ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס' 485-נז
בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.
התובעת שילמה לנתבעת בעלת משרד לשידוכים, דמי שדכנות עבור הכנסת שמה של התובעת למעגל מבקשי השידוכים, ועבור מסירת שמות של בחורים העונים למה שהתובעת מחפשת. כל זאת לתקופה של שנה. התובעת אמנם קבלה רשימה של בחורים, אך לטענתה הם לא ענו לדרישותיה, ובמקום להעזר ע״י הנתבעת היא התבזתה והתביישה. התובעת מבקשת להחזיר לה את הכסף ששילמה, וכן פיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לה.
הנתבעת משיבה שכל כוונתה היתה לטובה, וכי רשימת הבחורים שמסרה לתובעת ענו על דרישותיה, ועכ״פ יכלה לברר את הדברים בטרם התבזתה.
כפשרה, על הנתבעת להשאיר את התובעת ברשימת המשרד לתקופה נוספת של שנה, ללא תשלום נוסף. התובעת תמחול לנתבעת על עגמת הנפש שנגרמה לה.
גרם לחבירו צער ועגמת נפש, האם חייב לפצותו על כך.
א. חיוב בושת למבייש את חבירו
בשו״ע חו״מ סי׳ תכ סעי׳ לח:
"רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור, ויש לבי״ד בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו. וי״א שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש".
מקור ההלכה הוא בגמ׳ ב״מ נח ב. וכתב רש״י עה״ת ויקרא כה יז שבכתוב לא תונו איש את עמיתו הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. וכ״כ רבינו בחיי שם.
וכתב באגרות חזו״א סוף ח״א:
"צריך להזהר שלא לגרום צער לחבירו בדיבור קל אף לרגע, ויש בזה ל״ת כדאמרינן סוף פרק הזהב".
ומבואר מדברי החזו״א שאיסור אונאת דברים אינו רק באופן שמביישו בצורה ישירה, אלא גם כשגורם לו בושת אע״פ שלא ביישו בצורה ישירה. ואע״פ שגרמא בנזיקין פטור, אבל באונאת דברים שאיסורה משום לא תונו אין נפ״מ בין גרמא לנזק ישיר.
ב. מבייש שלא כיוון לבייש אלא כיוון לטובה
אמנם כשכוונת המבייש לטובה, כתב בכסף הקדשים על השו״ע שם שהוא פטור מכלום, שאין החיוב של אונאת דברים אלא כשעל פי הבחנת השומעים יש בדברים ההם סגנון אונאת דברים, ונתכוון האומרם כדי לבייש. אבל כשהאומרם היה סבור שאין בדברים ההם בחינת בושת לפי השומעים, או שהיה סבור שכפי הנכון ראוי לו לומר דברים ההם וכו׳, נראה שפטור מכלום.
אלא שבגמ׳ שבת נא ב משמע שגם אם לא נתכוין לצער חבירו צריך לפייסו, שכן עשה לוי לרבא בר רב הונא כשחלש דעתו כשקדמו חמורו בדרך, אע״פ שהוא לא נתכוין כלל לצערו.
ובנידון דידן שלטענת התובעת נגרם לה בושה ובזיון בהצעות השידוכים שנתנה לה הנתבעת, אילו היתה כוונת הנתבעת לפגוע בתובעת ע״י השאת עצה שאינה הוגנת, היה דינה כעוברת על לא תונו שלדעת י״א בשו״ע מנדין אותו עד שיפייס המבוייש, אבל מכיון שנראה בעליל שכוונת הנתבעת היתה לטובה ולא נתכוונה כלל לבייש את התובעת, אין לחייבה בכלום, אלא שמ״מ ראוי לה לנתבעת שתפייס את התובעת שנפגעה בגרמתה, ע״י שתמשיך לתת לה שירות לשנה נוספת, והתובעת תמחול לה בלב שלם.