עמידה בתנאי השותפות

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה' עמ' מא-מו תיק מס' 233-נו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד;  הרב שמואל ביבס;  הרב ברוך שרגא. 

פס”ד בתביעה לקיום שותפות ברכישת בנין

נושא הדיון

הצדדים הסכימו ביניהם על עיסקת שותפות בבנין. התובע הוא זה שיזם את הרכישה ואף נפגש למטרה זו כמה פגישות עם כמה גורמים, והנתבע השקיע מכספו עבור התשלום הראשון. הם כתבו הסכם שותפות בבנין, והתובע התחייב בו להשיג את המימון עבור התשלומים הבאים, או לדאוג שיהיה מימון לכך ע״י הבאת קונים לדירות שבבנין. טוען התובע שהסכם השותפות קיים. והנתבע משיב שהיות והתובע לא קיים את סעיף ההתחייבות למימון התשלומים הבאים, ההסכם בטל. משיב התובע שבזמנו הביא לנתבע כמה הצעות לרכישת חלקים מהבית, אך הנתבע לא רצה למכור.

פס״ד

התביעה נדחית, אם כי יש לפשר ולחייב את הנתבע בכפל דמי תיווך לתובע.

השאלה לדיון

שותף שעדיין לא השקיע כסף בעסק המשותף, וכשהגיע זמן הפרעון הוצרך שותפו לשלם עבורו, האם זכאי להשתתף ברווחים.

תשובה

א.מהו הקניין שמתחיל את השותפות

כתב הרמב״ם פרק ד מהל׳ שותפין הלכה א וז״ל: 

"כשירצו השותפין להשתתף במה יקנה כל אחד מהן ממון חבירו להשתתף בו, אם במעות נשתתפו יביא זה מעותיו ויביא זה מעותיו ויטילו אותן לכיס אחד ויגביהו את הכיס שניהם, אבל אם כתבו שטר והעידו עדים אע״פ שקנו מיד שניהם שיביא זה מאה וזה מאה וישתתפו בהן לא קנו ועדיין לא נעשו שותפין, שאין המטבע נקנה בחליפין".

וכ״כ בטור שאם אמרו בואו ונשתתף יחד בכך וכך שלא יוכלו לחזור בהם, אינו מתקיים אלא בקנין, וכיון שצריך קנין כל דבר ודבר לפי קנינו מתקיים שיתופו.

וכתב במגדל עוז שכן הוא בתשובת הגאונים, וכן משמע מלשון המשנה כתובות צג א דתנן שלשה שהטילו לכיס דמשמע דבעינן מעשה לגמר השיתוף ואינו נגמר בדיבור.

אבל המרדכי פ״ק דב״ב סי׳ תפא בשם הר״מ ובפרק הגוזל בתרא ב״ק סי׳ קעט בשם ד״ת דגם בדיבור בעלמא בלא קנין סגי, כדאמר בריש בית כור ב״ב קו ב בההיא הנאה דצייתו אהדדי גמרי ומקנו אהדדי, ולא כהרמב״ם וסמ״ג. ומשמע דאף בריוח דמכאן ולהבא אין כל אחד יכול לחזור בו.

וכתב הב״י: 

"ומצאתי בעיטור אות ש שיתוף ורבינו שמואל בן חפני כתב אע״פ שלא נתעכב ממון השיתוף זה עם זה נכנס לכלל השותפות והריוח לאמצע, ורב אלפס בתשובה חולק עליו ואמר דוקא שהטילו שניהם לכיס יחד ונתערב הממון הא לאו הכי לא.

ובשו״ע סי׳ קעו סעי׳ א נפסק

 "השותפים שבאו להשתתף אין השיתוף נגמר בדיבור לומר שאם אמר בואו ונשתתף יחד בכך וכך שלא יוכלו לחזור בהם ואינו מתקיים אלא בקנין, וכיון שצריך קנין כל דבר ודבר לפי קנינו מתקיים שיתופו, לפיכך המטבע שאינו נקנה בחליפין אין השיתוף מתקיים בו בקנין שאפי׳ שקנו מיד שניהם שיביא כל אחד מעותיו וישתתף בהם וכתבו שטר על זה והעידו עדים אינו מועיל אלא צריך שיביא כל אחד מעותיו ויטילו מעות שניהם בכיס אחד ויגביהו שניהם הכיס. ואפי׳ לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השיתוף לקנות או למכור יש מי שאומר דמהני". 

וכתב בפרישה דר״ל נשתתפו בהנחת ממונם שעירבן יחד והתחילו וכו׳ ואז מהני אפי׳ שלא יוכלו לחזור להבא עד זמן שקבעו ביניהם בתחילה, משא״כ כשלא הניחו ועירבו ממונם יחד אלא התחילו שכל אחד קנה מממונו בפ״ע דלא מהני שלא יוכלו לחזור להבא.

ובסמ״ע אות ד לענין כתיבת השטר הביא בשם הע״ש דנ״ל דהיינו דוקא שכתוב סתם פלוני ופלוני נשתתפו בקנין וכיו״ב אבל אם כתוב בח״ח ובש״ד ל״מ לחזור בהו ואע״ג דלא ידעינן אי קבילו עליהן כן בפירוש, מ״מ כיון דכבר נהגו לכתוב הסופרים כן בשטרות, סתמא קיבלו עליהן לקיים בכל חומר.

"ובט״ז כתב: ולא ידענא מאי בעי עונש שבועה וחרם לקיום הקנין, הא יש חילוק ביניהם כמ״ש רמ״א סי׳ רט ס״ד, אלא נלענ״ד דבלשון חיוב תליא מילתא שנתחייב לחבירו לעשות כן וזה מהני לכל מילי".

ובנ״ד כתבו בהסכם דצד ב׳ מתחייב לשלם תשלום שני ע״י מכירת הדירות, נראה לכאורה דהשותפות קיימת.

ב. האם אחד השותפים יכול לחזור בו לאחר שקנו את השותפות

בפעמוני זהב דן כשרק אחד נתן מעותיו ושניהם התחילו להתעסק, וזה שנתן המעות רוצה לחזור, והביא מדברי הסמ״ע אות ז כשלא הניחו ועירבו ממונם יחד אלא התחילו שכל אחד קנה מממונו בפ״ע דלא מהני שלא יוכלו לחזור להבא, ודייק מסוף דברי הסמ״ע שכתב והלך כל אחד וקנה במעות עצמו. ובנ״ד הרי שניהם קנו, וע״כ העלה שאינו יכול לחזור.

ובנתיבות אות א כתב: 

"עי׳ בפרישה שכתב דלהרמב״ם אם לא נגמר בקנין אפי׳ לענין מה שהרויחו כבר יכולין לחזור. ולכאורה קשה והא מבואר בסי׳ קפג דאם אמר שמעון לקנות סחורה להם ביחד דאין המשלח והשליח יכולין לחזור, וא״כ קשה דכיון שנשתתפו לקנות סחורה פלונית ואמרו זה לזה שיקנו סחורה פלונית על שותפות, מה״ת יגרע משליח דעלמא. ולכן נראה דבהתחילו לישא וליתן אף הרמב״ם מודה דמהני. וכ״נ מלשון הטור שלא כתב בלשון פלוגתא על הרמב״ם, ומבואר בט״ז דבהתחילו לישא וליתן מהני אפי׳ לא עירבו ואפי׳ להבא, ואפי׳ להסמ״ע שכתב בס״ק ז דבהתחילו לישא וליתן בעינן עירבו, ודוקא לענין שלא יהיו יכולים לחזור אף להבא בעינן עירבו, אבל לענין מה שהרויחו סגי בהתחילו לישא וליתן לבד. ונראה דהוא מהאי טעמא כיון דלא חזר בו ואדעתא דשותפות קנה נקנה ממילא להשני, דהא זוכה לו". ע״כ.

ג. שותף שלא עמד בהתחיבות השותפות

אמנם בנ״ד שלא עמד צד ב' בהתחייבויותיו לשלם תשלום שני, ואילו צד א' לא היה לווה כספים מן הבנק ע״י שעבוד נכסיו לבנק ומשלם למוכר היו צפויים לקנסות גדולים, אין לומר שלוה ושעבד נכסיו כדי להקנות לשני אלא להציל את עצמו התכוין שלא ישלם קנס גבוה.

ויתרה מזו כתב בשו״ת לחם רב סי׳ קיט: 

"ראובן ושמעון עשו שותפות בעסק הסחורות בעד משך שלוש שנים רצופות, והתנו ביניהם בשעת התנאים ככתוב בשטר השותפות אשר בידם ונשבעו כל אחד לדעת חבירו ועל דעת המקום ב״ה ואחד מן השותפים יצא ממחיצתו ופרץ גדר וסייג השותפות ויצא ערב שם בעד יהודה וגרם פסידא גדולה, וכראות שמעון כן עמד ביתר הפליטה אשר בידו ובקש להתעסק לבדו נפרד מהשותפות הנז׳, כיון שראובן קדם והתחיל בפורענות בפרט בדברים וענינים שהם עיקר ויסוד השותפות תלוי בהם ומאז נתפרדה החבילה לגמרי, ובודאי כי אדעתא דהכי לא נשתתפו מתחילה".

והעלה דבנ״ד נתבטל ודאי השותפות כיון דעבר ראובן על התנאים הכתובים ומה שהם עיקר השותפות, ובודאי דאדעתא דהכי לא נשבע שמעון, וא״כ מה שעשה שמעון שנתעסק לעצמו כדין עשה, וכיון שעבר תנאי אחד נתבטל הכל וזה פשוט מאד ע״כ.

ואין לומר דבנידון דידן היה לו לצד א' לחלוק בפני בי״ד וכדאמרינן באיזהו נשך בעובדא דתרי כותאי וכיון שלא חלק בב״ד לא עשה ולא כלום וכדכתב הטור בחו״מ סי׳ קעו, וא״כ כל מה שהרויח הרויח לאמצע, דנהי דנתבטל השותפות משום שצד ב' לא עמד בהתחיבויותיו, שהם מתנאי השותפות, מ״מ נימא ליה מאן פלג לך, דשאני הכא דכיון שצד ב' לא השקיע כסף כלל אלא השתדל והתאמץ להביא קונים כמנהג השותפים, ממילא בטלה השותפות והרווחים כולם לצד א' וישלם לצד ב דמי תיווך במלואם.

ד. איזה מעשה נחשב כפירוק השותפות

ואע״ג דאחר שצד ב' לא עמד בהתחיבויותיו המשיך לטפל בענינים ולהביא קונים ולעניין משקיעים מפורסמים בנדל״ן לקנות את הדירות, מ״מ מאחר והיה צריך לקבל דמי תיווך הוא השתדל על זה ביותר.

אלא שבשו״ת המבי״ט ח״א סי׳ קנא

"בשניים שנשתתפו זה שם מנה וזה שם מנה לזמן קצוב שיהיה השכר וההפסד לשניהם בשוה. והתנו עוד ביניהם תנאים שאחד ישב בחנות בכל יום ואחד מהם יסובב בשוק, ועוד שאחד מהם יתקן סחורות והאחד יטרח בדברים אחרים, דפשיטא שאם תתבטל השותפות יתבטלו שאר התנאים, ואם יתבטלו שאר התנאים לא יבטל השותפות, ואם אחד מהם יבטל איזה תנאי מאלו שלא יעמוד בחנות וכו׳ לא יתבטל בשביל זה השותפות, שלא התנו בשותפות שיהיו שותפין על מנת כך וכך ונזהרים על כך שהם חייבים לעשות אבל לא נתבטל השותפות בשביל פעם או פעמיים ושלוש שעבר אחד מהם על אחד התנאים אלו עד שיקפיד חבירו ויאמר אם לא תרצה לקיים מה שהתנינו בינינו אני רוצה לבטל השותפות, ואז בית דין יאמרו לו אם לא תקיים אלו התנאים נבטל השותפות אפי׳ קודם הזמן, ע״כ.

ונראה דעד כאן לא מיירי התם ששניהם נתנו הכסף ולא עמדו בשאר תנאים שהם לא יסודיים, אבל בעובדא דידן שצד ב' הפר הסכם בסיסי שעליו לשלם תשלום ב ועד כאן לא שילם אף פרוטה והיו צפויים להפסד גדול יודה המבי״ט דאין כאן שותפות ובטלה מעיקרא.

ה.שיטת הרמ"א

אלא שכתב הרמ״א בסעי׳ ז: 

"ראובן ושמעון שנשתתפו להלוות לעכו״ם וראובן נתן לו חלקו ואח״כ אמר העכו״ם שאין צריך יותר, ואמר ראובן לשמעון שיתן לו חלקו למה שהלווה, ושמעון דחה אותו ליתנם ובתוך כך נפטר, אפ״ה זכו יורשיו בחלק הריוח דהרי לא מחל לראובן, אבל אם אמר שמעון שלא יתן חלקו, אז שינה בענין השותפות ואבד חלקו מן הריוח". 

וא״כ בנ״ד דלא אמר שאינו משלם אלא שדחה אותו עד שימכור את הנכס, לכאורה דמיא לעובדא דידן ויש לו חלק בשותפות. אך נראה דיש לחלק, דהתם הלוהו מרצונו את כל הסכום לעכו״ם אדעתא לתת חלקו ואח״כ שמעון יתן חלקו, ורק הגוי לא הוצרך, אבל בעובדא דידן דאם צד א' לא היה משלם את סכום הכסף היו צפויים לקנס גבוה, יודה הרמ״א שצד א' בלבד זכה. וגם בעובדא דידיה אם היה צד ב' מעונין ביתרת הכסף ושמעון לא היה משלם והיה ראובן משלם חלקו, עדיין י״ל שזכה שמעון בחלקו שראובן נתן את החלק בעבור שמעון, כי כן דרך השותפין היות ונתן מרצונו, אבל בעובדא דידן שעל כורחו היה חייב לשלם כדי למנוע את הקנסות, נראה דבטילה השותפות.

וברע״א הביא דברי שו״ת פני יהושע ח״א חו״מ סי׳ ג בדין שותפים שקנו סחורה בהקפה וכשהגיע זמן הפרעון לוה אחד מהם ברבית ופרע החוב ולאחר שגבו מעות השותפות תבע זה שלוה לנכות ולהחזיר לו תחילה הרבית שנתן, והעלה שהדין עמו. התם מיירי שלוה אדעתא דשניהם ולכן חייב לשלם לו הרבית ומשתתף ברוחים. וכתב עוד דשנים שנשתתפו וקנו סחורה ואחד נתן מעותיו סתם בעד כל הסחורה ואפי׳ נשתתפו ע״ד כן נעשה מחצית הסכום כהלואה על השותף השני וחייב לשלם לו ובאותו מחצית הוא שותף הן לריוח הן להפסד, וכן אם באמצע השותפות הוצרכו למעות ונתן אחד מהם מכיסו, חייב השני לשלם לו החצי שכן דרך השותפות, ע״כ.

וכ״ז אינו דומה לעובדא דידן, דהתם הם קנו בהלואה ואילו לא היה צד א' לוקח בהלואה היה מתבטל המקח וצד א' לוה עבור שניהם כדי לקיים את המקח דאילו לא היה רוצה לקיים המקח ולזכות לחבירו היה יושב בשב ואל תעשה והמקח היה בטל, אבל בעובדא דידן אם בתשלום השני היה יושב בשב ואל תעשה היו באים לידי פסידא כל אשר לאיש יתן בעד עורו שלא יפסיד את הקרן, ומה שלוה ושעבד נכסיו לבנקים איכא למימר אדעתא דנפשיה עבד.

ו.הפרת תנאי יסודי

והיכא דהפר השותף תנאי יסודי נראה דדמי למה שכתב החכם צבי סי׳ ד: 

"הא דאין השותפות בטילה בביטול התנאי היינו דוקא בתנאי שאינו מעיקר השותפות אבל נתינת מעות וכד׳ שעיקר השותפות תלוי בו בודאי השותפות בטילה". 

וכתב המשפט שלום שאין להקשות מהא דסעי׳ א' שלא נתן השותף חלקו, ומחלק השו״ע בין אמר איני רוצה לבין דחיה בעלמא, ומשמע שאין השותפות בטילה אף כשלא נתן המעות, דשאני בנדון החכ״צ שהלך לקנות סחורה והיה זה צריך ליתן מעות כדי לקנות, ומכיון שלא נתן יכול השני לבטל השותפות, אבל בנידון סעי׳ מא שכבר הלווה לעכו״ם אין השותפות מתבטלת בדחיה.

ובנ״ד שהלכו לקנות את המבנה והיה זה צריך לתת מעות תשלום שני ולא שילם, יכול לחזור בו מהשותפות.

ובשו״ת מהרש״ם ח״ד סי׳ צח דן בראובן שבנה לעצמו עסק וביקש שמעון מאתו שיקח אותו לשותף וגמרו ביניהם תנאי השותפות ונכתבו בשטר, ובין התנאים שישלם שמעון ב׳ אלפים ר״כ מזומן לצורך העסק, ושמעון עסק במסחר וראובן סמך עליו ולבסוף נולד קטטה ביניהם ובאו לחשבון ונודע ששמעון לא הכניס את הכסף לפי ההסכם ורוצה ראובן לדחות את שמעון מהשותפות, והעלה מה שכבר עסקו בשותפות אף שעבר על תנאם הוי של שותפות, ומכאן והלאה יוכל לבטל השותפות.

אלא שבכסף הקדשים סי׳ קעו סעי׳ מא כתב: 

"שותף שהיה צריך לתת מעות ולא נתן עד זמן ידוע למכירת הסחורה, י״ל דאין צריך תביעה שיתן, וכל שלא נתן בטל השותפות, ורק בחוב כתב הט״ז דצ״ל תביעה וגם שם יש פלוגתא".

ובתורף דבריו כתב: 

"ומ״מ י״ל שכל שידע השותף שמוטל עליו ליתן אז מעות ולא נתן, אבד הריוח, ומוהר״ם ז״ל איירי רק בדחיה מועטת מה שאין דרך רוב בני אדם מקפידים על עיכוב מועט, וי״ל שכ״ה אודות מעות דעבדין לאינשי סרסרותא ובהם עוקר המו״מ והריוח ואינו בדין שהוא יתן המעות כולם ויטרח וחבירו יקבל בריוח כל שלא התנו כן בהדיא, וי״ל שכ״ה גם בלא תביעה כל שידע שהשותף נתן כל המעות וטרוד במכירת הסחורה וצלע״ע".

וכתב המשפ״ש שאם נתנו דמי קדימה על סחורה שאם לא יפרעו עד זמן פלוני יפסידו הדמי קדימה בדיניהם, וביום הפרעון תבעו השותף ולא נתן חלקו, ומפני שחשש להפסד דמי הקדימה נתן המעות ע״ד שיהיה לחלקו כפי המעות שנתן, ה״ז כאומר לעצמי קניתי.

וא״כ בנ״ד כיון שהיה צפוי לקנס, והוא מוחזק, נראה דאין להוציא מידו. אלא דנראה לפשר שיכפול לו את דמי התיווך מאחר והוא השתדל ביתר שאת ויתר עוז.

הרב ברוך שרגא