ידוע הוא שהמעשה איננו לטובת הציבור, הרי מתחילה לא היו ראשי הציבור רשאים לעשותו, ואם כן כוחו היפה של הציבור — האיך ייפה מעשה, אשר ראשיו מעולם לא היו מיופי־כוח לעשותו.

ז.           פרנסי הציבור בשליחותם בעניני הציבור, אל להם להשתמש בטענות שהתחייבויות אשר הם קבלו עליהם, אינן מחייבות, הואיל ולפי הדין יש ערעור בתוקפם. דיבור והתחייבות, ובעניני ציבור במיוחד, הם דברים שבקדושה, אשר יש לשמרם ולקיימם במלוא הכוונה כלשונם וכרוחם, וחלילה לחללם. בל יחל הציבור דברו, וחס ושלום להחריב את הארץ על ידי העמדת "דבריהם״ על דין תורה.

פסק־דין

זה הוא ערעור על פסק־דין בית הדין הרבני האזורי בתל־אביב—יפו שניתן ביום כ״ב באדר תשכ״ו, לפיו:

א)            על המערערת לקיים את ההסכם אשר נערך בינה לבין המשיבים.

ב)            על יחיאל חייקין נציג המפלגה הדתית־לאומית בעירית רחובות, להתפטר מחברותו בעיריה.

קיצור העובדות, הנוגעות לעניו הערעור, הוא:

עובר לבחירות האחרונות לעירית רחובות, בסמוך למועד הגשת הרשימות לבחירות, הגיעו שלשת המפלגות הדתיות הנ״ל לידי הסכמה להופיע לבחירות הנ״ל ברשימה אחת בשם ״חזית דתית מאוחדת״׳ (להלן: הרשימה). הם ערכו ביניהם הסכם בכתב על כך (להלן: ההסכם), בו פורט סדר הצבת המועמדים של המפלגות ברשימה ; וכן נקבעו בו התנאים להתפטרויות של נציגים מהמפלגות שהתאחדו, לטובת נציגים מהמפלגות האחרות ברשימה, אם יהא צורך בכך לאור תוצאות הבחירות, שכידוע אין לחזותן מראש.

ההסכם נערך בהשפעת הרבנים במקום, באמצעותם ובהסכמתם.

ברשימת המועמדים הוצבו, לפי ההסכם: שני המועמדים הראשונים מהמפלגה הדתית־לאומית, אשר הראשון מהם הוא חייקין הנ״ל ; השלישי מאגודת־ישראל, והרביעי מפועלי אגודת־ישראל.

בסעיף א' בהסכם נאמר:

״אם יכנסו מרשימת החזית הדתית חס ושלום רק שני נציגים, יהיה האחד שייך למפלגה הדתית לאומית והשני יהיה שייך לאגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל״.

בהסכם גם נקבע סדר להתחלפות, לפי מועדים, בין נציג אגודת ישראל ונציג פועלי אגודת ישראל — במקרה שלשתי המפלגות הללו יהיה רק נציג אחד בלבד.

בהתאם להסכם, חתם חייקין לפני הבחירות על ״כתב התפטרות״ (להלן: הכתב), בו נאמר:

״אני החתום מטה מתחייב בזה שבאם יגיע תורי להתפטר כחבר העיריה מנציגותי בהתאם להסכם בין המפלגות הדתיות (החזית הדתית המאוחדת) אבצע זאת מיד, ללא כל דיחוי וללא כל טענות ומענות".

הכתב נמסר על ידי חייקין למזכיר סניף המפלגה הדתית־לאומית במקום, והוא מסרו, לפני הבחירות, לרשות המפלגות המשיבות.

הבחירות התקיימו, אולם מהרשימה נבחרו רק שניים בלבד. המפלגות המשיבות דרשו מהמפלגה המערערת את קיום סעיף א׳ בהסכם, שנציגה יתפטר מיד ויפנה את המקום לנציג המפלגות המשיבות. המפלגה המערערת סירבה, והוגשה תביעה לבית־ הדין האזורי לחייב קיום ההסכם.

בית הדין האזורי בתל־אביב—יפו פסק כאמור לעיל, ועל פסק־דין זה הוגש הערעור שלפנינו.

הטענה העיקרית של המערערת, בתשובתה לתביעה היתה, כי ההסכם אינו מחייב על פי דין, הואיל כי:

א)            ההתחייבות לפני הבחירה, להתפקד לאחריה, היא ״דבר שלא בא לעולם".

ב)            ההתחייבות היא ״אסמכתא" בעלמא, מפני שהיו סמוכים בדעתם כי מהרשימה ייבחרו יותר משנים, ולעולם לא יהא צורך בהתפטרות נציגה.

בית הדין האזורי מיצה וליבן שאלה זו, וקבע כי במעשה הנעשה על ידי ציבור: אין צורך בקנין, אין בו טענת אסמכתא, והמעשה חל גם בדבר שלא בא לעולם. ולכן חייבים המערערת ונציגה לקיים את ההתחייבות שבהסכם.

ועל קביעה זו, שהיא עיקרה של פסק הדין נשוא הערעור, התרכזה התקפתו של בא־כח המערערת הרב אויריבך, אשר טען:

א)            הלכה זו של ציבור, היא דוקא במעשה הנעשה על ידי ז׳ טובי העיר שהם ראשי הקהל ונציגיו, ולא על ידי נציגי מפלגות. כגון זה, הוא טוען, אינה אלא שותפות בעלמא של קבוצות מעונינות, ואין כל הבדל בין מעשיהם ובין מעשה של יחיד ; ומה לי שותפות של יחידים ומה לי שותפות של רבים, כי לא במספר האנשים הדבר תלוי.

ב)            כוחם של נציגי הציבור יפה הוא, אך ורק במעשה הנעשה לטובתו של הציבור, אבל התחייבות מראש להתפטרות לאחרי הבחירות, הוא מעשה שאינו לטובת הציבור, כי הבוחרים בהצביעם עבור רשימה, מתכוונים לנציגים פלוני ואלמוני לפי הסדר שהם קבועים בה, והמתפטרים כאמור הרי מבטלים מראש את רצונם של המצביעים אותו הביעו בהצבעתם.

א. לצורך פסק הדין הזה אין אנו חייבים להכריע בשאלות אלו בהלכה, כי עצם הטענות, אם כי נטענו על ידי בא־בח המערערת בטעם רב, מופרכות הן, מבחינה עובדתית, מעיקרן. כי אם הלכה היא שבעניני ציבור אין צורך בקנין, וכוחו של הציבור במעשיו הוא כה רב, שלא קיימות לגביו המגבלות הקיימות במעשה היחיד, כגון ״דבר שלא בא לעולם״׳ ״אסמכתא" וכדומה, הרי אין לך ענין ציבורי יותר מובהק מאופיו, מנידון דידן — הרכבת פרנסים על הציבור.

עובדא היא. באין חולק על כך, כי עצם הרעיון להקמת הרשימה המאוחדת הזאת לבחירות לעירית רחובות, נולד על ידי הרבנים במקום, אשר מצודתם פרושה על הציבור, הדתי לכל הפחות, במקום. הם ראו באיחוד — מעשה חיובי לטובת הקהל במקום ; במאמץ הביאו את עסקני המפלגות האלו לפונדק אחד, ובעמל רב הצליחו להביא את הצדדים הללו, המקפידים על כל קוצו של יוד המפלגה, לוותר ולהסכים בכל פרטי ההסדרים והתנאים. שני הצדדים מודים שהסעיף הנידון הווה סלע מחלוקת, ורק בכוח השכנוע של הרבנים קיבלו את הסעיף והכניסוהו להסכם. האם כגון זה הוא פחות מעשה הציבור מאשר ההסכם שבנידון התשובה ברא״ש בכלל ו׳ סימן י״ט, מקור הלכת ציבור זו, באחד שנתרצו טובי הקהל לפוטרו מתשלום מס, והשיב הרא״ש:

״מנהג פשוט הוא: מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא קנין... ככתובין וכמסורין דמו״.

וכך הוא לשון הראנ״ח בתשובותיו חלק ב׳, בספר מים־עמוקים סימן ס״ג:

״דהלכה רווחת בישראל שכל ענין הרבים וכל דבר הנעשה לפני רבים — קיים... וזה ענין המבואר בדברי הפוסקים הרבה מאד״.

שני התנאים הללו ״ענין הרבים" ו"הנעשה לפני רבים" נתמלאו כאן. מעשה ההסכם שהיה על דעת הרבנים במקום ולפניהם, בשביל הקהל במקום, אין ספק שהוא ממעשי הציבור לפני הציבור עבור הציבור. השרירים וקיימים וככתובין וכמסורין דמו.

ב. אשר לטענה כי ההסכם לא היה לטובת הציבור, עיין בתשובות הרשב״ש בסימן תקס״ו, בציבור שמכר זכויות ליחידים לתקופה של ארבע שנים, וממון התמורה מיועד היה לצרכי הציבור, ורצו ראשי הציבור לחזור בהם בתוך הזמן, בטענה כי הונאו, וכותב הרשב״ש:

״כבר כתבו הרא״ש והרשב״א ז״ל בתשובותיהם, דאלים כחא דצבורא בלא קנין... ובדבר שלא בא לעולם, ולמי שלא בא לעולם... ואין בה גם דין הונאה...״.

הרי מפורש, שאף על פי שמתברר כי מעשה המקח לא היה לטובתו של הציבור, והציבור מפסיד ממונו על ידי מעשה זה, בכל זאת כה אלים כוח מעשיהם של נציגי הציבור, שגם באופן זה, שריר המעשה וקיים.

אמנם מסתבר הוא, כי הלכה זו אינה אלא כאשר רק לבסוף נתברר שהמעשה אינו לטובת הציבור, ובפי שהוא בנידון התשובה ברשב״ש, שלאחר מעשה נוכחו ראשי הקהל כי נתאנו במקח. אבל אם מראש ידוע הוא שהמעשה איננו לטובת הציבור הרי מתחילה לא היו רשאים ראשי הציבור לעשותו, ואם כן כחו היפה של הציבור — האיך ייפה מעשה, אשר ראשיו מעולם לא היו מיופי־כח לעשותו.

אלא שבנידון דנן אין צורך לחידושו של הרשב״ש, כי עצם השאלה אם פרטי ההסכם היו לטובת הציבור אם לאו, לא עלינו להשיב עליה. הענין הוא מקומי והרבנים במקום פעלו והפעילו בדבר הסכם זה, בקבעם שהוא לטובת בני המקום, ואין אחרי זה כלום.

ג. אשר לקיום רצון הבוחר, הרי בנידון דנן פטורים אנו מלהרהר, אם במשטר בחירות של רשימות, בא בכלל לידי ביטוי רצונו של הבוחר גם בנוגע לאישים המייצגים, כי עובדא היא, כך טענו באי כח המשיבות ולא הוכחשו על ידי באי כח המערערת, כי במספר הקולות לבחירות לכנסת, שהיו צמודות לעיריה, — ואשר אליהן הלכו כל אחת מהמפלגות, בעלות הדין דנן ברשימה נפרדת — לא היה הבדל רב, בין המספר שקיבלה במקום המפלגה המערערת, ובין המספר אשר קבלו המפלגות המשיבות. ובאין לפנינו נתונים וטעמים נגדיים, מסתבר הוא להניח, כי גם בבחירות לעיריה כך היה, לוא הלכו בנפרד.

ואם כך הוא, הרי אם ראש הדאגה הוא מילוי רצון הבוחר, פשוט הוא כי רצון זה יקויים יותר, אם אחד מנציגי המערערת יתפטר, וציבור מצביעי שני הצדדים, אשר מספרם במקום הוא קרוב זה לזה, יהיו מיוצגים בעיריה, מאשר אם לא יתפטר, ומצביעי המערערת יהיו מיוצגים על ידי שנים, בעוד שמצביעי המשיבות לא יהיו מיוצגים כלל.

ד. עוד טענה נטענה, הרי בנוסף לכך שההתחייבויות שבנידון הן דבר שלא בא לעולם ואסמכתא, הרי הן גם ,"קנין דברים" בעלמא ; כי הרי הכתב אשר חייקין חתם עליו אינו ההתפטרות עצמה, אלא התחייבות להתפטר. והרי זו ממש ההלכה שבשולחן ערוך חושן המשפט סימן ר״ג סעיף א׳׳ ברמ״א:

"מי שקנו ממנו שיעשה שטר מחילה לחבירו, הוא קנין דברים״.

אלא שהדבר פשוט הוא, כי אין כל הבדל בדבר אם הפגם בקנין הוא מחמת אסמכתא או דבר שלא בא לעולם, או מחמת קנין דברים ; וכמו שהפגמים הראשונים אינם פוגעים במעשי הציבור, ״קנין דברים״ גם כן כך הוא. ודוק בלשון הרשב״ש בתשובה בסימן קי״ב, המובאת בפסק־דין בית הדין האזורי:

״ואפילו דברים שאין קנין מועיל בהם, כח צבור מקנה אותו״.

ואם יפה הוא כוח הציבור לכל דבר שאין בו קנין, הרי ממילא הוא שגם קנין דברים בכלל.

ה. אולם בעיא אחרת מתעוררת הרי יתכן הוא, כי כל זה, היינו כוחו היפה של הציבור להקנאותיו בלי מעשה הקנין, וגם בדברים שאין קנין מועיל בהם, אינו אלא אם עצם הדבר הוא בר קנין, כלומר הענין ממהותו הוא מסוגי הדברים שהם בתחום הקנינים, כגון עניני ממון, או זכויות או התחייבויות לממון, וכדומה ; אלא שהחסרון הוא בדרכי הקנין, כגון דבר שלא בא לעולם ואסמכתא, אשר הקנין בהם אינו שלם מפאת העדר גמירות דעת מוחלטת ; או קנין דברים, שהחסירון הוא בתנאי הקנין, כי אף על פי שהמדובר הוא בעסקי ממון אשר ממהותם יש בהם קנינים, אבל אם הקנין נעשה באופן כזה שחלותו לא תהא על גוף הדבר עצמו, אלא על מעשה ביחס אליו — שייעשה בעתיד, הרי הקנין אינו על הממון עצמו, אלא על דברים בעלמא, ואין קנין דברים חל. ועל זה אנו אומרים כי כוח ציבור, שהוא ככוח בית־דין, יפה הוא, והמעשה תופס בלי קנין וגם בדבר שאין קנין מועיל בו.

וכלשונו של הראנ״ח בתשובה הנ״ל:

״...קיים בדיבור בעלמא, ואף על פי שאין שם דרכי הקנאה ותנאי הקנאה״.

אבל בענין שגוף הדבר מעצמיותו וממהותו אינו אלא דברים, ואינו כלל בשטח אשר הקנינים פועלים בו; וכגון בענין שבנידון דנן, אשר המדובר הוא בהתמנות לתפקיד ציבורי מטעם הציבור, אין כאן ענין של זכויות וחיובים, אשר קנינים שייכים בהם. אולי בכגון אלו אין גם לציבור עדיפות ; כי אם עצם הדבר אינו בר קנין, כוחו היפה של הציבור מה יועיל.

אמנם אם בלשונו של הראנ״ח נדייק, עלינו לדקדק בעוד מלה אחת בדבריו שם, והוא:

״...שכל ענין הרבים ובל דבר הנעשה בפני רבים — קיים, ואף על פי שלא נעשה בקנין ואין בו דיני הקנאה״.

משמע כי גם כאשר עצם דיני הקנאה אינם בו, גם כן כלול הוא בכלל הזה שענין הרבים קיים, ובדיבור בעלמא.

אלא שקשה מאד להסתמך להלכה על דקדוקו של ביטוי אחד, ויתכן שהראנ״ח בדבריו ״ואין בו דיני הקנאה״ התכוון לענין אסמכתא ודבר שלא בא לעולם, בהם הוא דן בתשובתו האמורה, ולא לדבר שממהותו אין בו דיני הקנאה.

אולם הדברים מפורשים הם בתשובות הרמ״ץ חלק אורח־חיים בסימן י״ב, בנידון ההלכה באדם שהקהל נתן לו חזקה במצוה, כגון גלילה, או שהציבור קורא בקביעות בספר־תורה שלו, אשר הדין הוא שאסור לשנות, כפי שנפסק בשולחן ערוך חושן המשפט סימן קמ״ט סעיף ל״א ברמ״א, וכותב הרמ״ץ:

״ויש לחקור במה קנה האי גברא דבר זה, דלא היה שום קנין, וגם לא מועיל קנין בזה... כעין חזקה להתפלל, או לגלול הספר־תורה, כמובן... וצריך לומר כיון דדברי הקהל מועיל בלי קנין, כמו שכתב הרא״ש בתשובה בכלל ו', והובא בחושן המשפט סימן קס״ג, אם כן מועיל אף בדבר דלא שייך ביה קנין... בענינא דקהל מועיל בכל גוונא״.

הרי שהלכה זו כי מעשה הקהל מועיל לעולם, הוא גם בדבר שלא שייך בו קנין כלל, וכגון בדברים המנויים בתשובת הרמ״ץ הזאת, אשר ממהותם אינם נכנסים כלל בתחומי הקנינים, ״בכל גוונא״ מועיל״.

ועיין בתשובות מהר״מ שיק חלק חושן המשפט בסימן כ״ז, הכותב:

״...ונראה לי ראיה לדברי המהרי״ק... בדבר הנוגע לרבים... דהרי התורה אמרה: לבד ממכריו על האבות׳, ופירשו בסיפרי דבא למעט שלא מחמת הרגל, שזה כבר מכרו האבות זה לזה: טול אתה בשבתך ואני בשבתי'. ואם כן מבואר דבכהאי גוונא מועיל אפילו בדיבור בעלמא, דהרי הכתוב קראו מכירה...״.

הנידון בסיפרי הוא, בדבר הזכות לעבוד במקדש בהקרבת הקרבנות על המזבח, ואבות הכהנים ״מכרו״ זה לזה בדיבור וחילקו ביניהם את הזמנים, ליוצאי חלציהם אחריהם. לפי בתי אבות.

הזכות הזאת לשרת בקדש אינה ענין ממוני כלל, וענין הקנינים אין להם כל שייכות לה, ובכל זאת הוגדרה חלוקת השירות כ״מכר״, והמעשה אשר נעשה על ידי האבות בדיבור, יש לו תוקף ״מכר״ לפי הדין, ככל מכר אחר הנעשה בדרכי הקנין כדין, הואיל והוא דבר הנוגע לרבים.

ואף על פי שהעובד במזבח מקבל חלק בקדשי הקרבן אשר הוא מקריב, אין זו זכות הבאה מכח המכר האמור, אלא קבלת החלק בקדשים היא עקב עבודת ההקרבה, מכוח הדין ״המקריב את דם השלמים — לו תהיה שוק הימין למנה״. ״ראוי לחיטוי חולק״.

ועוד, כי הרי עצם הזכות של ״חלק כחלק יאכלו״׳ היא מדין ״משלחן גבוה קזכו״,

כלומר: ״זכיה״ לאכילת קדשים משולחן ה', ולא כל זכות ממונית שהיא בהם, ולא כל זכות הבאה מכח ממון.

הלכה זו בדבר כוחו היפה של מעשה הציבור, היא לאו דוקא כאשר הציבור קבל על כך בדרך הסכמה ותקנה שהתקין, מכוח סמכותו לתקן תקנות ציבור, אלא גם אם עשה מעשה מבלי אשר יתקין תקנה לשם כך, המעשה עצמו של הציבור כוחו יפה והוא שריר וקיים. וכן מבואר בספר חקרי־לב חושן המשפט חלק א׳ בסימן כ״ג, הכותב:

״והרי בתשובת הרשב״ש ז״ל, בשכירות מלמד, כתב דאלים כח רבים. וגם מתשובת הרא״ש הוא, שפטרו ליחיד מס הגולגולת, אלים ליה כח רבים. וכן נראה מתשובת המבי״ט חלק ב׳ סימן קנ״ג. הרי שגם בלי תקנה והסכמה אלים כח רבים. וכן נראה מדברי הב״ח שהזכרתי״.

כלפי הסעיף בפסק־דין בית הדין האזורי המחייב את ״יחיאל חייקין אשר חתם על כתב ההתפטרות להתפטר מחברותו בעירית רחובות — בהתאם להסכם״׳ טען בא־כח המערערת: גם לוא נניח כי ההסכם מחייב, גם אז אין חייקין חייב להתפטר, כי בכתבו של חייקין נאמר: ״שבאם יגיע תורי להתפטר... אבצע זאת מיד״, ותורו של חייקין, אשר הוא הראשון ברשימה טרם הגיע.

לא ירדנו לסוף דעתו של הטוען בטענה זו, אין לנו להתעמק ולהתפלפל בפירוש המלה ״תור״, ולחשוב מחשבות איזה הוא ומתי הוא התור אשר חייקין צריך להגיע אליו. חייקין חתם על הכתב לפי ההסכם ובהתאם לו, ולכן הפשטות היא כי ״תורי" היינו התור לפי ההסכם הזה, לאור תוצאות הבחירות. ומכיון שכך הרי לפי סעיף א׳ בהסכם, ולפי התוצאות, הגיע תורו של חייקין להתפטר.

הטענות הנוספות, שחייקין לא היה נוכח בשעת חתימת ההסכם, והוא מסר את הכתב למזכיר סניף מפלגתו רק לשם השלשה בעלמא, ולכן לא היה המזכיר רשאי למוסרו למפלגות האחרות, הן טענות סרק ; חייקין ידע היטב לצורך מה הוא חותם ולשם מה הוא מוסר.

ובכלל הרי הענינים הפנימיים בתוך כל מפלגה ומפלגה מחותמי ההסכם, בין הנציגים של כל מפלגה בינם לבין עצמם, אינם כלל מעניניה של המפלגה האחרת.

ו. ועם זאת עלינו להוסיף ולציין, כי הרי ענין ההתחייבות של חייקין, אינו אישי פרטי שלו, ואם כן כשם שההסכם מחייב את המפלגה, כמבואר, כך הוא מחייב את נציג המפלגה, אשר בהתאם להסכם חתם והשליש את הכתב.

ועיין בתשובות שעות דרבנן בסימן י״ד, הכותב כי גם בהתחייבות היחיד לציבור, אם ההתחייבות היא בענין ״לשרת את הציבור״, ההתחייבות היא בתוקף, ואין היחיד רשאי לחזור בו, כי גם בזה יפה ואלים הוא כח הציבור. ועיין בתשובות מהר״י באסן בסימן ס״ט.

לחלוטין מיותר הוא להכנס לטענה, כי חייקין כאילו חתם שלא בכוונה שלימה על הכתב אלא רק בדרך שיגרא בעלמא. כאמור הווה הסעיף הזה, בדבר ההתפטרות במקרה שייבחרו רק שנים, אבן נגף מכביד במשא ומתן, ורק אחרי דין ודברים והתייעצות עם המוסדות המוסמכים ובהשפעת הרבנים הסכימו עליו בסופו של דבר. ובכן הרי ידועה היתה היטב היטב המשמעות המלאה של תנאי הזה.

ובכלל, עצם הטענה: חתמתי רק סתם ככה, מעין ״מצוות אנשים מלומדה״, היא ״פטומי מילי בעלמא" ; אינה יאה לאיש ציבור ואינה לכבודם של שולחיו. ועיין בתשובת הרשב״ש בסימן תקס״ו הנ״ל, הכותב:

״...ועוד, שגנאי הוא לציבור לומר מוטעים היינו...״. ועיין בשולחן ערוך חושן המשפט סימן פ״א סעיף א׳ ברמ״א, על פי הריב״ש בסימן תע״ו: ״שאין דרך הציבור להשטות״. ועיין בתשובות בעי־חיי חושן המשפט חלק א׳ בסימן פ״א, הכותב:

״והוא הדין יחיד לרבים, אין דרכו להשטות לרבים״.

ז. ועם סיום חייבים אנו להוסיף ולומר לבעלי הדין: כי פרנסי ציבור בשליחותם בעניני הציבור, אל להם להשתמש בטענות שהתחייבויות אשר הם קבלום עליהם, אינן מחייבות, הואיל ולפי הדין יש ערעור בתוקפם. דיבור והתחייבות, ובעניני ציבור במיוחד,  הם דברים שבקדושה, אשר יש לשמרם ולקיימם במלוא                הכוונה כלשונם וכרוחם, וחלילה לחללם. בל יחל הציבור דברו וחם ושלום להחריב את הארץ על ידי העמדת ״דבריהם״ על דין תורה.

ועיין בתשובת הרשב״ש בסימן תקס״ו הנ״ל, הכותב:

״צא וראה בכל קהלות הקדש איך הם מתנהגים בענין זה, שלעולם אינם חוזרים, לא משום דבר שלא בא לעולם ולא משום הונאה... ועוד שגנאי הוא לציבור לומר מוטעים היינו... ואלים כחא דצבורא ככח בית־דין ; ואם באנו לבטל מכירתם אם כן מה כח בית־דין יפה״.

ואם בדבר שהציבור נתאנה והוטעה, ונגרם הפסד בממון המיועד לצרכי הציבור, אונאה במידה אשר היחיד היה רשאי לחזור בו עקב זאת, על הציבור להפסיד ולא לחזור בו, כי ציבור לעולם עומד בדיבורו ואינו חוזר, יהא מה שיהא, אם כן קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר במקום שאין הטעאה והונאה, ודאי שאסור לו לציבור לחזור מדבריו. ועל בני קהלת הקדש ברחובות להתנהג כפי שמתנהגים  ״בכל קהלות הקדש״ — ״שלעולם אינם חוזרים״.

וכל זאת רק ליתר שאת, כי בנידון דנן מחייב ההסכם לפי הדין, כמבואר.

לאור האמור אנו אין לנו אלא לחזור על מסקנת בית הדין האזורי, ולאשר את פסק־דינו על כל סעיפיו. וכך אנחנו מחליטים.

אין צו להוצאות.

ניתן ביום ב׳ בתמוז תשכ״ו.

(הפסק עליו ניתן הערעור)