מכירת זכות לקרקע שלא מומשה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה' עמ' סא-ע תיק מס' 102-נז

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד;  הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעה לקבלת קרקע בשומרון ששולם עליה וטרם ניתנה

נושא הדיון

התובע השקיע סכום כסף בקרן לגאולת קרקע עבור זכות לרכישת 2 דונם קרקע באיזור מסויים בשומרון, מבלי לציין את המקום המדוייק, מכיון שבאותה עת עדיין לא נסתיימו הליכי הרישומים של הקרקע אותה קנתה הקרן מהערבים, וממילא לא נקבע השטח המדוייק של הקרקע, ולא נעשה מיפוי של השטח ולא נעשתה בו חלוקה. בזמן הרכישה קבל הקונה מהקרן תעודת רכישה של 2 דונם קרקע באיזור המדובר, ובו גם הודעה מהקרן שהקונים יהיו בדרך כלל בתוך חבורת קונים נוספת, ויוכלו להשאר בודדים או להצטרף לקבוצה, וכי ברגע שיסתיימו הליכי הקניה והסדרי הרישומים יקבל כל קונה מסמך המאשר את בעלותו על החלקה כולל סימונה מיקומה ומפת הקטע. בנספח לתעודת הרכישה חתם הקונה על הסכם שבכוונתו להקים את ביתו על החלקה וידוע לו שלא יתאפשר לו לבצע עיסקאות ספקולטיביות למיניהן בחלקה, והוא מתחייב לשאת יחד עם רוכשים נוספים בכל ההוצאות שיהיו דרושות וכרוכות בהפיכת השטח והחלקה למגרש הראויים לבניה, ולרבות השתתפות בכל ההוצאות הכרוכות בתפיסת החזקה בשטח ובעבודות הפיתוח. בהמשך הזמן נתבע התובע לשלם מיקדמת דמי פיתוח לחברה המפתחת, ושילם,

כעבור זמן נדרש לשלם את יתרת דמי הפיתוח, והוא הסכים לשלם סך 20.000$ עבור העבודות שנעשו בשטח עד אותו יום, ״בתנאי שהסכום סופי ולא יגדל בעתיד״, והחברה השיבה לו במכתב שהיא שמחה על ההסכמה לשלם את הסכום הנ״ל ״בגין העבודות המפורטות במכתבכם״, והקונה התבקש ליצור קשר עם מנהל הפרוייקט ע״מ לקבל ממנו הצעות שונות ביחס לבחירת ומיקום מגרש. הקונה קיבל את מפת הישוב וסייר עם המנהל, ואח״כ הודיע במכתב למוכר את האיזור שבחר כדי לבנות את ביתו. למכתב זה לא היה המשך, ולמרות שעברו כמה שנים מאז שהשקיע את כספו לא קבל את הקרקע.

הוא תובע מהקרן 2 דונם קרקע בסמוך לפיתחת הישוב שנבנה באותו איזור בשומרון, שהוא המקום המועדף באותו ישוב, ומוכן לשלם עבור דמי פיתוח כפי שנקבע לו בשעתו, היינו 20.000$ בניכוי הסכום ששילם כדמי קדימה. כמו כן תובע פיצוי על אובדן הכנסה משוערת אילו היה מקבל את הקרקע לפני כמה שנים, שאז היה יכול למכור אותה ולהרויח עליה כסף רב.

הנתבעת משיבה שהיא מוכנה לתת היום לתובע 2 דונם קרקע בישוב, אך לא בפיתחת הישוב שהושקעו בו כספים רבים ע״י החברה המפתחת, הרבה יותר ממה שהתובע מוכן לשלם עבור הפיתוח, אלא בצד מזרח שעדיין לא מפותח, ופיתוח התשתית יהיה על חשבון התובע. לטענתה, חלוקת הקרקעות לנרשמים השונים לא היתה יכולה להתבצע ללא השתתפות כל הנרשמים בפיתוח התשתית בישוב, שהיו באותה עת כמאה במספר, ורובם ככולם של הנרשמים לא שילמו עבור הפיתוח, ולכן חלוקת הקרקעות לא יצאה לפועל. לטענתה, מלשון ההסכם שחתם התובע בעת הרכישה מובן שההסכם תלוי בקיום ההתחייבות ע״י כל הרוכשים, שכך נאמר בו: 

"בכוונת הקרן לגרום להקמת ישוב יהודי על השטח, עובדה אשר תחייב אותו יחד עם רוכשים נוספים להשתתף בהוצאות". 

וכן:

"הרוכש מתחייב בזאת לשאת יחד עם רוכשים נוספים בכל ההוצאות". 

מכאן משמע לטענתה שההסכם עם התובע תלוי בקיום ההתחייבות של יתר הרוכשים, ומכיון שרובם לא שילמו אפילו את דמי הקדימה עבור הפיתוח, ירדה התכנית לטמיון. לדבריה, הודיעה הקרן בשעתו לכל הנרשמים שהם יכולים למשוך את כספם בחזרה, אך התובע לא עשה כן, ולפיכך אינו יכול היום לתבוע פיצוי. עוד טוענת הנתבעת שגם אם התובע היה מקבל את חלקת הקרקע בזמנו ספק רב אם היה מרויח במכירתה מכיון שמחירי הקרקעות ירדו בזמנו.

פס׳׳ד

א. הנתבעת חייבת להקצות לתובע 2 דונם קרקע בישוב, במקום שתחליט על כך.

ב. הנתבעת תפתח את המקום לתובע במחירי פיתוח שהיו קיימים בזמן הרכישה, בניכוי הכסף שכבר שילם עבור הפיתוח.

ג. הנתבעת תפצה את התובע בסכום מסויים, והתובע ימחול לה על התרעומת,

השאלות לדיון

א. מכר 2 דונם קרקע באיזור מסויים מבלי ליחד את המקום, האם המכירה חלה.

ב. הפסיד הקונה רווחים שיכול היה להרויח בגלל עיכוב מסירה של המוכר, האם מחייבים את המוכר בפיצוי.

תשובה

א. המוכר קרקע שאינה מסוימת

במשנה ב״ב קז ב: 

"האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך, משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו". 

ובגמ׳ שם: 

"א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן לוקח נוטל כחוש שבו". 

ופסק הרמב״ם זכיה פ״ג ה״ה ושו״ע חו״מ סי׳ רמא סעי׳ ד: 

"כשם שמוכר צריך לסיים הממכר כמו שביארנו כך הנותן, כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום, אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלונית, הואיל וסיים השדה אע״פ שלא סיים החלק, נוטל אותו חלק מן הפחות שבאותה שדה". 

ובשו״ת הרשב״א ח״ב סי׳ פב הקשה השואל איך קנה אחת משדותיו והא אין ברירה, והשיב הרשב״א שבמכירה אין צריך להגיע לדין ברירה, כיון שאין צריך לדעת מעיקרא איזה שדה הוא קנה. וביאר במערכת הקנינים להגרש״ש סי׳ טז שבזמן שהקנה לו לא הקנה לו עכשיו רק לאחר זמן, וזוכה בכל השדות לזכות אח״כ בשדה אחת. ועי׳ משנת ר׳ אהרן עמ׳ ו בדעת הרמב״ם שנוטל אותו חלק מן הפחות שבאותה שדה שאנו דנים שנותן לו בתורת שותפות בכל הקרקע, אף דיש לו רשות לדחותו לכל רוח שירצה. ועי׳ אבי עזרי למו״ר שליט״א מהד״ד שם.

ובנידון דידן שהנתבעת מכרה לתובע 2 דונם קרקע באיזור מסויים בשומרון מבלי לציין את המקום המדוייק, ה״ז דומה יותר לסיפא של הרמב״ם שמכר לו חלק כך וכך בשדה פלונית שנוטל אותו חלק מן הפחות שבאותה שדה, מכיון שלא היה לו קנין מיוחד על חלק מסויים בקרקע, וידו על התחתונה, והגם שהמוכר היה מוכן בשלב מסויים לקבוע מקום לקונה באיזור המפותח, ואף מסר לו מפה של האיזור ושלח אותו לסייר במקום עם המנהל כדי שיקבע היכן רוצה לבנות את ביתו, מ״מ למעשה לא ביצע המוכר את כוונתו, ולא קבע לקונה מקום באותו איזור, וע״כ לא זכה הקונה זכות קניינית במקום מסויים כלשהו, ורשאי המוכר לתת לו חלק בצד המזרחי של הישוב שעדיין לא מפותח.

ב. פיצוי על מניעת רווח מרכושו

המבטל כיסו של חבירו אינו אלא גרמא ופטור בדיני אדם, עי׳ רא״ש ב״ק פ״ב סי׳ ו בשם הירושלמי ב״מ פ״ה ה״ג. ופסק הרמב״ם שלוחין ושותפין פ״א ה״ה וטוש״ע חו״מ סי׳ קפג סעי׳ א ויו״ד סי׳ קעז סעי׳ א שאם נתן מעות לחבירו לקנות בהן חיטים או מין ממיני סחורה ואמר לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת. וכתב הש״ך חו״מ סי׳ סא ס״ק י שמניעת הריוח לא קרי הפסד, וגרע מגרמא בניזקין, ותו דמי ערב בדבר שהיה ודאי ריוח, דלמא אף היה מגיע הפסד.

והקשו הראשונים בב״מ עג ב מגמ׳ שם: 

"אמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה, משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט וכו׳". 

מדוע חייב לשלם לו על מניעת הריוח, והרי אינו אלא מבטל כיסו, ונאמרו בזה כמה תירוצים,

ואחד מהם תירץ בחי׳ הריטב״א החדשים ב״מ שם בשם מורו שכיון שנתן לו מעות על מנת לקנות בהן סחורה והבטיח לו לעשות כן, ואלמלא הוא היה קונה בעצמו או ע״י אחרים, חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, אפי׳ אם לא התנה ולא קיבל עליו לשלם ההפסד, שבאותה הנאה שסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא משתעבד מדין ערב. וכתב הריטב״א שדין גדול הוא (ועי׳ נפש חיה ב״מ שם שאינו חייב מדין ערב אלא כשנתן לו מעות לקנות מאחר, אבל כשקנה ממנו בכסף בדרך מו״מ ולא הועיל מתורת קנין, אינו חייב גם מדין ערב).

וכתב בנתה״מ סי׳ קפג ס״ק א שאם שלחו בשכר או בקבלנות לקנות לו סחורה ביריד או ביום השוק במחיר זול, שלאחר מכן תתייקר הסחורה, ועבר ולא קנה, חייב להשלים לו מניעת הריוח כפי שהרויחו שאר הסוחרים, אע״פ שלא כתב לו אם אוביר ולא אעביד וכו׳, ודוקא אם היה שליח בחינם או שקיבל השליחות לזמן דהוי כפועל היכול לחזור בו, אינו חייב לשלם לו מניעת הריוח, ואין לו עליו אלא תרעומת. וכ״כ בסי׳ קעו ס״ק לא.

ובנידון דידן שהמוכר קבל את דמי הרכישה מהקונה, וקבל גם דמי קדימה עבור הפיתוח והניהול, הרי הוא כמו שליח בשכר שאם לא עשה שליחותו חייב לשלם למשלח גם עבור מניעת הריוח אע״פ שלא התחייב לשלם זאת.

במקום שהרווח אינו ברור

אלא שכל זה דוקא בהפסד ברור, אבל אם אין ההפסד ברור, פטור, וכמש״כ בשו״ת חת״ס חו״מ סי׳ קעח וערוך השולחן סי׳ רצב ס״כ ודברי מלכיאל ח״ה סי׳ רכב, וכאן ההפסד שטוען התובע כלל אינו ברור, שהרי לפי ההסכם עם המוכר לא היה רשאי לעשות ספקולציה בקרקע שרכש, מה גם שמחירי הקרקעות היו בירידה, ע״כ נראה שאין לו עליו תרעומת.

ומה שטוען המוכר שזכותו של הקונה היתה תלויה ביתר הרוכשים, זו אינה טענה, שהרי נסתרת היא מנוסח ההודעה שהיתה בתעודת הרכישה, ולפיה הקונים יוכלו להשאר בודדים, ומה שמדייק את דבריו מנוסח ההסכם, לא נראה שזו היתה הכוונה שם.

ולמעשה נראה לפשר ולחייב את הנתבעת בסכום מסויים כדי להוריד את התרעומת של הקונה, מלבד חוב עבור הפיתוח שעלותו התייקרה בשנים האחרונות וההפסד עליו הוא ברור, שהמוכר חייב לתת לו את הפיתוח לפי המחירים שהיו קיימים בזמן ששילם את דמי הקדימה.

הרב אברהם דוב לוין.

ב. השאלות לדיון

א. המוכר קרקע מקרקעותיו לחבירו, יד מי על העליונה.

ב. אם חל המכר בדבר שאינו מוגדר.

ג. האם הסכמה ע״פ על קרקע מוגדרת מחייבת.

ד. כיצד לחשב את דמי התשלומים ששילם עבור הפיתוח.

תשובה

א. מכירת קרקע שאינה מסויימת

איתא בפרק בית כור: 

"האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו. חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום". 

ובגמ׳: 

"א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן לוקח נוטל כחוש שבו". 

ופירש רשב״ם דיד הלוקח על התחתונה לפיכך נותן המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותו שדה דדלמא דמי חצי השדה אמר לו, לפיכך נוטל מן הכחוש יותר מן החצי כדי דמי חצי השדה.

ואע״ג דאמרינן מוכר בעין יפה מוכר הני מילי לענין שיהיה המקום עצמו המכור קנוי לו ללוקח כולו בלי שישייר לעצמו המוכר שום זכות כלל כגון דרך וכיו״ב ולענין שיהיה לו לאותו המקום המכור דרך על המוכר ליכנס ולצאת עליו כדי שלא יהיה צריך ליקח דרך במאה מנה או יפרח באויר, אבל במוכר לחבירו חצי שדה סתם שהוא לענין בירור המקום ושמכר לו איזהו כחוש או יפה כגון שמוכר לו שדהו סתם יד בעל השטר על התחתונה והעיון בלשון השטר הוא מאי משמע אם החצי הכחוש אם החצי היפה ולפיכך אין לו אלא כחוש שהוא פחות שבמשמעות.

ובנמוקי יוסף ב״ב דף סה כתב: 

"הא דאמרינן מוכר בעין יפה הוא מוכר היינו שנותן ומוותר מחלקו, אבל כשנתן הכל לשני בני אדם לא שייך מוכר בעין יפה הוא מוכר דעין יפה לזה ועין רעה לשני, הלכך יד בעל השטר על התחתונה".

וכתב הרמב״ן גיטין מב א: 

"הנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין את הנכסים ונוטל כחוש". 

והר״ן כתב על דבריו: 

"ולא ידעתי מניין לו לרב דין זה שהנותן חצי נכסיו לחבירו למה לא יזכה במחצית כל דבר ודבר, ואפשר דס״ל ז״ל כשם שידו על התחתונה לגבי כחוש כך יכול לדחותו ולומר לו לא תטול חצי בכל דבר ודבר". 

וכ״כ הרשב״א ח״ב סי׳ פב דהמוכר לחבירו אחר מקרקעותיו סתם דקיי״ל במנחות קח ב שיתן לו איזה שירצה דאיתא התם בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול, עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת, ואמאי ליחזי היידן נפל היידן מת, לוקח אמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה.

וכתב הריטב״א: 

"אע״ג דאמרינן בגיטין סו א גניבא יוצא בקולר הוה כי הוה נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פקוד, ואמרינן בגמ׳ מחמרא כדי ליפות את כוחו דכוליה חמרא משתעבד לחולקיה וכי אבד או אחמץ מקצת אינו מראהו חומץ, שאני התם דהוי דבר בלול וצריך ברור והפרשה, מה שאין כן בזו, א״נ והוא הנכון שאני התם שאין המתנה מן היין עצמו אלא זוזי מחמרא, שהמתנה היתה מעות והיין שעבוד והרי זה כמשעבד כל נכסיו לחוב של מנה שהכל משועבד לו, ואע״ג דגבי שכירות חייב להעמיד לו בית אחר, שכירות שאני דכיון דלא זכי שוכר בגופא דארעא אלא דירה בלחוד דאית ליה, כי אגר בית סתם לא גופא דביתא אגר אלא דירה וכדאמרינן ב״מ עט א השוכר חמור סתם חייב להעמיד לו חמור, אבל מוכר או מקבל מתנה דזכו בגופה דזביני מיד חיילי זביני אחד מבתי או מעבדי וכי נפל מראהו נפול שלא היה מחוסר אלא ברירה אע״פ שאין בזה דין ברירה וכשהראהו נפול הוברר הדבר שזה שמכר לו ועליו חל המכר מתחילה וכאילו נפל אחר שירד לתוכו".

ב. האם נחשב כמוכר דבר מסויים

כתב עוד רבינו ז״ל: 

"ושמעינן מהא דמאן דמקני לחבריה שיעורא בארעיה אע״ג דלא סיים קנה, דהא בית בביתי מראהו עליה דגריעא, פירוש ונהי דמראהו גרוע אבל לא מצי מדחי ליה לגמרי".

ובמאירי כתב: 

"ושמא תאמר במכירה מהא היאך קנה כלום אחרי שלא פסק וכבר אמרו מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור, התם בשלא פסק כלל אבל בזו אנו עסוקים שאמר לו כפי מה שהוא שוה לשומת בקיאים וזהו ענין משמנין ביניהם, וכשנישום נתברר שבאותם הדמים מכר, וכמו שאמרו במסכת ע״ז פרק אחרון כדשיימי תלתא וכו׳, ואילו אמר בכיוצא בזה אף בפירות פסיקה היא" ע״כ.

וכ״כ הרמב״ם פ״ג, הלכה ה' מהל׳ זכיה ומתנה: 

"...אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלונית הואיל וסיים השדה אע״פ שלא סיים החלק, נוטל אותו חלק מן הפחות שבאותה שדה". 

וכ״פ בשו״ע חו״מ סי׳ ריח סעיף כ: 

"האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך שמין כמה שוה כל השדה ונותן לו מהכחוש שבה מה ששוה חצי הדמים של כל השדה".

ובערך ש״י סי׳ ריד סי״ב כתב שור בשורי אני מוכר לך ועיין פירש״י במנחות דף קט א משום דמוציא מחבירו עליו הראיה ומוכר מוחזק, ולפ״ז נראה אם לא נתן דמים עדיין י״ל לוקח הגדול, אך לפי מה שכתב מהרי״ק בשורש ז דיד בעל השטר על התחתונה אפילו מוחזק.

ובנתיבות המשפט בדיני תפיסה סי״א הסביר דכל שבא לזכות מכח הלשון אינו קונה רק מה שהוא ברור בלשונו ולא מה שיש בו ספק, דלא מחית נפשו לספיקא, וכוונתו רק על הדבר הברור שבמשמעות לשונו ולא על משמעות הספק שבלשונו, וא״כ ה״נ ל״ה כספק וודאי כונתו על שור הגרוע והא דמת הטוב מראהו מת י״ל כונתו השור שאבחר ליתן לך, אך מפרש״י משמע דוקא משום דמוכר מוחזק.

ובשו״ת עבודת הגרשוני שאלה ה דן בענין ראובן ואשתו נתנו במתנה לשמעון חתנם דירת חצי ביתם על טו שנים לשנה מת ראובן והוצרכו האלמנה ובנה למכור חצי ביתם כי היה חצי ממונו ממושכן לאחר ואילולי פדהו היתה נחלטת לו ועי״ז מכרו חצי של אותו בית לשמעון חתנם הנ״ל לחלוטין, ואח״כ נשתדכה האלמנה לבן גילה ונפלה קטטה ביניהם וטענה האשה חציה שמכרה לו הוא חציו שניתן לו לדירה במשך 15 שנה והחתן טוען חציה ניתן לו לחמש עשרה שנה לדור בו וחציו השני הוא קנה לחלוטין, וזכות השימוש בו לכל הדירה ורשות בידו לעשות בו מה שלבו חפץ, ורצה השואל לומר שהדין עם האלמנה, מהא דאמרינן האומר לחבירו בית אני מוכר לך נותן לו עליה ואע״פ שכתוב בשטרו שתהא ידו על העליונה ונימא בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה, זהו דוקא בדאיכא תרי לישני דסתרי אהדדי או לשון מסופק פירושו, אבל באומר בית סתם אני מוכר לך שיכול ליתן לו הפחות אינו מכח ספק אלא מפני שהוא הפחות שבמשמעות ובזה אין ידו על העליונה כדאיתא בב״י סי׳ מב. וכתב הוא דע״כ לא אמרינן שנותן לו הפחות שבבתים אלא משום כי בית קטן נמי איקרי בית כמו בית גדול, אבל בנ״ד אינו כן אלא אמר לו אני מוכר לך החצי מן ביתי אין במשמעות זה כי אם החצי מכל הבית ואינו יכול ליתן החצי הגרוע והפחות, עי״ש.

ויתרה מזו כתב הרמ״א בשם מהרי״ק בית כ סי׳ ו: 

"האומר לחבירו שטר אחד מחול לך והיו לו שתי שטרות חוב גדול וחוב קטן הקטן מחול ולא הגדול". 

ובש״ך ס״ק עח כתב שמדמה זה למכר, ולפע״ד לא דמי דהתם המוכר מוחזק בשדהו אבל הכא המקבל מוחזק במעות, ומ״מ נראה דדוקא שידוע בבירור או שהלוה מודה שמחל לו בחינם ומטעם שכתב שם שהקונה או מקבל מתנה ידו על התחתונה, אבל באמר התם מחול לך והלוה טוען ברי ואומר שמחל לו מחמת שהיה מחויב למחול לו דמי לפרעון והגדול מחול והר״ב קיצר בדבר, ודו״ק.

ג. האם הסיור מקנה לו מקום מסויים

ובעובדא דידן אף שהלך הקונה לסייר בשטח ולברור לו מקום מיוחד עם מנהל האתר והיות ומקצועו אדריכל הנמצא היטב בענינים בחר לו שטח מסויים ומוגדר והמוכר השיב לו ״שמעתי דבריך״, ולא השיב לו הן או לאו, אף אם נאמר שאמר שמעתי סבר וקבל שזה יהיה חלקו דלכאורה מה יש לו ענין להעדיף אחרים על פניו בו בזמן שהתובע דנן היה לקוח עדיף היות ועמד בתנאי התשלומים ובמועדם ככל אשר נדרש, כבר כתב בשו״ת חכם צבי סי׳ קט וז״ל:

 "ומה ששאלת מי שיש לו פסק כתוב על חבירו שיש לו רשות לברור אחד משני חדרים של לוי ועכשיו נפל אחד מהשני חדרים ולוי מרא קמא אומר כבר ביררת את זה שנפל קודם שנפל, והלה אומר לא כי עדיין לא ביררתי לי שום אחד מהחדרים, יראה לי דבתביעת קרקע דבת שטרא היא כל מעשיה אין נעשין ונגמרין אלא בשטר כדאמרינן כל אכרזתא דלא כתוב ביה קרענא לשטרא לא אכרזתא וכל טירפא וכל שומא וכו׳, ה״נ אם בירר זה היה להם לעשות שטר מברירה זו ולכתוב כבר בירר לו פלוני את חדר פלוני וכל זמן שלא עשו שטר מזה אינו נאמן, ועוד מאן לימא לן דבדיבור בעלמא קנה הלה את החדר ודלמא אף אם אמר בפירוש אני בורר חדר זה לעצמי עדיין אינו כלום ולא קנה את החדר עד שיברור ויחזיק בדרך אחד מדרכי הקנאות שבקרקע וכל זמן שלא החזיק אין בדיבורו כלום ויכול לחזור בו ולברור האחר". 

וראה עוד בשו״ת מהר״י ברונא סי׳ קכח מה שכתב בדין זה והוסיף דאף אם הטילו גורלות דאין הגורל קונה שום קנין כדמוכח בקדושין, ואפילו לכתחילה מצי הדר ביה ואין ראיה מחלוקת הארץ דהתם ע״פ ה׳ ובאורים ותומים כדאיתא התם, ע״ש.

ע״כ נראה מכל הנך טעמי דזכותם של הנתבעים לתת לתובע קרקע כפי רצונם מאחר ולא סוכם מראש, ואף שהלך התובע ודבר עמהם על קרקע מסוימת, מאחר והיו הדברים כולם על פה, אין בהם ממש.

ד.תשלום דמי הפיתוח

ולענין התשלום ששילם התובע עבור דמי פיתוח יש לחייב את הנתבע לחשב את דמי הפיתוח לפי האחוזים שהיה בשטח הראשון, דהיינו אם התשלום שלו הראשון היה 20% מעלות הפיתוח, יש לנכות משכרו 20% מדמי הפיתוח בקרקע החילופית.

עפ״י מה דכתב בשו״ע סי׳ קפג: 

"הנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה ולא לקחה אין לו עליו אלא תרעומת". 

וכתב בנתיבות כל זה שהיה שליח בחינם אבל בשליח בשכר או בקבלנות ששלחו לקנות לו סחורה ביריד או ביום השוק ולאחר מיכן נתייקרה הסחורה ועבר ולא קנה חייב להשלים לו מניעת הריוח כפי שהרויחו שאר סוחרים. ובעובדא דידן כיון שהנתבעים אף שעושים מצוה רבה לגאול אדמות ישראל מן הנכרים מ״מ מתן שכרה בצידה גם בעוה״ז, ע״כ דינם כשליח בשכר שחייבים לשלם.

ועפי״ז התיר מרן הגרב״צ אבא שאול שליט״א - שהקב״ה ירפאהו רפואה שלימה ברמ״ח אבריו ושס״ה גידיו - לאדם הרוצה ללוות מחבירו סכום כסף וחבירו יש לו שקלים, ורוצה להלוותם לו בדולרים כדי לשמור על ערך כספו ואם יקנה דולרים מפסיד העמלה בקניה, והלוה שנחוצים לו ג״כ שקלים יפסיד העמלה במכירה, שיעשה המלוה את הלוה שליח שיקנה לו דולרים ויתן לו שכר עמלו, ואז אף לא קנה דולרים חייב לשלם לו מניעת הריוח כפי שהרויחו שאר הקונים דולרים.

והשי״ת יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות.

הרב ברוך שרגא.