שימוש בזכויות הוצאה לאור שאינם שלו

על פסק זה התקבלה הערה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ה, עמ' פט-צב, תיק מס׳ 275-נז

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס”ד בתביעה לזכויות הוצאה לאור של כתב יד קדמון

נושא הדיון

התובע טוען שהוא הבעלים של זכות ההוצאה לאור של כתב יד המיוחס להגר״א מוילנה על סדר זרעים, אחרי שרכש במחיר מלא את כתב היד ואת זכות ההוצאה לאור מאת הבעלים החוקיים של כתב היד. הוא מספר שבתחילה קבל את כתב היד בהשאלה בלבד מהבעלים שלו, כשבאותו זמן קבל גם בעל המכון הנתבע את צילום כתב היד לשם פענוח ואימות, ואחר זמן החזיר את כתב היד לבעלים, ואחרי כמה שנים קנה את כתב היד עם זכות ההוצאה לאור מיורשתו החוקית של הבעלים.

טוען התובע שהמכון הנתבע עומד להוציא לאור את ביאור הגר״א על סדר זרעים שכלול בו גם כתב היד הנ״ל, והוא מבקש למנוע ממנו את ההוצאה מכיון שלטענתו זכות ההוצאה שייכת לו, וכבר השקיע בענין כסף רב ועבודה רבה.

משיב הנתבע שמיסד המכון שנפטר לב״ע לפני כמה שנים קבל את צילום כתב היד, ומסרו לעובדי המכון למטרת הוצאתו לאור, ויש להניח שהיתה לו רשות להציאו לאור, שאל״כ לא היה מוסרו למטרה זו. עוד הוא טוען שהתובע רכש את כתב היד מאשתו הנכרית של הבעלים, שלפי ההלכה היא אינה יורשת אותו אלא קרוביו היהודים.

פס״ד

הנתבע חייב לפצות את התובע בסכום מסויים.

השאלה לדיון

א׳ שהוציא הוצאות להשיג רשיון להוציא לאור כתב יד, וב׳ מוציאו לאור ונהנה מחסיון משפטי כתוצאה מהרשיון שהשיג א׳, האם חייב ב׳ לשלם לא׳ את הוצאותיו.

תשובה

א. תשלום על הנאה ממעשה חבירו

בשו״ת דברי מלכיאל ח״ג סי׳ קנז נשאל בענין א׳ שהמציא לעשות מים מתוקים ומריחים והשיג רשיון ע״ז מבית מועצת הרפואה בורשא, ומובן כי דרוש לזה עמל והוצאה לא מעט, והדפיס נירות שקורין עטיקעטין להדביק על הכלים של מים הנ״ל ובנירות הנ״ל מפורש שמו והרשיון מהממשלה ע״ז, ועתה קם אחד הדר במרחק ט״ז פרסה ממנו והדפיס עטיקעטין כמתכונת של האיש הנ״ל ועושה ג״כ מים הנ״ל, ומדביק עליהם עטיקעטין שכתוב בהם שם האיש הנ״ל. וטוען הראשון שאינו רוצה שהלה יהנה מזכותו שהשיג רשיון מה שעלה לו בטורח והוצאה, וגם עי״ז תתמוטט פרנסתו, כי אם לא ימכור הלה אזי ימכור הוא למקומות ההם.

והשיב עפ״י הגמ׳ ב״ק כ ב:

"המקיף חבירו מג׳ רוחות ועמד ניקף וגדר רביעית מגלגלין עליו הכל דגלי דעתו דניחא ליה בהוצאה". 

וכ״פ בשו״ע חו״מ סי׳ שסג סעי׳ ח דכל שגילה בדעתו שניחא לו באיזה הוצאה משלם הכל. אע״פ שאינו נהנה מגוף הגדר ממש, אלא רק מונע ממנו היזק ראיית בני רה״ר והיזק כניסת בהמות וגנבים, עי׳ בנתה״מ שם ס״ק ד. והביאור בזה דכל היכא שיש איזה הוצאה ופעולה שמשותף בה טובת שני אנשים ה״ה שותפים בדבר וכופין זא״ז ליתן חלק בהוצאה ההיא, וכשגילה דעתו דניחא לו בהוצאה ע״ז איגלי מילתא דמיקרי שותף לפעולה זאת. וא״כ י״ל דה״ה בנד״ד דכיון שמדפיס הטיקעטין כמו של פלוני, הרי חזינן דניחא ליה בהוצאה, וטובת השגת הרשיון מהממשלה היא טובה משותפת, ע״כ יתחייב לשלם חלק בהוצאות הראשון על הרשיון.

ב. תשלום במקום שמחסרו

ועוד כתב שם שיש לחייבו מהא דקיי״ל בב״ק כ ב ובחו״מ סי׳ שסג סעי׳ ז דהיכא דחסרו דבר מועט צריך לשלם לו, ופסק בשו״ע שם שמשלם כל ההנאה ולא החסרון לבד, וה״ה בנד״ד מחסרו במה שמוכר סחורה זו, כי לולא הוא היה יכול למכור יותר, וכעי״ז כתב הנובי״ת חו״מ סי׳ כד ועמודי אש דף סז.

ולפי״ז בנידון דידן שהתובע השיג זכות חוקית להוציא את הכתב יד לאור, ע״י שכתב חוזה מאושר עם היורשת החוקית של הכתב יד, הגם שעפ״י הלכה זו אינה יורשת, מ״מ עפ״י חוק בינלאומי היא היורשת, ולולי הסכמה מפורשת זו היה חל איסור חוקי להוציאו לאור, מצד החוק הבינלאומי, נמצא שהנתבע בהוציאו לאור את הכתב יד, נהנה מאותה זכות שהשיג התובע, שהרי הנתבע שהוא מכון רשמי וידוע לא יכול להרשות לעצמו להוציא לאור כתב יד שמצד החוק הבינלאומי אין רשות להוציאו, ולפי דברי הדברי מלכיאל נעשה שותף בהוצאות שהוציא התובע להשגת הרשיון, וחייב להשתתף עמו. ואע״פ שבמקרה זה אין הנתבע מזכיר בספר את התובע כבעל הרשיון, כמו במקרה של הדברי מלכיאל. מ״מ לולי אותו היתר חוקי לא היה הנתבע מעז להוציא את הכתב יד לאור, וזאת בגלל מעמדו של הנתבע.

וגם הטעם השני לחיוב שהזכיר הדברי מלכיאל שייך כאן, שהרי ע״י הוצאת הנתבע נחסר התובע בכך שאינו יכול עוד למכור את סחורתו. ע״כ נראה שעל הצדדים להגיע להסכם משותף על אופן ההוצאה ופיצוי התובע.

על פסק זה התקבלה הערה