הונאה בהגרלה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 116-נו

בהרכב הדיינים: הרב אליהו קצנלבוגן, אב״ד; הרב צבי וובר; הרב אברהם דב לוין. 

פס״ד בתביעה על הונאה בהגרלה על מכונית

נושא הדיון

התובע רכש כרטיס הגרלה מנציג ישיבה מסויימת תמורת 25 ש״ח וזכה בפרס הראשון שהיא מכונית מדגם מסויים משנת יצור מסויימת. בבדיקת המכונית התברר לו שהיא עברה תאונה וערכה ירד בחצי משוויה. הוא טוען שבהצעת ההגרלה היתה המכונית מהסוג האמור מועמדת לפרס ראשון, ותצלומה פורסם על גבי הכרטיסים. היה ברור לכל מי שרכש את כרטיסי ההגרלה שהכוונה היא למכונית חדשה ולא למכונית שעברה תאונה, ואילו היה ידוע שמדובר במכונית שעברה תאונה וערכה ירד בחצי, היה הוא ורבים אחרים נמנעים מלרכוש את כרטיסי ההגרלה במחיר הנקוב. הוא תובע לפצותו בהפרש המחיר שבין המכונית שקבל לבין מכונית חדשה מאותו סוג.

הנתבעים משיבים שאמנם כשהוצעה המכונית להגרלה היא היתה חדשה, אך תוך כדי העברתה ממקום למקום לפני קיום ההגרלה קרתה לה תאונה. לטענתם הם אינם חייבים לפצות את התובע מאחר שקבל מכונית בדגם שהוצע בהגרלה ומאותה שנת ייצור. מעולם לא דובר על מצבה כחדשה או כמי שעברה תאונה.

הנתבעים מבקשים עוד לנכות מחיובם סך של 5.000 ש״ח אותם התחייב התובע לתרום לישיבה במכתב לאחר הזכיה ומכירת המכונית. במכתב כותב התובע: ״אני מתחייב ב״ה בלי נדר״.

מסקנות

כפשרה, על הנתבעים לפצות את התובע בשליש מההפרש במחיר המכונית.

השאלות לדיון

א. האם יש דין הונאה בכרטיס הגרלה.

ב. מתי קונה הזוכה בהגרלה את זכיתו.

ג. האם יש דין מקח טעות בהגרלה.

ד. התחייב במכתב לתרום כסף לישיבה, האם זכתה הישיבה בכסף, ומה הדין כשהוסיף ״בלי נדר״.

הדיון ההלכתי

א. האם כרטיס הגרלה דינו כשטר

בגמ׳ ב״מ נו ב אמרו ששטרות אין להן אונאה, שנאמר וכי תמכרו ממכר, דבר שגופו מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי. ונחלקו בגמ׳ שם אם עכ״פ יש להן ביטול מקח באונאה מרובה, ופסק הרמב״ם בהלכות מכירה פי״ג ה״ח ושו״ע סי׳ רכז סעי׳ כט וש״ך סי׳ סו ס״ק קכב שאפילו מכר שוה אלף בדינר אין להן אונאה. לעומת זאת, בשטרות שאינן עומדים לראיה אלא לצור על פי צלוחיתו אמרו בגמ׳ שם נז א שיש להן אונאה.

ולכאורה דינם של כרטיסי הגרלה כדין שטרות שאין להן אונאה, שהרי אלה כמו אלה אין גופן ממון ומשמשים רק לגביה. אך בשו״ת מהרש״ם ח״ב סי׳ לד נראה כמסתפק בזה, והביא בשם שאילת יעבץ ח״א סי׳ פה דלאטריע לאזען אין להם דין שטר.

ב.האם גורל עושה קניין

ברשב״ם ב״ב קו ב מבואר שיורשים או שותפים שחלקיהם בנכסים אינם מבוררים ובררו להם החלקים ע״י גורל, הזוכה בגורל קונה את חלקו המבורר ע״י הגורל, שהגורל עושה קנין, וכ״כ לח״מ שכנים פ״ב הי״א בדעת הרמב״ם, וכ״מ ברמב״ם שבת פכ״ג הי״ז, וכ״פ שו״ע חו״מ סי׳ שעג סעי׳ ב.

אך עי׳ טור שם בשם הרא״ש שהגורל לבד אינו קונה אלא ע״י קנין שעושה הזוכה בזכיתו. ועי׳ אבי עזרי שכנים שם שמחלק בין גורל שעושים יורשים שאז הגורל עצמו גומר הקנין, לבין גורל שעושים שותפים שאין הגורל גומר הקנין, ועי׳ משנת ר׳ אהרן הל׳ שכנים עמ׳ כ ומשנת יעבץ חו״מ סי׳ כח וחו״ב ב״ב סי׳ טו אות ג שביארו מחלוקת הראשונים בזה (ולאחר שקבע הגורל שפלוני זכה במה שזכה אם אומרים שהוברר שזה היה חלקו מתחילה, הדבר תלוי במחלוקת של ברירה, ולהלכה שבדאורייתא אין ברירה, ה״ה בזה, וקודם ההגרלה לא היה לו בדבר שעלה לו בגורל בעלות מוחלטת אלא חלק בלתי מבורר).

ג. גדר בעלות של הזוכה בהגרלה על חפץ הזכייה

ובהגרלה הנפוצה בימינו שקונה כרטיס הגרלה מהחברה שמארגנת את ההגרלה, יש לחקור האם יש לו איזו שהיא בעלות או שותפות בחפצים שיעלו בגורל, ורכישת כרטיס ההגרלה מקנה לו בעלות מסויימת, או שאין כאן אלא הבטחה מצד מארגני ההגרלה שאם יעלה מספרו בגורל יתנו לו את הזכיה, והרי זה כמו קנין אתן שנחלקו הראשונים בב״ב ג ב והובאו הדעות בשו״ע ורמ״א חו״מ סי׳ רמה סעי׳ א-ב האם מועיל הקנין כאילו קנה את מה שמבטיח לתת לו, או שאינו מועיל כיון שאין הקנין חל על מה שמתחייב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה, והנתינה היא דבר שאין בה ממש אלא מעשה בעלמא.

ונראה שכיון שטרם שמשך החפצים לרשותו לא קנה אותם אלא ע״י נתינת כסף עבור כרטיס ההגרלה, אין זה עדיף על קנין כסף שאמרו בב״מ ריש פרק הזהב שהכסף אינו קונה את הזהב, והלכה כר׳ יוחנן בגמ׳ ב"מ מז ב שאמנם דבר תורה מעות קונות, אך מדרבנן אין מעות קונות אלא משיכה, שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, ופרש״י שם מו ב: 

"שמא יניחם לוקח בבית מוכר זמן מרובה, ותפול דליקה בשכונת המוכר, ולא יחוש לטרוח ולהציל, לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו אם ירצה, דכיון שאם יתייקרו ברשותו יתייקרו ויחזור בו מן המכר ויהא השכר שלו, כי דידיה חשיב להו, וטרח ומציל". 

וכ״פ הרמב״ם מכירה פ״ג ה״א וטוש״ע חו״מ סי׳ קצח סעי׳ א. וכתב הקצוה״ח סי׳ רג ס״ק ד ומחנ״א הל׳ דשלב״ל סי׳ ג שאפי׳ מחייב עצמו ליתן זהב עבור הכסף לא מהני. ועי׳ קונטרס השעבוד להגרש״ש סי׳ א שהזכות בגופו של האדם המתחייב לזכות עי״ז אח״כ את החפץ, אינו אלא קנין דברים, אלא שלדעת רש״י ב״מ סו ב באפותיקי מפורש אינו יכול לסלקו בדמים, היינו לדעת ר׳ יוחנן שמן התורה מועילה התחייבותו ע״י כסף, רק מדרבנן בטל הקנין, עיי״ש. וה״ה בקונה הגרלה ולבסוף עלה מספרו בגורל, אע״פ שהמארגנים חייבו עצמם לתת למי שיזכה את הזכיה, כיון שההתחייבות היתה שלא ע״י קנין אלא תמורת הכסף ששילם עבור הכרטיס, לא מהני התחייבותם. ומש״כ הרמב״ן ב״ב קמח ב הובא בשו״ע סי׳ רנג סעי׳ ג בדעה א׳, וראב״ד בהשגות מכירה פ״ב ה״ח, ומ״מ זכיה פ״ח ה״ו, שאם חייב עצמו ליתן וקנו מידו קונה (ולא כדעת הרמב״ם מכירה שם אינו קונה, וכ״ה דעה ב׳ בשו״ע שם), זה דוקא בקנין, אבל לא ע״י כסף, וכמש״כ קצוה״ח ומחנ״א הנ״ל.

ואף הגורל עצמו אינו מועיל לו לקנות, שעד כאן לא אמרו שגורל עושה קנין אלא בשותפים או יורשים שיש להם כבר בעלות בדבר והגורל רק מברר את חלקיהם, אבל באופן שעדיין אין לו בעלות על הדבר לא מצינו שהגורל לבדו עושה קנין, והוא קונה את הזכיה רק כשמכניסו לרשותו. ועי׳ מחנה ישראל סי׳ לד.

אלא שיש לדון בנידון דידן שדמי הכרטיסים היו תרומה לישיבה, האם דינו כהקדש שכסף קונה, וכמו שכתב הרמ״א בשו״ע סי׳ קצט סעי׳ ד, או שדינו כהדיוט שאין כסף קונה, וכמו שכתב בקצוה״ח שם ס״ק ג דהקדשות שלנו דין הדיוט אית להו (ועי׳ במאסף אבן ציון עמ׳ תנט מבעל המקדש דוד). ועי׳ שו״ת מהרש״ם ח״ג סי׳ שמט שהמוחזק יכול לומר קים לי בענין זה.

ד. טענת הטעייה בהגרלה

בגורל של חלוקת שותפים או יורשים, אם התברר שהיתה טעות בגורל אמרו בגמ׳ ב״ב קו ב ונפסק ברמב״ם נחלות פ״י ה״א ושו״ע חו״מ סי׳ קעה סעי׳ ג שהחלוקה בטלה, ועי׳ חי׳ הגרי״ז בכורות מז ב מכיון שעל דעת כן חלקו בגורל, ועי׳ חות יאיר סי׳ סא שאם הגורל היה כהוגן תדבק בו ההשגחה העליונה, משא״כ אם הגורל מקולקל. ועי׳ שו״ת ררב״ז ח״א סי׳ שכד שגורל אינו עדיף מקנין גמור שאם יש בו מום חוזר המקח, וה״ה בגורל בטלה החלוקה, אלא שאם אי אפשר לחזור על המוכר כגון שמחלו המום או שקנו מעכו״ם חוזר על חבירו על חלקו במום, ומחזיר לו חבירו מחצית מה שפחתו המום מדמיו, והגורל הועיל שיהיה הוא הלוקח כל המום כיון שיש לו בו החצי וחבירו משלים לו.

ובנידון דידן שנתבאר שהגורל לא זה מה שקונה לו, לא שייך לומר שאם נודע שהמכונית שעלתה בגורל עברה תאונה וערכה ירד בחצי משוויה, הגורל היה בטעות ובטל, ופשוט שאם אינו חפץ לקנות את המכונית כמו שהיא, רשאי להחזירה למארגני ההגרלה, אך אין לו זכות לתבוע מכונית חדשה, ובודאי לא את הפרש שוויה, שהרי אפילו במקח טעות כתב הרמב״ם מכירה פט״ו ה״ד ושו״ע סי׳ רלב סעי׳ ד שאם רצה הלוקח ליקח פחת המום הרשות ביד המוכר לומר לו או תקנה אותו כמות שהוא או טול דמים שלך ולך (ולא כתשוה״ג הרכבי סי׳ תלה שיד הלוקח על העליונה ורשאי לומר למוכר אהדר לי דמי מום), כ״ש בנידון דידן ששילם עבור האפשרות לזכות במכונית סכום פעוט בלבד, והוא כבר מכר את המכונית לאחר, שלא יוכל לתבוע את שווי ההפרש בין מכונית חדשה למכונית שעברה תאונה כשהתברר לו שהוטעה בזכיה.

ומ״מ נראה כיון שהנתבע התחייב לרוכשי הכרטיסים שיעלה בגורל מכונית מדגם מסויים, והמובן הפשוט הוא שמדובר במכונית חדשה ולא במכונית שעברה תאונה קשה, וי״ס שקנין אתן קונה, עי׳ שו״ע סי׳ רמה סעי׳ ב בשם י״א, וההתחייבות היתה כלפי כל רוכשי הכרטיסים, ע״כ יש להטיל פשרה בתביעה זו, וכן הורו גדולי הפוסקים שליט״א.

ה. תוקףהתחיבות בשטר להקדש

אילו היה מתחייב על כסף שעדיין לא קבל אלא רק עתיד לקבל, מכיון שלא קבל עליו בקנין אלא בכתב, כבר כתב בתומים סי׳ יב ס״ק ז שאין ההתחייבות מועילה, וכ״כ נתה״מ סי׳ מ ס״ק ב ונחל יצחק סי׳ מ ענף ט בדעת ש״ך סי׳ מ ס״ק ד וסי׳ פא ס״ק ו עפ״י רמב״ם מכירה פי״א הט״ו וטוש״ע סי׳ מ סעי׳ א שאם ההתחייבות תלויה באחרים אינה מועילה דדמי לאסמכתא.

ואע״פ שמדובר בתרומה לישיבה, שלולי זה שכתב ״בלי נדר״ יתכן שיש לדון בה מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמו שאמרו לענין צדקה לעניים, עי׳ רמב״ם מתנות עניים פ״ח ה״א עפ״י ר״ה ו א, ועי׳ מחנ״א צדקה סי׳ ב וקובץ עולת שלמה עמ׳ שנח בשם הגר״א דסלר, והגם שלא הוציא זאת בפה אלא רק בכתיבה, וקיי״ל שכתיבה לאו כדיבור לענין שבועה, עי׳ שב יעקב סי׳ מט ומהריא״ז ענזיל סי׳ ה שכן הכריעו רוב האחרונים, אך י״ל שדינו כהקדש שמועיל במחשבה וכ״ש בכתיבה, עי׳ שער אשר ח״ב סי׳ ט, מ״מ אין בזה כדי לתקן חסרון אסמכתא, עי׳ הג״א סנהדרין פי״ג, ועי׳ שו״ת חת״ס יו״ד סי׳ רמב, אם כי לדעת המרדכי ב״ק סי׳ מד ותשובות מיימוני לס׳ הפלאה מהני אמירתו לגבוה גם כדי להוריד חסרון אסמכתא, כאילו קנו מידו בבי״ד חשוב.

אלא שבנידון דידן נראה שהתחייב בכתב אחרי שכבר קבל את הכסף ממכירת המכונית, ואינו תלוי עוד בדעת אחרים, וא״כ ההתחייבות תופסת. ומה שכתב ״בלי נדר״ נראה שאין בו לגרוע מהתחייבות רגילה אלא רק מהתחייבות של נדר.