בס"ד, י' בתמוז תשפ
2 ביולי 2020
תיק 80036
בעניין
שבין:
התובעים בעלי בית מלאכה לחיתוך |
הנתבע אמן שהזמין עבודת חיתוך |
1.
התובעים הם הבעלים של חברה העוסקת, בין
השאר, בחיתוך מתכות. כאמור בפרוטוקול, תביעתם היא תביעה של העסק שהינו עוסק מורשה,
ולא תביעה פרטית.
2.
הנתבע הינו אמן העוסק, בין היתר, בעיצוב
אומנותי לבתי כנסת.
3.
בכ"ה בטבת תשע"ו 6.1.16 חתם
הנתבע על הסכם עם בית כנסת (להלן "בית הכנסת"). במסגרת ההסכם,
הנתבע התחייב לספק שורה של פריטים שיקשטו את בית הכנסת. בין היתר נכללה שם הזמנה
לזכוכיות בצדי הארון לפי סקיצה שהציע, הנספחת להצעת העבודה. פריט זה תומחר
ב-47,900 ₪. עלות העבודה כולה עמדה על סך 98,500 ש"ח.
4.
כפי שתיאר הנתבע, בכדי לבצע את העבודה
הזו, הוא היה צריך להזמין את הזכוכיות המתאימות, להזמין פליז חתוך לפי העיצוב,
להדביק את הפליז על הזכוכית בצורה מדויקת, ולתלות על הקיר.
5.
הנתבע פנה לתובעים ושאל אם הם מסוגלים
לספק את הפליז החתוך. לטענת הנתבע הוא ביקש חיתוך בלייזר. לטענת התובעים הנושא של
הלייזר עלה רק בהקשר של חיתוך פרספקס זהב, ולא בהקשר של חיתוך הפליז. כך או כך,
למעשה הוסכם שיחתכו את הפליז בעזרת CNC, מתוך הבנה שרמת הדיוק של הCNC
תספיק לעבודה זו.
6.
התובעים נתנו הצעת מחיר. לטענת התובעים
הוסכם על 15 אש"ח, ולטענת הנתבע ההצעה עמדה ע"ס 14 אש"ח. הנתבע
שילם מקדמה בסך 5,000 ₪. העבודה נעשתה בעזרת חיתוך של מכונת הCNC.
הנתבע ליווה את התקדמות העבודה, והגיע לביקורים תכופים.
7.
בסופו של התהליך אסף הנתבע את הפליז
החתוך והדביק אותו על זכוכית (שרכש ממקור אחר). הנתבע לקח את היצירה לבית הכנסת בשעת
לילה מאוחרת ותלה אותה שם. לדברי הנתבע, גבאי בית הכנסת והמעצבת הגיעו לקראת סיום
העבודה, והבחינו שהעיצוב לא נראה טוב, מפני שהפליז אינו חתוך כראוי. אחד מהחלקים
שנתלה במקום גבוה, היה נראה סביר בעיני הגבאי, ואותו אישר הגבאי, אך את החלקים
האחרים לא הייתה יכולת לסדר בצורה נאותה. באותו מעמד התפתח דין ודברים וויכוח
קולני בינו ובין הגבאי והמעצבת.
8.
אחרי אירוע זה גבאי בית הכנסת הזמינו
אמן אחר שיחליף את הנתבע בעבודה זו. בשלב ראשון ועד בית הכנסת סירב לשלם לנתבע את
יתרת הסכום הנקוב בהסכם, שעמד ע"ס 48,500 ₪. לבסוף הצדדים התפשרו, וועד בית
הכנסת שילם לנתבע כחצי מסכום זה, וסך הכל 25,000 ₪.
9.
לטענת הנתבע קשריו עם המעצבת נפגעו. מאז
מקרה זה היא סירבה לעבוד עמו ולהפנות אליו עבודות. התובע רצה להזמינה להעיד אך היא
סירבה.
10.
לטענת התובעים, עד שהם התקשרו לבקש את
יתרת התשלום, הם כלל לא ידעו מסיפור זה, ונודע להם עליו רק כשהם פנו לנתבע ודרשו שישלם
את יתרת חובו. לטענתם, הם אלו שיזמו את השיחה שאחרי האירוע. כך או כך, הנתבע סירב
לשלם, בטענה שעבודת הנתבע הזיקה לו.
11.
הצדדים חתמו על הסכם בוררות וקיימו דיון
אחד בפנינו, במסגרתו הוצגו הזכוכיות המדוברות. הנתבע הראה את הפגמים שבעבודת
התובעים. רוחב האלמנטים החתוכים מפליז היה אמור להיות אחיד ברוחב של 10 מ"מ,
כאשר למעשה ישנו חוסר אחידות - חלק מהאלמנטים קטנים מרוחב זה, וחלקם גדולים מרוחב
זה. הסטייה מהרוחב גדולה ונראית לעין (בעיקר כאשר מחברים שתי חתיכות). בנוסף קיים חוסר
התאמה בין חלקי הפליז שנחתכו: הם אמורים להתחבר כמו פאזל אחד לשני, ובגלל חוסר
ההתאמה לא ניתן לחבר אותם באופן שהם יראו אחידים. בנוסף קיימים גרדים – מיני
בליטות ופגימות קטנות בפליז. מוסכם כי כאשר הנתבע קיבל לידיו את העבודה, פנה מיידית
לתובעים וביקש מהם לתקן גרדים שהיו על הפליז, וזה אכן נעשה על ידי התובעים, אך היו
גרדים שלא תוקנו, והם פוגמים במראה האומנותי של הפליז.
12.
התובעים תובעים 10 אש"ח, עבור חלק
העבודה שלא שולם להם.
13.
התובעים טוענים כי אינם זוכרים שהנתבע
ביקש שהעבודה תעשה בצורה של חיתוך בלייזר בדווקא. ובכל מקרה, מעת שהעבודה התחילה,
ודאי שהוא הסכים לכך שהחיתוך יתבצע בעזרת CNC. הוא היה נוכח בהליך החיתוך והיה מודע לדרך
שבה הוא נעשה. במידה ולא היה מרוצה מן האופן בו החיתוך נעשה, היה עליו לטעון זאת
במשך העבודה.
14.
גם אחרי גמר העבודה, היה על הנתבע לוודא
שהוא מרוצה מן האיכות, ולהתלונן על כך מיד. כאמור, הוא היה שותף בהליך החיתוך במשך
כל הדרך. אילו היה מראה את הפגמים, היו מוצאים פתרונות. מאחר שהוא לא פנה אליהם
לתיקונים, הוא איבד את זכותו לתבוע אותם. לטענתם, אילו היה הנתבע מודיע על הפגמים
מיד כשנודע לו, סביר להניח שהיו מוצאים פתרון, ואם היה צריך הם היו אפילו מבצעים חיתוך
חדש. אך הנתבע לא הודיע להם על כך, עד אשר התבקש לשלם. בנוסף הם טענו שהם אינם
אחראים לאיכות העבודה כפי שלקוחותיו של הנתבע רואים אותה, ואם הנתבע היה מרוצה
מהעבודה הרי שהוא קיבל את העבודה כמו שהיא.
15.
בנוסף, היה נכון שהנתבע יוודא שהפליז
נחתך כראוי לפני הדבקתו לזכוכית. הדבקה לזכוכית היא יקרה, ואם ישנה בעיה, יתכן
והדבקה זו תפגע באפשרות השימוש בזכוכית בעתיד, כמו שאכן קרה. על כן היה עליו לוודא
שהפליז תקין טרם הדבקת הזכוכית.
16.
לדברי התובעים הם היו מוכנים להוריד
לנתבע בין 1,000 ל- 2,000 ₪ על העבודה הלקויה, אך לא יותר מזה.
17.
לאחר הדיון הגישו התובעים תביעה נוספת
להוצאות בסך 10,000 ₪ הוצאות, הכוללות את הוצאות שניהם, ועוד 500 ₪ עבור אגרת בית
הדין.
18.
הנתבע טוען כי העבודה שקיבל פגומה.
לטענתו, אם קיבל מוצר ואפשר לתקן אותו, אפשר לדרוש את התשלום בכפוף לתיקון. במקרה
זה היתה הודאה של התובעים כי אין אפשרות לתקן את המוצר, ולכן מזמין העבודה אינו
צריך לשלם דבר. לטענתו, זו המציאות שלפנינו – מדובר במוצר שאין איך לתקן. הוזמן
פליז חלק ונקי, העשוי חלקים רבים המתחברים ליחידה אחת, התקבלו חלקים שאינם מתחברים
בצורה חלקה, בעוביים שונים, עם גרדים ושקעים רבים שאין אפשרות לתקנם. לטענתו מסתבר
שהתובעים אינם מוכשרים לחיתוך בצורה כזו.
19.
הנתבע שילם 5000 ₪ מקדמה על עבודת
התובעים. לטענתו, בתמורה ל-5000 ₪ הללו קיבל את הכתר ואת העבודה המרכזית. להערכתו,
במצב הנוכחי המוצר המרכזי אינו שווה דבר, והכתר מהווה כ-20% מן העבודה, הווה אומר –
כ-2,800 ₪. לאחר הדיון הנתבע חזר בו מדבריו בדיון, וטען שעלות הכתר לפי השטח היא
10-15% מהעבודה כולה. הוא חישב זאת לפי שטח הפליז שנחתך, שהוא כ-10% משטח החיתוך
כולו, והוא אמר 15% על מנת שלא להיכשל באיסור גזל.
20.
לטענת התובעים, יש ללמוד מהתשלום שניתן
לנתבע מבית הכנסת שהוא כ-50% מעבודת הפליז שהוא קיבל כ-50% מהעבודה. בנוסף הם
טוענים שכיון שהחיתוך הכתר מורכב ואורך יחסית הרבה זמן, יש להתחשב בשעות עבודת
מכונה, ולכן להחשיב את הכתר בכ-30% מהעבודה. לגבי חישוב השטחים, שטח הכתר הוא 1.12
מ"ר, ושטח האלמנטים שלמטה 5.6 מ"ר, וסך הכל 16.66% מהעבודה. (התובעים
כתבו שזה יוצא 20% מהעבודה כולה, מסתבר שיש כאן טעות בחישוב, שכן יש לחשב את היחס
בין הכתר לכלל העבודה, כולל ה"כתר". יחס זה יוצא 16.66%).
21.
באשר לטענת התובעים שהיו יכולים לתקן,
טוען הנתבע מספר טענות: ראשית, חלק מהבעיות שבפליז אינן ניתנות לתיקון. לדוגמא, אם
עוביים של חלקים מסוימים 10 מ"מ, של חלקים אחרים 8 מ"מ, אין לתובעים דרך
להוסיף עוד 2 מ"מ ולהשלים את הפער בצורה שלא תבלוט. בנוסף, ישנם מקומות של
חוסר התאמה בין מיקום חתיכות הפליז שצריכות להתחבר. יש מקומות בהם יש
"נגיסות" בפליז, ואין אפשרות להוסיף אותן. המשמעות היא שצריך לעשות את
כל העבודה מחדש.
22.
ביחס לטענה שהיה על הנתבע לבדוק את
המוצר לפני הדבקתו על הזכוכית, טוען הנתבע כי לא הייתה אפשרות לבדוק את הפליז לפני
ההדבקה. הפליז גמיש וקשה לראות אם חלקיו מקבילים או לא עד שמקבעים אותו על משהו.
גם אחרי ההדבקה קשה לראות את התוצר ואת אחידות עובי החומר עד לתלייתו על קיר. לכן
הנתבע טוען שהיה הגיוני שלא היה מודע לבעייתיות של הפליז עד שהעלה אותו על הקיר. מאידך
בתגובה לטענות הנתבעים שהגיש לבית הדין הוא כתב שיתכן שאם היה בודק את המוצר הוא
היה יודע על הפגמים שבו.
23.
מכיוון שהנתבע טוען כי לא הייתה לו
אפשרות לראות את רמת הפגמים במוצר עד שחיבר אותו לזכוכית, הנתבע טוען כי רשלנותם
של התובעים גרמה להוצאות רבות שירדו לטמיון. על כן תובע הנתבע את עלות החומרים
שהוציא לשם הדבקת הפליז על הזכוכית: 700 ₪ על דבק UV; 340 ₪ על קידוח החורים בזכוכית; 3771 ₪ על
הזכוכית עצמה;
24.
בנוסף הוא תובע הוצאות של חומרים שרכש
לצורך התובעים (כרסמים, 10 ק"ג בדיל, פטינה ופלקס) – 1,685 ₪, ועוד.
25.
לטענת הנתבע, היה הסכם בינו ובין בית
הכנסת, שתמורת קישוט בית הכנסת יקבל 98,500 ₪. אחרי פיטוריו, התפשרו הצדדים על 75
אש"ח (כ-50 אש"ח קיבל על עבודות אחרות; כאמור, על עבודת הפליז והזכוכית
התפשרו על תשלום 25 אש"ח נוספים). לטענת הנתבע, פיטוריו היו באשמת התובעים.
על כך הוא תובע 23,500 ₪.
26.
בנוסף תובע הנתבע הוצאות משפט בסך
10,000 ₪ + עלות הטוען הרבני לפי ראות עיני בית הדין.
27.
בנוסף תובע הנתבע פיצוי על נזק שנגרם
למוניטין שלו, באופן כללי, ובפרט מכך שהמעצבת, שעד לאירוע זה העבירה לו עבודות
רבות, הפסיקה להעביר לו עבודות. הנתבע לא נקב סכום, אלא ביקש לחייב כפי ראות עיני בית הדין.
28.
ב"כ הנתבע ציין לכמה סוגיות שבית
הדין ידון בהם בהמשך א. סוגיית אומן שקלקל המופיעה בשו"ע סימן שו. ב. טענת
"חזי דעלך קסמיכנא" כמו מראה דינר לשולחני. ג. דין "מבטל שדהו של
חבירו" השונה מדין מבטל כיסו. ד. דעת השו"ע בסימן רלב שאין חובה על
הקונה לבדוק את המקח לפני שהוא משתמש בו ה. הבדל שבין תביעת נזיקין לתביעת מקח
טעות.
29.
התובעים טוענים כי הנתבע מעולם לא הודיע
להם כי ברצונו לתבוע אותם על הנזקים שלטענתו נגרמו לו, ואם היה ברצונו לתבוע אותם,
הוא היה צריך להודיע על זה עוד בשלב שהם תבעו את שכרם. בנוסף, אילו היה פונה הנתבע
אליהם ומציג את הפגמים מיד, הם היו יכולים לספק מוצר תקין: לתקן חלק מהעבודה
שנעשתה, ואת החלקים שאינם ברי תיקון היו יכולים לחתוך מחדש, ולא כמו שטען הנתבע. אך
הנתבע פנה אליהם רק אחרי שכבר הדביק את הפליז על זכוכית, דבר שמנע את אפשרות
התיקון של הפליז. ביחס לטענת הנתבע, שהוא לא היה חייב לבדוק, הם טוענים, שהוא אכן
בדק את העבודה מדי יום כשהגיע לבדוק את החיתוך מדי יום, וגם ביקש תיקונים בגמר
העבודה.
א. טיב
המוצר שקיבל התובע
ב. כיצד
מגדירים מקח טעות בהלכה
ג.
טענת התובעים שיכלו לתקן
ד. האם
יש ריעותא בטענות הנתבע כיון שיכל לבדוק?
ה. התביעה
הנגדית: נזקים שנגרמו לנתבע בעקבות המוצר הפגום.
תביעה
1: החזרת תשלום ששולם עבור הפליז
תביעה
2: הוצאות להדבקת הפליז
תביעה
3: חומרים שקנה הנתבע לתובעים
תביעה
4: החזר על אובדן רווחים של הנתבע בגלל עבודתם של התובעים
תביעה
5: פגיעה בהתקשרות עסקית עם האדריכלית, והפגיעה במוניטין
ו.
הוצאות משפט.
30.
הפליז החתוך
נשוא תביעה זו הוצג בפני בית הדין במהלך הדיון. כמשתקף מתגובות הנוכחים בפרוטוקול,
כל הנוכחים בבית הדין הבינו וראו שמדובר במוצר שחיתוכו לא נעשה בדיוק הנדרש, וקשה
מאוד לתקנו. רוחב המתכת אינו אחיד. ישנם 'כרסומים' רבים במתכת. לדוגמה: פערי העובי
שבמתכת אינם ניתנים להשלמה. להבנת בית הדין, ומהרושם שעלה מטענות הצדדים, מדובר
במוצר שאינו עומד בסטנדרט הצפוי, וכן אינו בר תיקון, משום שקיימים במוצר החתוך
סטיות גדולות מכדי לתקנן.
31.
כתב השו"ע (רלב, ו) על פי דברי הרמב"ם כי כל דבר "שהסכימו עליו בני המדינה שהוא
מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין". כלומר, הגדרת מום במקח לעניין מקח
טעות נקבעת בהתאם לסטנדרטים המקובלים בתחום.
32.
במקרה שלנו
מדובר על עבודה אומנותית בה יש רגישות גדולה לטעויות וסטיות. הדבר היה ידוע
לתובעים, שידעו את המטרה לשמה הנתבע הזמין את חיתוך הפליז. במקרה כזה, נראה שפגמים
הנראים לעין נחשבים למום (ועיין בדברי הנתיבות שהובאו שם בפסק הדין המדובר שהכל
לפי ראות עיני בית הדין).
33.
בנוסף, לפי פסיקת
בית הדין בפס"ד 76109 סעיף 4ב בעבודה שנעשתה כבר (וכבר אין אפשרות להחזיר את
המקח), על מבצע העבודה להוכיח שאין מקח טעות על מנת שיקבל את שכרו. אם כך, נטל
הראיה הוא על התובעים. ככל ובית הדין מתרשם שהעבודה פגומה, והתובעים לא הוכיחו
אחרת, הנתבע יכול לדרוש לבטל את המקח.
34.
לאור זאת, קביעת
בית הדין היא כי אכן מדובר במקח טעות.
35.
התובעים טענו
כי ככל והמוצר היה פגום, הייתה להם זכות
לתקנו. התובע היה צריך להודיע להם על הפגמים לאלתר, ולא להדביקו על הזכוכית, וכך
לאפשר להם לתקן אותו. הנתבע טען כי אין רלוונטיות לדיון זה, משום שבאחריות התובעים
לספק לו מוצר טוב והוא סמך עליהם. התובעים טענו כי הנתבע בדק את המוצר כאשר נכח
בעת החיתוך. והנתבע השיב כי לא ניתן היה לבודק עד שהוא הדביק את המוצר על הזכוכית.
36. במצב בו חפץ פגום נמכר, המוכר מבקש לתקן והקונה מעדיף לבטל את המקח, יש מקום לדון אם זכות
התיקון של המוכר[1]
גוברת על טענת ביטול המקח של הקונה. ברם, במקרה שלנו מוסכם שכעת, אחרי ההדבקה על
הזכוכית, אין אפשרות לתקן את החפץ. התובע הודה כי הוא לא בדק את תקינות המוצר עד
שהוא הדביק אותו על הזכוכית. האם בכך שהנתבע מנע את אפשרות התיקון, פגע ביכולתו
לדרוש את ביטול המקח?
37.
בשו"ע
חו"מ (רלב, יח) פוסק שהמוכר דבר שיש בו מום, ואבד המקח מחמת המום, מחזיר את
הדמים, למרות שהקונה אינו יכול להשיב את המוצר. דוגמא לכך מובאת שם בסעיף כ. אדם
קנה זרעים וזרע אותם בקרקע. התברר לו שהזרעים היו ראויים לאכילה אך לא לזריעה.
המוכר נדרש להשיב את כספו, למרות שאין לקונה יכולת להשיב את המוצר המקורי (אין דרך
לחרוש את הקרקע ולאסוף את הזרעים ממנה). הווה אומר: במצב של מקח טעות, ככל והקונה
השתמש בחפץ באופן הצפוי, ושימוש זה מונע את יכולת השבת החפץ, הקונה מקבל את כספו אף
שאינו יכול להשיב את אשר רכש.
38. לאור זאת, בית הדין סבור שבמקרה בו נעשה במקח שימוש הגיוני, המונע את אפשרות התיקון, והמום התגלה לאחר מכן, הרי שעומדת לקונה זכות טענת מקח טעות, למרות שלתובע אין אפשרות תיקון.
39.
התובעים טענו
כי הנתבע היה יכול לבדוק את התאמת החלקים לפני שהוא הדביק אותם על הזכוכית. טענה
זו מעלה לפתחנו את השאלה: האם מוטל על קונה לוודא שהחפץ שבידיו תקין לפני שעושה בו
שימוש שלא יאפשר את השבתו ותיקונו?
40.
המגיד משנה
(מכירה טו, ג) מביא מחלוקת בין רב האי גאון ובין "יש מי שכתב", אם מקח
שיש בו מום חוזר לעולם, או שמא כאשר הייתה לקונה יכולת להבחין במום לפני המכר ("כגון
שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן") מאבד את זכות ההשבה. לכאורה
שאלתנו תלויה בראש ובראשונה בשאלה אם לפסוק את דברי המגיד משנה.
41.
בפסק דין 77036 של רשת בתי הדין "ארץ-חמדה-גזית" סעיף ז' דייני בית הדין עסקו בשאלה
מקבילה. הם הביאו מספר סיבות מדוע דברי המגיד משנה אינם שייכים בעניינם (ע"ש
עמוד 6). חלק משיקוליהם המפורטים שם נכונים גם במקרה שלנו.
42.
לשון המגיד
משנה היא: "ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכל להבחינו לאלתר כגון
שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר."
ברור מלשונו שרק במקרה בו הבדיקה יכולה להיעשות לאלתר ובקלות, חוסר הבדיקה גורע
מאפשרות הלוקח לטעון טענת מקח טעות. וכן כתבו להלכה פוסקים רבים (פתחי חושן הונאה
פי"ג סע' ט הערב יב, שו"ת מנחת אשר ח"ג סי' קט, ע"ש). במקרה
שלפנינו ברור שזיהוי הפגמים בעבודה לפני הדבקתה על הזכוכית והקיר אינו יכול
להיעשות לאלתר ובקלות, ועל כן דברי המגיד משנה אינם שייכים לענייננו, ואין בהם
בכדי לבטל את טענת מקח הטעות של הנתבע.
43.
לסיכום הכרעתנו
ביחס לתביעה המרכזית של התובע: הנתבע פטור מתשלום על המוצר. עליו לשלם 2,800 ₪
בלבד עבור הכתר, מנימוקים שיפורטו בהמשך.
44.
התביעה הנגדית
של הנתבע היא בחמישה ראשים: 1. החזרת תשלום ששולם עבור חיתוך הפליז שלא הועיל לו,
בסך 2,200 ₪. 2. תשלום על הוצאות שהוציא על הדבקת הפליז, בסך 4,811 ש"ח (כולל
הזכוכית עצמה). 3. הוצאות של קניות שהנתבע קנה עבור התובע, בסך 1,685 ₪. 4. הפסד
הרווח מן העבודה, בגין היות המוצר לקוי, בסך 23,500 ₪ .5. הוצאות משפט בסך 10,000
₪ + הוצאות טו"ר. 6. פגיעה במוניטין שלו שנגרם לעבודתו עם האדריכלית, שהפסיקה
את הקשר עמו לאחר הסיפור (ללא נקיבת סכום מוגדר).
45.
יש לציין שלאחר
הערת בית הדין במהלך הדיון, חזר בו הנתבע מכפל תביעות שהיו בה, ואמר כי תביעה 4
כוללת את כל הטענות שלפניה, וכי תביעות 1-3 מתייתרות, ולכן הבהיר כי הוא תובע רק
מתביעה 4 ואילך.
46.
תביעה 1 נידונה
כחלק מסעיף א. בית הדין שקל את כל השיקולים, ובפשרה הקרובה לדין, הוא מחליט לחייב
את הנתבע לשלם על ה"כתר" 2,800 ₪. שיקולי הפשרה: בזכות ה"כתר"
קיבל הנתבע כמחצית מהסכום שהובטח לו, בנוסף בדיון הנתבע הודה כי עלות הכתר היא 20%
מכלל העבודה, אף שחזר בו לאחר מכן.[2] התובעים
טענו שיש עבודה רבה לחיתוך עדין שכזה, וכך אכן מסתבר.[3] קשה לעמוד
על דברים אלו במדוייק. כיון שהתובעים כבר קיבלו 5,000 ₪, עליהם להחזיר לנתבע 2,200
₪ עבור העבודה הפגומה.
סיכום: התובעים חייבים לנתבע 2,200 ₪ בגין סעיף זה.
47. הנתבע תובע
בתביעה נגדית את ההוצאות שהוציא על מנת להדביק את הפליז בסך: 4,811 ₪: 3,771 ₪
עבור הזכוכית שקנה, ועוד 700 ₪ על דבק uv, ועוד 340 ₪ עבור קידוח חורים בזכוכית.
במקרה של מום במקח, שבגללו נגרמו לקונה הוצאות פסק השולחן ערוך (חו"מ רלב, כא) על פי דברי הרמ"ה (ב"ב צז ע"ב):
"אם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום, חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני. ואם לא היה יודע שהיה בו מום, פטור מהוצאת ההולכה, ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה".
מדברי השו"ע עולה כי אם המוכר לא ידע שהיה בממכר
מום, הוא פטור מלשלם על ההוצאות שנגרמו לקונה[4]. במקרה דידן
לא נטען על ידי הנתבע כי התובעים ידעו מהמום ובכל זאת מכרו לו, ולכן אין לחייבו על
הוצאות שהוציא הקונה בגלל המום במקח.
48.
ב"כ הנתבע
הפנה לפסיקת השולחן ערוך (חושן משפט סימן שו, ו) כאשר אדם התייעץ עם איש מקצוע
(במקרה שם – שולחני) ואיש המקצוע טעה והטעה את הלקוח, איש המקצוע חייב בנזקי הלקוח.
49.
לפי פסיקה זו של
השולחן ערוך, לכאורה בנידון דידן התובעים יהיו חייבים לשלם לנתבע על כל הנזקים
שנגרמו לו כתוצאה מכך שהוא סמך על דבריהם. שהרי הם אמרו לו שהפליז חתוך בצורה
נכונה, ובגללם הוא ביצע עבודות נוספת. וכפי שפסקו בפסקי דין אחרים של הרשת.[5] פסיקה זו נראית
כסותרת לפסיקת השו"ע בסימן רלב, יח, שהמוכר פטור מהוצאות ההולכה של הקונה. אם
כך, יש למצוא יישוב בין פסקי השו"ע.
50.
שאלה זו נשאלה
כבר על ידי הרמ"ה בעצמו, מקורו של השו"ע בסימן רלב שהובא לעיל. הרמ"ה
שואל מדוע אדם המוכר לחבירו חפץ פגום, ולא היה מודע לפגם, אינו חייב לשלם על
הוצאות נלוות, ואילו השולחני (הדין המובא בשו"ע סימן שו ו) חייב למרות שאינו
מודע לטעות שבדבריו? תשובתו:
51.
"ולא
דמי לאומן הדיוט אי נמי לדיין הדיוט דאפילו בשוגג נמי מיחייב. דבשלמא התם כיון דלא
גמירי כל צרכן לא איבעי ליה למחזי ולא למידן לאינשי. אבל מוכר דלא סגיא דלא מזבין
ממונא דנפשיה היכא דצריך
לזבוני לא מיחייב מדינא דגרמי"
הרמ"ה מחלק בין המקרה של מוכר מקח טעות לבין
דיין או אומן הטועה בהערכתו או פסיקתו. המוכר אינו חייב מדינא דגרמי על נזקים
שגרם, משום שאין לו אפשרות שלא למכור את סחורתו. לעומת זאת, על הדיין או אומן
שאינם בקיאים כראוי להימנע מנתינת חוות דעת או לדון דין[6].
52.
למעשה לפי דברי
הרמ"ה יש שני מקרים שברור לבית הדין מהו הדין בהם - מקרה אחד שבו אדם מספק
סחורה שקיבל מאדם אחר. במקרה זה ברור שאין אחריות על נזקים שנגרמו לקונה הסחורה
כתוצאה מהפגמים שאירעו בסחורה. מקרה שני - אדם שוכר את שירותיו של אדם בעל מומחיות,
כמו דיין, או שולחני מומחה ששכרו את שירותי המומחיות שלו על מנת להחליט כיצד להתנהג כלכלית
במקרה מסוים. אם הוא שגה, הרי שאין כל ערך ותועלת בשירותיו.
53.
על פניו המקרה
שלנו הוא מקרה ביניים. הנתבע הזמין את העבודה הזו מהתובעים בשל מומחיותם ומקצועיותם.
מצד שני, התובעים סיפקו מוצר מוגמר, לא שירותי ייעוץ. לפי קביעת בית הדין המוצר פגום.
מה הדין במקרה זה בנוגע לחיוב בהוצאות שאותן הוציא התובע על סמך מחשבתו שהמוצר
טוב? האם יש לדמות את התובעים למוכר המספק סחורה, או לשולחני המספק הבנה
ומקצועיות?
54. לפי הבנת בית
הדין ניתן להבין את ההבדל בין המקרים בשני אופנים, כשהראשון קרוב יותר לפשט לשון הרמ"ה:
הסבר ראשון: כל
עסקת מכירה אינה כוללת אחריות נוספת של המוכר במקרה בו התגלה פגם במוצר. במקרה של
פגם במקח המכירה מתבטלת עקב מקח טעות, אבל לא מוטלת על המוכר שום אחריות נוספת על
הפסדים או הוצאות שהיו לקונה עקב המום שהתגלה במקח. הסיבה לכך היא שכל אדם רשאי
למכור סחורה בלי להיות בקי בטיבה ובתקינותה. לעומת זאת אומן, דיין או שולחני,
נשכרים לעבודתם דווקא מכיון שהם בקיאים בטיב העבודה, ולכן אם הם עלולים לטעות, הם
אינם צריכים לדון או לייעץ על טיב הדינר.
הסבר שני: שולחני
אחראי להפסדיו של מי שהראה לו דינר משתי סיבות. הראשונה משום שהיה ידוע שהמראה לו
דינר סומך עליו באופן מוחלט "חזי דעלך קא סמיכנא". הסיבה השניה, כאשר
ניתן תשלום לשולחני בעבור עצתו, הוא מקבל אחריות מתוקף התשלום על העצה. כאשר
משלמים למוכר כסף תמורת המקח, התשלום הוא עבור החפץ הנלקח, ולא בעבור העצה הנלוות
אל המקח. ולכן חיוב של מוכר באחריות על נזקי הקונה במקרה של מקח טעות, הוא רק כאשר
נאמר במפורש שהלוקח סומך על המוכר, והמוכר קיבל אחריות על כך; או במקרה בו המוכר
קיבל תשלום נוסף על עצה שהוא נתן ללוקח.
55.
להבנת בית הדין
יש לדמות את המקרה שלנו למקרה של מכירה. אמנם נדרשה מהתובעים מומחיות וידע, אך
עיקר התשלום היה על העבודה ועל השימוש במכשור - מכונת החיתוך של התובעים. כמובן שהמכונה
לא יכולה לחתוך ללא ידע ומומחיות, אך התשלום הוא בעיקר על העבודה ועל המוצר אותו
התובעים סיפקו, לא על האחריות (בשונה, לדוגמא, מעורך דין, שעיקר התשלום הוא על
מקצועיותו ועצותיו, ולא על מוצר ועבודה טכנית). במקרה דנן יש סיבה נוספת לראות
בתשלום תשלום על חפץ ועבודה, ולא על מקצועיות. כאמור, הנתבע שהה יום יום בבית העסק
של התובעים, ויעץ להם עצות. מהצגת הדברים בבית הדין ניכר כי גם הוא בהחלט מבין
בתחום, ובעיקר ראה את התובעים בתור קבלני חיתוך, ולא כיועצים בתחום החיתוך.
56.
לאור כל זאת,
בית הדין סבור כי יש לדמות את הנידון דידן למקרה בסימן רלב, בו המוכר אינו אחראי
על הפסדי הקונה, ולא למקרה בסימן שו. לפיכך, אין לחייב את התובעים בהוצאות שהוציא
הנתבע על הדבקה.
57.
שיקול נוסף
לפטור את התובעים מאחריות על המוצר נובעת מטענות הנתבע על הליך העבודה של התובעים.
הנתבע תיאר שהוא היה מעורב בכל התהליך והתנהל באופן שהיה ניכר שהוא לא סמך על
מקצועיותם של התובעים. במצב שכזה, היה על הנתבע לבדוק את המוצר מראש. יש להדגיש שבחלק
מהתקלות ניתן היה להבחין בעין לא מקצועית, וכמו שראינו בעצמנו בבית הדין, ועל אחת
כמה וכמה בעין מקצועית כשל הנתבע (המעיד על עצמו כי הוא רב-אמן). לאחר שהנתבע ראה
את הכשלים הללו היה עליו לבדוק את כל הפגמים.
58.
לסיכום:
התובעים פטורים מתשלום על הפסדי הנתבע בגין ההדבקה שעשה.
59.
הנתבע תבע את
התובעים על חומרים שקנה עבורם. לטענתו הוא קנה להם חומרים בסך 1,685 ₪, לפי הפירוט
הבא:
טענות הנתבע |
טענות התובעים |
הכרעת בית הדין |
2 חבילות בדיל 1,050 ש"ח |
התקבלה רק חבילה אחת- 500 ₪ |
מודה במקצת חייב שבועה, יש לפשר בין הצדדים, ולחייב
סכום של 700 ₪[7]. |
5 כרסמים - 500 ₪ |
התקבלו 3 כרסמים- לא יותר מ-100 ₪ לכרסם, ולא צוין שזה יעלה כסף |
כפשרה בית הדין מחייב 150 ₪[8]. |
פטינה+ פלקס135 ₪ |
מודים בסכום המלא |
135 ₪ |
60.
לסיכום סעיף 3:
התובעים חייבים לנתבע 985 ₪ על חומרים שרכש עבורם.
61.
הנתבע תבע את
שכרו שאיבד בסך 23,500 ₪ מדין "מבטל שדהו של חבירו", כפי שהסביר
ב"כ הנתבע בדבריו. בתביעה זו כלולות התביעות הקודמות, שהרי אילו המוצר היה
תקין והכל היה הולך על מי מנוחות, הנתבע היה מקבל את הסכום הזה מבית הכנסת ולא היה
תובע את הסעיפים הקודמים. כאשר נשאל על כך בדיון, ב"כ הנתבע הצהיר כי במידה
ותביעה זו מתקבלת, הרי שהתביעות הקודמות לה מתבטלות (הצהרה זו אושרה גם אחרי
הדיון, בכתב).
62.
לדבריו של ב"כ הנתבע מדובר כאן
במניעת רווח וודאית, שכן בגלל מעשיהם של התובעים נמנע מהנתבע להשתכר שכר של 23,500
₪ (פחות ההוצאות שהוציא, כאמור). מכיוון שתביעה זו נשענת על אותו רקע משפטי כמו
הסעיף הבא, נדון בהם ביחד.
63.
הנתבע תיאר
כיצד, לטענתו, נפגעה פרנסתו, בכך שקשריו העסקיים עם האדריכלית הופסקו, והמוניטין
שלו נפגע. הוא תובע סכום לפי ראות עיני בית הדין על הפגיעה בקשריו העסקיים
ובמוניטין שלו.
64.
בית הדין סבור
שיש לדחות תביעה זו. הטענה כי מכשול חד פעמי בעבודתו של הנתבע, גרמה למשבר כה גדול,
קשה להבנה. "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אין אומן שלא יחטיא
(יפספס). האם ועד בית הכנסת והאדריכלית עובדים רק עם אנשים שאף פעם לא עושים
טעויות?
65.
כפי שסיפר
הנתבע, במהלך תליית העבודה התפתח ויכוח בינו לבין האדריכלית וועד בית הכנסת,
שהתדרדר לטונים גבוהים במיוחד. הנתבע הודה שאילו היה מצליח להרגיע את הרוחות, ניתן
להניח שהמוניטין שלו ועבודתו עם האדריכלית לא היו נפגעים. דבר זה מתחזק מההתכתבות
בין האדריכלית לבין הנתבע שהתקיימה במסנג'ר של פייסבוק שאינה מצביעה על פגיעה
במוניטין כלל.
66.
בפסק דין 69020 נפסק שלפי ההלכה על מנת לחייב על פגיעה מסוג זה צריך שהיא תהיה וודאית וברורה.
הנתבע לא עמד ברף ראיה זה.
67.
בנוסף, לא הוכח
שהפסד ההכנסות מבית הכנסת נגרם באופן ישיר ממעשיהם של התובעים, משום שהנתבע היה
יכול לעמוד על הבעיות בפליז, עוד קודם לכן, או לפחות אחרי ההדבקה, ולהזמין פליז
חדש במקום אחר. ניתן לתבוע הפסד הכנסות רק על הכנסות וודאיות, כלומר, רק הכנסות
שמוכח שלולא הנזק היו מגיעות לתובע.
68.
לסיכום: אין
לחייב את התובעים על פגיעה במוניטין של הנתבע.
69.
הנתבע תובע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪
ועוד הוצאות טוען רבני. כמו כן, התובע גם הוא תובע הוצאות משפט בסך 10,000
ש"ח.
70.
על פי ההלכה, והנוהג ברשת 'ארץ חמדה-גזית',
כאשר שני הצדדים התנהלו בדיון המשפטי באופן סביר, כל צד נושא בהוצאותיו, והם
מתחלקים בשווה באגרת ביה"ד (שו"ת הריב"ש, תעה; שו"ת תשובות
והנהגות ב, תרצו, בסופו).
71.
בין הצדדים היתה מחלוקת שעלתה לטונים
גבוהים. בית הדין רואה את שני הצדדים כאנשים שחתרו לאמת, והיה חשוב להם להגיע אליה,
אף אם כתוצאה מכך נולדו כעסים בין הצדדים. התובעים טענו שהנתבע התעלם מהם ונמנע
מהגיע לבית הדין. אך בית הדין התרשם שבסופו של דבר השאלות המשפטיות אכן דרשו בירור,
והצדדים בחרו לבוא לדין תורה בכדי לברר את האמת. מכיוון שבית הדין התרשם הצדדים
התנהלו בצורה סבירה, כל צד יישא בהוצאותיו והצדדים יתחלקו באגרה.
72.
הצדדים כבר התחלקו באגרת בית הדין, כל
אחד מהצדדים שילם 500 ₪ ולכן בסעיף זה אין חיוב לאף אחד מהצדדים.
סיכום ביחס לסעיפי התביעה:
א.
החזר תשלום על עבודת פליז בלתי תקינה –התובעים חייבים 2,200 ₪.
ב.
הוצאות הדבקת הפליז – התביעה נדחית.
ג. חומרים שקנה הנתבע עבור התובעים – התובעים
חייבים 985 ש"ח
ד.
אובדן הרווח והפגיעה במוניטין – התביעה נדחית.
ה.
הוצאות משפט - אין חיוב.
סך
הכל – התובעים חייבים לנתבע 3,185 ₪.
לגבי
תוספת מע"מ - כיון שהסכומים שנתבעו הם סכומים הכוללים מע"מ, הרי שהסכום
כולל מע"מ ואין צורך להוסיף עליו מע"מ. על הצדדים להודיע תוך 7 ימים
ממתן פסק הדין, האם יש ביניהם מחלוקות בנוגע לאופן העברת הכסף בין הצדדים.
73.
על התובעים והחברה שבבעלותם יחד או לחוד לשלם
לנתבע סך של 3,185 ש"ח תוך 35 יום מהתאריך הנקוב על פסק זה. סך זה כבר כולל
מע"מ.
74.
על הצדדים להודיע תוך 7 ימים ממתן פסק
הדין האם יש ביניהם מחלוקות בנוגע לאופן העברת הכסף ביניהם.
75.
לפי סדרי הדין של הרשת, ניתן לערער על
פסק דין זה בתוך 30 יום מהמועד בו נשלח לצדדים.
פסק הדין ניתן היום, י' בתמוז תשפ, 2
ביולי 2020
בזאת באנו על החתום
_______________ הרב מאיר שקדי, דיין
|
_______________ הרב עקיבא כהנא,
אב"ד
|
_______________ הרב בצלאל דניאל, דיין
|
[1]
זכות התיקון במקח טעות נידונה בפסקי דין 76021 ו- 74004 על פי שולחן
ערוך רלב, ה-ו, ונתיבות שם חידושים ס"ק ז.
[2]
לא נאריך בתקפות ההודאה והטענות, שכן כאמור זה שיקול בעניין הפשרה.
הדינים בעניין זה היו לנגד עיניהם של הדיינים בבואם לפסוק את הפשרה האמורה.
[3]
מסתבר שחישוב שעות המכונה של התובעים התבסס גם על בסיס המטרז'. כיון שהמטרז'
בחישוב היה שגוי, הרי שככל הנראה נדרשו פחות שעות עבודה על הכתר ממה שהתבעים
שיערו.
[4]
ובפתחי חושן אונאה יג הערה נג ובפס"ד 79010 של רשת ארץ חמדה
גזית הוסיפו שיש החולקים על הרמ"ה ופוטרים אף כשהמוכר ידע מהמום.
[5]
ראה בפסק דין 78036 פיסקה ה לגבי אחריות מפקח בנייה, פסק דין 74043 פיסקה ז לגבי אחריות חברת מים לספק מים בלחץ תקין, בפסק דין 75084 פיסקה ט לגבי
עו"ד שלא ביצע רישום לדירה, ופסק דין 75104 חלקי 3 פיסקה ג לגבי קבלן שבגלל
עבודתו הלקויה היה צריך לפרק גם תאים סולאריים.
[6]
דין זה של הרמ"ה הובא גם בפס"ד 79010 של בית דין זה
בעניין אחר.
[7]
על מנהג בית הדין לפשר בשבועת התורה עיין בפסקי דין 70038, 72078 של
הרשת, במקרה זה רואה בית הדין מקום לפשר בצורה זו.
[8]
בצירוף התביעה הקודמת יש כאן מודה במקצת, וכיון שהם טוענים שזה היה
בלי עלות, בית דין משתמש בסמכותו לפשרה הקרובה לדין.