תיקן יסודות בית השכן על דעת עצמו

בס"ד, יום שישי י"ב שבט תש"פ / 7.2.20

מס' תיק: 005/80 

התובע: בעל הדירה במפלס התחתון

נגד

הנתבע: בעל הדירה במפלס העליון (מיוצג ע"י בנו וחתנו) 

פסק דין - שכן שתיקן יסודות בית חברו על דעת עצמו

תיאור המקרה

מדובר בשני שכנים בבתים פרטיים בעלי גבול משותף, לפני 20 שנה אחד מהם (הנתבע) בנה תוספת לבית בחזית הפונה לשכנו. מחמת החשש שמא התוספת תקרוס לכיוון חצרו, הציע השכן (התובע) לבנות קיר תמך לחיזוק התוספת כדי שלא תיפול, ולטענתו הוסכם שיקבל בתמורה חלקת קרקע הסמוכה לחצרו ושייכת לשכן. השכן (הנתבע) מכחיש שהיה הסכם כזה, וטוען שהעבודה שעשה התובע הייתה ללא הסכמה באופן שנעשתה, ובנוסף גרמה נזקים לבית.

טענות התובע

הנתבע הוא שכן שלי שגר במפלס מעלי. בשלב מסוים הנתבע ומשפחתו בנו בצד המזרחי של הבית שלהם (בצד הגבול המשותף) תוספת מרפסת, חדר שינה ומטבחון בתוך השטח שלהם, אך חרגו מהמרחק המותר מהגבול ונכנסו בתוך 1.4 מטר מרחק מהחצר שלי. הבניה הייתה ללא יסודות וכלונסאות אלא רק מילוי בטון על הקרקע הטבעית. שתקתי, למרות שפתחו עלי חלונות והיה היזק ראיה. במשך הזמן נוצר סחף מהתל חול שנשאר בין התוספת לחצר שלי, בנוסף היסודות של התוספת עומדים באוויר ואפילו הבית זז והיו סדקים כתוצאה מתזוזת התוספת, וגם נוצרה מעין מערה שיש שם נחשים.

לפני ראש השנה אמרתי לאשתו של בעל הבית שמכיוון שאין לבניין שלהם יסודות אני רוצה לחזק את היסודות על חשבוני, ואני אחפור ואעשה עמוד תמיכה חזקה. אני פחדתי שהסחף של האדמה ימוטט את כל הבניין לתוך החצר שלי ויש לי שוכרים ויש לי נכדים. ואני אעשה זאת על חשבוני בתנאי שתתן לי את רצועת השטח לאורך 14 מ' ברוחב 1.4 מטר. היא הסכימה, וגם בעלה הסכים. השטח נמצא במפלס שלי עד הקיר של הבית שלהם. ביצעתי את מה שהבטחתי לעשות חיזוק ליסודות שלהם, אולם הם מסרבים לתת לי את התמורה שהוסכמה. שאלתי את בעל הבית מדוע אתם לא עומדים בהסכם, והשיב שהילדים לא שומעים לו.

עתה אני דורש 42,000 ש"ח על העבודה או את הקרקע שהוסכמה. אם אינם מסכימים לתת את הקרקע, שיבנו מחיצה שלא יהיה היזק ראיה עלי. בנוסף אני תובע 7500 ש"ח על הטיפול בקרקע כל השנים, עבור ניקוש וסילוק מזיקים, מה שהוא היה אמור לעשות כדי שאני לא אנזק במשך כל השנים.

טענות הנתבע

הבית כלל לא היה זקוק לחיזוק, עבודות חיזוק היסודות נעשו ע"י קבלן לפני 10 שנים. הוא תפס את אשת הנתבע (שהיא תמימה) בדרכה לאשפה ואמר לה על רצונו, והיא מעולם לא הסכימה לתת לו שום תמורה. גם בעל הבית לא הסכים, אדרבה הוא שלח את בנו לבית התובע במוצאי שבת לפני שהתחילו העבודות, והזהיר אותו שלא יעשה כלום ללא ליווי מהנדס שיאמר אם אכן צריך חיזוק ליסודות.

בפועל, הנתבע לא שמע לאזהרות וביום ראשון פעל על דעת עצמו וחפר מתחת היסודות, והשאיר אותם חשופים למשך כשבועיים וגרם להם נזק בלתי הפיך. העבודה שעשה הייתה עבודה לא טובה, וגרם נזק, לאחר שבוע וחצי נוצרו סדקים בבית כתוצאה מערעור היסודות שעשה התובע. אנו תובעים את תיקון הנזק שנגרם, את הוצאות ההנדסאי בסך 1500 ש"ח, וכן את התשלום לקבלן (וכן את החזרת החול של התל שנלקח.)

פסק הדין

מהלך הדיון

בית הדין קיים שני דיונים ארוכים, במהלכם שמע עדויות רבות. שני הצדדים שלחו חומר רב שכלל תמונות, סרטונים, הקלטות, תרשימים, מסמכים, וחוות דעת בכתב ובעל פה. בית הדין ניסה לעשות סדר בטענות, בהשתלשלות העניינים, ובעובדות, ובסתירות וההכחשות שהתגלו בדיונים.

השאלות העומדות בפנינו:

א. תוקף ההסכם על חיזוק יסודות תמורת קרקע

ב. האם הייתה הסכמה של הנתבע שהתובע יערוך עבודת חיזוק ליסודות הבית של הנתבע?

ג. האם הבית היה צריך חיזוק ליסודות.

ד. האם עבודת החיזוק השביחה את המבנה של הנתבע?

ה. האם עבודת החיזוק נעשתה כראוי או שגרמה לנזק?

ו. האם התובע צריך לשלם לקבלן ולהנדסאי של הנתבע?

ז. במידה ונגרם נזק, על מי האחריות לתקן אותו?

ח. טענת היזק הראיה של התובע

ט. האם לחייב את התובע להשתתף בכותל הפרדה של היזק ראיה

י. תביעת שווי האדמה שהוציא התובע משטחו של הנתבע

יא. תביעה עבור הטיפול בקרקע

א. תוקף ההסכם על חיזוק יסודות תמורת קרקע

התובע טען שהיה הסכם בעל פה. אשת הנתבע טענה שהוא פגש אותה באופן אקראי בדרך לפח הזבל ולא הסכימה לתמורה, ושלא הייתה מוסמכת לכך, והיה עליו לדבר עם בעלה. היא אמרה שהתובע ביקש שתחתום לו והיא לא חתמה. התובע הכחיש שביקש שתחתום. יש כאן הכחשה על הסכם התמורה. לשאלת בית הדין מדוע לא עיגנת את ההסכם בכתב, השיב התובע שלא ראה בכך צורך וסמך על המילה שלה. לשאלת בית הדין האם אתה זוכר שביקשת ממנה שתחתום, השיב שאינו זוכר. בנוסף התנהלותו של התובע תמוהה מדוע לא חתר לחתימה מסודרת, ומדוע לא דיבר מלכתחילה עם בעל הבית עצמו. למרות שבעל הבית אינו בקו הבריאות היה ניתן לשוחח עם ילדיו הגדולים, או אפילו לערוך שיחה טלפונית מסודרת עם אשתו. בית הדין התרשם שמדובר באשה תמימה ורכה, והעובדה שבחר לדבר איתה באופן אקראי בדרך לפח האשפה מעלה חשד של "ניצול הזדמנות" או לכל הפחות התרשלות וחוסר רצינות. קשה לומר שיש גמירות דעת מצד האשה. ואמנם התובע טען שבעל הבית ידע והסכים והתנצל שילדיו אינם שומעים לו, אך בעל הבית עצמו טען בצילום וידאו ששלח לביה"ד שהוא התנגד בתוקף לכל העבודות מלכתחילה. סוף דבר, אין ביד התובע ראיה לכך שהוסכם לתת לו קרקע תמורת העבודות. גם לדבריו שהיה הסכם בעל פה, הוא נעשה ללא קניין, והוי דברים בעלמא שאין להם תוקף ויכולים שני הצדדים לחזור בהם. אגב, אף אם האשה הייתה מסכימה וחותמת בשטר, אין זה מועיל ללא הסכם מפורש וקניין מצד בעלה, שהוא לכל הפחות הבעלים על 50% מהבית.

ב. האם הייתה הסכמה של הנתבע שהתובע יערוך עבודת חיזוק ליסודות הבית של הנתבע?

אין ויכוח על כך שבמוצאי שבת שלח הנתבע את בנו לבית התובע כדי שיזהירו לקראת תחילת העבודות שהחלו למחרת היום. הויכוח הוא מה נאמר שם: הבן העיד שאמר לתובע שלא יתחיל כלל בעבודות ללא מהנדס כי יתכן שכל העבודה מיותרת. התובע טען שכוונה הייתה לחיזוק המבנה ולא לפעולות ההכנה שכללו חפירה עד היסודות שאותן היה רשאי לעשות ללא מהנדס. בנוסף, טען התובע שלמרות שהעבודות עשו רעש רב והיו בידיעת התובע, אף אחד לא ניגש לומר לו להפסיקן. הנתבע טוען שבתו כן ניגשה והבהירה לתובע שעליו להפסיק. יש כאן הכחשה בטענות, והמוציא מחברו עליו הראיה, ולכן על התובע להביא ראיה (במיוחד שההנדסאי של התובע עצמו אמר בביה"ד שמנהג העולם לא לחפור בסמוך ליסודות ללא מהנדס).

ג. האם הבית היה צריך חיזוק ליסודות

שאלה זו הייתה שאלת הלוז של הסכסוך. התובע טען בתוקף שהבית זקוק לחיזוק, והנתבע טען להיפך, שטוב היה להשאיר את הבית כמות שהוא. למעשה, אין תיעוד למצב של היסודות לפני שהתובע התחיל בחפירה, ולא נמצאו עדויות לכך שהבית צריך חיזוק אלא להיפך. בית הדין שמע עדות של הקבלן שחיזק את היסודות לפני עשר שנים, וכך גם טען המהנדס ד. שהבית עומד על יסודות ראויים, וכשם שעמד כך עשרים שנה, יוכל להמשיך עוד שנים רבות. ברם, ההנדסאי של התובע, י. העיד שאמנם הגיע למקום לאחר שנעשו החפירות, אך הוא זיהה שהיסודות הבודדים לא נגעו בסלע. זו עדות שהיסודות לא היו מחוברים לסלע אלא עומדים על אדמה טבעית. לשאלת בית הדין האם ללא החיזוק הבית היה ממשיך לעמוד ללא חשש, השיב ההנדסאי שבמצב רגיל של שגרה הבית היה מחזיק מעמד, אבל לא במקרה של רעידות אדמה. לשאלת בית הדין האם נהוג לחזק את הבתים מפני חשש רעידות אדמה, השיב שהרבה אנשים לא עושים כזה חיזוק מפני רעידות אדמה אלא רק מבני ציבור. לכן, המסקנה היא שלכתחילה טוב היה לא לגעת בבית, מפני שלא הייתה סכנה של נפילה, גם לדברי העד של התובע עצמו.

ד. האם עבודת החיזוק השביחה את המבנה של הנתבע?

בסופו של דבר התובע גרם לכאורה שבח ותועלת לנתבע, ויש לדון האם צריך לשלם על התועלת שנגרמה, ואם כן כמה.

סוגיית היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות והיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו, נמצאות במס' בבא מציעא דף קא ע"א:

"איתמר, היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב: שמין לו, וידו על התחתונה. ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא: ולא פליגי; כאן - בשדה העשויה ליטע, כאן - בשדה שאינה עשויה ליטע...איתמר, היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו: עציי ואבניי אני נוטל, רב נחמן אמר: שומעין לו, רב ששת אמר: אין שומעין לו...מאי הוי עלה? - אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: - בבית שומעין לו, בשדה - אין שומעין לו".

והשולחן ערוך (חו"מ סי' שעה סע' א,ד) פסק:

"היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה. היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה; ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח".

זהו לגבי שדה, ולגבי בניה בשטח חברו, פסק השו"ע שם (סעי' ו-ז):

"היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, שמין לו וידו על התחתונה. ואם אמר בעל הבנין: עצי ואבני אני נוטל, שומעין לו. אמר ליה בעל הקרקע: טול מה שבנית, שומעין לו. ודווקא אם החורבה אינה עשויה לבנות; אבל אם עשויה לבנות, או במקום שסתם חורבה עומדת לבנות, דינו כמו חצירות, שיתבאר בסמוך".

"החצרות הרי הם ראוים לבנין ולהוסיף בהם בתים ועליות, לפיכך הבונה בחצר חבירו הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע, ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בנין זה לבנותו, והוא שיבנה בנין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום".

לסיכום, ישנו הבדל אם הוא ירד לשדה ברשות או ירד ללא רשות. אם הוא ירד ברשות נוטל את הגבוה מבין ההוצאה והשבח אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע. אולם אם ירד לשדה ללא רשות הבעלים, בשדה העשויה ליטע נוטל את ההוצאה, ובשדה שאינה עשויה ליטע נוטל את הנמוך מבין ההוצאה והשבח.

בנידון שלנו ישנה מחלוקת בין הצדדים האם הייתה לתובע רשות לעשות את העבודה בשטח של הנתבע. התובע טוען שקיבל את הסכמת הנתבע, ואילו הנתבע טוען שלמעשה הדבר היה ללא הסכמה.

מחלוקת נוספת, האם השדה מוגדרת כשדה העשויה ליטע או כחורבה העומדת לבנות: לדעת התובע התוספת הייתה צריכה חיזוק של היסודות מחמת חשש נפילה וזה כשדה העשויה ליטע. אולם לטענת הנתבע הבית לא היה צריך שום חיזוק וטוב יותר היה להשאיר את המצב כפי שהיה בתחילה, והבניה לא הועילה, והרי כתב השו"ע "והוא שיבנה בנין המועיל הראוי לאותה חצר", ולכן הוי כשדה שאינה עשויה ליטע.

ואמנם, אם הנתבע היה יכול היה אומר לתובע "טול אבניך", אך במצב הקיים אינו חפץ בכך כי פעולה כזו תגרום להחלשת היסודות. אגב, גם לתובע אין עניין בכך, שהרי לא מדובר באבנים שניתן להשתמש בהם לדבר אחר אלא ביציקת בטון וקוצי ברזלים שאם מוציאים אותם הם פסולת בניין ללא שימוש.

לכן יוצא לפי זה, שלטענת התביעה מגיע לו ליטול את הגבוה מבין ההוצאה או השבח, ולטענת הנתבע את הנמוך מביניהם. ההנדסאי של התובע הודה בדיון שהבית והתוספת היו ממשיכים לעמוד גם ללא חיזוק היסודות, ומכל מקום החיזוק הועיל למקרה של רעידת אדמה ח"ו. האם זה נקרא השבחה של הבית כשדה העשויה ליטע?

מבירור שעשינו, וכן מדברי הנדסאי של התובע התברר שחיזוק כזה נהוג רק במבני ציבור בבנימין ולא בבתים פרטיים.

ברם, ישנם כמה טעמים לכך שבעל הנכסים חייב בתשלומים ליורד אף על פי שירד שלא מדעתו: [1]

א) חייב מטעם נהנה, שבאה הנאה לידו, שהרי השביח לו הלה את נכסיו (תוס' ב"ק נח ע"א בשם ר"י). ב) חייב מטעם "משתרשי" שהרויח לו ממון שהיה צריך להוציא כדי להשביח שבח זה (רש"י חולין קלא ע"א ד"ה שאני, לענין גבאו בית המלך בחובו), היינו שהממון שחסך בעל השדה בזה שהוציאו היורד על הנטיעה במקומו, נעשה כממונו של היורד, ויכול לתבעו מבעל השדה. ג) חייב מפני שהיורד אומר לו: ממוני אצלך (הרמב"ם והמ"מ בהל' שכנים פ"ג ה"ד, על פי הגר"ח מבריסק ב"ק כ ע"ב ובחי' הגרנ"ט ב"ב שם) שהרי האילנות של הנטיעה ואבני הבניין שייכים הם ליורד, ואם בא בעל הקרקע לזכות בהם הריהו חייב בדמיהם, ולא עוד אלא שהוא נעשה לשותף עם בעל הקרקע בשבח שהושבחו הנכסים על ידי הנטיעה והבניין, הואיל והשבח בא על ידי מעשיו. ד) בעל הקרקע חייב לשלם ליורד מדין פועל (חי' הרי"ם ב"מ יד ע"ב ד"ה ותוס', ושערי ישר ש"ג פרק כ"ה).

והנה יש כמה נפ"מ בין הטעמים. ישנם הבדלים בין חיוב נהנה לחיוב משתרשי: 1. כתב קצות החושן (רמו ס"ק ב), שמטעם "משתרשי" יש לחייב רק במקום שבעל הקרקע היה צריך לשלם בכל מקרה כגון מי שאנשי המלך תפסו את גורנו בחובו, שעליו להפריש תרומה של השדה ממקום אחר ולתת לכהן משום שפרע את חובו למלך מפירות המעשר ואם היה נותן את התרומה לכהנים היה עליו להשלים למלך את חובו ממקום אחר. אולם דין נהנה, הוא אפילו במקרה שלא חסך לו, כגון המקרה שמביאה הגמ' בכתובות (ל ע"ב) לגבי מי שתחב לו חבירו תרומה בבית הבליעה בעל כרחו, שהדין הוא שחייב משום הנאת מעיו, אף על פי שהיה בעל כרחו. 2. מדין נהנה ניתן לחייב על השבח אך מדין משתרשי רק על ההוצאה. 3. בשדה שאינה עשויה ליטע לא שייך דין משתרשי כי בעל הקרקע לא היה מוציא שם הוצאות.

מדין פועל חייב רק כשנטע בשדה העשויה ליטע (חי' הרי"ם כתובות קז ע"ב וב"מ יד ע"ב), לפי שהוא כאילו שכרו בעל השדה בפירוש לנטעה, שזכות היא לו וזכין-לאדם-שלא-בפניו, וראשונים כתבו שהואיל והשדה עשויה ליטע וידעו הבעלים ושתקו, ודאי נוח להם במעשי היורד וכאילו ירד לנטעה מדעתם. ולכן, אם זה נעשה בעל כרחו כגון שמיחה בו שלא ירד לשדהו וירד בעל כרחו, פטור מלשלם לו.

מאחר שהתובע הוא המוציא, והוא לא הצליח להוכיח שאכן הייתה הסכמה לעבודה שלו (כפי שהתחיל לחפור ללא מהנדס), נדון את המקרה כיורד שלא ברשות בשדה שאינה עשויה ליטע. הבה נבחן את הנידון דידן, האם יש מקום לחייב מדין יורד לשדה חברו שלא ברשות, שנוטל לכל הפחות את הנמוך מבין ההוצאה או השבח. מדין משתרשי יש לחייב רק במקום שבעל הקרקע היה צריך לשלם בכל מקרה, ולטענת הנתבע הבית כלל לא היה צריך עבודת חיזוק ליסודות, ולכן הוא פטור. גם מדין פועל יש לפטור את הנתבע, משום שלטענתו מדובר בשדה שאינה עשויה ליטע. אולם מדין נהנה יש מקום לחייבו על ההשבחה שנעשתה.

על פי הנדסאי שהביא התובע בעצמו, היה ניתן להשיג את אותה תוצאה של העבודה לטובת הנתבע במחיר של 14,000 ש"ח ע"י הנחת כלונסאות קטנות בשני הצדדים, ונמצא שזו עלות ההשבחה לכל היותר. התובע הגיב לכך, ואמר שהעדיף לעשות דווקא קיר תמך משום שחשש שתוספת הבניה של הנתבע גבוהה ממנו וחשש שתיפול עליו. נמצא אם כן, שהתובע הטעה את עצמו בכך שהוציא הוצאה גדולה ומיותרת.

דבר דומה מצינו בשולחן ערוך (חו"מ קנח,ט) שהניקף מד' רוחות ע"י המקיף חייב להשתתף איתו בהוצאות הגדר כפי המקובל, אלא אם כן אמר לו מראש שאינו זקוק לגדר והוא מסתפק בשמירה פחותה:

"אם מתחילה אמר לו ניקף: לא אתן לך כלום דלדידי סגי לי בנטירא בר זוזא דהיינו גדר של קוצים, אינו נותן לו אלא דמי נטירא בר זוזא. אפילו לא אמר לו כן אלא לאחר שגדר השלישית, כיון שאמר לו קודם שגדר הרביעית".

גם כאן, אמנם לא היה סירוב מפורש לעבודות בשום שלב, אך האמירה של הנתבע שדרש להביא מהנדס כדי לבדוק אם צריך חיזוק, נחשב כאמירה שאולי "סגי לי בנטירא בר זוזא", ולא ניתן לחייבו ביותר מהמינימום.

מצד שווי הנכס, מבירור אצל שמאי העובד באזור עלה, שאין הפרש אמיתי בין מחיר בית שחיזקו לו את היסודות למחיר בית ללא חיזוק שכבר עומד וקיים על תילו עשרים שנה. בנוסף, היות שמדובר בחיזוק יסודות של תוספת לא חוקית, השמאים מתמחרים את התוספת רק ב40% מערכה, וכל שכן שערך חיזוק היסודות של התוספת הוא זניח עד אפסי.

לפי החישוב על פי דברי התובע שווי הקרקע שהוא דורש שווה לסכום התביעה (43,000), וקשה להבין את דרישת התובע לתמורה כספית, שהרי טען כמה פעמים במהלך הדיון שהוא רצה לתת "מתנה" למשפחת הנתבע. ותמוה: ממתי דורשים תמורה ממונית למתנה?

בנוסף, ההתרשמות של בית הדין שהתובע פעל בעיקר לטובת עצמו ולא לטובת הנתבע. ההתרשמות מתבססת על דברי התובע שאמר שרצה לבנות את הקיר כי הפריע לו המראה המוזנח של התל, הפריע לו הלכלוך והעשבים השוטים, וסבל מנחשים שיצאו משם. בנוסף, על פי עדות הבת של הנתבע, נאמר לה ע"י הבת של התובע שהוא מתכנן לבנות שם יחידות דיור ולהשתמש בקיר תמך לצורך זה. ואמנם התובע הכחיש ואמר שבכל מקרה לא היה בונה ממש עד הקיר כדי לא להיצמד למבנה של הנתבע, אבל לא הכחיש את עצם העניין שהוא יכול ליהנות מהחלל שנוצר ולבנות יחידת דיור בסמוך.

בסופו של דבר, בית הדין פנה למהנדס חיצוני מר י. ג. כדי שיתן את חוות דעתו בעניין. על פי חוות הדעת הכתובה שהתקבלה בבית הדין וכן כפי שהסביר טלפונית לדיינים, לא הייתה סכנה למבנה לפני החיזוק, והחיזוק לא תרם משמעותית ליציבות המבנה העליון. לכן, בית הדין פוטר את הנתבע מתשלום עבור ההשבחה.

ה. האם עבודת החיזוק נעשתה כראוי או שגרמה לנזק?

העבודה התחלקה לשני שלבים: 1. חפירה וחישוף היסודות. 2. חיבור היסודות.

1. השלב הראשון בוצע ע"י התובע ללא ליווי של מהנדס, וזו הייתה שגיאה גדולה, משום שמלכתחילה היה אסור לו להתחיל את השלב הראשון ללא מהנדס, כך אמרו כל המהנדסים וההנדסאים של שני הצדדים. עצם חשיפת היסודות עלולה לגרום נזק, אך לא הוכח שקרה נזק מפעולה זו. בנוסף, התובע בחר לעבוד עם באגר שהוא כלי כבד שגורם להדף רב והרעדת הקרקע ועשוי לגרום לשקיעה מאוחרת של הקרקע.

2. השלב השני הוא חיבור היסודות, והוא נחלק לשני עניינים: איכות העבודה, וסדר העבודה: א. בנוגע לאיכות הביצוע של השלב השני, על פי עדות המהנדסת והקבלן שהעידו לטובת הנתבע, הרושם הראשוני היה שהעבודות נעשו לא כראוי. הם נכחו במקום קודם היציקה וראו שלא היה חיבור בין היסודות הישנים לחדשים ונשאר אוויר ביניהם. ואכן, אם יציקת הבטון הייתה נעשית במצב כזה, הרי שהעבודה של החיזוק היא מקולקלת. אולם הקבלן של התובע וכן ההנדסאי של הנתבע שהם המבצעים של העבודה בפועל, העידו שכן חיברו את היסודות, ונראה שהעדויות הקודמות היו קודם חיבור היסודות בברזלים, ואין סתירה בין העדים. לכן, העבודה נעשתה כראוי מבחינה זו. ב. בנוגע לסדר העבודה, התברר בבית הדין שהיה פער בין ההוראה של הנדסאי של התובע לבין הביצוע בפועל מבחינת סדר העבודה. הנדסאי הורה לחפור יסוד לחבר אותו לבניין, ורק אחר כך לעבור ליסוד הבא. אולם הקבלן של התובע חפר בבת אחת ברצף את כל שלושת היסודות ורק אחר כך פנה לחבר אותם, וזה יצר מצב מסוכן לבית שהיה חשוף בכל יסודותיו. הקבלן אמר שכך הורה לו ההנדסאי של הנתבע לעשות. ההנדסאי של הנתבע אמר לבית הדין שאכן כך עשה בהתייעצות עם המהנדס ד. מחמת שרצו לזרז את העבודה במהירות מחשש שלא יהיו פועלים עקב הסגר שהוכרז בראש השנה. זו הייתה הסיבה לכך שחפרו מתחת היסודות בבת אחת ולא אחד אחד. לפי זה נמצא, שהשלב השני בוצע ע"י הקבלן שפעל ע"פ הנחיות אנשי המקצוע מטעם הנתבע, ולכן לנתבע אין טענה בעניין זה כי איהו הוא דאזיק אנפשיה. 

העולה לנו: אין בעבודת החיזוק משום היזק ישיר. תהליכי העבודה היו גם באחריות הנתבע, ולכן ביה"ד אינו רואה עילה לחיוב התובע בגין עבודות החיזוק.

ו. האם הנתבע צריך לשלם לקבלן ולהנדסאי שהביא?

לאחר שהתברר שהתובע שגה בכך שחפר וחשף את הבית של הנתבע ללא ליווי מהנדס, והעמיד את הבית במצב מסוכן, לא הייתה ברירה לנתבע אלא להביא הנדסאי שיפקח על העבודות. הקבלן של התובע נדרש על ידו בתחילה לבצע רק קיר חיצוני ולא חיבור יסודות, אולם לאור המצב על פי הדרכת ההנדסאי של התובע הוא נדרש ע"י הנתבע לעבודה נוספת. אנו סבורים שעל התובע לשאת בתשלומים הללו, דהיינו התוספת לקבלן ושכ"ט ההנדסאי, משתי סיבות: 1. הוא אמר בבית הדין שהוא רצה לחזק את היסודות ולעשות טובה למשפחת הנתבע, והעבודה כוללת בהכרח ליווי הנדסאי ותוספת לקבלן (יש כאן כעין הודאת בע"ד), וזו עלות שבעצם התחייב עליה. 2. תחילת העבודה ללא ליווי הנדסאי ובעיתוי כזה הכריחה את הנתבע להביא הנדסאי כדי להגן על הבית במהירות האפשרית כדי לצמצם ולמנוע נזק. דבר זה מוגדר כמזיק בידים ולכל הפחות כדינא דגרמי משום שעשה מעשה בגוף ממון חברו וגרם לו להוצאות.

ז. במידה ונגרם נזק, על מי האחריות לתקן אותו?

לאחר חודש וחצי נוצרו סדקים בחיבור של התוספת. כאמור, בית הדין פנה למהנדס חיצוני מר י.ג. כדי שיתן את חוות דעתו בעניין. על פי חוות דעת שהתקבלה בבית הדין מתברר שהתוספת מראשית יצירתה לא הייתה מחוברת כראוי ולכן מעת לעת נוצרו סדקים שהיה צריך לתקנם. מאידך, פעולת הבאגר גרמה ככל הנראה לזירוז היווצרות הסדקים, שהרי הזמן שחלף בין שני התיקונים האחרונים היה כשנתיים, ואילו הזמן שחלף בין התיקון האחרון שבוצע בחודש אב להיווצרות הסדקים הנידונים היה כחודשיים בלבד. על פי חוו"ד המהנדס בכתב והבהרה בעל פה נזק ישיר של הבאגר היה אמור להיות ניכר בתוך יומיים, אולם בניד"ד הסדקים התגלו בפועל כעבור יותר מחודש ולכן הנזק הוא גרמא. ויוצא, שיש כאן גרמא כפול: הסדקים היו קורים בכל מקרה בזמן מאוחר יותר, וגם אופן גרימת הנזק הוא עקיף לאחר זמן ולא באופן ישיר.

לכאורה, הואיל והנזק היה נגרם בכל מקרה יש להשוות לדברי רבה (ב"ק יז ע"ב, שם כו ע"ב):

"אמר רבה: זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל - פטור, דאמרינן ליה: מנא תבירא תבר".

כלומר, אדם זרק כלי מראש הגג, ובעודו באוויר בא אדם אחר ושברו במקל, הדין הוא שזה ששברו במקל פטור עליו, שאנו אומרים לבעל הכלי שהאדם השני שבר כלי שבור, שמשעה שזרקו הראשון הכלי כבר נחשב כשבור. ואמנם, אם זרק אדם אבן על כלי נחלקו הראשונים האם יש מקום לדונו כשבור משעת הזריקה או רק משעת שבירתו בפועל, אך הניד"ד דומה למקרה הראשון כי בכל מקרה הנזק היה קורה מאליו גם ללא מעשה האדם הראשון.

אך באמת הניד"ד אינו דומה כלל למקרים הנ"ל, משום שהם עוסקים בנזק שנגרם בזמן אחד, ואין הפרש בין האדם הראשון לאדם השני מבחינת הנתבע. אולם אנו דנים באדם שאמנם גרם זירוז לנזק שהיה קורה ממילא, אך אילולי הוא היה הניזק יכול להשתמש ולגור עוד זמן ניכר ללא צורך בתיקון הסדקים.

ובגמ' מסכת בבא קמא דף י ע"ב שנינו:

 "תניא: ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו - האחרון חייב, ואמר רב פפא: כגון פפא בר אבא! היכי דמי?...לא צריכא, דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי, והשתא איתבר בחדא שעה, דאמרי ליה: אי לאו את, הוי יתבינן טפי פורתא וקיימין. ולימא להו: אי לאו אתון, בדידי לא הוה מיתבר! לא צריכא, דבהדי דסמיך בהו תבר".

כלומר, מדובר בחמישה שישבו על הספסל, ובלעדי ישיבת האחרון היה הספסל נשבר לאחר שעתיים, עתה שבא האחרון וישב, נשבר הספסל בתוך שעה אחת. והברייתא באה להשמיענו, כי למרות שהיה נשבר גם בלעדיו, בכל זאת האחרון חייב, משום שאומרים לו הראשונים: אילולי באת וישבת עמנו, היינו יושבים עוד זמן מועט, ונעמדים לפני שהספסל ישבר. אך עתה, מחמת שישבת עמנו, נשבר הספסל קודם. הראשונים דנים במקרה שהספסל היה נשבר ממילא בשתי שעות גם ללא האחרון, האם גם אז יש לחייב רק אותו או שכולם חייבים. ר"ת סובר שכולם חייבים והרמב"ם סובר שרק הוא חייב משום שעל כל פנים בשעה הראשונה בלעדיו הספסל לא היה נשבר והוא גרם את שבירתו.

אך באמת אין לדמות את מקרה שבירת הספסל לניד"ד, משום ששם מתחילה היה מותר לחמישה לשבת על הספסל, ועוד שהם היו יכולים לעמוד לפני סוף השעתיים ולמנוע את שבירת הספסל ולכן הם פטורים והוא בלבד חייב. אולם בניד"ד הסדקים היו מתרחשים בכל מקרה ולא היה ניתן למנעם, ולכן אין לחייב רק את  מי שזירז את הופעתם.

ואם כן נשאלת השאלה: כיצד יש לאמוד את הנזק?

הנתבע היה בכל מקרה משלם על התיקון של הסדקים כעבור כשנתיים, אך מחמת פעולת התובע הוא נאלץ לשלם על התיקון כבר עכשיו. שנינו במשנה (מכות ג' ע"א):

"מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים - אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז, בין נותנן מכאן ועד ל' יום, בין נותנן מכאן ועד עשר שנים".

העיון במשנה מעורר שלוש שאלות מרכזיות:

1. כיצד אומדים בפועל את הנזק שרצו לגרום לו העדים על ידי הקדמת הפרעון?

2. מדוע אין בזה משום איסור ריבית? שהרי אנו רואים את העדים שניסו להפסיד ממנו את הקרן כעת, ולבסוף הקרן נשארת אצל הנתבע, ומקבל בנוסף לכך פיצוי את הנזק שזממו העדים לגרום לו. כלומר, אנו רואים כאילו העדים נטלו ממנו את האלף זוז והחזירו לו אלף זוז+פיצוי על הרווח שזממו למנוע ממנו.

3. שאלה נוספת שיש לדון בה היא: מדוע העדים חייבים לשלם על הפסד הרווח שהיה נגרם לנתבע, הרי קיימא לן שהמבטל כיסו של חברו פטור (ירושלמי ב"מ ה,ג)?

תשובות מיימוניות (משפטים סימן טו) מביא דין בשם ר' אליעזר מטולא מקרה דומה לניד"ד:

"מעשה בראובן שהשכיר מלמד לבנו וקנו עם המלמד ליתן מעות לזמן פלוני ולא נתן ותבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח במעותיו מאותו זמן. ודן ה"ר אליעזר מטולא דחייב ליתן לו הריוח, ואין בו רבית. דתנן בפרק קמא דמכות (ג א) מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתן לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד שלש שנים ונמצאו זוממים אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו מכאן ועד שלש שנים. ועתה אם שייך בשכירות רבית אמאי משלמי ליה עדים כמו שאדם רוצה וכו' דההיא על כרחך מיירי שמעידים שחייב לו שכירות דאת"ל שהוא הלואה אז לא היה נותן לו כלום משום רבית. והרב אחיו הקשה לו דאמר להו רבא פרק איזהו נשך (עג א) להנהו דמנטרי באגי פוקו וסייעו בבי דרי וכו' עד לא מיחזי כאגר נטר ליה אלמא יש רבית בשכירות. ה"ר קוביל".

כלומר, ראובן לא שילם למלמד את שכרו בזמן, והמלמד תבע אף את הרווח שהיה יכול להרוויח במעותיו כל אותו הזמן ששכרו הושהה. ר' אליעזר מטולא חייב את ראובן לשלם לו את הרווח, משום שהסתמך על משנתנו האומרת שהעדים צריכים לשלם לנתבע את שיעור הרווח שהיה יכול להרוויח מכאן ועד י' שנים (בשיטתו זו עומד אף רבינו ירוחם מישרים נתיב כט ח"ג ע"ש). לדבריו, המשנה אינה עוסקת בהלוואה משום שבתשלום הרווח יש בעיה של ריבית, אלא עוסקת בחוב של שכירות שאין בו איסור ריבית. והעדים העידו שהנתבע חייב לשלם שכירות בסוף ל' יום ולא לאחר י' שנים ובקשו למנוע ממנו רווח שהיה מרוויח מכסף זה.

לסיכום, כך היא דרכו בישוב שתי הקושיות:

1. העדים צריכים לשלם את הרווח שרצו למנוע מן הנתבע במשך י' שנים.     

2. מדובר במשנה בחוב של שכירות, ובשכירות אין בעיה של איסור ריבית.

הבית יוסף (יורה דעה סימן קס) מביא את דברי ר' אליעזר מטולא, והוא תמה עליו מדוע סובר שאין בשכירות איסור ריבית, שהרי דבריו סותרים את הכלל (ב"מ סג,ב) "כל אגר נטר אסור" בין חוב מחמת הלוואה בין מחמת שכירות או דבר אחר. הב"י אומר שאין לר' אליעזר מטולא ראיה מן המשנה מפני שפירושה הוא אחר:

"אבל האמת הוא דדבריו מעיקרן אין להם על מה שיסמוכו, דההיא מתניתין דמכות הכי קאמר שמים כמה היה נותן זה כדי להרויח במעות הללו בעשר שנים וכך ישלמו לו העדים כיון שכל כך מעות רצו להפסידו שעכשיו שהעידו עליו ליתנם מכאן ועד שלשים יום אם ירצה ליקח האלף זוז מכאן ועד עשר שנים מגוי או אם יעבור ויקחם מישראל ברבית לא יתנם לו בפחות מכך וכך מעות ונמצא שכל כך מעות הפסידוהו וכך משלמים לו דתנא השתא לא נחית בענין איסור רבית והיתרו וזה ברור. והרב אחיו ודאי פירש לו כן והוא לא קבל והקשה לו מההיא דרבא כדי שיחזור בו וכותב ההגהות לא חשש לכתוב פירוש המשנה לדעת האמת לעוצם פשיטותה כנ"ל ודע שרבינו ירוחם בנכ"ט ח"ג (פא ריש ע"ד) כתב בשם רבינו מאיר כדברי ה"ר אליעזר מטוך ולא נחלק עליו ודבר תימה הוא. ודבר פשוט הוא שאין לסמוך על דברי הר' אליעזר".

הב"י מתרץ את הקושיות כך: 1. המשנה עוסקת בחוב של הלוואה, והעדים צריכים לשלם לנתבע את העלות הנדרשת להשיג הלוואה כזו לי' שנים מגוי בריבית או מישראל בעבירה. 2. נושא המשנה אינו איסור ריבית אלא כיצד אומדים את הנזק שגרמו העדים הזוממים.

מדברי הב"י עולה שבניד"ד עלינו לאמוד מהו הרווח הצפוי מאחזקת סכום הכסף במשך התקופה של שנה ועשרה חודשים נוספים.

על פי בירור עם ש. השיפוצניק של הנתבע (שתיקן את הסדקים בפעם הקודמת), עלות התיקון המשוערת היא 2000 ש"ח. על פי הערכה גסה הנזק על הקדמת התיקון בשנתיים היא כ 200 ש"ח.

ברם, למעשה אין מקום לחייב מחמת שהנזק הוא בגרמא שפטור בדיני אדם. ויש לצרף שהוי עדיין ספק שמא הסדקים לא נגרמו מחמתו, וספק גרמא פטור גם בדיני שמים (אא"כ נתכוון לגרום היזק לחברו, עיין ערוה"ש חו"מ שפו ס"ק כג). הלכך, בית הדין רואה לנכון לא לחייב את התובע בסעיף זה.

ח. טענת היזק הראיה של התובע

התובע טוען שהחלונות של הנתבע פתוחים לחצר שלו ודורש שיסתום אותם מחמת היזק ראיה. התובע אמר בדיון הראשון שהחלונות קיימות כבר שנים רבות והוא לא ביקש מהנתבע לסתמם משום שהוא "אוהב" אותו, ואדרבה הוא סייע לו לצקת את הגג של התוספת. וכך כתב השולחן ערוך בהלכות נזקי שכנים (חו"מ קנד,ז):

"הרי שפתח חלון לחצר חבירו ומחל לו בעל החצר, או שגלה דעתו שהניחו כגון שבא וסייע עמו, או שידע הניזק ולא ערער, הרי זה החזיק בחלון, ואינו יכול אחר כך לחזור ולערער עליו לסתום. הגה: כן ראוי להורות מאחר שכבר החזיק זה בחלון, אף על פי שרבים חולקים וסבירא להו דאין חזקה מהני בהיזק ראיה".

כלומר, מאחר והתובע לא ערער בשעת פתיחת החלונות, וכל שכן אם סייע לו, יש כאן מחילה שיצרה חזקה של הנתבע, ומעתה ואילך התובע אינו יכול לטעון ולערער מחמת היזק ראיה.

ברם, הנתבע טען שהיה שינוי במצב לאחר שנכנסו שוכרים, שמפריע להם ההיזק ראיה. ישנה מחלוקת משולשת המובאת בשו"ע (חו"מ קנד,טז), לגבי הפותח חלון לרשות חבירו שעכשיו אינו מזיקו בהיזק ראייה, האם שכנו יכול לעכב עליו בטענה שהיום או למחר יבנה הוא המקום ההוא ויזיקנו זה מחלון זה בהיזק ראיה. הרא"ש סובר שאינו יכול לעכב עליו לפתוח חלון מפני שכיון שעכשיו אינו מזיקו אינו יכול לעכב עליו, שזה נהנה וזה אינו חסר הוא, וכיון שאינו יכול לעכב עליו אין לו חזקה, וכשיבנה הלה יכופנו לסתמו כדי שלא יזיקנו בהיזק ראייה. אבל הרשב"א כתב שראובן הבא לפתוח חלון על חצר שמעון במקום שאין מזיקו עכשיו בהיזק ראייה, ושמעון טוען שהוא יבנה בשלו היום או למחר ויזיקנו בראייה, שהדין עם שמעון לעכב על ידו, כדי שלא יהיה צריך בעתיד לעמוד איתו בדינא ודיינא כשיבוא לבנות. שיטה שלישית היא שיטת הרמב"ן שאינו יכול להחזיק עליו הואיל ואינו מזיקו עדיין.

לכאורה בנידון שלנו לפי שיטת הרמב"ן לא החזיק הנתבע כל זמן שלא הזיק ויכול למחות בו. אולם טענה זו נדחית מהנימוקים כדלהלן: 1. אין הבדל מהותי בין המצב לפני שנכנסו שוכרים למצב בהווה שיש שוכרים, אותו היזק ראיה שהיה במצב הקודם ועליו התובע מחל, הוא ההיזק שיש גם עכשיו, דהיינו שהחלונות של הנתבע פתוחים להביט לחצר בלבד. 2. היה על התובע למחות מיד כשנכנסו שוכרים ולא מיחה, ורק כעת בבית הדין הוא מוחה, וגם מזה נראה שהיה נמנע אם היה מקבל את התמורה שביקש. 3. דעת הרמב"ן היא דעה אחת מתוך שלוש דעות שהביא השו"ע בלא הכרעה והוי ספיקא דדינא. וכתב השו"ע (חו"מ קנה,מג) שבמקרה של ספק הניזק הוא המוציא ועליו הראיה:

"מי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה, כגון שפתח חלון או העביר את המים, או שלא הרחיק מה שראוי להרחיק, והרי המחזיק טוען: אתה אמרת לי לעשות, או: מחלת לי אחר שראית, או: הוכר הנזק ושתקת ולא מחית בי, והניזק אומר: עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם, או שאמר: כשראיתי מחיתי בך ואתה אמרת: עתה ארחיק או אסתום ואתה מדחה אותי מיום אל יום כדי שתקבע היזיקך, בכל אלו וכיוצא בהם על הניזק להביא ראיה, ואם לא הביא ישבע המזיק היסת, ויפטר". 

הערה חשובה: פשוט וברור, שהחזקה שיש לנתבע על פתיחת החלונות אינה מתירה בשום אופן להביט מהחלונות על חצרו של התובע, ואין לו היתר להזיק לו בראייה שהוא עוון חמור. כפי שכתבו הב"י והרמ"א (חו"מ קנד,ז):

"ואפילו למ"ד יש לו חזקה, היינו לגופו של חלון דלא יוכל בעל החצר לסתמו או למחות בו, אבל הוא אסור לעמוד בחלון ולראות בחצר חבירו, כדי שלא יזיקנו בראייתו, ובזה איסורא קא עביד ולא מהני ליה חזקה, וזה יוכל בעל החצר למחות בו (ב"י בשם הרשב"א)".

ט. האם לחייב את התובע להשתתף בכותל הפרדה של היזק ראיה

בנידון דידן מדובר בחלונות של הנתבע הפתוחים לחצר של התובע, כאשר החצר של התובע נמוכה בכמה מטרים מהשטח של הנתבע, שהרי הנתבע גר במפלס עליון והתובע במפלס תחתון של הרחוב. במקרה הזה היזק הראיה הוא חד צדדי, העליון יכול להביט ולהזיק לתחתון, אך התחתון אינו יכול להסתכל על העליון. במיוחד, שלא מדובר בחצר של העליון שהרי אין לו חצר אלא חלונות שנמצאים ממש סמוך על קו הגבול שבין שתי החלקות.  כך פסק השולחן ערוך (חו"מ קס,א) במקרה דומה:

"גג הסומך לחצר חבירו, בעל הגג מזיק לבעל החצר ואין בעל החצר מזיק לבעל הגג. לפיכך צריך בעל הגג לעשות ביניהם מחיצה ד' אמות כדי לסלק היזקו, ואין בעל החצר מסייעו אלא כפי שיגיע חלקו למחיצת י' טפחים כדי שיהיה נתפס כגנב".

ואמנם כתב השו"ע שעל בעל החצר התחתון לסייע במחיצת י' טפחים כדי שלא יהא נתפס כגנב שנכנס לתוך גבול חברו, אך בנידון דידן אין חשש כזה, ולכן אין מקום לחייב את התובע להשתתף בבניית מחיצה.

סיכום הדין מובא בערוה"ש (שם,א):

"גג הסמוך לחצר חבירו ושוה בגובה עם החצר בעל הגג מזיק לבעל החצר ואין בעל החצר מזיק לבעל הגג דבעל החצר תשמישו קבוע ותדיר ויודע בעל הגג מתי ליזהר ממנו אבל בגג אין התשמיש קבוע ואין בעל החצר יודע מתי ליזהר ממנו ואפילו בגג העשוי לתשמיש לדעת הרמב"ם בסי' הקודם מ"מ אין תשמישו כבחצר והוא המזיק לבעל החצר [סמ"ע] לפיכך צריך בעל הגג לעשות לבדו מחיצה ביניהם גבוה ד' אמות כדי לסלק היזק ראיתו אבל על בעל החצר אינו מוטל רק מחיצה מעשרה טפחים שיהיה נתפס כגנב כשיבא ליטול מגגו לפיכך אין בעל החצר מסייעו אלא כפי שיגיע מחצית חלקו למחיצת י' טפחים ואם הייתה מופלגת קצת מהגג א"צ ליתן כלל דבלא"ה יתפס כגנב כיון שאינו סמוך".

ברם, אין מקום לחייב את הנתבע לבנות קיר מחמת שהנתבע מחל כפי שכתבנו בסעיף הקודם.

י. תביעת שווי האדמה שהוציא התובע משטחו של הנתבע?

הנתבע תבע מהתובע להחזיר לו את האדמה שהייתה בשטחו לפני החפירה או לחילופין לשלם לו את שוויה. לא הובאו בפני בית הדין ראיות על סעיף זה של התביעה, ובכלל זה הוכחות על כמויות חול שהיו, ולא הוצגו אומדנות של עלויות הנזק. ככל שיעמוד הנתבע על תביעתו, עליו להגיש תביעה נגדית עם סכום תביעה כספית נקוב, ולהביא ראיות לבסס את טענותיו בצורה מסודרת, וזאת בטרם ביה"ד הזדקק לעצם השאלה אודות זכאות הנתבע לקבל את החול שסולק.

יא. דמי טיפול בקרקע

התובע דורש 7500 ש"ח עבור הטיפול בקרקע כל השנים, עבור ניקוש וסילוק מזיקים, שלטענתו הנתבע היה אמור לעשות כדי למנוע ממנו נזק במשך כל השנים. גם כאן, כפי שנכתב בסעיף הקודם, לא הוצגו לבית הדין ראיות על סכום התשלום ולא הוצגו קבלות על ההוצאות. על כן, בית הדין פוטר את הנתבע מחוסר ראיות. וזאת בטרם ביה"ד הזדקק לעצם השאלה אודות זכאות התובע לקבל הוצאות בגין טיפול באותו קרקע. ככל שיעמוד התובע על תביעתו, עליו להגיש תביעה נגדית ולהביא ראיות לבסס את טענותיו בצורה מסודרת.

מסקנות

א. אין תוקף להסכם על חיזוק יסודות תמורת קרקע.

ב. הבית לא היה זקוק לעבודת חיזוק ליסודות.

ג. עבודת החיזוק לא השביחה את המבנה של הנתבע.

ד. עבודת החיזוק לא גרמה נזק למבנה אך גם לא הועילה.

ה. נכון להיום, אין אפשרות לדעת אם נגרם נזק לבית בטווח הארוך. רק כעבור שנתיים אולי יהיה ניתן להעריך, ואם יתברר שיש נזק הנתבע יצטרך להגיש תביעה ולהביא ראיות שפעולת התובע גרמה את הנזק.

ו. התובע צריך לשאת בתשלום להנדסאי של הנתבע, וכן לתוספת שסיכם הקבלן עם משפחת הנתבע.

ז. עבודת הבאגר גרמה לכל היותר נזק גרמא בלבד של זירוז הופעת הסדקים, ופטור בידי אדם, ובמקום ספק גרמא פטור אף בדיני שמים, ולכן התובע פטור.

ח. על פי הנסיבות, אין מקום לתביעות היזק ראיה לשום צד, וממילא אין מקום לחייב בניית מחיצה שתמנע היזק ראיה.

ט. התביעות של לקיחת החול ודמי טיפול בקרקע נדחות.

 החלטה

1.                  התביעה לתשלום או נתינת קרקע נדחית.

2.                  התובע ישא בהוצאות הבניה של הקבלן וההנדסאי.

3.                  מצ"ב חוו"ד של המהנדס י. ג.

                ______________                        ______________                                     ______________

        הרב הרב אבישי חבר טוב                      הרב ניר אביב, אב"ד                       הרב כפיר אלון