החזרת חובות לאחר שהתובע הצהיר בשטר שאין לו תביעות כנגד הנתבע

ביה״ד לדיני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה' כט-לב תיק מס׳ 182-נז

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעה להחזרת חובות לאחר שהתובע הצהיר בשטר שאין לו תביעות כנגד הנתבע

נושא הדיון

הרב א׳ שימש כמנהל מוסד חינוכי בדרום, ולפני כשנתיים נפרדו דרכיו מהמוסד, ומנהלי המוסד דהיום תובעים ממנו החזר כספים שלטענתם היו מיועדים למוסד והרב א׳ לקח לעצמו. הרב א׳ טוען לעומתם שהמוסד חייב לו החזר כספים רבים שהשקיע במקום בזמן פתיחת המוסד. מנהלי המוסד מציגים הצהרה בכתב שחתם הרב א׳ ביום כ"ב אייר תשנ״ה שאין ולא יהיו לו כל תביעות מהמוסד, ובתחתית אותה הצהרה חתומים שני ערבים להצהרה המתחייבים לפצות את המוסד אם הצהרה זו תופר. טוען הרב א׳ שהצהרה זו נחתמה על ידו באונס, כדי להסתיר את קיום החובות מעינים זרות שהתכוונו לסגור את המוסד בגלל החובות. לדבריו הודיע על האונס לפני החתימה לשני הערבים החתומים עליה, והם יוכלו להעיד על כך בבית הדין. מנהלי המוסד משיבים שבתמורה לחתימת ההצהרה קבל הרב א׳ סך 70.000 ש״ח, ועוד הם טוענים שאין לקבל את עדות הערבים מפני שהם נוגעים בדבר.

פס״ד

התביעה נדחית.

השאלות לדיון

א. חתם על הצהרת ויתור ואח״כ טוען שהיה אנוס, האם הויתור בטל.

ב. עדי מסירת מודעה שהיו ערבים להתחייבות, האם מקבלים עדותם על המודעה.

תשובה

א.טענת אונס בשטר מחילה

כתב הרמב״ם מכירה פ״י ה״א - ה״ג: 

"מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח וכו׳, ממכרו ממכר וכו׳ שמפני אונסו גמר ומקנה וכו׳. לפיכך אם מסר מודעה קודם שימכור ואמר לשני העדים דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני שאני אנוס, הרי הממכר בטל וכו׳, וצריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי, לא שיסמכו על פיו וכו׳. בד״א במוכר או בעושה פשרה, אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעה קודם מתנה אע״פ שאינו אנוס הרי המתנה בטלה, שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן, שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה, והמחילה מתנה היא". ע״כ. 

וכתב המ״מ שהרמב״ם דימה פשרה למכר, ומחילה למתנה, ועיקר. וכ״פ שו״ע חו״מ סי׳ רה סעי׳ ג שהפשרה דינה כמכר ומחילה דינה כמתנה.

ובשו״ת הרא״ש כלל עב סי׳ ה נשאל הרא״ש על ראובן שטען על שמעון שהפקיד בידו מאה ליטרין הילייש, והשיב שמעון לא הייתי חייב לך כי אם שמונים ליטרין ונתתי לך משכנות עבור ס״ו ליטרין ובני נתערב עבור י״ד ליטרין, ופטרתני מכל תביעות שהיו לך עלי, ומחלת במחילה גמורה ובקנין גמור, והוציא כתב חתום בעדים כדבריו, וטען ראובן אנוס הייתי ובע״כ הוצרכתי למחול כי יראתי פן אפסיד כל הממון כי אמרת לי אם לא תרצה למחול ולהרחיב לי הזמן ולכתוב שטר עליך שאהיה פטור מכל מיני תביעות לא אתן לך אפילו פרוטה, כי איני חייב לך, וזה הדבר גיליתי לעדים והשיאוני עצה שאקח ממנו מה שאוכל בזה הפנים והשאר אגבה בבי״ד, וכן עשיתי וכו׳, האם אונס של הפסד כסף נחשב לאונס המבטל את המקח כעובדא דפרדיסא בב״ב מ ב, ואם כן, האם נאמנים עדי המודעה כמר בר רב אשי בכתובות יט ב, לפי שמודעה ניתנה ליכתב כדי להציל האנוס מאנסו, או שהלכה כרב נחמן שאינם נאמנים להרע השטר. והשיב הרא״ש שאין זו מודעה והמחילה מחילה לפי שהעדים לא הכירו באונסו, שהרי י״ל שהאמת כדברי שמעון שלא היה חייב לראובן אלא שמונים ליטרין, וה״ז דומה לשאר מחילות שאדם תובע לחבירו הרבה והלה כופר ומפשרים ביניהם, ונותן לו מקצת ומוחל לו השאר, אטו אם זה מסר מודעה תהיה המחילה בטילה, אלא ודאי לאו אונס הוא. 

ומבואר מהרא״ש שמחילה במקצת או פשרה דינה כמכירה שהעדים צריכים להכיר באונסו, שאל״כ אין המודעה לבד מבטלת המחילה. ולפי״ז בנידון דידן שהרב א׳ קבל מקצת תביעתו מהנהלת המוסד, וכתב הצהרת מחילה על השאר, ה״ז כפשרה שכתבו הרמב״ם והרא״ש שאם אין העדים יודעים את האונס אלא מפיו אינה מודעה לבטל את המחילה, ועי׳ שו״ת מהרשד״ם חו״מ סי׳ תיט ולחם רב סי׳ מז.

ב. האם ערב נחשב נוגע

גמ׳ ב״ב מו ב: 

"ת״ר ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי". 

ופי׳ רשב״ם: 

"ערב של לוה כנגד המלוה מעיד ללוה על קרקע שלו להוציאה מן המערער. והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי שיוכל המלוה לגבות הימנה את חובו ויפטר הערב, ונמצא שאין הערב מרויח כלום במה שמעמיד שדה זו ביד לוה". 

ופסק הרמב״ם עדות פט״ו ה״ו:

"שמעון שלוה והיה ראובן ערב ובא יהודה לערער על שמעון הלוה והוציא קרקע מתחת ידו, אם יש לשמעון שדה אחרת כנגד החוב הרי ראובן הערב יש לו להעיד על אותו קרקע שהיא של שמעון, שאין לו הנאה בזה, שאם לקחה יהודה הרי שדה אחרת שיפרע ממנה בעל חובו". 

ועי׳ גמ׳ שם מז א מחלוקת בערב קבלן אם דינו כערב סתם.

ומשמע שעד כאן לא הכשירו ערב להעיד על הלוה אלא כדי להעמיד קרקע שלו מפני מערער, אבל להעיד על עצם החוב שהוא ערב עליו או על השטר שבו התחייב ערבותו בודאי נקרא הוא בעל דבר, ואינו מעיד. ועי׳ שו״ת בעי חיי חו״מ ח״א סי׳ רכא וס׳ תנא ושייר סי׳ כט אות ב. ולפי״ז בנידון דידן שהערבים מעידים על השטר שנמסרה עליו מודעה בפניהם, אי אפשר לקבל אותם בתורת עדים, כיון שהם בעלי דבר בזה.