מקח טעות בדירת מחסן

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה' עמ' קכא-קכד תיק מס׳ 297-נו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד;  הרב שמואל ביבס;  הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעת מקח טעות בדירת מחסן שנמכרה כדירה

נושא הדיון

התובעת קנתה דירת מחסן מהתובע עפ״י הסכם שכתבו ביניהם. בהסכם מוגדר הנכס כ״דירה״. נאמר בו שהקונה בדקה את הדירה ומצאה אותה ראויה לה. התובעת טוענת שגילתה לתדהמתה שבטאבו מוגדרת הדירה הזו כמחסן, והיא טוענת שהיה זה מקח טעות מכיון שהדירה הוצעה ע״י המתווכת וע״י המוכר כ״דירה״ ולא כמחסן, ואילו היתה יודעת שהוא מוגדר כמחסן לא היתה קונה אותו מכיון שאי אפשר לקבל עליו משכנתא מועדפת וכשתמכור אותו תצטרך לשלם מס שבח, והיא צפויה לצו שיאסור עליה מיגורים במקום. משיב הנתבע שאמנם בטאבו מוגדר הנכס כמחסן, אבל כלפי רשויות אחרות הוא כמו כל דירה אחרת, ומציג חשבון ארנונה וחשמל. לטענתו בשעת המכירה החזיק המוכר את נסח הטאבו ואיפשר לקונה לעיין בו, ולכן עכשיו אינה יכולה לבוא בטענה של טעות. כמו כן טוען שהמוכר עצמו קנה את הנכס בתור דירה.

הצדדים הגיעו להסכמה להחזיר זה לזה את הנכס ואת הכסף.

פס״ד

הטענה למקח טעות נדחית, אך מקבלים את הסכמת הצדדים להחזיר זל״ז את הנכס ואת הכסף.

השאלות לדיון

א. ידע הקונה מה הוא קונה רק שטעה בשמו, האם יש לו טענת מקח טעות אם יכל לבדוק את הדבר לפני הקניה.

ב. טעות שאיננה בגוף המקח עצמו אלא בתוצאותיו, האם נחשב מקח טעות.

תשובה

א. התנה במכר שבדקו ואין בו מום

בשו״ת הרדב״ז ח״ג סי׳ אלף רו (קלו) נשאל בדבר ראובן שמכר לשמעון בגדים ובכללם ג׳ חתיכות בגד אדום ואמר לו בתחילה שהן שטופין במי הקרמז, ונמצאו שאינם במי קרמז, וטוען ראובן שבשעת גמר המקח והקנין מחל שמעון כל הונאה וכל מום שיש במקח זה, ושמעון מודה, אלא שאומר שלא מחל אלא שאר מומין אבל לא קנה אלא בגדים שטופים במי קרמז כיון שכך הזכיר לו בתחילה וסמך עליו. והשיב הרדב״ז שהדין עם ראובן ונתקיים המקח מכמה טעמים, ואע״פ שהיה נראה כדברי שמעון מהגמ׳ פ׳ המוכר את הספינה דשחמתית ונמצאת לבנה או עצים של שקמה ונמצאו זית דאין זה המין אשר מכר לו, וכל אחד יכול לחזור בו, כד מעיינת בה שפיר תשכח דלא דמיא כלל מכמה טעמי, חדא שהרי מכר לו בגד של שטיניטין אדום, וכן הוא, אלא שהגוון שלו יוצא ע״י שפשוף, והרי הוא מחל המום, תו כיון שזה המום אפשר לעמוד עליו מיד ע״י שפשוף בו בשפת חלוקו ולא עשה כן, ודאי מחל, ודקדקתי כן מלשון הרמב״ם שכתב בפי״ז ממכירה ה״ב המוכר חטים שחמתית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית, עצים של זית ונמצאו של שקמה של שקמה ונמצאו של זית וכו׳ כל אחד מהם יכול לחזור בו, שאין זה המין ״שאמר למכור לו״,

ודייק הרדב״ז שמשמע שעדיין לא משך, אלמא דאם משך וראה שאין זה המין אשר אמר לו ושתק, מחל, ואין יכול לחזור. וכי תימא יש חילוק בין דבר הנראה לעין לדבר שצריך מעשה להבחין, הא ליתא וכו׳, וכי תימא שאני נידון דידן שאמר לו שהם שטופים בקרמז ועליו סמך ולפיכך לא בדק, הא לא קשיא כלל, דכיון דבשעת גמר המקח אמר לו ע״מ שאין לך עלי הונאה ולא מום לא גרע ממכר לו סתם והיה לו לבדוק. עכת״ד הצריך לכאן.

ואף בנידון דידן כיון שהקונה ידעה מה היא קונה ולא היתה טעות בעצם המקח, רק שלטענתה לא ידעה שבטאבו זה נקרא ״מחסן״, נראה כיון שיכלה לעיין בנסח הטאבו בשעת הקניה ולבדוק בו האם הנכס רשום כדירה או כמחסן, וגם חתמה על החוזה שבדקה את הדירה ומצאה שהיא ראויה לה, הרי זה כויתור ומחילה על טענות מקח טעות.

ב. איזה פגם נחשב כמקח טעות

עי׳ פס״ד ירושלים כרך ג עמ׳ של ראיה לדבר מכתובות קא ב ורמב״ם אישות פכ״ד ה״ב:

"הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת מחייבי לאוין אין לה עיקר כתובה אבל תוספת יש לה". 

וכתב האו״ש אישות שם ה״ד שנחשב מקח טעות מכיון שעל דעת זה שתהיה אסורה עליו לא נשאה, אבל נמצאת חייבי עשה אין זה מקח טעות מכיון דניחא ליה טפי שיהיו קדושין כדי שיוקל האיסור. משמע שמקח טעות נחשב רק כשהפגם בה עצמה אבל מה שיהיה פגם בילדים אין זה נחשב מקח טעות (ועי׳ באר יצחק אבהע״ז סי׳ ג ענף א שביאר החילוק בענין אחר).

וה״ה בנידון דידן שהטעות איננה בדירה עצמה, שהרי מה שראתה לפני הקניה הוא מה שקבלה לבסוף, ורק שהתברר לה שהדירה קרויה מחסן ונפ״מ אינה בדירה עצמה ובשימושיה כי אם לענין תוצאות של קבלת משכנתא מועדפת או מיסוי יתר כשתרצה למכור אותה לאחרים וכד׳, זה אינו עושה את המקח למקח טעות.