בס"ד


מס. סידורי:13218

תביעת שכירות בימי הקורונה

שם בית דין:צדקה ומשפט
דיינים:
הרב גרבוז שמעון
הרב גולדברג אליהו
הרב שיף יוסף
תקציר:
הנתבע שכר דירה מהתובע, מתוך כוונה להשכיר אותם לאחרים בשכירויות קצרות מועד, לאחר זמן מה, התחילה הקורונה, וההשכרות הקצרות נפגעו, התובע תובע 48,000 על דמי שכירות שלא שולמו, ובנוסף הוא תובע 50,000 ש"ח על הפרה יסודית של החוזה. ובנוסף הוא תובע את צביעת הדירה, למעשה, התובע כבר גבה 15,000 ש"ח מצ'ק פקדון שהיה ברשותו. מנגד הנתבע טוען כי תכולת הדירה היא בשווי של כ-50,000 ש"ח
פסק הדין:
הנתבע פטור מתשלום לתובע
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

 

בס"ד                                                                                                                                         תיק  מס': 312

 

 

 

 


כ' תשרי תשפ"א

פסק דין חלקי

בעניין שבין:

התובע

בעל דירה

הנתבע

שוכר דירה

 

א.      רקע ועובדות מוסכמות

לפנינו יחסי שוכר ומשכיר בעקבות משבר הקורונה, בעל דירה (להלן התובע) שהינו בעלים של נכס (להלן הנכס) השכיר את הנכס לשוכר  (להלן הנתבע). סוכם שתקופת השכירות תהיה בין תאריך 2.9.19 לתאריך 1.9.20 שכר הדירה עמד על 15,000 ₪ לחודש גודל הדירה כ200 מ'. מטרת השכירות היתה השכרה מסוג "אייר בי אן בי". וסוכם  בחוזה שהשוכר רשאי להשכיר את הדירה בשכירות משנה. השוכר קנה אבזור לדירה כדי שתתאים למטרת השכירות. עד חודש 4.20 שולמה השכירות במילואה. מחודש 5.20 ועד סוף החוזה שולמו 12,000 ₪ בלבד. בתאריך י"ב אלול תש"פ הופיעו הצדדים בבית דין זה נעשה קנין כדין וחתמו על הסכם בוררות.

ב.      טענות התובע והנתבע

א.      התובע תובע סך של 48,000 ₪ על דמי שכירות שלא שולם. הנתבע משיב כי מפאת המשבר הכלכלי שבא בעקבות הקורונה לא היה אפשרי עבורו לעמוד בהתחייבויות שלו, למרות שאינו מכחיש את ההתחייבות שלו, הנתבע מוסיף ואומר כי  סיפר לתובע שאין שוכרים והמשכיר אמר לו שישלם מה שיש ויגיעו להסכמה בסוף החוזה. התובע מגיב כי הרשויות לא הגבילו את השימוש בדירות מגורים בכל ישראל

ב.      התובע תובע פיצוי של 50,000 ₪ על הפרה יסודית של ההסכם, התובע כבר קיבל 15,000 ₪ מפרעון צ'ק ביטחון כך שהסכום שנותר הוא 35000 ₪ וכן 1000 ₪ לכל יום בגין איחור בתשלום.

ג.        התובע תובע את צביעת הדירה ע"י הנתבע או תשלום על צביעה שהתובע יעשה משום שלטענתו הדירה הוחזרה במצב שדרש צביעה. לעומת זאת הנתבע מכחיש את התובע וטוען שהדירה אינה זקוקה לצביעה.

ד.      בנוסף טען הנתבע כי תכולת הדירה עומדת בשווי של קרוב ל 50,000 ₪ וניתן לקזז מזה כל חוב שהוא חייב לתובע, הנתבע מסכים רק בתנאי שהשוכרים החדשים ירצו את החפצים הללו.

ג.       נושאים לדיון

       1.            תשלום דמי שכירות כשיש מכת מדינה

       2.            ניכוי שכירות במכת מדינה עבר או גם עתיד

       3.            אופן ניכוי השכירות

       4.            האם המצב היה מוגדר כמכת מדינה

       5.            פיצוי על ביטול חוזה

       6.            צביעת הדירה

ד.      דיון

1.       תשלום דמי שכירות כשיש מכת מדינה

המשנה בב"מ קה, ב אומרת:

"המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו. רבי יהודה אומר: אם קיבלה הימנו במעות - בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו".

ובפירוש המשניות להרמב"ם פירש שמדובר בשוכר וחוכר כאחד, וכן פסק בהל' שכירות פ"ח ה"ה

כלומר, במקרה שיש פגיעה בהיקף גדול, המחכיר\משכיר סופג את הנזק, והחוכר\שוכר משלם לפי ההפסד.

הגמרא שואלת מה ההגדרה של מכת מדינה?

"היכי דמי מכת מדינה? אמר רב יהודה: כגון דאישדוף רובא דבאגא. עולא אמר: כגון שנשתדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה".

ופירש רש"י (ד"ה רובא)

"רוב הבקעה שזו בתוכה".

הרי"ף והרמב"ם הל' שכירות פ"ח ה"ה פסקו כרב יהודה וכן פסק הרא"ש (פ"ט סי' יד) שאם רוב השדות נפגעו מנכה המחכיר מהחכירות, והשוכר משכירותו. אולם מהר"ם מפדואה (סימן פו) סבור שהגדרת מכת מדינה קיימת רק כשכל העיר נפגעת. בכל אופן במקרה שלנו – כשאין אדם שלא נפגע בצורה ישירה או עקיפה מהנגיף ומשיבושי החיים שנגרמו בעטיה – יש להגדיר את מצבנו כמכת מדינה גם לדעה זו.

להלכה, הגדרת מכת מדינה היא כשרוב העיר נפגע מאותה פגיעה.

הגמרא דנה אם אין לנכות במקרה שהמחכיר אמר לחוכר לזרוע גידול מסויים.:

"אמר ליה זרעה חיטי, ואזל הוא וזרעה שערי ואשתדוף רובא דבאגא, ואשתדוף נמי הנך שערי דיליה, מאי? מי אמרינן, דאמר ליה: אילו זרעתה חיטי הוה נמי משתדפא, או דלמא מצי אמר ליה: אילו זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אמר ויקם לך! - מסתברא דאמר ליה: אי זרעתה חיטי - הוה מקיים בי ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".

מסקנת הגמרא היא שאכן אם החוכר שינה וזרע משהו אחר, הוא מפסיד.

הרמב"ם (שם) פסק שאכן אם המחכיר\משכיר הורה לחוכר\שוכר לגדל גידול מסויים – אין החוכר רשאי לפחות מחכירותו. וכן פסק השו"ע בחושן משפט סימן שכג סעיף ב', והרי במקרה אשר לפנינו השוכר דבק במטרת השכירות המוצהרת, ותכנן להשכיר את הדירה בהשכרה קצרה דרך "אייר בי אן בי" וכיון שהגבילו תיירות חוץ, הענף הזה התייבש.

מה הדין כשהיה אפשר להשכיר את הדירה למיעוט שנשאר בעיר, האם מן הדין לחייב את החוכר?

במקרה ששר העיר גזר על חלק מהיהודים לצאת מהעיר כתב מהר"ם מרוטנברג (סימן שפח) שהשוכר והמשכיר יחלוקו בהפסדים שנובעים מכך שלא היה ניתן להשכיר את הדירה, מפני שיתכן שהמשכיר היה מצליח להשכיר למיעוט שנותר בעיר. קצות החושן (סימן שכב סק"א) הסביר שכיון שגם אם המשכיר היה מצליח להשכיר את השדה לאחר – יתכן שהקלקול היה מונע גם מהשוכר הזה לשלם למשכיר לכן זה נקרא מכת מדינה, למרות שהיתה אפשרות קטנה להשכיר. ובנידון דידן הרי מתקופת הופעת הנגיף עד סוף החוזה היה לערך חצי שנה, והיה נראה שהשכרה לטווח קצר היתה קשה עד למאוד – כמו שנוכחנו לשמוע בדיון, התובע לא טען שהנתבע לא השתדל להשכיר, רק טען שהיה צריך להשכיר לתיירי פנים וכדומה, אבל השכרות לטווח קצר נשוא מטרת החוזה לא התממשו בפועל גם בהשכרות דומות, וכדלקמן.

נשאלת השאלה מהו הדין כאשר לא ניתן כלל להשתמש בדירה? האם יש לשלם על התקופה הזו כסף לשכירות? בתשובות מיימוניות משפטים סימן כז כתב:

"ומיהו הכא כיון דנשרפה העיר הויא ליה מכת מדינה ותנן (ב"מ קה ב) המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכרו וקפסיק ותני בין הקדים לו חכרו בין לא הקדים אף על גב דאיכא למימר דלאו דרכיה לאקדומי דהא נותן לו מתוכה (שם קו ב)"

וכן הוא בתשובות מיימוניות משפטים סימן מז

"...דהא השוכר ששכר הבית לגור בו הא קאי וחי הוא לפנינו ומזומן לקיים תנאו ולגור בו ובעל הבית אינו יכול לקיים תנאו...."

וכן פסק הרמ"א שולחן ערוך חושן משפט הלכות שוכר סימן שיב

"נשרף כל העיר, הוי מכת מדינה ומנכה לו מן שכירותו מה שלא דר בו, בין הקדים לו שכרו או לא"

אם כן, כשאין אפשרות לעשות שימוש במושכר בכלל, ברור שהמשכיר מנכה מהשכירות בהתאם, לכן במקרה שלפנינו אם אי אפשר היה להמשיך לעשות שימוש לשם מטרת השכירות, כאמור שכירויות "אייר בי אן בי", על המשכיר לנכות מהשכירות.

מסקנה: כיון שהפלח שוק שהשכירות היתה מיועדת אליו – תיירים מחוץ לארץ – לא הורשו ע"י הממשלה ליכנס לארץ  יש לראות את הפגיעה בענף בתקופת השכירות כדין מכת מדינה.

2.       ניכוי שכירות במכת מדינה לגבי העבר או גם לגבי העתיד

לפי מה שכתבנו לעיל, השוכר פטור במכת מדינה, להלן נדון בהיקף פטור זה.

להלן סקירת השיטות בנושא זה:

מהר"ם פאדווה (סימן לט הובא בדרכי משה סי' שכ"א) דימה דין שכירות כשמטרת השכירות אינה קיימת לשוכר חמור ומת, שניתן לחזור בו, ולכן מקבל פיצוי רק על העבר, אבל לגבי העתיד הרי יכול היה לחזור בו, שיכול לחזור בו באמצע השכירות, ואם לא חזר בו מיד כשראה הקלקול, והמשיך להשתמש במושכר, אנו רואים שמחל על הנזק. ולא ניתן לומר שהשוכר לא ידע, כיון שמן הסתם ידע, ואם השוכר המשיך כיון שהיה מצפה שיהיה איזה שינוי לטובה, הרי שהוא לקח על עצמו את ההפסד.

אולם הרמ"א חולק (בדרכי משה שם) ופסק שבמכת מדינה השוכר פטור מלשלם שכירות, גם כשהשוכר לא חזר בו. הרמ"א מוכיח ממקרה שאדם שכר מלמד ללמד את בנו והמושל ציוה שלא ללמד, ופסק מהר"ם מרוטנברג (הובא במרדכי בבא מציעא סימן שמג) שלמרות שהמלמד לא ילמד – האב חייב לשלם על כל השנה כיון שזו מכת מדינה, למרות שמדובר בשכר לימוד עתידי[1].

דעת הרמ"א ומהר"ם מפדואה הובאו בחושן משפט סימן שכא סעיף א' והכריע כדעתו. הט"ז[2] מסכים עם הרמ"א, וכן דעת נתיבות המשפט (שם, ביאורים סק"א) שהקשה על מהר"ם מכך שמן הסתם המשנה מדברת על אפשרות של שכירות עתידית, לפי זה גם הרמב"ם והשו"ע וכל מי שלא חילק בין שכירות בעבר או בעתיד סובר כהרמ"א.

הסמ"ע ס"ק ו' מסכים עם מהר"ם מפדואה כיון שבמכת מדינה שני הצדדים שווים בנזק ואין לומר שמזלו של אחד מהם גרם, ואפשר שנלך לפי הכלל המוציא מחברו עליו הראיה, ואז המוציא לא יוכל להוציא מהמוחזק ללא הוכחה או שנחלק את הנזק בין השוכר והמשכיר. לא ברור מה דעת הש"ך (שם ס"ק א')[3] אם סובר כרמ"א או כמהר"ם.

חשוב לציין כי בדיון טען השוכר (פרוטוקול עמ' 5) שהציע למשכיר שהשוכר ימשיך לחפש למצוא שוכרים וכל כסף שיכנס ילך באופן ישיר למשכיר – והשוכר לא ישלם שכירות, והמשכיר לא הסכים, הרי שהשוכר רצה לסיים את החוזה, אבל המשכיר לא הסכים.

לסיכום: כיון שבדין מכת מדינה לא חילקו הראשונים בין ניכוי עבר לעתיד והמחבר בעל השולחן ערוך לא חילק כן, וכן כתב הרמ"א וכן דעת הט"ז ונתיבות המשפט, יתירה מזו, לפי החתם סופר (שהובא לעיל) הרמ"א ומהר"ם מפדואה מסכימים בנידון דידן, לכן כשהשוכר מוחזק והמשכיר מוציא מחברו, אי אפשר להוציא מהשוכר.

מסקנה: הכרעת בית הדין היא שהתובע פטור משכר דירה גם לאחר שהנגיף התפרץ והיה ידוע.

3.       אופן ניכוי השכירות

הרמב"ם (שם) והשו"ע (שם) כתבו שמדובר בהפחתה מההפסד של השדה של השוכר, כן דייק הסמ"ע (שם, ס"ק ג'), המשמעות לכך היא שאם ההפסד שלו היה גדול יותר משדות אחרים – כך שיעור הניכוי.

בנידון שלפנינו הנתבע שילם שכר דירה בסכום 12,000 ₪ ועוד 15,000 ₪ מהצ'ק ביטחון שפרע התובע, כסף זה ישאר בידי התובע מכיון שבחלק מהזמן עוד היו שוכרים במושכר, אבל אין הנתבע חייב לשלם יותר.

מסקנה: הניכוי הוא לפי ההכנסה, והנתבע פרע סכום של 27,000₪ ואינו חייב לשלם יותר.

4.       האם המצב היה מוגדר כמכת מדינה

מבירור שעשה בית הדין ע"י מתווכי דירות עולה כי שכירויות – לטווח קצר, וגם לטווחים יותר ארוכים אכן היו, אבל האפיק של "אייר בי אנד בי" אכן צנח – וכאמור לעיל, שמש"ס ופוסקים ברור אין צריך שכולם יפגעו כדי להגדיר זאת כמכת מדינה. יתירה מזו, ייתכן שגם מהר"ם פדואה (הובא לעיל) יסכים כיון שבאפיק המסויים הזה – שכירויות קצרות לבאים מחו"ל, כולם סבלו כיון שלא הרשו לתיירים להיכנס לארץ ישראל. וכן רואים מתוך דברי מהר"ם רוטנבורג (הובא לעיל) שגם כששדה מסויים נפגע – המלמדים – הרי זה מוגדר כמכת מדינה, למרות שדברים אחרים לא נפגעו, וכן מוכח מדברי מהר"ם פדואה שמלוי בריבית שנפגעו – ולא שום עסק אחר – מוגדר כמכת מדינה. וכן כתב הרדב"ז (ח"ב סימן תרפ"ב). אם כן, גם אם שכירויות מסוג שונה לא השתנו בגלל המצב, אבל השדה של "אייר בי אן בי" נפגע מאוד – הרי שיש להגדיר את הנידון שלנו כמכת מדינה.  

מסקנה: דרישת התובע להשלמת שכר דירה מהנתבע נדחית, בעקבות מצב של מכת מדינה

5.       פיצוי על ביטול חוזה

בחוזה כתוב:

"יודגש כי תשלום דמי השכירות במלואם ובמועדם הינם תנאים חשובים ביותר עבור המשכיר וכי אי תשלום מלוא דמי השכירות במועד מכל סיבה שהיא תהווה הפרה יסודית של הסכם זה ויזכו את המשכיר בקנס ע"ס אלף ₪ לכל יום איחור בנוסף לדמי השכירות ..."

לפי האמור לעיל שהמצב בארץ ובעולם מוגדר כמכת מדינה בעקבות הנגיף השוכר כלל לא ביטל חוזה.

יתירה מזו, גם אם נאמר שהיה ביטול חוזה, הסעיף אינו מחייב כיון שנכתב בצורה שהיא אסמכתא כלומר הגזמה בלבד, וכן סכום של 1000 ₪ ליום שהוא גבוה למדי, וכפי שמובא בבא מציעא (קד, א)

"המקבל שדה מחבירו והובירה - שמין אותה כמה ראויה לעשות, ונותן לו. שכך כותב לו: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא".

ובגמרא (שם, ב) מובא

"ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה, אמר: אי מוברנא לה - יהיבנא לך אלפא זוזי. אוביר תילתא. אמרי נהרדעי: דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא. רבא אמר: אסמכתא היא. ואסמכתא לא קניא. ולרבא, מאי שנא מהא דתנן: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא? - התם לא קא גזים, הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא - גוזמא בעלמא הוא דקגזים".

כלומר, כשאדם מסכים לשלם קנס גבוה הרי שאם התחייבותו מוגזמת הוא לא חייב בקנס למרות שהתחייב, אלא אם כן התחייב בצורות מסוימות, כפי שמבואר בנדרים כז, ב וכפי שנפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רז סעיף טו ובחוזה הנוכחי לא ניסחו את סעיף הקנס בצורות אלו. (להרחבה עיין בפס"ד איגוד בתי הדין לממונות שעל יד ישיבת מצפה יריחו תיק מס' 104[4])

מסקנה: הנתבע פטור מלשלם פיצוי לתובע

6.       צביעת דירה

בחוזה לא כתוב שהשוכר צריך לצבוע את הדירה בתום תקופת השכירות, וכן לא הובא לפני בית הדין הוכחה מסוג כל שהוא כדי להוכיח שאכן נעשה נזק לצבע או לדברים אחרים בדירה, אלא שמדובר בבלאי סביר לכל היותר, לכן לא ניתן לחייב את הנתבע לעשות זאת או לשלם על צביעה חדשה על פי הכלל הידוע "המוציא מחבירו – עליו הראיה".

מסקנה: התביעה על צביעת הדירה נדחית

ה.      הוצאות

הצדדים שילמו את אגרת בית הדין באופן שווה.

ו.        החלטות

א.      הנתבע פטור מכל תשלום לתובע

ב.      חפצי הנתבע שנשארו בדירה יפונו על ידי הנתבע או על ידי בא כוחו, בתיאום עם התובע או בא כוחו תוך שבועיים מהתאריך שמופיע על פסק דין זה. במידה ויגרם נזק בעקבות פינוי החפצים על הנתבע לתקן את הנזק.

ג.        במידה וחפצי הנתבע לא יוחזרו, בית הדין יישום את שווי החפצים, והתובע יחויב בתשלום השווי.

 

נבקש מהשי"ת שיסיר כל מחלה וכל קטטה... מעל כל בני בריתך

פסק הדין ניתן ביום כ' תשרי תשפ"א , 7.10.2020

בזאת באנו על החתום

_______________

הרב אליהו גולדברג

_______________

הרב שמעון ברוך הלוי גרבוז

_______________

הרב יוסף שיף

 



[1] הרמ"א גם הקשה על מהר"ם פדואה שהביא הוכחה משכירות חמור שמת כיון שאין הנידון דומה לראיה שהרי בשכירות חמור מדובר בנזק פרטי, ששם דרוש חזרת השוכר כדי שהחוזה יסתיים ואין לזה קשר לשכירות של מכת מדינה, שאין צורך בחזרת השוכר, אלא שהמשכיר אינו גובה שכירות. 

החת"ס (חו"מ סימן קסא) השיב על קושיית הרמ"א: ההבדל בין הדינים הוא רק באורך השכירות בלבד, שבשכירות חמור מדובר בשכירות יומית ולכן על השוכר שמצא מום בשכירות לחזור בו מהשכירות, ואם לא יחזור בו הרי שסבר וקיבל, משא"כ בחכירות שדה החתם סופר מניח שמדובר בשכירות למשך שנה אחת, ואפשר יהיה לחזור בו רק בסוף השנה, ולכן, למרות שהנזק התחיל אחרי תחילת השכירות – כל השנה נחשבת "עבר", אם כן ניתן ללמוד מדין חמור לדין מכת מדינה כיון שבעצם אין הבדל . אם כן, בנידון שלנו שמדובר בשכירות של שנה על פי הבנת החתם סופר גם לשיטת מהר"ם מפדואה השוכר פטור משכירות.

אבל ההסבר של מקח טעות אינו מוזכר בבבלי (שהובא לעיל) וגם בירושלמי (פ"ט ה"ה) אלא מכת מדינה היא באחריות המשכיר, מזלו של מי גרם לנזק הזה, ומהדין כיון שזו מכת מדינה, הרי שיש כאן פגיעה בכל נכס שנפגע וזו אחריות המשכיר, והמשנה והגמרא לא חילקו בין עתיד ועבר, והרי שיתכן חכירות של פחות משנה, וקשה על החתם סופר.

מה ההסבר להבדל בין חמור – שיכולים לבטל את המקח מכאן והלאה, לבין שדה שיש בה דין מכת מדינה? אפשר ליישב שבדין שכירות השוכר מתקן כל דבר שאינו מעשה אומן, ודבר שדורש מעשה אומן על המשכיר לתקן, כלומר, דברים קטנים חלים על השוכר גם אם יהיה הרבה בעיות כל הזמן, לכן, כשיש בעיה מסויימת במושכר, זה מתייחס לשוכר, אבל מכת מדינה שזהו דבר גדול מתייחס למשכיר. הדבר מתיישב, כיון שאדם שמפיק את מלוא הרווחים הוא הבעלים, ולכן עליו לספוג בעיות מסוג מכת מדינה, לעומת זאת השוכר שזכיותיו במושכר פחותות אף הסיכון והאחריות שהוא נוטל – פחותים. אם כן, נוכל להסביר שמכת מדינה היא סימן לכך שזהו נטל הבעלים.

החת"ס (שם) הביא שגם בשו"ת ראנ"ח (סימן לח) מסכים עם מהר"ם פדואה, אבל המעיין שם יראה שאין זה ברור כלל, הרי שהקשה לו כמו שהקשה הרמ"א מתשובת הגהות מיימוניות סימן כז.

[2] לגבי המחלוקת בין מהר"ם מפדואה לרמ"א כתב הט"ז שדברי שניהם - מהר"ם מפדואה והרמ"א - תמוהים, על מהר"ם פדואה קשה שהרי לדעתו כל דבר שאפשר לתקן אין בו דין מכת מדינה, ויש בו דין חזרה, רק בבית האילן ובית השלחין יש בו דין מכת מדינה ולכן יש בו ניכוי, זה קשה למה המקבל אינו יכול לחזור בו מאלו? הרי מתוס' (קד, א ד"ה דאפשר) משמע שחזרה תלויה במכת מדינה. גם דברי הרמ"א תמוהים שכתב בשוכר החמור ומת כיון שאין זה מכת מדינה אין דין ניכוי וכאן שיש מכת מדינה תמיד יש דין ניכוי, ואין הענינים דומים מפני שמכת מדינה אינה מועילה אלא שלא יפסיד השוכר, אבל אינה מועילה למה שלא יוכל לחזור בו. לכן מציע הט"ז שיטה שלישית: כשאין המושכר עושה את מה שהיה אמור לעשות, אין כאן שכירות כלל כיון שאינה ראויה למטרת השכירות, והדין תלוי במה שאמר המשכיר "חמור זה" או "חמור" – סתם, אבל אם המושכר קיים אלא שיש בו הפסד אין אחד מהצדדים יכול לחזור בו, אלא אם היה מכת מדינה מנכה משכרו, אבל אין חזרה.

[3] שהרי הש"ך רק תירץ שדברי מהר"ם מרוטנבורג אינם סתירה לדברי מהר"ם פדואה, אבל לא ברור שהוא מסכים עם דבריו.

[4] פסק הדין מופיע בקישור הבא: https://www.psakim.org/Psakim/File/2040?highlight=

תגיות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il