סתירה בלשון השטר, על שיור בעלות

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ד עמ' לג-לד

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בשיור בעלות על דירה עפ"י לשון השטר

נושא הדיון

אשה שנתגרשה מבעלה התחייבה להוציא את חפציה מהבית שהיה משותף לה ולבעלה עד לגירושין, בתוך חדשיים מתאריך הגירושין, ואם לא תוציא אותם עד אז תתחייב לשלם סך מסויים כל חודש עיכוב. כמו כן כעבור חדשיים רשאי הקונה של הדירה להוציא את החפצים מהבית. האשה לא הוציאה את חפציה, והבעל תובע תשלום עבור החזקתם כמוסכם, ועוד הוצאות עו״ד שהיו לו בענין בגלל הפרת החוזה מצד האשה.

האשה טוענת שפטורה לשלם עבור החזקת החפצים בחודש השלישי מכיון שבהסכם נעשה תיקון ובמקום ״חדשיים״ שהותר לה להשאיר את חפציה, נרשם ״שלשה חדשים״.

פס״ד

על הנתבעת לשלם כפשרה שליש התביעה.

הנימוקים לפס״ד

א.בירור משמעות לשון ההסכם

הנה בהסכם שנכתב בלי ההוספה של ״שלשה חדשים״ אנו למדים להבין שהוסכם בין הצדדים שהאשה השאירה לעצמה זכות החזקת חפציה בדירה עד חדשים, וכפי הדין בשיור לעצמה אינה נחשבת על משך חדשיים אלו כשוכרת אלא כבעלת בית, ובהסכמה שכעבור חדשיים רשאי הקונה להוציא את החפצים החוצה פירוש הדבר שכעבור הזמן המוגבל נגמרת הבעלות שע״י השיור. והשורה האחרונה שבה מתחייבת האשה לשלם עבור השארת חפציה אחרי חדשיים, פירוש הדבר שמהחודש השלישי ואילך מתחיל זמן של שכירות תמורת סכום מסויים. ושהסכימו אחרי מו״מ מייגע לכתוב ״שלשה חדשים״, פירוש הדבר שהשיור הורחב והוגבל לשלשה חדשים, היינו שבמשך שלשה חדשים מחזיקה האשה את חפציה כבעלת בית ולא כשוכרת. וממילא הלשון האחרון שאם לא תוציא אחרי החודש השני תשלם סכום מסויים, ולא תוקן כלום, שמשמע שמהחודש השלישי היא שוכרת, סותר את הלשון הראשון המתוקן.

ב.הדין במקום ספק

ואין זה שייך כלל למה שאמר רב נחמן ב״מ קב ב ונפסק בשו״ע חו״מ סי׳ שיב סעי׳ טו דקרקע בחזקת בעליה קיימא והשוכר צריך לשלם אפילו אם המשכיר בא בסוף החודש, דבמקרה דנן הלשון הראשון אומר שהחודש השלישי האשה היא בעלת הדירה להחזקת החפצים, והלשון השני אומר שבעל הדירה לחדש השלישי הוא הקונה, וכיון שהספק הוא גם בבעלות הדירה לחודש השלישי, חזר הדין אם בא בתחילת החודש או בסוף החודש, ומכיון שהוברר ע״י המסמכים שבסוף החודש אין לו לקונה שום תביעה על החודש השלישי, ומה גם שההוספה של המילה ״שלושה״ היתה בסוף, אולי התוספת הזו היא הלשון האחרון, וכיון שהדבר בכללו לא ברור אצלי, לכן הדעת נוטה לפסוק בפשרה הקרובה לדין שהוא קרוב לשליש.

הרב ברוך יצחק לוין.