פסקי הגאון רבי ברוך יצחק לוין זצ"ל

כרך ז עמ' מו-מח

בנידון עיסקה עתידית ״קומידיטים״

הנידון

הסוחר ראובן בירושלים נתן הוראה לברוקר באנגליה שיקנה עבורו סחורה מסויימת ולמוכרה כעבור חמישה חדשים. כפי הנהוג, על הקונה להכניס לחשבון הבנק של החברה כעשרה אחוזים מערך הסחורה. בינתיים הוזל ערכה של הסחורה. כפי הנהוג, אם הקונה אינו מכניס לבנק את הפרש ההוזלה, רשאית החברה למכור את הסחורה מבלי להמתין את הזמן שהורה הקונה להמתין בתחילת הטרנזקציה. כשקבל הסוחר בירושלים הודעה טלפונית על דבר השלמת הביטוח מחמת ירידת ערך הסחורה, הפציר בברוקר שישתדל אצל החברה שלא ימכרו את הסחורה. טוען הסוחר הירושלמי שלא אמר לו כלל וכלל שהברוקר יכסה את ערך ההוזלה, אבל הברוקר משום מה נתן ערבות מריוח העמלה שלו במשך שנה לטובת הסוחר הירושלמי, כדי שלא ימכרו את הסחורה. הערבות מסתכמת ביותר מ-50.000$ כפי ערך אחוזי ירידת השער של הסחורה.

המקורות להלכה

הנה לפי טענת הנתבע שלא בקש מהברוקר שיכסה את הערבות, הלא מבואר בתוס׳ ב״ק נח א בהא דאמרו שם בגמ׳ דמבריח ארי מנכסי חבירו אין חייב הנהנה לשלם היכא דעביד המבריח מדעתו אף דאית לי׳ פסידא, הוא דוקא שמצילו רק מפחד הארי אבל במצילו מהפסד חייב. ובפורע חובו של חבירו לא חשוב מצילו מהפסד, דמה שהי׳ חייב הלוה לשלם אינו חשוב הפסד שהרי נתחייב לו ומצילו רק מצער עיי״ש.

והקשה מו״ר זצ״ל במה שכתבו דאינו חשוב הפסד בפורע חובו של חבירו, הלא מ״מ נשאר אצלו הממון שהי׳ צריך לפרוע את החוב, ומ״ש מהא דחולין קלא א דפריך לר״ח דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין או משום דכתיב זה.

ת״ש הרי שאנסו בית המלך את גורנו אם בחובו חייב לעשר ואם באנפרות פטור מלעשר. שאני התם דקא משתרשי לי׳.

ובתוד״ה שאני התם, כתבו וז״ל:

"שאני התם דקא משתרשי לי׳ דבמקום זה הניח לו המלך שאר ממון, וא״ת מתנות כהונה כשאכלם מישתרשי לי׳ שבמקום זה לא אכל דבר אחר ואמאי פטור. וי״ל דל״ד לאנס בית המלך גורנו דתחתיהן לא לקחו משלו אבל באכל אפשר דלא מישתרשי לי׳ שהי׳ מתענה". עכ״ל.

הרי דמישתרש בממון שנשאר תח״י חייב גם אם נעשה שלא ע״י מעשיו וגם שלא מדעתו, ועי׳ בקצוה״ח סי׳ רמו ס״ק ח בחילוק בין הנאה למישתרש, דהנאה הוא מה שקבל תועלת או נחת רוח, ומישתרש הוא מה שנשאר תח״י ממון בעין, ולענין הנאה לא שייך לומר הייתי מתענה, דאם הי׳ מתענה לא הי׳ לו הנאה ואנו מחייבין אותו בעד זה גופא שנהנה ולא התענה, ורק אם אנו דנים שהשתרש שעכשיו יש תח״י ממון יתירים ע״ז יכול לומר שהי׳ מתענה ולא הי׳ מוציא את ממונו גם בלעדי זה. וכתב בנתה״מ שדברי קצוה״ח נכונים מאד. ומו״ר הוסיף להסביר את ענין משתרשי, דכמו שולד פרה קנוי לבעל הפרה אף שהולידה לא ברשות בעל הפרה, מפני שפרתו הולידה את הולד ובסיבתה יצא הולד לאויר העולם, כמו כן אם נשאר ממון שלו תחת רשותו בסיבת המתנות כהונה יש חלק לבעלי מתנות הכהונה בהאי ממון שנשאר תח״י, וכל מי שהי׳ בעלים על המתנות כהונה כשהי׳ בעין הם בעלים עכשיו על ממונו לפי ערך המתנות כהונה.

ולפי זה קשה מש״כ בתוס׳ בפורע חובו דאינו חשוב הפסד, הלא מ״מ הרויח ממון שנשאר תח״י ע״י החבר שפרע את חובו שהי׳ חייב, ומ״ש מאנסו בית המלך את גורנו דחייב לשלם. ותי׳ דוקא אם הי׳ עומד להתחסר ממונו בלי שום תועלת, דמיסי המלך רוב בני אדם מרגישים בעצמם לאנוסים ופורעים מאונס מחמת יראה וכל מה שנוטלים ממנו חשוב בעיניו כאיבוד ממון, וכשניצל ממנו ע״י מתנות הכהונה חשוב כמישתרש. אבל בפורע חובו אינו חשוב הפסד, שהרי נתחייב לו. ביאור הדבר דאם היה נחסר ממונו ע״י ששילם חוב לא הי׳ הולך לאיבוד דהי׳ מקיים בזה מצות פריעת בע״ח, אבל אחר שפרע עבורו לא קיים מצות פריעת בע״ח, דחבירו עשה שיפטר מחובו, אבל הוא לא פרע חובו, ועשה חבירו מעשה להציל ממונו ולמנעו מתועלת שהי׳ מוצא בהוצאת ממונו, ומשו״ה לא חשוב רק כמהנהו בהנאה שלא יצטער, ועל הנאה כזו פטור משום דהוי ההנאה שלא ע״י מעשיו. ולדוגמא, אם יתקוף בחבירו בשעה שאוכל איזה מאכל ולא יניחנו לאכול כל היום, היתכן לומר שיהי׳ לתוקף זכות תביעת ממון מדין משתרשי לי׳ שבסיבתו נשאר המאכל אצלו ונתרבה ממונו? והטעם בזה משום שאם הי׳ אוכל מוצא תועלת באכילתו ולא הי׳ מוציאו לאיבוד, ומשו״ה גם בפורע חובו של חבירו אין זה מישתרשי לי׳.

אבל לפי״ז בפורע חובו של חבירו בחוב שחייב לנכרי, דלא שייך אם הי׳ בעצמו פורע הי׳ מקיים מצות פריעת בע״ח, ובזה כיון דהוי הפקעת הלואה דליכא איסור, החוב שהי׳ משלם הרי זה כהולך לאיבוד והפסד ובא זה ומצילו מהפסד הרי זה מישתרשי לי׳.

אבל ראובן הסוחר טוען שלא הי׳ משלם כלום לחברה, כי תבע מהם 90.000$ שהפסידו לו במה שלא קנו עבורו תיכף סחורה שנתן הוראה לקנותה, ועד שקנו עלה המחיר והפסיד עי״ז סכום הנ״ל, ובדעתו היתה להשתמט בכלל מכיסוי ערבות של ההוזלה, ולפי דברי ראובן הסוחר לא הי׳ עומד להפסיד ממון, והברוקר לא הצילו מהפסד ורק הצילו מצער, וזה דין הפורע חובו של חבירו דפטור, דהי׳ מתענה. ועי׳ במבי״ט ח״ג סי׳ קנו וסי׳ קנח בכה״ג פטור המשלח מדין מזיק, דלא הי׳ מי שהכריח לשליח להכנס בתור ערב והזיק את עצמו.

אבל באמת מי אומר שהמשלח הי׳ יכול להשתמט כמו שטוען, ודאי היו מגישים נגדו משפט, והיו מחייבים אותו לסלק את ההפסד, ומה שהי׳ לו תביעה אחרת על החברה ע״ז הי׳ צריך להגיש משפט נגד החברה, ולא ברור כלל אם היו מחייבים את החברה, אולי היו טוענים טענות והוכחות שלא היו אשמים במה שלא קנו תיכף, דלו הי׳ הסוחר יכול לזכות בדיניהם הי׳ ודאי מגיש משפט נגדם כי זה ענין של 90.000$ לפי דבריו. אלא מאי, לולי הי׳ הברוקר נכנס בערבות עד ערך של עשרה אחוז, ולא הי׳ מפסיד יותר מאשר העשרה אחוז שהכניס הסוחר בבנק לזכות החברה. והגם שהפציר שלא ימכרו מ״מ מי אומר שהיו שומעים לו, הגם שהוא סוחר גדול וכדאי להם לעמוד בריזיקה, מ״מ אפשר שבערבות הברוקר הוא בעצמו הגורם והזיק את עצמו.

עי׳ חת״ס חו״מ סי׳ קעח בענין הטענה מבטל כיסו של חבירו שלא קנה כאשר נתן לו ההוראה.